Kiss - Music from The Elder
ב- 10 בנובמבר 1981 יצא "Music from The Elder", אלבום האולפן התשיעי של להקת "Kiss".
מעטות הן היצירות בתולדות הרוקנרול שמעוררות ויכוח כה סוער, מרתק ורב רבדים כמו אלבום הקונספט היחיד שהקליטה רביעיית המסכות מניו יורק בשיא תקופת המעבר שלה. בתחילת שנות השמונים מצאה את עצמה להקת "Kiss" בצומת דרכים גורלי ומורכב. אחרי העשור המסחרר של שנות השבעים שבו הפכה לתופעה תרבותית חסרת תקדים, החלו סדקים ראשונים להופיע בשריון הנוצץ. הניסיונות המוזיקליים לפזול אל רחבות הריקודים והפופ המסחרי באלבומים "Dynasty" משנת 1979 והאלבום "Unmasked" משנת 1980 הרחיקו חלק ניכר מקהל המעריצים הוותיק בארצות הברית, והובילו לעזיבתו של המתופף המקורי Peter Criss.
כניסתו של המתופף הצעיר והנמרץ Eric Carr בדמות השועל, שהוכיח את כוחו המתפרץ בסיבוב ההופעות המצליח באירופה ובאוסטרליה, הזריקה דם חדש לעורקי הלהקה. מתוך רצון להשיב לעצמם את האמינות האמנותית ולהוכיח לעולם המבקרים שהם מסוגלים ליצור הרבה מעבר להמנוני מסיבות פשוטים, תכננו תחילה Paul Stanley והבסיסט Gene Simmons לחזור אל רוק כבד, גולמי ומחוספס. לשם כך הם פנו אל האיש שאחראי לאלבום המופת שלהם "Destroyer" משנת 1976, המפיק הקנדי הנודע Bob Ezrin, שבדיוק סיים להפיק את יצירת הענק "The Wall" עבור להקת "Pink Floyd".
אלא שלמפיק המבריק הייתה תוכנית אחרת לגמרי. אזרין שכנע את סימונס ואת סטנלי כי הדרך האמיתית להדהים את עולם המוזיקה היא ללכת בעקבות "Pink Floyd" וליצור אופרת רוק קונספטואלית רחבת יריעות שתלווה סרט קולנוע אפל ופנטסטי. על בסיס סיפור קצר שכתב סימונס על נער צעיר שנבחר על ידי מועצת זקנים מסתורית בשם מסדר הוורד להילחם בכוחות האופל ובראשם הנבל מר בלקוול, גיבש אזרין תסריט מוזיקלי שאפתני. מי שראה את הפרויקט בעין הרבה פחות אוהדת היה הגיטריסט המוביל Ace Frehley, שהרגיש כי הלהקה מאבדת את זהות הרוקנרול הטבעית שלה. פריהלי, שמצא את עצמו במיעוט מול סטנלי, סימונס ומנהל הלהקה Bill Aucoin, העדיף להקליט את רוב תפקידי הגיטרה שלו באולפן הביתי שלו שבקונטיקט ולשלוח את הסלילים בדואר אל אולפני ההקלטות בטורונטו ובניו יורק.
תהליך ההקלטות שנערך בין מרץ לספטמבר 1981 באולפני Manta Sound שבטורונטו ובאולפני A&R שבניו יורק, הפך להפקה גרנדיוזית שכללה את התזמורת הסימפונית האמריקאית, מקהלת נערים, סינתיסייזרים, נבל וכלי הקשה מגוונים. כדי להעניק לטקסטים משקל פילוסופי ואפל יותר, גייס אזרין לכתיבה שותפים בלתי צפויים ובהם אגדת הרוק הניו יורקית Lou Reed והפזמונאי Tony Powers. כדי להוסיף לדרמה שמאחורי הקלעים, חברת התקליטים "Casablanca Records" התערבה ברגע האחרון בסדר השירים המקורי של האלבום ושיבשה את הרצף העלילתי שבונה את סיפור המסע, החלטה שתוקנה רק שנים ארוכות לאחר מכן במהדורת הרימאסטר משנת 1997.
בסדר העלילתי המקורי נפתח האלבום עם הקטע האינסטרומנטלי התזמורתי "Fanfare", שמוביל ישירות אל "Just a Boy", שבו קולו הגבוה והתיאטרלי של סטנלי מציג את גיבור הסיפור הצעיר שמוטל עליו גורל כבד מנשוא. משם ממריא המסע אל "Odyssey", בלדה סימפונית רחבת היקף שכתב פאוורס, שבה סטנלי מספק את אחת ההופעות הווקאליות המאתגרות והדרמטיות בקריירה שלו על רקע עיבוד מיתרים עשיר ותיפוף של נגן הסשן Allan Schwartzberg. האווירה הופכת אפלה ומסתורית הרבה יותר ברצועה "Only You", שנפתחת בריף בס כבד ומהפנט של סימונס בהשראת רוק מתקדם, ומשלבת מעברים דינמיים בין השירה הקודרת של סימונס בגשר המלודי של סטנלי, לפני שהיא גולשת ללא הפסקה אל "Under the Rose", יצירה כבדה בעלת מקצב משונה של חמישה רבעים שהלחין קאר יחד עם סימונס ומשלבת מקהלה גרגוריאנית מאיימת עם ריפים עוצמתיים.
הצד השני של העלילה נותן סוף סוף במה של כבוד לפריהלי בשיר "Dark Light", שנכתב בשיתוף עם ריד ועם המתופף Anton Fig. פריהלי, שגם שר כאן את התפקיד הראשי, מחזיר לרגע את האנרגיה החשמלית המוכרת של הלהקה עם ריף בלוז רוק מחוספס וסולו גיטרה מהיר ובוער שחותך את העיבודים התזמורתיים כמו קרן לייזר. מיד אחריו מגיע השיר המרגש והמפורסם ביותר באלבום, "A World Without Heroes", בלדה אקוסטית ותזמורתית שנולדה משורת המפתח שתרם ריד. סימונס מפתיע כאן בשירה חשופה, פגיעה ומלאת רגש, והרגע שבו מצטרף אליו סולו הגיטרה המלודי והבוכה של סטנלי הפך לאחד מרגעי השיא הבלתי נשכחים בתולדות הלהקה, כשבהמשך הדרך זכה השיר לביצוע מופתי גם במופע האנפלאגד ההיסטורי של שנת 1995.
הטמפו מזנק בחזרה אל שיאי המטאל בשיר "The Oath", שמציג את הצד הכבד, המהיר והחד ביותר של האלבום. עם ריף גיטרות דוהר שמזכיר את הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי, שירת פלצט חורכת של סטנלי ותיפוף עוצמתי של קאר, הרצועה הזו רומזת בבירור על הכיוון המוחץ שאליו תפנה הלהקה שנה אחת מאוחר יותר באלבום "Creatures of the Night". דמות הנבל מתעוררת לחיים בשיר "Mr. Blackwell", קטע קודר ואיטי פרי עטם של סימונס ושל ריד, שבו סימונס יורק את המילים בארסיות תיאטרלית. כדי לגשר על המתח העלילתי יצר הטריו של פריהלי, קאר ואזרין את הקטע האינסטרומנטלי האנרגטי "Escape from the Island", שבו סולמות הגיטרה החשמלית של פריהלי מתכתבים בדואט וירטואוזי עם התיפוף המדויק של קאר ועבודת הבס של אזרין.
המסע הקונספטואלי נחתם בניצחון מהדהד עם ההמנון "I", שכתבו סימונס ואזרין במטרה לספק לאלבום שיר רוק קליט ומעורר השראה. השיר מחזיר את הדו שיח הווקאלי הקלאסי בין סטנלי לבין סימונס סביב מסר של אמונה עצמית וכוח פנימי, ומעוטר בסולו גיטרה כפול ומבריק של פריהלי, שהוקלט במקור עבור שיר אחר והודבק במלאכת מחשבת על ידי אזרין.
עטיפת האלבום המינימליסטית, שצולמה באולם האבירים של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק ומציגה רק את ידו של הנער ניצבת מול דלת עץ עתיקה וכבדה, סימלה את השינוי הדרמטי שעברה הלהקה, שהופיעה באותה תקופה בשיער קצר יותר ובתלבושות חדשות ומאופקות. עם צאתו של "Music from The Elder" בנובמבר 1981, נחל האלבום אכזבה מסחרית בארצות הברית והוביל לביטול הסרט המתוכנן ולוויתור על סיבוב הופעות מלא, כשהלהקה מסתפקת בהופעות טלוויזיוניות בודדות אך בלתי נשכחות בתוכניות "Fridays" והתוכנית "Solid Gold". זמן קצר לאחר מכן עזב פריהלי סופית את הלהקה עד לאיחוד ההיסטורי של שנת 1996. ואולם, בחלוף העשורים עבר האלבום הערכה מחודשת ודרמטית. ממעמד של כבשה שחורה בדיסקוגרפיה של "Kiss", הפך "Music from The Elder" לאלבום פולחן אהוב ומוערך, יצירה אמיצה וחד פעמית שמוכיחה כי גם אימפריית הרוק התיאטרלית הגדולה בעולם לא פחדה להמר על הכל בשם האמנות.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות