ב- 14 ליולי 1992 שוחרר האלבום "Countdown to Extinction", אלבום האולפן החמישי של "Megadeth".
אם את "Rust In Peace" הגדרנו כקלאסיקת מטאל שהיא גם כנראה האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אז "Countdown to Extinction" הוא האלבום המצליח ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית.
למרות שקיים שוני מהותי ואפילו תהומי ביניהם, אנחנו בהחלט מוצאים קשר הדוק בין שני האלבומים העוקבים הללו, אשר הוקלטו על-ידי אותו "הרכב קלאסי" של הלהקה, הכולל את Dave Mustaine ,Marty Friedman, David Ellefson ו- Nick Menza. רק הרכב מגובש, מקצועי, מהודק ומהוקצע כמו ההרכב האדיר הזה, היה מסוגל ליצר תחת ידיו שתי מפלצות כאלה. האחת, בדמות האלבום הטוב ביותר של הלהקה והשניה מתבררת כאלבום הכי גדול של הלהקה מבחינה מסחרית עד היום!
נכון, האלבום הזה עורר הרבה מחלוקות ואף פילג את בסיס המעריצים של הלהקה, אשר חלקם ראו בו סימן להתמסחרות, במיוחד אחרי שני אלבומי מאסטרפיס של ז'אנר הת'ראש מטאל: "Peace Sells... but Who's Buying?" משנת 1986 ו- "Rust In Peace" משנת 1990. יחד עם זאת, זה אלבום מצויין אשר בזכות ולא בחסד הפך לאלבום הנמכר ביותר של הלהקה בכל הקריירה שלה וזינק למקום השני במצעד הבילבורד הכללי בארה"ב.
האלבום הזה הוא מייצג שינוי מהותי בסאונד ובסגנון של הלהקה, המתבטא בין היתר במעבר מהת'ראש מטאל לכיוון ההבי מטאל הנגיש והמסחרי.
בשנות התשעים, להקות הת'ראש הורידו רגל מהגז, הנמיכו מהירות RPM, והכניסו לאלבומים שלהם ריפים ידידותיים יותר, הקורצים לרדיו ופונים לקהל רחב יותר. השינוי הזה נשמע בדרך כלל כמו הבי מטאל קלאסי, אבל עם טוויסט נשכני וכבד יותר. "Metallica" היתה הראשונה לעשות זאת עם "האלבום השחור", אשר במובן מסוים הצל הכבד שהוא הותיר אחריו, האפיל על הז'אנר כולו ושימש כסמן הימני שלו.
צריך לזכור שבאותה תקופה המטאל השורשי היה בסוג של דעיכה, אל מול הגראנג' והאלטרנטיב שהרימו ראש ומשלו בכיפה. דייב מאסטיין ומגאדת' קראו את המפה והבינו שהם לא יכולים לייצר עוד אלבום כמו "Rust In Peace". הם החליטו באופן מודע ללכת עם השינויים שעבר עולם המוזיקה והושפעו ישירות גם מהתהליך שעברה מטאליקה זמן קצר לפניהם. זו הייתה בחירה מודעת לכתוב חומרים יותר קליטים ופחות מורכבים שיפנו לקהל רחב יותר ויתאימו לטרנדים הרווחים בשוק המוזיקלי של אותם שנים.
ניק מנזה ציין בראיון איתו שנערך בספטמבר 1992 ל- "Spin" מגזין, שמטאליקה פתחה את הדלת לשינוי ללהקות שבאו אחריה. "כמובן שאנחנו היינו הלהקה הבאה לחצות את מפתן הדלת", ציין מנזה.
אבל למרות השינוי שעברה הלהקה, היא לא איבדה לחלוטין את הזהות שלה. מאסטיין וחבריו שינו את הצליל והסגנון שלהם, אך הם עשו זאת בצורה ייחודית ואינטיליגנטית מבלי שהדבר ישמע כחיקוי. הם מצאו את נקודת האיזון בה הם משלבים ריפים פשוטים, קליטים ונגישים של הבי מטאל, עם המיומנות הווירטואוזית והמורכבות של הת'ראש. "Countdown to Extinction" היה פחות מורכב מהאלבום הקודם - "Rust In Peace"' אבל הוא בכל זאת זה הרגיש כמו ההתפתחות טבעית של הלהקה ולא כמו ניסיון מאולץ לחיקוי.
לנקודת האיזון הזו הגיעו בכוחות משותפים, כאשר כל הארבעה תורמים לתהליך הכתיבה עם נוכחות מוגברת של מרטי פרידמן וניק מנזה בהשוואה לאלבום הקודם. שירים כמו שיר הנושא, "Captive Honour" ו- "This Was My Life", הציגו את הצד החדש והיותר מלודי של הלהקה, כאשר שירים כמו "Ashes in Your Mouth", "Pyschotron" ו- "Architecture of Aggression" מייצגים את הצד הכבד יותר של הלהקה.
האלבום הזה כולל כמה מהשירים הבלתי נשכחים של הלהקה.
שיר הפתיחה "Skin o' My Teeth" ששוחרר כסינגל הרביעי מהאלבום והושפע מפסוק כ', פרק יט' בספר איוב, שזה נוסחו: "בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי, דָּבְקָה עַצְמִי; וָאֶתְמַלְּטָה, בְּעוֹר שִׁנָּי". השיר הזה יצר למגדת' הרבה בעיות עם MTV לאחר שנחשד להיות שיר המעודד התאבדות והרשת סירבה לשדר אותו. הצדדים הצליחו להגיע לפשרה לאחר שדייב לשכנע את בכירי הרשת שלא מדובר בהתאבדות וכי הוא יצהיר על-כך בכל פעם שישאל.
הקטע השני באלבום, "Symphony of Destruction", עם הפתיחה האופראית הכל-כך מצמררת והסולו המדהים. שיר אלמותי שהושפע מהסרט "השליח ממנצ'וריה", סרט משנות ה- 60 המוקדמות שיצא בתקופה של משבר הטילים עם קובה ולפני רצח קנדי ומספר על מזימה קומוניסטית לגרום לבחירת נשיא אמריקאי שיהיה סוכן סובייטי.
הרצועה השלישית "Architecture of Aggression" שמבוססת על ספר באותו השם ומתייחסת לבונקרים התת קרקעיים בזמן המשטר הנאצי. מאסטיין ואלפסון לקחו את הנושא חמישים שנה קדימה, כשהם מקבלים השראה ממשטרו של סדאם חוסיין בעיראק של ראשית שנות ה- 90, בזמן מלחמת המפרץ. זה השיר האהוב ביותר על-ידי Marty Friedman מהאלבום.
השיר "Sweating Bullets" שכולל את אחד מהביצועים הווקאליים המדהימים של מאסטיין שנכנס לתפקיד הסכיזופרן באופן מושלם ומנהל עם עצמו דו שיח "מוטרף". דייב ציין שכתב את השיר על עצמו לאחר שהעירו לו שהוא סוג של סכיזופרן שחי בתוך הראש של עצמו. יחד עם זאת, בתוכנית "That Metal Show" של VH1 הוא ציין שהשיר נכתב על חברה של אשתו שסבלה מהתקפי חרדה. Dimebag Darrell אהב מאוד את השיר ולקחת את אחת מהשורות מתוכו ברצינות, כשעשה לעצמו קעקוע של שן שחורה המבוססת על המילים: "Someday you too will know my pain and smile its black tooth grin".
שיר הנושא "Countdown to Extinction" שנכתב על-ידי כל ארבעת חברי הלהקה לאחר שקראו מאמר בטיים מגזין על ציד של חיות. קטע הדיבור שמגיע 3 דקות לתוך השיר בערך מבוצע על-ידי חברה של דייב שעבדה בבר סושי ליד אולפני ההקלטה בברבנק קליפורניה.
וכמובן, הקטע שחותם את האלבום "Ashes in Your Mouth" שגם הוא נכתב על-ידי כל ארבעת החברים ואף הוא מבוסס על התנ"ך וליתר דיוק על פסוק מספר יואל, פרק ד', פסוק ט': "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת, וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים; הַחַלָּשׁ, יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי" מאסטיין וחבריו מציירים כאן תמונה עגומה על עתיד האנושות. מה שהיה הוא שיהיה כי האנושות תמיד תחיה על חרבה.
האלבום "Countdown to Extinction" היה הצעד הראשון של מגדת' לכיוון המיינסטרים, כיוון שהלהקה תמשיך ללכת בו גם באלבומים הבאים. למרות ריכוך הסאונד, התוצאה עדיין מדהימה, תוך שהלהקה שומרת עדיין על זהותה, ואולי זה מה שהופך את האלבום הזה לאלבום הכי נמכר של הלהקה אי פעם. הוא נהנה משני העולמות, מחד הגרעין הקשה של המעריצים שעדיין לא נטש למרות הריכוך בסאונד, ומנגד קהל חדש שנחשף ללהקה בעקבות השינוי המוזיקלי שעברה.
ועכשיו בואו להאזין לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט