top of page
  • FaceOff - עימות חזיתי

Mr. Bungle - Mr. Bungle

ברוכים הבאים ל"קרקס המעופף של מייק פאטון"...


ממש כמו "הקרקס המעופף של מונטי פייטון" לטלוויזיה של שנות השבעים, כך גם אלבום הבכורה של "Mr. Bungle" למוזיקה בשנות התשעים. האלבום שנקרא על שם הלהקה ויצא לאור ב- 13 לאוגוסט 1991 פרץ את הגבולות של מה שנחשב באותם זמנים כמקובל ושבר את המוסכמות, הן בתוכן המוטרף והמטריד, הן בהפקה עמוסת הסאונד והאינפורמציה והן בסגנון המוזיקלי שהפך את הניסיון להגדיר אותו לבלתי אפשרי.


מדובר באלבום פסיכי שלא רק שערבב סגנונות של מטאל, Fאנק, סול, דת', פרוגרסיב, ג'אז, סקא ומוזיקת קרקסים, לא רק שלקח את הליריקה למקומות קיצוניים עם כתיבה על פורנו, הקאות, אוננות, אלימות במשפחה וכמובן על ליצן פדופיל ואלכוהוליסט שגם מככב על העטיפה, אלא גם לקח את ההפקה צעד אחד רחוק מידי עם קטעי מעבר מטורפים, קולות של הקאות, צרחות מזוויעות, אנחות מסרטי פורנוגרפיה וציטוטים מהסרט "Blue Velvet" של David Lynch.


האלבום המטורף הזה כנראה לא היה בא כלל לאוויר העולם, לולא Mike Patton הצטרף שלוש שנים קודם לכן ללהקת "Faith No More" ושחרר איתם שנתיים קודם לכן את האלבום המופלא "The Real Thing". הרי "Mr. Bungle" הייתה ההרכב הראשון של פאטון, אותו הקים עוד בשנת 1985, בזמן שחברי הלהקה היו עוד בתיכון, אך הם לא הצליחו לקבל חוזה הקלטה, בין היתר לאור הסגנון המטורף שלהם שאף חברת תקליטים לא הצליחה להבין.


הואיל וחברי הלהקה הרגישו דחויים ע"י החברה, בין היתר בגלל סגנונות המוזיקה שאהבו, הם נתנו ללהקה את השם "Mr. Bungle", על בסיס סרט חינוכי לילדים בשם "Beginning Responsibility: Lunchroom Manners", שהתייחס לנושא הילדים הדחויים. Mike Patton סיפר שהלהקה הוקמה אחרי שחבריה נבעטו מלהקות אחרות שהיו ממש גרועות. המתופף Jed Watts והגיטריסט Trey Spruance נזרקו מלהקת מטאל גות'י ומייק והבסיסט Trevor Dunn נזרקו בעצמם מלהקת קאברים של "מטאליקה".


הם התחילו כלהקת דת' מטאל, אבל מהר מאוד סגנון הלהקה הפך לכל-כך אקלטי, מורכב ומגוון שהם היו צריכים להשתמש בהרבה מאוד כלי נגינה, חלקם לא "קונבנציונליים" בכדי לייצר את הסאונד המוטרף שלהם. השימוש היה כל-כך מורכב ושונה, עד כי היה להם מאוד קשה להקליט אותו באולפן ועוד יותר קשה לבצע אותו בהופעה (בתמונות של הלהקה בהופעות, הבמה נראית כמו "גראג' סייל"). הם היו נוהגים לעלות להופעות בתחפושות ותלבושות הזויות, עם מסכות מוזרות ומשנים את ההתנהגות שלהם בהתאם לאותה דמות בכל הופעה. התחפושות הפופולריות ביותר היו תחפושות של ליצנים ואביזרים של קרנבל, שמצאו את דרכם כמוטיב ראשי באלבום הבכורה של הלהקה.


המורכבות על הבמה ומחוצה לה, כמו גם תחושות "הדחייה" שחשו מחברות התקליטים לא עצרו את הלהקה, אשר המשיכה לעשות את המוזיקה שהיא רצתה לעשות, למרות שדמואים שהקליטה במהלך השנים נדחו פעם אחר פעם על-ידי חברות התקליטים.


אבל אז, כחמש לאחר הקמתה, קרה משהו מופלא. חברי הלהקה עוברים לסן פרנסיסקו. הגיטריסט Trey Spruance סיפר כי השינוי במיקום השפיע גם על הסגנון המוזיקלי של הלהקה. הם התחילו להתעניין ב- "Slayer" ו-"Mercyful Fate" ובהמשך גם ב- "The Specials" ו- "Fishbone". ההופעות שלהם מתחילות לצבור תאוצה, ככל הנראה גם בעקבות השמועה שמי שמוביל אותם הוא לא אחר מאשר Mike Patton. חברות התקליטים מתחילות להתעניין והראשונה לזהות את הפוטנציאל היתה "Warner Bros. Records" שהחתימה אותם בשנת 1990.


האלבום הזה הוא מופע גאוני, סכיזופרני ומטריד, מתחילתו ועד סופו. החל מהרגע בו המחט נגעה בתקליט אתם נכנסים לעולם משוגע ומחריד. קרקס אימה מוזיקלי עם ליצנים מפחידים וקרוסלות מקולקלות שממשיכות להסתחרר במהירות שיא מבלי לאפשר לכם לרדת מהן.


מי שעשה את הטעות והגביר את השניות הראשונות של שיר הפתיחה “Quote Unquote" כי סבר שהמערכת מקולקלת, יקבל את "התקפת הלב" הראשונה של האלבום בשניה 0:34 מיד אחרי צליל הכוס המתנפצת. מוזיקת אימה משולבת עם ג'אז, מוזיקת קרקסים ועוד, מתחלפת בתוך שניות. הווליום עולה ויורד כמו נדנדה, הצלילים ההזויים מתערבבים להם ותוקפים לך את מערכת העצבים וקולו המטורף והענוג כאחד של Mike Patton עוטף אותך מכל הכיוונים ומערסל אותך בתנוחת עובר. השיר הזה היה אמור להיקרא במקור "Travolta” על שמו של ג'ון טרבולטה. השם מוזכר אף בשיר ומייק פאטון שר אפילו קטע משיר הנושא של הסרט "גריז" במהלכו, אך החשש מתביעה הביאה את חברי הלהקה לקרוא לו על שם הביוגרפיה שנכתבה על ג'ון טרבולטה בשם “Quote Unquote".


הטירוף הזה של דילוג מז'אנר לז'אנר ללא שום חריזה או מלודיה נמשך לאורך האלבום כולו, עם שירים שחוצים אפילו את רף ה- 10 דקות. "Slowly Growing Deaf" נוצר בהשראת הצורך האירוני להשתמש באטמי אוזניים בזמן האזנה למוזיקה והוא גם השיר הראשון בטרילוגיית "Sleep", כאשר שני החלקים הנוספים מופיעים באלבום השני של הלהקה. "Squeeze Me Macaroni" מתייחס למין קיצוני באמצעות מטפורות של אוכל. "Carousel" מעלה אותנו לקרוסלה המטורפת של הלהקה שמסתחררת עד שמייק פאטון מקיא את נשמתו לצליל צחוקם המתגלגל של חבריו, כאשר "Egg" עוסק בדחיה חברתית. "Stubb (A Dub)" עוסק בכלבו של הגיטריסט טריי ספרואנס שנקרא "סטאב". למרות תוכנו המטריד של "My Ass Is on Fire" הכולל דקירות, אורגזמה מינית ועוד, יש לו קטע אוריינטלי סוחף. "The Girls of Porn" עוסק בפורנוגרפיה ואוננות. "Love Is a Fist" עוסק באלימות במשפחה וב- "Dead Goon" אנחנו עדים למותו של המספר עקב חניקה עצמית.


ממש כמו בסרט אימה, ההאזנה לאלבום הזה מלווה בתחושות פחד, אבל במקום להתרחק ממנו, אנחנו דווקא נמשכים אליו. קצב פעימות הלב עולה, זיעה קרה מתגלגלת במורד עמוד השדרה ואתה מרגיש כמו אחרי קפיצת בנג'י אבל מבלי שבכלל זזת מהכיסא.


האלבום זכה לביקורות מעורבות עם יציאתו, אבל השפיע על לא מעט אומנים מוכרים.


בשנת 2015, James "Munky" Shaffer, גיטריסט להקת "Korn" שיבח את האלבום וציין כי הוא השפיע עליו משמעותית. הוא ציין כי האלבום נתן ל"קורן" את הטון למה שהם יעשו מבחינה יצירתית. לטענתו "Mr. Bungle" היו לגמרי "מחוץ לקופסה", ושום דבר לא היה אכפת להם - הם סיפקו רק את עצמם.


מתופף "דרים ת'יאטר לשעבר Mike Portnoy, דירג את האלבום כאחד מעשרת אלבומי הרוק המתקדם האהובים עליו בכל הזמנים. הוא ציין שהאלבום הפחיד אותו בפעם הראשונה שהאזין לו וכי הוא מעולם לא שמע משהו כה מעוות, מרושע ומשמח כאחד.


הגיטריסט Synyster Gates, מלהקת "Avenged Sevenfold", כינה את האלבום "אחד מקטעי המוזיקה המדהימים ביותר ששמעתי אי פעם בחיי" וסולן להקת "אינקובוס", Brandon Boyd, הצהיר שהוא מעריץ של האלבום מרגע יציאתו וכי הוא אוהב עד כמה המוזיקה הייתה כה "חסרת כבוד, מגעילה ומפחידה"...


להאזנה: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page