לפני שאנחנו מתחילים את חגיגת יום ההולדת המפואר של האלבום "The Real Thing" של Faith No More אנחנו מבקשים שתקחו רגע את האלבום ובכל שיר תנסו לבודד בכל פעם כלי אחר. פעם את התופים, את הגיטרה, את הבס והבנתם את הרעיון. במידה ותצליחו לבצע את התרגיל המורכב הזה אתם תרגישו שבכל שיר, כל כלי מנגן סיגנון אחר של מוסיקה... מטאל / ג'אז / ראפ / רוק כבד וכדומה... ואתם שואלים את עצמכם איך זה קורה???
אז הכל התחיל ב- 1979 (ובכוונה אנחנו הולכים עד לשם) אז הוקמה Faith No More תחת מגוון מעוות של שמות, Billy Gould הבסיסט ו- Mike Bordin המתופף הם בעצם עמוד השידרה של הלהקה שלא השתנה מיום הקמתה ויש לכך סיבה. כבר הזכרנו בסיקור של "Angel Dust" שזוהי "חטיבת הקצב" מהמדהימות ביותר ברוק ויש לה השפעה עצומה על הסאונד של הלהקה. בשנת 1985 הם הוציאו את האלבום "We Care A Lot" וב- 1987 הם שחררו את האלבום "Introduce Yourself", עם הזמר Chuck Mosley. לאחר יציאת האלבום השני, מצבו של צ'אק שהיה מכור לסמים ובעל שגעונות מוטרפים, עם נטייה חזקה לאלימות, התדרדר בצורה משמעותית. למרות כשרונו הלא גדול בשירה, אישיותו העניקה להופעות של הלהקה צבע וצורה שונים ומפתיעים. אך מצבו הלך והתדרדר...מדי פעם הוא היה מרביץ לחברי הלהקה, משתכר בהופעות או צורך סמים עד לאיבוד הכרה. הקש ששבר את גב הגמל היה במסיבת השקה לאלבום "Introduce Yourself" אשר במהלכה צ'אק פשוט נרדם על הבמה כשהוא מחוסר הכרה.
הלהקה החליטה לבעוט את הזמר החוצה והחלה לעבוד על האלבום החדש. למרות ההתנתקות מהזמר שלהם, חרף מסע ההופעות הארוך, כשהם סחוטים ומעט אובדי עצות, הם החלו לכתוב ולהלחין. במהלך הכתיבה הם החלו לחפש זמר וקלטת שהגיעה לידיו של מייק בורדין (כי מייק פאטון שם אותה שם) הרשימה מאוד את חברי הלהקה.
בקלטת היו מספר שירים שמייק הקליט עם הרכב "האם" שלו (מהתיכון) Mr. Bungle. רק כדי להבין את הסגנון של Mr. Bungle, נתאר אותו כפי שמייק מתאר..."אנחנו ילדי נינטנדו, אז אנחנו נכנסים לאולפן ויש את כל הכפתורים הקטנים האלה ואנחנו פשוט חייבים לשחק עם החוגות וללחוץ על הכפתורים". אין דרך יותר טובה מלתאר את סגנון המוסיקה של הלהקה.
בכל מקרה, חברי פיית' התרשמו, הזמינו אותו לג'אם סשן והחיבור היה מושלם!! הסאונד הכבד, המגוון והדינמי של הלהקה השתלב בצורה מושלמת עם סגנון השירה והאופי המוטרף של מייק. בהמשך לתאור הקודם הוא סיפר..."אז זה היה מוזר בשבילי לנסות לשים משהו על שיר ליניארי אמיתי, בית / פזמון / בית / פזמון. אז אני חושב שעשיתי את מה שבאמת היה ברור. זה בסדר, אבל מאז, אני בהחלט נשבע להשקיע הרבה יותר זמן ומאמץ, לתוך משהו שאני עושה".
(Photo: Mick Hutson)
כאן זה המקום לפתוח בדיון (שסופו ידוע מראש מבחינתנו) מי משפיע יותר על הסאונד של הלהקה?? מייק עצמו או שאר חברי הלהקה. הרי אם מאזינים ל- Mr. Bungle שומעים שיש אלמנטים מקבילים של סגנון שירה ודינמיקה כמו בפיית' וכשמאזינים לאלבומים הקודמים של Faith No More מזהים יפה מאוד את הגיטרות, הקלידים ואת הדינמיקה של Mr. Bungle.
אנחנו נותיר את השאלה כרגע פתוחה אך רק נציין שללא ספק הקול העוצמתי, המגוון והדינמי של מייק הביא איתו מימד חדש ללהקה. ממש כמו שזורקים סוכריית מנטוס לבקבוק קולה, זה בדיוק מה שקרה לפיית' נו מור עם הגעתו של מייק פאטון!!
המפיק Matt Wallace שהפיק את שני האלבומים הראשונים של הלהקה ואחד מהאנשים הקבועים שליוו אותה היה פשוט בהלם מקולו של מייק, אך גם מאופיו שהזכיר לו קצת את צ'אק. הוא סיפר שלעבוד עם מייק היה כמו לנסות לרכב על שור ברודיאו. אך הוא ידע לעבוד איתו ולהוציא מהכשרון שלו דברים גדולים...
לאלבום הזה מייק הגיע באיחור. חברי הלהקה כבר כתבו והלחינו את רוב השירים, הם גם לא היו מעוניינים שמייק יתחיל להתעסק להם ביצירה. כך יצא, שמייק שהיה צריך להתאים את עצמו לחומר הכתוב. הוא ישב וכתב תוך שבועיים את המילים לכל השירים באלבום!
בדיוק כמו שיר הפתיחה של האלבום "From Out Of Nowhere" מייק פרץ לתוך עולם הרוק, שלהזכירכם רק התחיל לעכל את סצנת הגראנג', אחרי הגלאם והמטאל. זהו שמייק פרץ, אבל בהתחלה האלבום לא!!
השיר הפותח שיצא כסינגל הראשון של האלבום באוגוסט 1989 "From Out of Nowhere", היה תצוגת תכלית לכשרונה של הלהקה. הקצב המהיר, המלודיה, השילוב עוצמתי של השירה הדינמית של מייק עם חטיבת הקצב המופלאה ועטופים בצלילי הקלידים...כל אלה לא עזרו והשיר לא זכה להשמעות או להכרה.
כמעט שנה עברה, ואז יצא הסינגל השני מהאלבום "Epic" אשר כשמו כן הוא, הוא פשוט אפי!! עם הבס הקטלני, התופים הדופקים, הקלידים המלווים והראפ של מייק יצרו שיר פריצה מהסרטים!! השיר הפך ללהיט בין רגע, עם קליפ שיש אומרים שהוא שנוי במחלוקת והכל בגלל דג אחד, MTV הריצו אותו כל היום וכל הליל ובצדק. רק לראות את הפסנתר מתפוצץ בסוף, זה כבר שווה הכל...עד היום זהו הסינגל המצליח והפופולארי ביותר של הלהקה.
אכן הסינגל הביא את האלבום הזה למרכז העניינים אך עדיין האלבום הזה היה קשה לעיכול בארה"ב. מה שמעניין הוא שב-UK הוא החל לתפוס תאוצה משמעותית וכיכב במצעדים. רק לאחר שנה יצא הסינגל השלישי מהאלבום - "Falling To Pieces", גם בשיר הזה (ובמקרה של פיית' אנחנו אוהבים לחזור על עצמנו), חטיבת הקצב שפותחת את השיר עם הבס והתופים נחתכת בעוצמה ע"י הגיטרה של James Martin שעושה עבודה פשוט מופלאה. בדומה לקודמו, הסינגל הזה ממשיך את העליה של האלבום וגם הופך לאחד השירים המוכרים והפופולארים של הלהקה.
האלבום ממשיך עם שיר מטאל כבד "Surprise! You’re Dead!" ומייק והגיטרה הולכים יד ביד לקרוע את עור התוף שלך, עד שנכנסים לרגיעה קלה עם פתיחתו של השיר "Zombie Eater" המוביל אותך כשה תמים הישר אל תוך הלוע של הזומבי, שם בורדין דופק על התופים כשמייק מנסה להשמיע את קולו, שינוי מקצב וסגנון שירה מהמדהימים באלבום ויש לנו צמרמורת רק מלכתוב על זה.
נעבור לשיר השישי באלבום שעל שמו הוא נקרא, כן...כן... "זה הדבר האמיתי" ואת חטיבת הקצב אתם זוכרים? איך בורדין מקפיץ את המקלות על ה"רים" של הסנר פשוט גן-עדן למתופםים, ואז ג'ים מתעצבן ונותן בגיטרות, אז מייק משנה את קולו בהתאם ומביא פזמון לפנתאון!!
ויש כאן את "Underwater Love" הFאנקי, שמוביל אותנו ל"The Morning After", אשר שבאופן אירוני לחלוטין עדיין מתכתב עם אלבומי הלהקה מתקופת צ'אק, ויש את "Woodpecker from Mars" הקטע האינסטרומנטאלי על גבול הפסיכדלי, ואת הקאבר הפנומנאלי לשיר "War Pigs" של Black Sabbath, רק כדי לסיים עם "Edge of the World" הג'אזי, שבא להעניק לנו את החותמת הסופית ש"סוף העולם" הגיע והרגע סיימנו להאזין לדבר הכי מוטרף בעולם, עירוב של מטאל וסינתפופ, הארד רוק והיפ-הופ, פרוגרסיב וג'אז...
לא נסיים לפני שנאמר כמה מילים על שערוריית Red Hot Chili Peppers ומייק כי אי אפשר בלי...
לאחר יציאת האלבום או ליתר דיוק, לאחר יציאת הקליפ של השיר "Epic", הזמר של הצ'ילי פפרס Anthony Kiedis האשים את מייק בכך שהוא גונב לו את הסטייל. כן ביצ'ס, שמעתם נכון, הוא גנב לו את הסטייל!! התנועות של מייק על הבמה ובאלבום הזכירו את הופעתו של אנתוני על הבמה. הם אפילו רצו "לגלח לו את הראש ולחתוך לו את הרגל כדי שהוא יהיה חייב להמציא סגנון חדש לעצמו" (כך לדברי אנתוני). כשמייק שמע אודות העניין הוא כמובן הגיב בגיחוך עמוק כיאה למייק וטען שזה מאוד מחמיא לו שעושים עניין כזה גדול מאיך שהוא נראה על הבמה. כמובן שבסוף הכל טוב, הם השלימו וחיו באושר ועושר... קידיס הודה אפילו שהוא אוהב את האלבום ושמייק מאוד מוכשר, אבל הדרך לשם היתה רצופה מהמורות, עקיצות וירידות וביניהם הירידה המפורסמת של מייק על קידיס בהופעה של מר. באנגל עם פיאה בלונדינית וביצוע הומוריסטי לקליפורניקיישן.
להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי"-בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments