Neil Young - Ragged Glory

ב- 10 בספטמבר 1990 הוציא Neil Young עם "Crazy Horse" את "Ragged Glory", אלבום האולפן ה-20 שלו והשישי שהקליט עם הלהקה.

שנה קודם לכן ניל יאנג השלים עם "Freedom" את אחד הקאמבקים הגדולים בקריירה שלו. אחרי עשור שבו החליף סגנונות בקצב מסחרר ולעיתים גם איבד חלק מהקהל בדרך, הוא חזר אל הגיטרה החשמלית, אל הכעס ואל תחושת הסכנה שהפכו אותו לדמות כל כך ייחודית. במקום לנסות לשחזר את ההצלחה, הוא פשוט חזר ל"קרייזי הורס", הגביר את המגברים ונתן שוב לרעש להיות חלק בלתי נפרד מהשירים.

בדיעבד, "Ragged Glory" נשמע כאילו הקדים את זמנו. הוא יצא שנה לפני שהגראנג' פרץ למיינסטרים, אבל כבר היו בו כל המרכיבים שהדור הבא יאמץ בהתלהבות: גיטרות עבות ומלוכלכות, פידבק שלא מנסים להסתיר וסולואים שנמשכים עד שהשיר כמעט מתפרק. ניל יאנג לא המציא כאן שפה חדשה, אלא חזר לצליל שכבר היה חלק ממנו בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70. אלא שב-1990 הצליל הזה פתאום נשמע עדכני יותר מאי פעם.

האלבום הוקלט באפריל 1990 בחווה של ניל יאנג ב-Broken Arrow בצפון קליפורניה, בהפקה משותפת שלו ושל David Briggs. לצדו עמד ההרכב הקלאסי של "קרייזי הורס" מאותה תקופה: Frank Sampedro בגיטרה וקולות, Billy Talbot בבס וקולות ו-Ralph Molina בתופים וקולות. שיטת העבודה התאימה בדיוק לאופי של המוזיקה. הלהקה ניגנה את השירים שוב ושוב ברצף, בלי לעצור אחרי כל טייק ובלי להתעכב על כל פרט קטן. בריגס הקשיב מהצד, דחף אותם קדימה ובעיקר ניסה לא להפריע לרגע שבו הלהקה נשמעה נכון.

השיר "Country Home" פותח את האלבום בשבע דקות שמבהירות מיד לאן האלבום הולך. השיר עצמו נולד עוד בשנות ה-70, אבל כאן הוא מקבל משקל ועוצמה שלא היו לו קודם. טלבוט ומולינה מחזיקים קצב פשוט ויציב, בזמן ששתי הגיטרות של יאנג וסמפדרו דוחפות זו את זו קדימה. הטקסט מדבר על הבית הכפרי כמקום מפלט, אבל המוזיקה עצמה מחוספסת ורועשת. דווקא המתח הזה בין הרוגע שבמילים לבין העוצמה של הלהקה הוא אחד הדברים שמגדירים את "Ragged Glory".

השיר "White Line" מגיע מיד אחריו וגם הוא מחזיר חומר ישן לחיים. ניל יאנג כבר נגע בו באמצע שנות ה-70, אבל הגרסה כאן קצרה, חדה ומיידית הרבה יותר. אחרי הפתיחה הארוכה של האלבום, שלוש הדקות האלה מרגישות כמו יציאה מהירה לכביש פתוח, שיר על דרך, בריחה וחיפוש אחר כיוון גם כשעדיין לא ברור לאן נוסעים.

השיר "F*!#in' Up" מרכז במשפט אחד חלק גדול מהרוח של האלבום. הריף כבד, מגושם בכוונה וכמעט פרימיטיבי, בזמן שהפזמון חוזר שוב ושוב אל אותה שאלה עצמית מרה. יש כאן אשמה, הומור שחור והלקאה עצמית, אבל בלי ניסיון לייפות או לפתור משהו. זו בדיוק הסיבה שהשיר הפך עם השנים לאחד הקטעים המזוהים ביותר עם הצד החשמלי של ניל יאנג. הוא נשמע כמו וידוי שנזרק באמצע חזרה, ועם "קרייזי הורס" הוא מקבל גם כוח של המנון.

השיר "Over and Over" מוריד מעט את הקצב, אבל לא את העוצמה. מתחת לדיסטורשן מסתתרת מלודיה כמעט חולמנית, והחזרה על המשפטים ועל האקורדים מכניסה את השיר למעין לופ מהפנט. שמונה וחצי הדקות שלו חולפות בלי להרגיש ארוכות, משום שכל חזרה של הריף מוסיפה עוד מתח ועוד שכבה של גיטרה.

השיר "Love to Burn" לוקח את הגישה הזאת רחוק יותר. עשר דקות של פסיכדליה כבדה, קצב איטי יחסית וגיטרות שלא ממהרות להגיע לשום מקום. המסר דווקא פשוט: כדי לאהוב צריך להיות מוכן להיפגע ולהסתכן. אבל במקום להפוך את הרעיון לבלדה, ניל יאנג ו"קרייזי הורס" נותנים לגיטרות לדבר, עד שהסולו מרגיש כמו המשך טבעי של המילים.

השיר "Farmer John" הוא אחת ההפתעות הגדולות באלבום. זהו קאבר לשיר של הצמד Don and Dewey שנולד בסוף שנות ה-50 והפך בהמשך לקטע גאראז' מוכר. אצל "קרייזי הורס" הוא נשמע כמעט כמו שיר שנזרק באמצע חזרה בשביל הכיף, וזה לא רחוק ממה שקרה בפועל. סמפדרו הציע לנגן שיר ישן שניל יאנג הכיר מראשית דרכו, והטייק הספונטני נשאר באלבום. אין כאן ניסיון להיות נקיים או מדויקים, רק שמחה, לכלוך ורוקנרול.

השיר "Mansion on the Hill" הוא הקטע הנגיש ביותר באלבום והסינגל המרכזי שלו. בתוך כל הרעש מופיע פזמון כמעט קלאסי, עם מבט נוסטלגי אל עולם שבו מוזיקה פסיכדלית, שלום ואהבה עדיין יכולים לחיות יחד. אבל גם כאן הגיטרות לא נותנות לנוסטלגיה להפוך למתוקה מדי. הן מזכירות שהימים האלה כבר עברו, ושמה שנשאר הוא בעיקר הזיכרון שלהם. השיר הגיע למקום השלישי במצעד הרוק המרכזי של בילבורד.

השיר "Days That Used to Be" ממשיך את המבט לאחור, אבל בצורה מפוכחת יותר. המלודיה נשענת באופן ברור על "My Back Pages" של Bob Dylan, במיוחד ברוח הגרסה של "The Byrds", והטקסט בוחן מה נשאר מהאידיאלים של הנעורים אחרי שהחיים, האחריות והפשרות מתחילים להצטבר. אצל ניל יאנג זו אינה קינה על כך שהעבר היה טוב יותר, אלא שאלה כואבת יותר: כמה מעצמנו אנחנו משאירים מאחור בדרך.

השיר "Love and Only Love" הוא אחד משיאי הנגינה באלבום. יותר מעשר דקות שבהן ריף פשוט הופך לבסיס שעליו הגיטרות יכולות להתקרב, להתרחק ולהתנגש זו בזו. כאן אפשר להבין למה "קרייזי הורס" תמיד הייתה הרבה יותר מסתם להקת ליווי עבור ניל יאנג. היא לא מנסה ללכת אחריו בצורה מושלמת, אלא משאירה לו חיכוך ומרחב, ומהחיכוך הזה נולד חלק גדול מהסאונד של האלבום.

השיר "Mother Earth (Natural Anthem)" סוגר את האלבום בצורה שונה לגמרי מכל מה שקדם לו. אחרי יותר משעה של חשמל מגיעה תפילה סביבתית שמבוססת על המלודיה המסורתית של "The Water Is Wide". חלק הגיטרה הוקלט בהופעת Farm Aid באפריל 1990, והמרחב הגדול של האצטדיון נשאר בתוך ההקלטה. במקום לסיים בעוד התפרצות של גיטרות, ניל יאנג נשאר כמעט לבד עם קול, גיטרה ושאלה על היחסים שלנו עם האדמה. אחרי כל הפידבק, נשאר רק ההד.

מבחינה מסחרית "Ragged Glory" לא היה אלבום ענק, אבל הוא הצליח היטב והפך במהירות לאחד האלבומים המרכזיים בתקופה הזאת של ניל יאנג. הוא הגיע למקום ה-31 בארה"ב ולמקום ה-15 בבריטניה, שם קיבל בהמשך מעמד כסף. אבל החשיבות שלו הייתה גדולה יותר מהמספרים. בזמן שלהקות צעירות הפכו גיטרות מלוכלכות ופידבק לשפה של דור חדש, ניל יאנג ו"קרייזי הורס" הזכירו שהם עשו את זה כבר שנים, בלי אופנה ובלי צורך להתאים את עצמם לאף אחד. בפרסומת של Reprise באותה תקופה הופיע המשפט הפשוט והמדויק: "FEEDBACK IS BACK".

הסיפור של האלבום המשיך הרבה אחרי 1990. סיבוב ההופעות שבא בעקבותיו הוליד את "Weld", וההופעה של הלהקה ב-Catalyst בסנטה קרוז בנובמבר 1990 יצאה שנים אחר כך כ-"Way Down in the Rust Bucket", והמחישה עד כמה השירים האלה נועדו לבמה. בשנת 2023 הורחב האלבום במהדורת "Smell the Horse" עם ארבע הקלטות נוספות מהתקופה, וב-2024 חזר ניל יאנג אל תשעה מעשרת השירים באלבום "Fu##in' Up", הוכחה לכך שגם יותר משלושה עשורים מאוחר יותר הוא עדיין מצא בהם חיים חדשים.

במבחן הזמן, "Ragged Glory" נשאר אלבום מחוספס, רועש וחסר פחד. אין בו דיוק סטרילי, אין ניסיון להחליק את הקצוות ואין חשש לתת לסולו להימשך עוד קצת אם זה מה שהשיר צריך. אחרי "Freedom" החזיר את ניל יאנג למרכז הבמה, "Ragged Glory" הזכיר למה הוא אף פעם לא באמת השתייך למרכז. זה נשמע כמו ארבעה מוזיקאים בחדר שמנגנים עד שהם מרגישים שמצאו את הרגע הנכון, ולא כמו להקה שמנסה להוציא טייק מושלם.

אפשר למתוח ממנו קו ישיר אחורה אל "Everybody Knows This Is Nowhere" ו"Rust Never Sleeps", וקדימה אל דור שלם שגילה בשנות ה-90 שגם פידבק ולכלוך יכולים להיות יפים. "Ragged Glory" לא ניסה לדבר בשם הדור החדש, אבל כשהדור הזה הגיע, הוא מיד הבין את האלבום.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר