ב- 22 ליוני 1979 שוחרר האלבום "Rust Never Sleeps", אחד האלבומים הגדולים והמשפיעים של Neil Young, המלווה כאן על-ידי הבק-אפ בנד שלו "Crazy Horse".
זה אלבום שהגדיר את הצליל של מוזיקת הרוק ואת סאונד הגיטרות של הדורות הבאים, אלבום שהיה אחראי לא מעט על האופן בו הרכבי אלטרנטיב וגראנג' נשמעו בשנות התשעים, אלבום שזיכה את את Neil Young בתואר "סנדק הגראנג'".
אז נכון, השורשים של הסאונד המחוספס וצלילי הדיסטורשיין המלוכלך אינם חדשים. הם נטועים 10 שנים קודם לכן, באלבום "Everybody Knows This Is Nowhere" ששחרר Neil Young בשנת 1969. יחד עם זאת, מה שהשתקף כהבלחות נקודתיות עשור קדם לכן, הפך כאן כבר לסימן ההיכר של יאנג, אשר שם מטרה לנגד עיניו לחנך את הדור הצעיר ולהראות להם מהו "רוק" עוצמתי, שורשי ואמיתי.
צריך לזכור, שבאותן שנים הקריירה של Neil Young לא הייתה בשיאה. אלבומים כמו American Stars 'N Bars (1977) ו- Comes a Time(1978) לא זכו להצלחה זו היתה תקופה בה הדיסקו משל בכיפה, הרוק הלך ודעך והפאנק הרים את הראש. אותן להקות פאנק סלדו מכל מה שאומנים כדוגמת Neil Young וחבריו ייצגו, ולא חששו להביע את דעתם בפומבי, אפילו בשירים שכתבו. כך לדוגמא, בשירה של להקת הקלאש "1977" מילות השיר כוללות את המשפט: "No Elvis, Beatles, or The Rolling Stones" - אמירה בוטה וישירה שמביעה את הלך המחשבה של דור הפאנק הגורס שהדינוזאורים עליהם מושתתת מוזיקת הרוק אינם רלוונטיים עוד ואפילו נכחדו. האמירה הזאת אפילו התעצמה, לאחר שבאותה שנה אלביס פרסלי, אחד מהדמוית הנערצות של Neil Young, הלך לעולמו. זהו, זה הספיק ליאנג שהחליט ללמד את הדור הצעיר ולהזכיר גם לדור הוותיק שאולי שכח איך עושים רוק.
למרות שהאלבום כולל שירים חדשים, הוא אינו נחשב לאלבום אולפן בקטלוג של יאנג, אלא דווקא לאלבום הופעה. קביעה מוזרה במיוחד לאור העובדה שההפקה עשתה כל דבר אפשרי כדי למחוק אי אלו סימנים של הופעה. קולות הקהל נמחקו כמעט כליל, על ההקלטות בוצעו תעלולי הפקה, על השירים בוצעו מניפולציות פייד אין ואאוט, וקטעי הקישור נחתכו כשבמקומם הוכנסו רווחים בין הרצועות בכדי לתת תחושה שמדובר באלבום אולפן לכל דבר.
כאן המקום לציין ששניים מתוך שירי האלבום לא הוקלטו בכלל בהופעה. השיר "Pocahontas" הוקלט באמצע שנות שבעים במסגרת הסשנים להקלטת האלבום המתוכנן שלא יצא בסוף "Chrome Dreams" והשיר "Sail Away" הוא אאוטייק מהאלבום הקודם "Comes a Time".
החצי הראשון של האלבום אקוסטי, ואילו החצי השני חשמלי ומחוספס. ממש כמו סיבוב ההופעות שקדם להוצאת האלבום ונקרא כשמו של האלבום - "Rust Never Sleeps".
הרעיון לשם האלבום וסיבוב ההופעות הגיע מ- Mark Mothersbaugh, זמר להקת האלקטרו-פאנק "Devo". בשנת 1977 יאנג מזמין את חברי הלהקה להשתתף בסרט הקומדיה Human Highwayאותו הוא ביים. בעודם עוברים על החומרים המוקלטים לפרויקט נתקל יאנג במשפט "Rust Never Sleeps" בו Mark Mothersbaugh והלהקה השתמשו. הוא התקשר אליהם כדי לברר מה משמעות המשפט והם ציינו שהוא הגיע מסלוגן של מותר שנקרא Rust-Oleum. זה כבר הספק ליאנג, המשפט נתקע לו בראש והפך לשם של אחד מסיבובי ההופעות הזכורים והמדוברים בהיסטוריה של הרוקנרול ובהמשך אף לשם האלבום נושא סיקורנו. יאנג ראה במשפט כמתאר את החלודה שתפסה בקריירה המדשדשת שלו.
האלבום נפתח עם רצף של שלושה שירים שהוקלטו ב- "Boarding House" בסן פרנסיסקו.
קטע הפתיחה “My My, Hey Hey (Out of the Blue)” הוא פשוט פצצת אטום אקוסטית אשר פותחת את הצד ה"נקי" של האלבום. ליין הגיטרה המנוגן על מיתרי הבס של גיטרה האקוסטית הוא כל-כך פשוט אך עם זאת כל-כך גאוני! מי שקיבל קרדיט על כתיבת השיר יחד עם יאנג הוא Jeff Blackburn מההרכב "The Ducks" – הרכב שהקים Neil Young בשנת 1977 ושהשיר נכתב במהלך חברותו בו השיר מתייחס בדיוק לתחושות שליוו את יאנג לפני הקלטת האלבום – ההתמודדות עם הירידה בפופולריות, התהילה החולפת והרלוונטיות שלו ושל חבריו מדור הנפילים בעידן של הפאנק והדיסקו.
מילות השיר כוללות התייחסות מפורשת לאלביס פרסלי וה"סקס פיסטולס" במשפט: "The king is gone but he's not forgotten/This is the story of a Johnny Rotten". השיר הזה גם כולל את אחת השורות האייקוניות שנכתבו אי פעם ברוק: "it's better to burn out than to fade away" - משפט שחתם את מכתב ההתאבדות של Kurt Cobain מלהקת "נירוונה" בשנת 1994, קיבע בבטון את התואר של Neil Young כסנדק הגראנג', ושלח אותו לכתוב אלבום שלם לזכרו של קוביין - "Sleeps With Angels".
זו הגרסה השקטה לקטע החשמלי, המלוכלך והמחוספס "Hey Hey, My My (Into the Black)" a חותם את האלבום. ביצוע ראשוני של הגירסה החשמלית הזו ניתן למצוא בדואט בן 12 דקות של יאנג עם להקת Devo המופיע בסרט "Human Highway".
השיר השני באלבום "Thrasher" ממשיל בקו הרעיוני של השיר הראשון ומדבר גם הוא על הדעיכה והמוות של הרוקנרול. "הדינוזאורים" המוזכרים בשיר לדברי יאנג, הם "Crosby, Stills & Nash" אשר מתו ונשכחו. השיר נפתח גם עם נשיפת המפוחית של יאנג שמזכירה לנו את הפתיח עם אותו צליל מפוחית בשיר "Southbound Train" מאלבום הבכורה המצוין של "Crosby & Nash" חבריו של יאנג. שיר פולק קלאסי שמרוכז יותר בדיקלום ובליריקה מאשר בלחן בדומה מאוד ל- Bob Dylan.
השיר “Ride My Llama” הוא קטע קצר מלודי ועדין. בלדה שמחזירה אותנו בזמן לימי "Zuma" של אמצע שנות השבעים.
הקטע הבא - "Pocahontas" משקף את העיסוק של יאנג בתרבות האינדיאנים באמריקה תוך שילוב של מסע בזמן להווה ומפגש עם דמויות כמו Marlon Brando. זה שיר פולר אפל שהוקלט ב- 11 לאוגוסט 1976 במה שאמור היה להיות האלבום "Chrome Dreams". ההקלטה בגירסה המקורית שוחררה רק בשנת 2017 במסגרת האלבום "Hitchhiker".
הקטע "Sail Away" מסיים את הצד האקוסטי של האלבום בקטע על גבול הקאנטרי אשר נכתב והוקלט במסגרת הסשנים לאלבומו הקודם של יאנג - "Comes a Time". השיר כולל קולות רקע הרמוניים ועדינים להפליא של Nicolette Larson והוא ללא ספק היה יכול להתאים בצורה מושלמת כקטע מאלבום של CSNY.
אנחנו הופכים צד של הויניל, וגם המוזיקה והסאונד פשוט משתנים מקצה לקצה. האקוסטי הופך לחשמלי, הנקי והצלול הופך לרועש ומלוכלך, ואנחנו מתוודעים ל- "Powderfinger" המספר את סיפורו של צעיר המנסה להגן על משפחתו מפני פורעים (ככל הנראה בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית). הוא מבין שכל הגברים המבוגרים אינם זמינים, ומשאירים אותו "לעשות את העבודה". לאחר לבטים הוא מחליט לפעול, אך בסופו של דבר נהרג. השיר משלב ריפים בוסריים עם קולות רקע הרמוניים של החברים מקרייזי הורס, וכמה יפה השילוב בין Frank Sampedro לניל יאנג בסולואים ההרמוניים. את השיר הציע יאנג בתחילה ללהקת "Lynyrd Skynyrd", אך הם לא היו מעוניינים. גם השיר הזה הוקלט לראשונה באוגוסט 1976 וככל הנראה יועד להיות חלק מהאלבום "Zuma".
הריפים בשיר “Welfare Mothers” נשמעים ככאלו שהושפעו מהארד רוק, בעוד שהשיר “Sedan Delivery” מתכתב קצת עם פאנק. גם השיר הזה נכתב והוקלט לראשונה במהלך הקלטות האלבום "Zuma" וגם הוא הוmע בתחילה ל- Lynyrd Skynyrd, אך גם הפעם Lynyrd העדיפו שלא לקחת את השיר.
האלבום "Rust Never Sleeps" זכה לשבחים והצליח גם הוא מבחינה מסחרית. הוא נכנס לרשימת 500 האלבומי הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון ואף לרשימת 100 האלבומים הגדולים של Colin Larkin. מיותר לציין שהאבום זכה בדירוג המקסימלי של 5 כוכבים כמעט בכל מגזין מוזיקה אפשרי.
בהמשך שנת 1979 ניל יאנג והקרייזי הורס ישחררו את אלבום ההופעה המשלים "Live Rust" ובמקביל גם סרט וידאו חי של האלבום תחת אותו הכותרת, מה שאולי מוכיח שהאלבום הנוכחי היה אמור להיות אלבום אולפן, שאם לא כן מדוע הכפילות באלבום הופעה נוסף מיד אחר כך. בהמשך הדרך, עם תחילת העשור הבא יאנג ימשיך להתנסות ולקחת תפניות מוזיקליות חדשות וקיצוניות, שיכללו אלבום טכנו, אלבום אלקטרוני ואלבום רוקבילי. על כך בסקירות הבאות...
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments