Oasis - (What's the Story) Morning Glory?
ב-2 באוקטובר 1995 יצא "(What's the Story) Morning Glory?", אלבום האולפן השני של להקת "Oasis".
קצת יותר משנה אחרי "Definitely Maybe", הגיעה "Oasis" לאלבום השני שלה כשהיא כבר ההבטחה הגדולה של הרוק הבריטי. אלבום הבכורה הציב רף גבוה. שירים מצוינים, צליל שאי אפשר לטעות בו וסולן ששר כאילו העולם חייב לו משהו. ב-"(What's the Story) Morning Glory?" הצליחה כבר "אואזיס" לעמוד ברף הזה וגם להרחיב את הקהל שלה הרבה מעבר לבריטניה.
יש כאן כמה משירי הרוק המזוהים ביותר עם שנות התשעים, אבל כדאי להקשיב גם למה שקורה ביניהם. לצד השירים שכל יושבי הפאב יודעים לשיר, אפשר למצוא כאן את ההרמוניות הנהדרות של "Cast No Shadow", את ההומור של "She's Electric" ואת הנגינה הפרועה בשיר הנושא. הרצף הזה נותן לאלבום את האופי שלו. הוא יכול להיות רועש ומתרברב, ומיד אחר כך להיות מלודי כמו שרק "הביטלס" יכולים להיות ולגעת בבדידות ובגעגוע. אין ספק, כשהאלבום כולל להיטים נצחיים כמו "Wonderwall", "Don't Look Back in Anger", לא הכל יכול לעבוד באותה מידה, אבל נואל וליאם מעולם לא עשו את זה את זה טוב יותר, וגם היום אחרי שלושה עשורים ויותר ניתן לומר בוודאות שזו היצירה הכי מושלמת שלהם.
הדרך לכאן החלה במנצ'סטר בשנת 1991, עם ההרכב "Rain", שבו ניגנו Paul "Bonehead" Arthurs בגיטרה, Paul "Guigsy" McGuigan בבס וטוני מקארול בתופים. הצטרפותו של Liam Gallagher כסולן ושינוי השם ל-"Oasis" הכינו את הקרקע, אבל כניסתו של אחיו הגדול Noel Gallagher שינתה לחלוטין את מסלול הלהקה. נואל הגיע עם שירים ועם חזון ברור. ליאם נתן להם את הקול ואת הנוכחות. אחרי שאלן מקגי ראה אותם במועדון "King Tut's Wah Wah Hut" בגלאזגו ב-1993, הגיעה ההחתמה ב-"Creation Records", ומכאן הדברים התקדמו במהירות.
אלבום הבכורה "Definitely Maybe", שיצא באוגוסט 1994, כבש את פסגת המצעד הבריטי והעניק ביטוי מוזיקלי לרצון להיחלץ מהשגרה. השירים לא התנצלו על השאיפות שלהם. הם ביקשו לחיות לנצח ולהיות כוכבי רוק, והקול של ליאם גרם לזה להישמע אפשרי. עם האלבום השני כבר לא היה צורך לדמיין את ההצלחה. הלהקה כבר ממש חיה בתוכה. עכשיו השאלה הייתה מה עושים עם כל זה ולאן מתעלים את זה.
גם ההרכב השתנה. באביב 1995 עזב טוני מקארול, ובמקומו הגיע Alan White. מקארול עוד נשמע ב-"Some Might Say", שהוקלט לפני החילוף, וקל להבחין בהבדל. אצלו המכות ישרות ותקיפות יותר. ווייט לעומתו מוסיף מעברים ודגשים שמרככים את הנגינה. תאזינו למשל ל-"Wonderwall" ותבינו איך הוא מצליח להחזיק קצב בלי לדרוס את הגיטרה האקוסטית.
עיקר העבודה על האלבום נעשתה באולפני "Rockfield" בוויילס במהלך מאי ויוני 1995, בהפקתם המשותפת של נואל ו-Owen Morris. בניגוד לתהליך הממושך והמסובך של אלבום הבכורה, הפעם רוב ההקלטות התקדמו במהירות. מוריס בנה את השירים בשכבות. גיטרה אקוסטית ושירת הדרכה של נואל סיפקו את השלד, ועליו נוספו התופים, הבס, הגיטרות והשירה. השיטה הזאת אפשרה לשמור על תנופת הרוק ולהרחיב את העיבודים בלי להפוך אותם למסורבלים.
אבל העבודה המהירה לא העידה דווקא על יחסים נינוחים. באחת התקריות ליאם הביא לאולפן אנשים שפגש בפאב, בשעה שנואל ניסה לעבוד על השירים. העימות הידרדר למכות, נואל עזב וההקלטות נעצרו לזמן מה. זאת אחת הסתירות המאוד מעניינות של ההרכב הזה ושל האלבום הזה בפרט. שני אנשים שבקושי הצליחו להסתדר בחדר אחד, יצרו שירים אלמותיים על הצורך במישהו שיבין אותך. שומעים את הסתירה הזאת היטב אפילו כשהקול המחוספס של ליאם פוגש את ההרמוניות הרכות של נואל.
נואל עדיין נשען על אהבתו לפופ ולרוק הבריטי של שנות השישים והשבעים, אבל כאן הוא נותן להשפעות האלה יותר מקום בתוך העיבוד. הפסנתר יכול להוביל שיר שלם בלי בעיה, המלוטרון מוסיף גוון קודר, והקולות הגבוהים של נואל משלימים את ההרמוניות הווקאליות בצורה מושלמת. ומעל הכל, האלבום הזה מרוויח בגדול מהעיבודים המגוונים שלו וזה בולט במיוחד בשיר הסיום המדהים "Champagne Supernova".
האלבום נפתח ב-"Hello", שמתחיל בקטע אקוסטי קצר ושקט לפני שהגיטרות נכנסות במלוא הכוח. ליאם נשמע כאילו הוא בא להזכיר לכולם מי בעל הבית, אבל מתחת להתגרות כבר מופיעה הידיעה שהחיים לא יחזרו להיות כפי שהיו. הפזמון משלב חלק מ-"Hello, Hello, I'm Back Again", ולכן קרדיט הכתיבה כולל גם את Gary Glitter ואת Mike Leander. זאת פתיחה קצרה, מחוספסת ויעילה, שממשיכה את האנרגיה המחשמלת של אלבום הבכורה ובו בזמן מבשרת שהלהקה נמצאת כבר במקום אחר.
מיד אחריו מגיע השיר "Roll with It", שממשיך את התנופה עם ריף פשוט, קצב יציב ופזמון שאפשר להצטרף אליו כבר בהאזנה הראשונה. המסר שלו ישיר. אל תיתן ללחץ ולרעש מסביב לשתק אותך, תמשיך בדרך שלך. הוא לא מהשירים המורכבים או המרגשים ביותר של "Oasis", אבל יש בו שמחת נגינה מדבקת. בדיעבד, מוזר לחשוב שדווקא השיר הזה נשא על גבו את כל המשקל של "קרב הבריטפופ".
ב-14 באוגוסט 1995 יצאו "Roll with It" ו-"Country House" של "Blur" באותו יום. העיתונות הפכה את התחרות בין הסינגלים למאבק בין צפון לדרום, בין מעמד הפועלים למעמד הביניים ובין שתי תפיסות של מוזיקה בריטית. "Blur" ניצחה באותו שבוע, אבל ההשוואה בין "The Great Escape" לבין האלבום של "Oasis" התבררה כסיפור אחר. הפזמונים שעוד מעט יישמעו כאן הרחיבו את הקהל הרבה מעבר לגבולות הקרב הבריטי.
ברצועה השלישית אנחנו מקבלים כבר את "Wonderwall", והאלבום משנה כיוון. האקורדים של הגיטרה האקוסטית משאירים צלילים תלויים באוויר, גם כשההרמוניה מתחלפת מתחתם. ווייט מנגן בעדינות יחסית, ובונהד מוסיף באמצעות המלוטרון צליל דמוי צ'לו, שמעמיק את העצב בלי לדחוף את השיר למלודרמה. ליאם שומר על החספוס המוכר, אבל ההברות הארוכות והמאמץ הנשמע בקולו הופכים הם ללא ספק הערך המוסף שהפך אותו ללהיט ענק.
הטקסט של "Wonderwall" מבקש למצוא באדם אחר תקווה והצלה. בתחילה נואל קישר אותו לבת זוגו Meg Mathews, ובהמשך אמר שמדובר בדמות דמיונית שתציל את האדם מעצמו. השם נלקח מ-"Wonderwall Music" של George Harrison, אבל הכוח של השיר נובע מהאופן שבו השירה, המלודיה והעיבוד גורמים לבקשה הזאת להישמע אישית. נואל נתן לליאם לבחור בין השיר הזה לבין "Don't Look Back in Anger". ליאם בחר כאן, ונואל שר את השני.
הפסנתר שפותח את "Don't Look Back in Anger" מזכיר מיד את "Imagine" של John Lennon. ההשאלה גלויה, אבל נואל לחלוטין לא נשאר שם. התופים והגיטרות מצטרפים, והלחן מטפס בהדרגה עד לפזמון. הקול שלו דק ועדין מזה של ליאם, והפעם זו בחירה מוצלחת במיוחד לאפשר לו לקחת את הליד.
אפילו השם Sally, שנשמע היום בלתי נפרד מ-"Don't Look Back in Anger", נולד כשליאם חשב ששמע את נואל שר אותו, ונואל אימץ את ההצעה. אבל הסיפור החשוב באמת קרה הרבה אחרי ההקלטה. ב-2017, לאחר הפיגוע במנצ'סטר, השיר הפך לביטוי של נחמה ושל סולידריות בעיר. פתאום היה ברור עד כמה הוא התרחק מהאולפן ומהלהקה שיצרה אותו.
השיר "Hey Now!" חושף גם את המגבלות של האלבום. יש בו לחן טוב, נגינה כבדה ותחושה משכנעת של זמן שבורח מהר מדי, אבל הוא חוזר על עצמו יותר מדי. אחרי שני השירים שקדמו לו, קשה לא להרגיש בירידה במתח. ובכל זאת, השירה של ליאם והגיטרות שנמשכות מאחוריו מעניקות לו עייפות מעניינת, כמעט ההפך משמחת הניצחון של "Roll with It".
קטע המעבר הראשון מתוך "The Swamp Song", שהופיע במקור ללא שם, קוטע את הרצף עם ג'אם בלוזי קצר. הקטע השני יופיע סמוך לסיום. לשניהם תרם Paul Weller נגינת גיטרה ומפוחית. אלה לא שירים שדורשים ניתוח של מילים, אלא הפוגות מחוספסות בתוך האלבום המלודי, תזכורת לכך שמאחורי להיטי הרדיו עדיין נמצאת להקה שאוהבת את הגאם של נגינה משותפת.
השיר "Some Might Say" מחזיר את הגיטרות המחוספסות במלוא הכוח. הוא יצא ב-24 באפריל 1995 והיה הסינגל הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון בבריטניה. הריף המצלצל, הפסנתר והתיפוף הישיר של מקארול מחברים אותו לאלבום הבכורה, אבל הפזמון כבר מעיד על השינוי שעברה הלהקה.
השיר "Cast No Shadow" מציע תשובה טובה למי שחושב שהאלבום נשען רק על הסינגלים שלו. נואל הקדיש אותו ל-Richard Ashcroft, סולן להקת "The Verve", וכתב על אדם שמתקשה לשאת את משקל הדברים שהוא רוצה לומר. כאן ההרמוניות של האחים הן לב העיבוד. ליאם שר בקול נמוך ומאופק יחסית, ונואל עולה מעליו ומוסיף מתח. הגיטרות האקוסטיות והתופים מחזיקים את השיר. אין צורך בסולו גדול או בהתפרצות כדי שזה יעבוד.
אחרי "Cast No Shadow", הקלילות של "She's Electric" מתקבלת בברכה. ליאם מספר על בחורה ועל המשפחה המסובכת שלה, ונשמע לרגע משועשע מהסיפור של עצמו. הלחן קופצני, ההרמוניות שובבות, והעיבוד מלא חיבה לפופ הבריטי הישן.
שיר הנושא "Morning Glory" מחזיר את הרעש בבת אחת. מסוק, ריף גיטרה חד ותופים שלא נותנים לנגינה לנוח. ליאם כמעט מטיח את המילים, והאזכורים למראה ולסכין גילוח קושרים את המרץ הזה לקוקאין וללילות ארוכים. הגיטרות נדחסות זו על גבי זו, והשיר נשמע כמו בוקר שבו איש עוד לא הלך לישון.
קטע המעבר השני מתוך "The Swamp Song" מופיע אחרי שיר הנושא. כמו הקטע הראשון, גם הוא נותר ללא שם ברשימת הרצועות המקורית. הגיטרות והמפוחית מחזירות אותנו לרגע לג'אם הבלוזי, לפני השיר האלמותי שחותם את האלבום.
הגלים שפותחים את "Champagne Supernova" מכניסים אותנו לאווירה אחרת לגמרי. הגיטרות נכנסות לאט, וליאם מתחיל לשיר כמעט בלי המאמץ ששמענו בשיר הנושא. לאורך יותר משבע דקות העיבוד צובר נפח, עד לגיטרה המובילה ולקולות הרקע של פול וולר, ואז נרגע שוב. זה סיום אפי וארוך שלא כל-כך מאפיין את הבריטפופ הבריטי של התקופה, אבל דווקא כאן נמצאת הגדולה שלו.
למי שהכיר את האלבום דרך תקליט הויניל, חיכתה גם "Bonehead's Bank Holiday", רצועה שלא נכללה במהדורת הדיסק הרגילה. זה שיר קומי על חופשה, עם שירה מובילה של נואל ואווירה משוחררת.
גם העטיפה הפכה לחלק בלתי נפרד מהזיכרון של האלבום. Michael Spencer Jones צילם אותה ברחוב "Berwick Street" בסוהו שבלונדון, במסגרת העיצוב של Brian Cannon. שני האנשים שחולפים זה על פני זה הם קאנון והדי-ג'יי Sean Rowley. ברקע אפשר לזהות גם את מוריס, המחזיק את קופסת סרט המאסטר מול פניו. אף אחד מחברי הלהקה לא מופיע בתמונה. הרחוב, שהיה מזוהה עם חנויות תקליטים, מחבר את האלבום דווקא לעולם היומיומי שממנו צמחו המאזינים שלו.
עם צאתו זינק האלבום למקום הראשון בבריטניה, ובהמשך צבר עשרה שבועות בפסגה. בארצות הברית הוא הגיע למקום הרביעי ב-"Billboard 200", ו-"Wonderwall" טיפס למקום השמיני במצעד הסינגלים. לפי האתר הרשמי של הלהקה, האלבום מכר 22 מיליון עותקים ברחבי העולם. הביקורות הראשונות לא היו אחידות בהתלהבותן, אבל הקהל אימץ אותו בעוצמה שקשה היה להתווכח איתה. ב-1996 הוא זכה בפרס האלבום הבריטי הטוב ביותר ב-"BRIT Awards", ובאוגוסט אותה שנה כבר הופיעה הלהקה בפני כ-250 אלף איש בשני ערבים ב-"Knebworth".
ב-22 ביולי 2026 הכריזה "Official Charts" כי "(What's the Story) Morning Glory?" הוא אלבום האולפן הגדול ביותר בתולדות המצעד הבריטי לפי מכירות וסטרימינג יחד, עם 6.2 מיליון יחידות מצעד. זהו נתון משולב, ולא מספר העותקים הפיזיים שנמכרו.
המספרים מסבירים את גודל ההצלחה, אבל בשביל להבין למה האלבום נשאר איתנו כדאי לחזור לקולות של האחים. נואל כתב כאן כמה מהלחנים הטובים שלו, וליאם שר אותם כאילו כל מילה נוגעת בו אישית. זה אלבום שמגלה להקה שידעה להרחיב את האופקים שלה מבלי לאבד את האופי והזהות. הוא הפך אותה לענקית, אבל דווקא הרגעים שבהם היא מרשה לעצמה להישמע קטנה יותר הם אלה שמצדיקים את החזרה אליו.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות