Phil Collins - ...But Seriously

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 20.11.89

הוא אחד משלושת האומנים היחידים בהיסטוריה (שני האחרים הם Paul McCartney, ו- Michael Jackson) שמכרו יותר מ 100 מיליון אלבומים גם בקריירת הסולו שלו, וגם במסגרת הלהקה. אולי זה מה שגורם לקנאה הרבה כלפיו, בין השאר מאומנים סופר מצליחים כמו Noel Gallagher מ"אואזיס" שאמר על עליו: אתה יכול למכור המון אלבומים, ועדיין להישמע חרא, פיל קולינס הוא ההוכחה"

קולינס הכיר את הביקורות שמאשימות אותו במיסחור יתר, אבל יש הרבה חן בדרך שבה המתופף של להקת "ג'נסיס" בתחילת דרכו, פילס לעצמו את הדרך למעלה, עם סאונד התופים המיוחד, וחטיבת כלי הנשיפה שבאה לידי ביטוי באלבומיו.

לאחר שסיים את סיבוב ההופעות עם "ג'נסיס" בשנת 1987, ועל רקע צעידה במצעדים של שירים מאלבומו הרביעי "No Jacket Required" ומהאלבום "Invisible Touch" עם "ג'נסיס", קולינס החליט להשהות לזמן מה את הקריירה המוזיקלית שלו, כשהוא פונה לשחק בסרט "באסטר" סרט קומדיה רומנטי המבוסס על שוד הרכבת הגדול.

במרץ 1989 נולדה לילי קולינס, ילדתו הראשונה של פיל, והעולם שהוא ראה מבעד לעיניו החל להשתנות. "אני מרגיש שאני צועד על דרך חדשה, כותב על דברים שהרגשתי הרבה זמן אבל אף פעם לא באמת כתבתי עליהם", אמר בראיון, זה היה קולינס מהורהר, ורציני מתמיד, אז מה הפלא שהוא בחר לקרוא לאלבום החמישי שלו שיצא ב- 20.11.1989 "...But Seriously".

קולינס של 1989 כתב והתייחס לנושאים ליריים רציניים יותר, נושאים חברתיים-כלכליים ופוליטיים. בניגוד לאלבומו הקודם, הקצבי והרקיד, ב "...But Seriously" האוירה כבדה, וקודרת בהרבה, נכון, גם כאן יש את חטיבת הקצב שמרימה בצוק העיתים את המורל במעט, ועדיין, הפרספקטיבה הפיל קולינסית השמחה כבר לא היתה שלמה, ילדה חדשה נולדה, והוסיפה הרבה מקום לדאגה.

האלבום הופק על ידי קולינס ו- Hugh Padgham, שעבד על אלבומי הסולו הקודמים שלו, ושל "ג'נסיס" לאורך העשור. קולינס חוזר להשתמש כאן במערכת תופים חיה, בניגוד ל- "No Jacket Required" שבו היה שימוש נרחב במכונת תופים. הוא גם השתמש בצורה בולטת בקלידים ובפסנתר חשמלי ובפחות בסינתיסיזרים. קולינס קיבל החלטה מודעת לא להסתמך על אפקטים ווקאליים באלבום, שכן הקלטות קודמות שלו, כולל עם "ג'נסיס", כללו שימוש בהרמונייזר ובדיעבד קולינס ראה בכך דרך להסתיר את החסרונות בשירתו.

האלבום נפתח, כאילו היה המשכו של קודמו, עם השיר הקצבי "Hang in Long Enough", שמרפרר לנושא של "להחזיק מעמד", וממלא את המאזינים באמביציה, ואופטימיות.

אבל האופטימיות מתנפצת מיד כשמתחילה הבלדה האנטי מלחמתית "That's Just the Way It Is", שיר שקולינס כתב על המצב הפוליטי הקשה בצפון אירלנד, ומציג את David Crosby בשירת רקע. קולינס רצה שקרוסבי יופיע כבר באלבום הסולו הראשון שלו "Face Value" משנת 1981, אבל הוא לא היה זמין באותו זמן. השניים נפגשו בהופעה לחגיגות 40 שנה ל"אטלנטיק רקורדס" ב-1988, וקרוסבי שהיה להוט להשתתף באלבום, זכה גם לשיר קולות רקע באחד הלהיטים הגדולים ביותר מתוכו - "Another Day in Paradise".

בלדה רודפת בלדה, והפעם "Do You Remember?". שיר שכתב קולינס מנקודת מבטו של גבר שנזכר בגעגועים בקשר האחרון שלו שלא צלח, משום שהזניח את בת זוגו. הזמר Stephen Bishop משתתף כאן בקולות רקע.

חוזרים לקצב עם "Something Happened on the Way to Heaven" שיר שכתב קולינס בשיתוף גיטריסט ההופעות של "ג'נסיס" - Daryl Stuermer, על גבר שניתק את היחסים עם אהובתו, וכעת הוא מייחל, ומאמין שיצליח להחזיר אותה אליו. זה היה השיר האחרון שנכתב לאלבום והיה מיועד בתחילה ל- "Four Tops" אבל קולינס החליט בסוף להשאירו לעצמו. בזמן שהשיר עובד באולפן באנגליה, Stuermer המציא כמה אקורדים לפזמון, וכתוצאה מכך Nathan East ניגן בס בחלקים החדשים, לאחר שהבסיסט Leland Sklar עזב לארה"ב.

ב- "Colours" הפוליטי, קולינס מגנה את האפרטהייד בדרום אפריקה, השיר נקרא במקור "Oh Mr. Botha, What Can We Do?", כשהוא מתייחס לשיר "Oh! Mr Porter".

ב- "I Wish It Would Rain Down" תורם Eric Clapton את הנגינה המופלאה שלו על הגיטרה, בשיר בהשפעת הגוספל שכתב קולינס על מערכת יחסים שהסתיימה אולי בשל בגידה.

את השיר "Another Day in Paradise" קולינס כתב על הומלסים והכותרת הראשונה שלו היתה "Homeless". קולינס שמעולם לא חווה רעב ועוני הסתובב יום אחד בבירת ארה"ב, וושינגטון, במהלך סיבוב הופעות, שם הוא נתקל בהומלסים בגבעת הקפיטול שניסו להתחמם. בזמן שיצא מסיום ההקלטה של השיר, נתקל קולינס בהומלסית עם שני ילדים שביקשה ממנו מעט כסף. קולינס התאכזב מהתגובה שלו עצמו שכללה התעלמות מוחלטת מהאישה, ומבקשת העזרה שלה. והוא הבין שהתגובה האינסטנקטיבית שלו היא מה שקורה לרוב האנשים, מה שחיזק אצלו את ההכרה שאסור לעמוד מנגד, וחייבים להושיט לה עזרה.

את "Heat on the Street" כתב קולינס כשיר פוליטי על ההתעללות והאלימות ברחוב. את "All of My Life" כתב קולינס על מערכת היחסים שלו עם אביו המנוח והצער שלא היה לו עמו קשר טוב יותר במהלך חייו.Steve Winwood מנגן בשיר אורגן המונד. "Father to Son" לעומתו, היא בלדה על מערכת היחסים של קולינס עם בנו הבכור, סיימון.

האלבום הניב ששה סינגלים מצליחים, מכירות של כ- 14 מיליון עותקים ברחבי העולם, ופרס גרמי אחד.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר