ב- 23 לספטמבר 1991 שחררה "Pixies" את אלבומה הרביעי "Trompe le Monde". כן, גם הוא שייך סדרת האלבומים "Class of 91'".
משמעות התרגום המילולי של שם האלבום מצרפתית, הוא "לשטות בעולם" ("Fool the World"), אך הפיקסיז ממש לא התכוונו לשטות במעריצים שלהם. אחרי שינוי הכיוון המזיקלי והרכות היחסית של Bossanova, חזרו הפיקסיז למקורות עם אלבום כבד יותר שמתכתב לא מעט עם "Surfer Rosa", אך יחד עם זאת ניתן למצוא בו גם את המלודיה הקליטה של Doolittle. שילוב מנצח שאפילו הצליח להתגבר על חוסר העקביות שבו ולאפשר ללהקה האדירה הזאת לקוד קידה אחרונה ולפנות את הבמה, אחר כבוד, ללהקות שהושפעו ממנה ויכבשו את שוק המוזיקה במהלך שנות התשעים.
זו "שירת הברבור" של הפיקסיז. האלבום האחרון של הלהקה בהרכבה הקלאסי, עם הבסיסטית והזמרת Kim Deal.
החיכוכים בינה לבין Black Francis לא איפשרו המשך קיום של הלהקה במתכונת הנוכחית וזמן לא רב לאחר מכן היא תפורק על-ידי Black Francis, יש אומרים באמצעות הודעת פקס. מדוע אנחנו מספרים לכם את זה? שכן נוכחותה של Kim Deal באלבום הזה בקושי מורגשת. המגמה שהחלה באלבום הקודם "Bossanova", בה Black Francis משתלט על כל תהליך היצירה, קיימת גם כאן, רק שהפעם גם קולה של Kim Deal בקושי נשמע וההרמוניה הקולית שלה עם פרנסיס כמעט ולא מורגשת, עד כי יש כאלה שהקצינו וקראו לאלבום הזה "אלבום הסולו הראשון של בלאק פרנסיס".
אין ספק, ההשתלטות של פרנסיס ובמיוחד העדר קולות הליווי של Kim Deal ערערו קצת את היסודות עליהם מושתת הצליל הכל-כך ייחודי של הפיקסיז. זו כנראה גם הסיבה שלמרות הביקורות המשבחות את "Trompe le Monde" בעת יציאתו, במשך שנים האלבום הזה לא הצליח לעורר בקרב חלק ממעריצי הלהקה את יראת הכבוד המגיעה לו. ואולם, ככל שהשנים חולפות הקונצנזוס סביבו הולך ומתגבש והוא מוכיח את עצמו כאלבום מצוין שצלח יפה מאוד את מבחן הזמן. אלבום אשר למרות שהוא נעדר להיטים גדולים כמו“Gigantic”, "Here Comes Your Man" או "Where Is My mind", מצליח להישאר בתודעה כאחד מיצירות המופת של הלהקה הכל-כך משפיעה הזאת.
האלבום כולל רצף של שירים אדירים, במיוחד במחצית הראשונה שלו שקרובה באווירה יותר ל- "Surfer Rosa". הוא נפתח אולי בצורה שקטה ומיסתורית, עם הארפג'יו רבוי אפקט הפלאנגר של Joey Santiago בשיר הנושא "Trompe le Monde", אבל לאחר 8 מכות תוף של David Lovering הוא פשוט מתפוצץ עלינו ללא רחמים. "Planet of Sound" שהיה הסינגל הראשון מתוכו עם הבס הדומיננטי של Kim Deal והגיטרות המייללות של Joey Santiago שאט אט הופכות זועמות ועוצמתיות. "Alec Eiffel" עם הקצב הפאנקיסטי ששוחרר כסינגל השלישי מהאלבום ונכתב על המהנדס הצרפתי אלכסנדר אייפל. "The Sad Punk" שאפילו מגביר עוד יותר את הקצב על גבול ההארדקור פאנק, אבל אז נשבר באמצע למעין בלדה, כאילו מדובר בשני שירים שונים. "Head On" המדהים שהינו גירסת כיסוי לשיר של "The Jesus and Mary Chain" ואפילו מצליח להתעלות על המקור. "U-Mass" עם הריף האכזרי שלמרות שמזכיר מאוד את זה מ- "Louie Louie" של "The Kingsmen" או “Wild Thing” שהתפרסם בזכות "The Troggs", אין לנו שום בעיה עם זה. השיר נכתב על אוניברסיטת מסצ'וסטס שם נפגשו פרנסיס וסנטיאגו ופרנסיס ציין שהריף נכתב עוד בזמן לימודיהם שם. שימו לב ל- Cow-Bell ולעבודת הבס המדהימה של Kim Deal ואל תפספסו את הקטע המתחיל בדקה 1:13 שבוודאי יזכיר לכם במבנה ובמקצב את השיר שיפתח אלבום מופת אחר שישוחרר יום אחד לאחר מכן. "Palace of the Brine" אומנם מוריד קצת את הקצב אבל מצליח לרגש ולסחוף. "Letter to Memphis" שממש נשמע כאילו ממשיך את "Palace of the Brine" ומהווה סוג של הומאז' של פרנסיס לשיר "Memphis, Tennessee" של Chuck Berry.
ואז, מגיע חציו השני של האלבום ונדמה כאילו החלפנו את הקשיחות "Surfer Rosa" עם המלודיה של "Doolittle". הקטע "Bird Dream of the Olympus Mons" נפתח עם בס וקלידים, ללא הגיטרות המנסרות של Santiago אבל הולך ומתפתח לשיר עם מלודיה קסומה וסוחפת. אחריו מגיע "Space (I Believe In)", השיר המוזר באלבום, אולי המוזר ביותר של הפיקסיז, אשר ממשיך את האקספרימנטליות של "Bossanova" ואפילו מקצין אותה. יש פה אפילו נגן אורח Jef Feldman שמנגן על tabla. אחריו מגיע "Subbacultcha" שחוזר אחורה לראשי ימי הלהקה ל- "Purple Tape" משנת 1987. אנחנו חוזרים קצת לעניינים עם "Distance Equals Rate Times Time", אבל מיד חוזרים לאקספרימנטאליות עם "Lovely Day" שגם בו מתארח ג'ף פלדמן בנגינה על tabla. אנחנו מתקרבים לסיום עם "Motorway to Roswell" שהוא ללא ספק אחד מהשירים היפים באלבום וחותמים עם "The Navajo Know" שנשמע לנו כמו שיר Surf-Rock עם ביט ניו וייב אייטיזי.
האלבום "Trompe le Monde" הינו החלק הרביעי והאחרון (עד האיחוד) בסידרת אלבומים מפוארת, אשר הותירה חותם כבד על עולם המוזיקה של שנות ה- 90. הוא שוחרר בשנה בלתי נתפסת, יום אחד בלבד לפני אלבומים כמו "Nevermind" ו- "Blood Sex Sugar Magic". בשנה בה שירים מאלבומי מופת כמו "Ten", "Use Your Illusion", "Metallica", "Badmotorfinger" ועוד חרכו את המצעדים, ולכן לא היה לו ממש סיכוי להתבלט. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבחצות הלילה שבין ה- 23 ל- 24 לספטמבר 1991, הפיקסיז העבירה בגאון את הלפיד הבוער אותו הדליקה בשנת 1987, ללהקה שהושפעה מהם מאוד ואולי היתה אז די אנונימית, אבל מספר שעות לאחר מכן תשנה את ההיסטוריה של המוזיקה כפי שהכרנו אותה עד אותו היום.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music.
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוקו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט