האלבום "Presto", אלבומה ה- 13 של "Rush" שוחרר ב- 21 לנובמבר 1989.
הפעם אנחנו רוצים להתחיל בוידוי קטן.
שנים חשבנו שזה האלבום הכי פחות טוב של "Rush". היום אנחנו מבינים שפשוט אין אחד כזה.
איך אפשר לקרוא לאלבום שכולל שירים כמו "Show Don't Tel" ו- "The Pass" אלבום פחות טוב ?
כן, כן, קראתם נכון. ל- "Rush" אין אלבום "פחות טוב", יש לה אלבומים טובים, יש לה אלבומים טובים יותר, יש לה אלבומים מעולים ויש לה מאסטרפיסים!!! תרשמו את זה, תפנימו את זה, אתם יכולים גם לצטט אותנו, כי אנחנו בהחלט עומדים מאחורי ההצהרה הזאת ומוכנים להגן עליה בפני כל קוורום, כל טריבונל וכל פורום. אין כאן כל קלישאה ולא חילקנו פה שום סופרלטיבים למי שלא מגיע לו. ההצהרה הזאת מגיעה ללהקה האדירה הזאת בזכות ולא בחסד, נקודה! יופי, ועכשיו אחרי שיישרנו קו, אפשר סוף סוף להתחיל.
עם האלבום הזה "Rush" נכנסה לתקופה הרביעית בקריירה המוזיקלית שלה. כזכור, כל אחת מהתקופות כללה ארבעה אלבומים, כאשר אחרי כל תקופה שחררה הלהקה אלבום הופעה. וכעת, כאשר שנות ה- 90 עומדות בפתח, החליטה "Rush" לקדם את פניהן עם סטייל חדש, קצב אחר, סאונד מעודכן ושינוי בסגנון המוזיקלי. היא החלה בתהליך של התנקות מהשפעות הניו ווייב והתנתקות מסאונד הסינתסייזרים שאיפיין את התקופה השלישית שלה, אבל היא לא שכחה בדרך את השורשים שלה, אלו שבזכותם היא הצליחה להישאר רלוונטית למרות כל השינויים והטלטלות שעבר שוק המוזיקה במהלך השנים.
השינוי המתואר לא היה רק מוזיקלי. אחרי 15 שנה עם חברת "Mercury" סיימה "Rush" את החוזה איתה והיתה חופשיה לעשות דברים בדרך שלה, ללא לחץ של זמן וללא תכתיבים. לאחר סיום סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Hold Your Fire" עמלו חברי הלהקה על הפקת אלבום ההופעה השלישי שלהם "A Show of Hands" ולאחריו החליטו לקחת פסק זמן של חצי שנה. בסיום ההפסקה התכנסו כולם בביתו של Neil Peart בכדי לשוחח על עתידם המוזיקלי. הם הסכימו פה אחד שגרעין הסאונד, הרגש והאנרגיות של "Rush" מגיעים מהגיטרה והם החליטו לחזור לשם, לשוב לבסיס. Geddy Lee סיפר שהאלבום הזה היה תגובה נגדית לכל הטכנולוגיה הדיגיטלית. באותה תקופה נמאס לו כבר ממחשבים וסינתסייזרים ובאותה פגישה אצל פירט הוא וחבריו הסכימו לא לעשות בהם שימוש באלבום הבא. הוא ציין שבסופו של דבר הם לא יכלו להתאפק והשתמשו בהם אבל רק ל"צבע", כך הוא הגדיר זאת. החלטה נוספת שלקחו החברים היתה שהאלבום הזה יהיה אלבום שבו הזמר והשירה יובילו כאשר יתר הכלים יתמכו ויסייעו לו.
עם ההסכמות האלה נכנסת Rush לאולפן בכדי לכתוב את החומרים לאלבום. הם עבדו בשיטה המוכרת להם בה Geddy Lee ו- Alex Lifeson כותבים את המוזיקה בזמן ש- Neil Peart עובד לחוד על המילים ומגיע בערב לאולפן, אז השלושה חולקים את מה שכל אחד מהם השיג במהלך היום. הם הפתיעו אפילו את עצמם כשתהליך הכתיבה התקדם מהר מהצפוי, ותוך זמן קצר הם החלו בחיפוש אחר מפיק שייכנס איתם לאולפן. Peter Collins שהפיק את אלבומיהם הקודמים לא היה זמין והם בסופו של דבר החליטו לעבוד עם Rupert Hine, אשר מגוון הסגנונות והלהקות שעבד איתם בעבר משך את חברי הלהקה. ואכן, Rupert Hine הכניס ללהקה צליל שונה וחדשני והוביל אותה להשתמש בעיבודים שונים ובטכניקות חדשות. הוא גם דחף את Alex Lifeson לשיר קולות רקע בחלק מהשירים, דבר שעשה לעיתים נדירות.
בדומה לשלב הכתיבה גם שלב ההקלטות התקדם מהר מהצפוי, ולמרות שרופרט היין האנגלי דרש כתנאי לעבודה איתו שחלק מההקלטות יבוצעו על אדמת אנגליה, אלו הסתיימו בתוך חודשיים, ארבעה שבועות לפני המתוכנן.
לאחר סיום ההקלטות הרגישה הלהקה בטוחה בעצמה לתור אחר חברת תקליטים חדשה שתלווה אותה ובסופו של דבר היא הצליחה לחתום על חוזה אטרקטיבי וארוך טווח עם חברת "אטלנטיק".
האלבום הזה נחשב לאחד מהאלבומים החזקים של "Rush" מבחינה לירית. Neil Peart כתב כאן כמה מהמילים היפות בקריירה שלו. הוא ציין שהוא הגיע לכתיבת האלבום הזה יותר בוגר ומנוסה והוא נטל לעצמו גישה יותר קלילה במהלך הכתיבה. הוא לא ניסה לבחור מוטיב אחד שיהיה גורם מקשר בין השירים כמו שנעשה באלבומים הקודמים, אלא התייחס לכל שיר כסיפור נפרד.
האלבום הזה בהחלט הפיח רוח חדשה ורעננה אצל הלהקה בהרבה מאוד מובנים וזה ניכר כבר בצלילים הראשונים שפותחים את האלבום. כלי ההקשה של Neil Peart שנחתכים אחרי ארבע תיבות עם הריף גיטרה-בס-תופים של "Show Don’t Tell", מחזירים אותנו במנהרת הזמן עד לימיה הראשונים של הלהקה והמרחק בין אפקט הדיסטורשיין של Alex Lifeson בשיר הזה לבין אפקט ה- Chorus שלו מ- "Hold Your Fire" הוא הרבה יותר מכמה דוושות רגל. אבל 40 שניות לתוך השיר אנחנו כבר בעולם אחר, מקצב אחר וצלילים אחרים עם אפקט האקוסטית על האקורדים המפורקים של החשמלית. הנדנדה הזאת שנמשכת לאורך כל השיר מאפיינת למעשה את מה שקורה באלבום הזה. איזון נחמד בין שני עולמות שמצליח לגשר בין התקופות השונות שהלהקה הזאת עברה בצורה יפה ומעניינת.
האיזון הזה נשמר בבירור בין הפאוור קורדס בפתיחת השיר ובפזמון לבין הריף ההיפסטרי בשיר "Chain Lightning", בין ריף הפתיחה לסינתסייזרים במהלך הבתים של "War Paint" ובין הפסנתר והסינתסייזרים האייטיזים של "Red Tide" לבין הריף הרוקיסטי של "Superconductor".
האלבום הזה גם כולל את אחד השירים היפים של "Rush" בכל הקטלוג המפואר שלה - "The Pass", הסינגל השני ששחררה הלהקה מהאלבום המתייחס לתופעת ההתאבדות בנוער. השורה "All of us get lost in the darkness/Dreamers learn to steer by the stars/All of us do time in the gutter/Dreamers turn to look at the cars" בשיר הזה מושפעת מהמחזה "Lady Windermere's Fan". שכתב אוסקר וויילד.
שירים מומלצים נוספים באלבום הם שיר הנושא המובל עם האקורדים האקוסטיים הפשוטים של Alex Lifeson, שמשתלבים ומושלמים על-ידי תווי הבס של גדי לי, "(Anagram (for Mongo" שמהווה את אחת ההפתעות האנרגטיות והמעניינות של האלבום וכולל משחקי מילים ופאזל לירי של Neil Peart וכמובן השיר "Available Light" שמסיים את האלבום בקצב איטי ורגוע, עם אקורדים מינימליסטים של פסנתר ושירה מצויינת של Geddy Lee, ששוב מצליח לרגש, במיוחד בשיאו של הפזמון עם הצעקה "Bring Me Available Light..."
נכון, יש באלבום הזה גם כמה נקודות יותר חלשות, כמו "Scars" הלא ברור עם התיפוף האפריקאי שהושפע מביקורו של Neil Peart ביבשת ו- "Hand over Fist" שנשמע כמו ניסיון לא מוצלח ליצר "להיט" פופי, אך הנקודות הללו מעטות וממוקדות והן לחלוטין לא מעידות על הכלל.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט