ב- 12 לאפריל 1984 שוחרר האלבום "Grace Under Pressure", אלבומה ה- 10 של להקת "Rush".
לאחר מותו של Neil Peart בינואר 2020, האלבום הזה קיבל משמעות אחרת לגמרי עבורנו, ולו רק בשל מילותיו של שיר אחד שכתב פירט: "Afterimage", ועל כך בהמשך...
האלבום סימן התפתחות נוספת בצליל של הלהקה והוא כלל שימוש נרחב בסינתסייזרים ובתופים אלקטרונים. כחלק מתהליך ההתנסות של הטריו הקנדי, נע הסגנון המוזיקלי של האלבום בין הארד רוק, לסקא, רגאיי ואפילו ניו ווייב.
אז בכדי להבין את הרקע לשינוי המהותי הזה בסאונד של הלהקה, נחזור לסוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת.
להקת "Rush" מסיימת את שנות ה- 70 עם שלושה אלבומים פרוגרסיביים הכוללים יצירות ארוכות ומאוד מורכבות. בתקופה זו סגנון הרוק המתקדם נמצא בדעיכה ומפנה את מקומו לסגנונות המושלים אותה עת בכיפה, בין היתר, פאנק, ניו ווייב ורגאיי.
הלהקה שלאורך כל הקריירה המוזיקלית שלה הקפידה להתפתח, להתנסות ולחקור תחומים חדשים, עשתה את ההתאמות הנדרשות בסאונד ובמבנה השירים ופתחה את שנות ה- 80 עם האלבום "Permanent Wave", אשר כלל לרוב שירים קצרים וידידותיים יותר ושימוש רב יותר בקלידים. האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה אשר הבטיחה את הישרדות הלהקה בתקופה בה הפרוג כבר לא היה רלוונטי.
השינוי שעברה הלהקה נמשך גם במהלך שני האלבומים הבאים, המאסטרפיס "Moving Pictures" והאלבום "Signals", אשר כבר כלל שימוש גדול יותר בסינתסייזרים, סיקוונסרים ובציוד אלקטרוני, על חשבון שימוש בגיטרות.
בראיון שנערך בזמנו עם Geddy Lee הוא ציין שלמרות שהיה הכי בטוח לייצר אלבום המשך ל- "Moving Pictures" ולמנף את ההצלחה הכבירה שלו, הם בחרו דווקא לחפש אחר כיוונים מוזיקליים אחרים. "אנחנו להקה שתמיד אהבה לאתגר את עצמה" הצהיר Geddy Lee.
אך הכיוונים המוזיקליים החדשים שהלהקה בחרה להתנסות בהם לא היו לרוחו של המפיק הקבוע שלהם Terry Brown, אשר רצה להמשיך ולרכב על גל ההצלחה המסחררת של "Moving Pictures". חילוקי הדעות עם בראון גרמו ללהקה להבין שאם הם מעוניינים להתנסות בכיווני מוזיקה חדשים הם חייבים להיפרד ממנו, והם החלו לחפש מפיק חדש שיחליף אותו. המשימה לא היתה פשוטה, הלהקה מעולם לא עבדה עם מפיק אחר זולת בראון. הרבה שמות מוכרים עלו ונבחנו, אך בסופו של דבר בחרה הלהקה את Peter Henderson, בחירה שהתבררה נכונה עבור Rush.
השילוב בין השינויים שעברה הלהקה מבחינה מוזיקלית להפקה המיוחדת והמוקפדת של הנדרסון, יצרו אלבום מסונתז ואלקטרוני עם השפעות של סקא ורגאיי ועם צליל ניו ווייבי לחלוטין שתאם את התקופה.
למרות השינוי המהותי בצליל ועל-אף שבאלבום זה התרחקה "Rush" לחלוטין מאיזור הנוחות שלה ומהסגנונות המוזיקאלים שהביאו לה הצלחה, מדובר באלבום טוב השומר על רמה גבוה ואחידה לכל אורכו וכולל כמה מהרצועות הטובות ביותר של הלהקה בתקופה האלקטרונית שלה.
השיר "Distant Early Warning" פותח את האלבום עם ליין סינתסייזר פשוט, קליט וסוחף. השילוב בין גיטרות הניו ווייב לסינתסייזר יוצר צליל רענן, חדשני ועוצמתי ללהקה, אשר נשמעת רלוונטית מתמיד ותואמת את התקופה בה האלבום יצא. סולו הגיטרה של Alex Lifeson המגיע בהמשך, מכניס לשיר אלמנט רוקיסטי ומזכיר לנו שעדיין מדובר בלהקה שהגיעה מסגנון ההארד רוק.
הקטע "Afterimage" הינו שיר מרגש המדבר על אובדן של אדם יקר. השיר נפתח בקיר רועם של גיטרה וסינתסייזר שנמשכים על-פני האינטרו והבית הראשון. המוסיקה כוללת אלמנטים של רגאיי, פופ ורוק. Neil Peart הקדיש את השיר לחבר ששימש כטכנאי הקלטות בחלק מאלבומי הלהקה, בינהם "Moving Pictures" והוא נפתח במילים: "Suddenly You Were Gone...From All The Lives You Left Your Mark Upon". כעשור לאחר מכן פקדו את פירט שני אסונות כבדים, לאחר שבתו נהרגה בתאונת דרכים ובת זוגו נפטרה ממחלת הסרטן בהפרש של פחות משנה. בשלב זה השיר כבר קיבל משמעות אחרת לחלוטין, כאשר שורה ממנו מצוטטת על גב עטיפת אלבום ההופעה "Different Stages", לזכרן של השתיים. לצערנו, בינואר 2020 התבשרנו על מותו בטרם עת של Neil Peart - גדול המתופפים בדורנו, ובאופן מצמרר ובלתי נתפס הפכו המילים המרגשות שניל כתב, להספד שלו על עצמו, וההאזנה לשיר הזה כבר לעולם תהיה שונה ואחרת.
שיר לא פחות מרגש הינו "Red Sector A" שנכתב בהשפעת סיפורם של הוריו של Geddy Lee, שניהם ניצולי שואה, אשר שרדו את מחנות הריכוז ברגן-בלזן ודכאו. Neil Peart אשר שמע את סיפור חייהם של השניים כתב מילים מרגשות על האומץ וכושר ההישרדות של הניצולים.
גם יתר שירי האלבום שומרים על רמה גבוהה ואחידה של יכולת כתיבה וביצוע.
הרצועה הסוגרת את הצד הראשון של הויניל "The Enemy Within" שמילותיו מאזכרות את כותרת שם האלבום - "Grace Under Pressure". מדובר בחלק השלישי ב"סדרת הפחד" של Neil Peart, אשר כזכור הורכבה בהתחלה מ- 3 קטעים שהופיעו בכרונולוגיה הפוכה על-פני 3 אלבומים רצופים של הלהקה. הראשון, הוא "Witch Hunt" מהאלבום "Moving Pictures" משנת 1981 שנקרא גם "Part III Of Fear" ועוסק בדרך בה ניתן להשתמש בפחד כדי לשלוט באנשים. השני, הוא "The Weapon" מהאלבום "Signals" משנת 1982 והוא עוסק בהתמודדות עם הפחד החיצוני כגון נשק. והשלישי, הוא "The Enemy Within" שנקרא גם "Part I Of Fear", מתוך האלבום נושא סיקורנו ועוסק בפחדים הפנימיים של אנשים המשפיעים על החלטותיהם. מעניין לציין ש- 18 שנים לאחר מכן הלהקה החליטה להוסיף חלק רביעי למה שהתחיל כ"טרילוגיית הפחד", במסגרת אלבום הקאמבק "Vapor Trails" בקטע שעוסק בפרנויה ובפחד מהלא נודע ונקרא "Freeze - Part IV of Fear".
את הצד השני של האלבום פותח "The Body Electric" המבוסס על הפרק ה- 100 של הסדרה המיתולוגית "Twilight Zone". נשמע לכם מוכר? נכון. כי זו לא הפעם הראשונה בה פירט מבסס שיר על הסדרה המיתולוגית. באלבום "2112" נכלל השיר "The Twilight Zone" אשר נכתב בהשראת שני פרקים של הסדרה. פרק 28 מעונה 2 ו- פרק 30 מעונה 5. הפעם פירט הושפע מהפרק ה- 100 בסדרה וכתב שיר על רובוט שנאבק לצאת לחופשי. מי שיאזין לסולו של Alex Lifeson ולבס של Geddy Lee המלווה אותו בשיר הזה, בוודאי יגלה שהם מאוד מושפעים מסגנון הנגינה של The Edge ואדם קלייטון מלהקת "U2" באותם שנים.
מיד אחריו מגיע הקטע "Kid Gloves" עם ריף הגיטרה הקליט של Alex Lifeson על מקצב 10/8 בלתי אפשרי בפאלם מיוט שהעלה בנו זכרונות מ- "Follow You Follow Me" של "ג'נסיס" מהאלבום "...And Then There Were Three". זה כנראה השירים הקצבי והעליז ביותר באלבום אשר ללא ספק מוסיף צבע אחר לאווירה היחסית קודרת שלו, והוא כולל את אחד מהסולואים היפים של Alex Lifeson ויש לא מעט כאלה באלבום.
הרצועה "Red Lenses" היא אולי הכי ניסיונית באלבום, קצת פרוגית, מעט ניו-וייבית אבל בעיקר מוטרפת. בליל של כלים, שינויי מקצבים וסגנונות עם תיפוף ורסטילי ומדהים של Neil Peart שעובר בין מערכת התופים האלקטרונית, לכלי ההקשה ולאקוסטית וחוזר חלילה, וכמובן עבודת קלידים מדהימה שלרגעים הזכירה לנו את הסינסייזרים של "Talking Heads" והסלאפ בס הFאנקי של Geddy Lee. ניל פירט גם ציין שזה היה השיר שהיה לו הכי קשה לעבוד עליו. הוא נאבק עם המילים, שינה את הכותרת הרבה פעמים והיה קשה לו להגיע למוצר מוגמר שהוא שבע רצון ממנו, ולמרות הכל הוא ציין שהוא מאוד נהנה לעבוד עליו.
מסיים את האלבום "Between the Wheels" עם ריף הסינתסייזר המונוטוני והמדהים שפשוט לא יוצא מהראש. מילות השיר כוללות את השורה האייקונית "Another lost generation" שצוטטה על-ידי ארנסט המינגוויי בתחילת ספרו "The Sun Also Rises".
לסיכום, "Rush" הלכה ללא ספק כברת דרך ארוכה באלבום הזה, הן מבחינת הסגנון המוזיקלי והן מבחינה ההפקה וכלי הנגינה (תופים אלקטרונים וסינתסייזרים). למרות הבריחה מהתבניות הקבועות שהעניקו לה הצלחה כה גדולה באלבומים הקודמים, ועל-אף המרחק הרב מ"איזור הנוחות" שלה, מצליחה "Rush" לייצר אלבום ברמה גבוה התואם את התקופה בה הוא יצא, אשר גם יסייע ללהקה לשרוד את שנות ה- 80 ולהישאר עדיין רלוונטית.
מי שיחפש באלבום את הקלאסיקות "2112" ו- "Moving Pictures", לא ימצא אותן. יחד עם זאת, מדובר ביצירה מצויינת ביחס לתקופה בה היא יצאה, ואולי גם באלבום הטוב ביותר של הלהקה בעידן ה"מסונתז" שלה.
מעניין לציין שבשנת 2009 שחררה הלהקה אלבום הופעה שנקרא - "Grace Under Pressure Live" וכולל הופעה של הלהקה משנת 1984 אשר היתה זמינה עד אז רק בגירסת וידאו. ההופעה הזאת צורפה כדיסק בונוס למארז הדי.וי.די "ReplayX3" שיצא בשנת 2006 ובשנת 2009 כאמור יצא כדיסק ניפרד. עטיפת אלבום ההופעה זהה לעטיפת האלבום רק שבתחתית העטיפה בצד שמאל למטה מופיע הכיתוב "1984 Tour".
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט