Stone Temple Pilots - Stone Temple Pilots

ב- 16 למרץ, 2018, Stone Temple Pilotsהוציאו את אלבומם השביעי "Stone Temple Pilots".

לאחר עשרות שנים של הצלחה, טרגדיה וניסיון להמציא את עצמם מחדש, "Stone Temple Pilots" חזרו בשנת 2018 עם אחד האלבומים המשמעותיים ביותר בקריירה שלהם.

עד אותו זמן הלהקה כבר הספיקה להתמודד עם אובדן סולנה לשעבר Scott Weiland ועם עזיבתו המוקדמת יותר של Chester Bennington, שתקופתו הקצרה עם הלהקה הניבה את ה- "EP ‏High Rise". עבור הגיטריסט Dean DeLeo, הבסיסט Robert DeLeo והמתופף Eric Kretz, המשך קיומה של הלהקה היה גם הוכחה לכך שהזהות המוזיקלית של "Stone Temple Pilots" יכולה לשרוד גם לאחר אובדן שני קולות כה מרכזיים.

\

החיפוש אחר סולן חדש היה מקיף במיוחד. לאחר שעברו על אלפי מועמדויות, הציגה הלהקה בסוף 2017 את Jeff Gutt כסולנה החדש. במקום לנסות לשחזר את העבר, חברי הלהקה בחרו להתייחס לאלבום כאל תחילתו של עידן חדש (כך גם קיבל האלבום את שם הלהקה). האלבום הפך לאלבום האולפן המלא הראשון שבו מופיע גאט כסולן ולאלבום האולפן הראשון של הלהקה מזה שמונה שנים.

סשני ההקלטה שמו את הדגש היצירתי בעיקר על האחים דלאו, ששותפות הכתיבה שלהם הייתה מאז ומתמיד עמוד השדרה המוזיקלי של "Stone Temple Pilots". ההחלטה להפיק את האלבום בעצמם אפשרה ללהקה להתמקד בכימיה הטבעית ביניהם. התוצאה משלבת ריפים חזקים של גיטרה, ליינים מלודיים של בס מלודיים ועיבודים רב-שכבתיים שממשיכים לשקף את הצליל הייחודי שהלהקה ביססה במהלך פריצת הרוק האלטרנטיבי של שנות התשעים.

האלבום נפתח עם "Middle of Nowhere", פתיחה בטוחה שמציגה מחדש את ההרכב המחודש. השיר מונע על-ידי ריף גיטרה חד וקצב הדוק של חטיבת הקצב, כבר כאן ניתן לשמוע שהלהקה עשתה בחירה מצויינת עם Jeff Gutt שמצליח להוביל את סגנון ההארד רוק המלודי של הלהקה מבלי לנסות לחקות את הסגנון הקולי של קודמיו, למרות שהדמיון לסקוט ממש ניכר.

המומנטום נמשך עם "Meadow", הסינגל הראשון מהאלבום ואחד משיאיו. השיר נשען על גרוב עוצמתי המבוסס על עבודת הגיטרה המחוספסת של Dean DeLeo, בעוד הבס של Robert DeLeo מוסיף עומק מלודי מתחת לפזמון המתפרץ. השיר ממחיש את הביטחון והכתיבה שאפיינו את ההצלחות המוקדמות של הלהקה.

השיר "Thought She'd Be Mine" מביא עימו אתנחתא קלה ואווירה מהורהרת יותר. הלהקה מאטה את הקצב ומדגישה אווירה על פני עוצמה. Jeff Gutt מגיש כאן ביצוע ווקאלי מאופק שנתמך בעיבוד הרב-שכבתי שמאפשר לשיר להתפתח בהדרגה וברגש.

לעומתו, הכבדות של "Roll Me Under" דוחפת את האלבום לכיוון מחוספס יותר. Eric Kretz מניע את השיר קדימה עם תיפוף עוצמתי, בעוד שהדיסטורשן הבשרני של הגיטרות מעניק לו גוון אפל יותר שמזכיר את הרגעים הקשוחים יותר של הלהקה באלבומיה המוקדמים.

מיד אחריו, "Never Enough" משלב עוצמה ורוך, רוק ובלוז. שכבות גיטרה כבדות וסולו חד יוצרים את אחד הרגעים היפים באלבום, ומזכירים למאזינים כי "Stone Temple Pilots" יודעים לשלם היטב בין מלודיה לחספוס כפי שעשו בתחילת דרכם.

רגע בולט נוסף מגיע עם "The Art of Letting Go", אחד הקטעים המרגשים והמרשימים ביותר באלבום. גיטרות מלטפות ופזמון מלודי יוצרים תחושת התבוננות פנימית שמשקפת גם את המסע של הלהקה עצמה דרך האובדן והלידה מחדש.

עטיפת האלבום, שבה מופיע פרפר, מתכתבת עם השינוי והלידה מחדש. עבור להקה שהתמודדה עם טרגדיות, ושינויים בהרכב, הדימוי מסמל להקה שמתפתחת אך נשארת נטועה בכימיה המוזיקלית שהגדירה אותה מלכתחילה.

האלבום "Stone Temple Pilots" מהווה עדות לחוסן וליכולת להמשיך קדימה. Jeff Gutt מוכיח את עצמו כתוספת ראויה להרכב, בעוד ששותפות הכתיבה של האחים דלאו ממשיכה לספק עומק מלודי ועיבודים עוצמתיים שהגדירו את "Stone Temple Pilots" במשך שנים. במקום לנסות לשחזר את העבר, הלהקה משתמשת באלבום הזה כדי להראות שהסיפור היצירתי שלה עדיין ממשיך להתפתח.

להאזנה: Spotify | Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר