Stone Temple Pilots - Stone Temple Pilots
- FaceOff - עימות חזיתי
- 21 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
ב- 21 למאי, 2010, "Stone Temple Pilots" הוציאו את אלבומם השישי "Stone Temple Pilots".
עד שנת 2010, להקת "Stone Temple Pilots" כבר שרדה סוג של קריסה פנימית שביתה מפרקת לצמיתות את רוב להקות הרוק. האיחוד שהחל בשנת 2008 הרגיש בתחילה נוסטלגי, אבל האלבום שקרוי על שם הלהקה "Stone Temple Pilots" הוכיח מהר מאוד משהו חשוב הרבה יותר: הכימיה בין Scott Weiland, Dean DeLeo, Robert DeLeo ו- Eric Kretz עדיין הייתה קיימת, גם אם הסדקים שמתחת לפני השטח כבר היו בלתי ניתנים לתיקון מלא. אולי גם זו הסיבה שהלהקה בחרה להכתיר את שם האלבום כשם הלהקה,
האלבום יצא שבע שנים אחרי "Shangri-La Dee Da", ובמקום לרדוף אחרי טרנדים מודרניים של הארד רוק, הלהקה צללה עמוק יותר אל תוך כתיבת שירים קלאסית, עם ניחוח גלאמי, מקצבי בלוז משוחררים ובנייה מלודית בהשראת "הביטלס". עד היום זהו אחד האלבומים הכי לא מוערכים בקטלוג שלהם.
מה שמבדיל מיד את האלבום הזה מהעבודות המוקדמות שלהם הוא האיפוק. המשקל האגרסיבי של "Core" והכאוס הפסיכדלי של "Tiny Music... Songs from the Vatican Gift Shop" כמעט נעלמים כאן לחלוטין, ומוחלפים בגרוב ואווירה. האחים DeLeo ניגשו לחומר בבגרות מרשימה, ואפשרו לשירים לנשום במקום לדחוף מלודיות מאולצות לכל פזמון. ההפקה, שנעשתה ברובה על ידי הלהקה עצמה, נשמעת חמימה ואורגנית, והיא מתרחקת מהסאונד הדחוס והסטרילי ששלט באלבומי רוק של אותה תקופה.
השיר "Between the Lines" פותח את האלבום בפשטות מטעה. הריף חדור הגלאם של Dean DeLeo נשמע אולי פשוט, אבל מי שמכיר טוב את הלהקה, תמיד מסתתרש שם איזה טוויסט או אקורד מוזר. העוצמה האמיתית מגיעה מההגשה של Scott Weiland. הקול שלו נשמע מלא אנרגיה אך גם שחוק מאלכוהול, סיגריות וסמים. הוא נע בין סוואגר לעייפות בתוך אותו בית. השיר בקושי עובר את שלוש הדקות, אבל מצליח ללכוד בדיוק את מה שהפך את "STP" לייחודיים כל כך: היכולת לכתוב רוק רדיופוני מבלי להישמע מכניים.
אחריו מגיע "Take a Load Off" שמיד מתברר כאחד הרגעים המכוננים של האלבום. הריף מתנדנד עם חוצפה משוחררת בהשראת "The Rolling Stones", בעוד שווילנד מספק כאן את אחת מהביצועים הווקאליים החזקים ביותר שלו בתקופת האיחוד. יש בקול שלו עצב עדין שמסתתר מתחת לפזמון, כאילו כל חברי הלהקה מבינים שההזדמנות השנייה הזו לא תיארך זמן רב בשל האופי ההרסני של ווילנד.
שירים כמו "Huckleberry Crumble" ו- "Hickory Dichotomy" מאמצים אבסורד בדרך שרק "STP" יכלו לבצע. המילים נסחפות למחוזות סוריאליסטיים וחסרי היגיון, אבל מוזיקלית הלהקה נשמעת מחוברת לחלוטין. נגינת הבס של Robert DeLeo. לאורך האלבום פשוט יוצאת מן הכלל, כשהוא מוסיף תנועה מלודית מתמדת מתחת לגיטרות במקום רק לחזק אותן. מעט מאוד "חטיבות קצב" של להקות רוק מיינסטרים באותה תקופה פעלו ברמת תחכום כזו.
דווקא החומרים הרכים יותר הם המקום שבו האלבום באמת מצטיין. "Cinnamon" מביא איתו תחושת פופ עד כי היינו צריכים לנקות את האוזניים שוב ושוב כדי להאמין שזו אותה "STP" של ראשית שנות התשעים. התעוזה כאן הזכירה לנו את תקופת הסוף הניסיונית של "הביטלס", רק דרך פילטר של רוק אלטרנטיבי קליפורני. "First Kiss on Mars" מאט את הכול לכדי זחילה פסיכדלית מעורפלת, ומאפשר לווילנד להישען על פגיעות ורכות במקום על עוצמה ותיאטרליות. השירים האלו חושפים להקה שמתרכזת הרבה יותר באמנות כתיבת השירים מאשר בניסיון לשחזר את תהילת עבר.
מה שמונע מהאלבום להגיע לגבהים של הקלאסיקות שלהם משנות ה-90 הוא חוסר עקביות מסוים. כמה מהשירים מתפזרים במקום להתפוצץ, ולעיתים הקצב הכללי רגוע מדי. ועדיין, גם הרגעים הפחות חזקים נשארים עשירים מוזיקלית משום שהלהקה מסרבת לפשט את העיבודים שלה. יש כאן שכבות בכל מקום: טקסטורות אקוסטיות עדינות, הרמוניות קוליות, מעברי אקורדים בהשראת ג'אז ושינויים קצביים שמתגמלים האזנות חוזרות.
מבחינה היסטורית, האלבום מקבל כיום משקל רגשי נוסף משום שהוא הפך לאלבום האולפן האחרון של הלהקה עם Scott Weiland. הידיעה על מה שהגיע לאחר מכן, משנה באופן בלתי נמנע את חוויית ההאזנה.
ובכל זאת, לצמצם את האלבום לטרגדיה בלבד יהיה עוול להישג האמיתי שלו. זו לא הייתה להקת נוסטלגיה שבורה שניסתה לעשות קופה על גל האיחוד. זו הייתה להקה ותיקה שעדיין ידעה לכתוב רוק אינטליגנטי, הרפתקני ובטוח בעצמו, לפי החוקים שלה בלבד.
אלבום האיחוד "Stone Temple Pilots" לא ניסה להמציא את הלהקה מחדש. במקום זאת, הוא ליטש את החוזקות שלה למשהו בוגר יותר, משוחרר ובטוח בעצמו. אולי אין לו את הניצוץ הגאוני של "Core" או את אפקט ההלם האמנותי של "Tiny Music... Songs from the Vatican Gift Shop", אבל הוא בכל זאת אלבום טוב שלא מקבל את הכבוד הראוי לו.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות