The Band - Stage Fright

כתב: Moti Kupfer

תאריך הוצאה - 17.08.1970

העובדה ש"הבנד" לא הופיעו אחרי אלבום הבכורה המכונן שלהם, "Music From Big Pink", היתה להם לרועץ.

היא העצימה את המיתוס סביבם, עד שאפילו האמרגן ביל גראהם (פילמור איסט, רוד סטיוארט, אלווין בישופ) החל לחזר אחריהם.

הופעת הבכורה שלהם התקיימה לבסוף באפריל 1969 בווינטרלנד, סן פרנסיסקו, לאחר שהם כבר סיימו להקליט את אלבומם השני.

למרות שהם צברו כמות מכובדת של הופעות, זו הייתה הפעם הראשונה שהם הופיעו כלהקה עצמאית ולא כלהקה מלווה, עם החומרים המקוריים שלהם. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.

המעמד המלחיץ כמעט שיתק את רובי רוברטסון רגע לפני ההופעה, שזכורה כהופעה קצרה שלוותה בקריאות בוז מהקהל, משהו שהבנד הכירו היטב מתקופתם עם דילן.

על החוויה הטראומתית הזו פירט רובי רוברטסון בשיר הנושא שהיה קינה אוניברסלית. מתוך אלבומם השלישי "Stage Fright" שיצא ב- 17.08.1970.

"הבנד" הגיעו לאלבום הזה מצד אחד כשהם בשיא תהילתם, אחרי כתבת שער במגזין “טיים”, וכסף שהחל לזרום לכיסם, והפך לכעסם, אחד כנגד השני, וכמובן, הרבה שתיה, סמים, והוללות, חיי הרוקנרול, למעט אחד, רובי רוברטסון, המבוגר האחראי.

בניגוד לתדמית ילדי הכפר הטובים שדבקה בהם, הבנד אהבו לחגוג, ובוודסטוק לא היה מי שיעצור אותם, אפילו השוטרים המקומיים היו לצידם, והעלימו עין מהמסיבות הפרועות, ומכל החומרים שזרמו, ועישנו שם.

אחרי החגיגות בוודסטוק, חברי הבנד ראו כי טוב, והחליטו להקליט אלבום שלם בהופעה חיה בתיאטרון הוותיק (1938) וודסטוק פלייהאוס, בנוכחות 600 צופים שהיתה כמות המקס' של האולם.

הדברים החלו להשתבש כשהתברר שהם זכו ל 3000 הזמנות מרחבי ארה"ב של אנשים שרצו להשתתף בהקלטה, פי 5 ממה שהיה מסוגל האולם להכיל. חברי הבנד נאלצו להתפשר, הם הקליטו את "Stage Fright" בפלייהאוס, אך ללא קהל כלל.

פחד במה הוא שמו של האלבום השלישי, אך אין ספק שהם החלו לפחד גם אחד מהשני, לא לבטוח, ואף לחשוד. הכל החל להתפורר בעיקר סביב הסכסוך בין ליבון הלם, לרובי רוברטסון בנוגע לזכויות על השירים.

רוברטסון שכתב את רוב השירים גרף את עיקר הרווחים, זה הביא את שאר חברי הלהקה לתחושה של חוסר צדק, בעיקר מצידו של ליבון הלם. בכל זאת, התרומה שלהם לסאונד היתה יקרה מפז לאין ערוך, והם חשו שהיא לא מתבטאת בכך בשטח.

למרות כל אלה "Stage Fright" הוא עדיין אלבום נהדר, גם אם הוא לא עומד ברף של קודמיו.

אם בשני האלבומים הקודמים הם כתבו על אמריקה, הרי שלאור פולחן האישיות שנעשה להם, הם היו מחויבים לייצר אלבום שיתעסק בהם ככוכבי רוק, ובפחדים שלהם.

אלבום רב גוני המשלב מוזיקה תוססת, ומילים מאוכזבות, המעמיק חקור בנושאים כמו שלווה, בריחה, וחוסר רצינות שחשפו גוונים כהים יותר של מלנכוליה, חרדה ועייפות. הסופר רוס ג'ונסון תיאר אותו כ"אלבום בעל צליל עליז, מלא בוידויים, וחרטה. טיול נמרץ בתקופה מדוכדכת בהיסטוריה של הלהקה".

שיר הפתיחה מעיד על מצבם הנפשי המעורער, כאשר ליבון הלם בוחר לשתות עד קהות חושים ב- Strawberry" Wine" במקום להתמודד עם המציאות.

הקו המנחה ב "Sleeping" החלומי של ריצ'רד מנואל הוא בין אושר עילאי לבין געגוע קרוב מדי לבית לבריחה סופית

ב- "Time to Kill" חברי הלהקה נזכרים בגעגוע בשמחה הטבעית שלהם כאשר חיו בכפר לפני פרסומם. כעת הם לא מסוגלים להנות מהצלחה חולפת כפי שנכתב ב- "Just Another Whistle Stop", כעת הלהקה רואה בבדידות את מצב הקיום המועדף.

יוצא דופן הוא שיר הערש "All La Glory" שכתב רוברטסון לכבוד לידת בתו. בראיון משנת 2010, רוברטסון תיאר את אווירת ההקלטה כמתוחה, כאשר הלהקה התמודדה עם קשיים בסאונד בפלייהאוס, נוכחות לא מוכרת (טוד רונדגרן), ו"הסחת דעת והרבה ניסויים בסמים".

רוברטסון מצליח לאבחן את ייאושו של ריצ'רד מנואל, ואת הדיכאון האופף אותו, שמדוכא ע"י שימוש בסמים ב- "The Shape I'm In".

הלחץ של תעשיית המוזיקה בהחלט לא תיווך את מאבקו של מנואל או את תחושת העייפות המכריעה של הלהקה.

חמדנות, תשוקה, ומכירת הנשמה למען קניית נבל קדוש, כל אלה מופיעים ב- "Daniel and the Sacred Harp", כמו תמרור אזהרה אדום בוהק ללהקה מפני הנטייה המודרנית לסיפוק מיידי.

שני מיקסים שונים הוכנו בלונדון, אחד על ידי ראנדגרן באולפני טריידנט ואחר על ידי גלין ג'ונס באולפני איילנד.

פחד במה המשיך להדגיש את הווירטואוזיות של כל חברי הלהקה. הדסון ניגן בפסנתר חשמלי, אקורדיון, וסקסופונים, טנור, ובריטון, בעוד ליבון הלם ניגן בתופים, גיטרה, וכלי הקשה (ושר שירה ראשית בארבעה שירים), וריצ'רד מנואל ניגן בפסנתר, אורגן, תופים וקלווינט.

האלבום תוכנן על ידי המוזיקאי העולה טוד ראנדגרן, והופק על ידי הלהקה עצמה בפעם הראשונה, אם כי המפיק הקודם שלהם, ג'ון סיימון, מופיע כסקסופוניסט בשיר אחד. עטיפת האלבום הציגה שקיעה חצי-מופשטת שעוצבה על ידי בוב קאטו עטופה בפוסטר של תצלום מאת נורמן סיף, בהופעה הגדולה הראשונה שלו.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר