top of page

Yes - Drama

ב- 18 לאוגוסט, 1980 "Yes" הוציאה את אלבום האולפן העשירי שלה "Drama".


ב"דברי הימים" של ההיסטוריה של הרוק המתקדם, ישנם אלבומים המשמשים כצומת דרכים מרכזית, המסמנים לא רק שינויים בסאונד אלא גם טרנספורמציות בכיוון האמנותי. "Drama", אלבום האולפן העשירי של "Yes", הוא אחד מהם. הוא עומד כעדות לנכונות הנועזת של הלהקה להתגבר על עזיבה של שניים מעמודי התווך שלה ולאמץ את השינוי בנוף המוזיקלי של התקופה, תוך שמירה על ה- DNA שלה.


הרקע ליצירתו של האלבום הזה הוא "עזיבה והתחדשות". העזיבה בטריקת דלת של Jon Anderson ואחריו של הקלידן Rick Wakeman, שניהם דמויות מפתח שעיצבו את הסאונד המובהק של הלהקה, הותירה חלל שנראה כבילתי ניתן למילוי. עם זאת, "Drama" הוכיח שהמותג "Yes" גדול מסך החלקים שמרכיבים אותו. הוא הציג את שלושת החברים הנותרים נענים לאתגר, ומציגים הרכב חדש בהשתתפות Trevor Horn בשירה ו- Geoff Downes בקלידים (שניהם מלהקת הפופ-רוק "The Buggles"). ההרכב המתחדש הזה הביא מיזוג מסקרן של רוק מתקדם יחד עם השפעות גל חדש, וכתוצאה מכך הוא גם אלבום שהציג להקה ותיקה ומנוסה שנולדה מחדש.


שיר הפתיחה "Machine Messiah", הוא עדות ליצירתיות הבלתי מתפשרת של הלהקה גם בעידן החדש. עם ריף גיטרה דמוי "Black Sabbath" שמסתובב לו בטריטוריית ההבי מטאל, היצירה המצויינת הזאת מתגלגלת למחוזות חדשים המשלבים מוזיקליות מורכבת עם דינמיקה מגוונת. השילוב של השירה המצוינת של Trevor Horn ועבודת הקלידים החדשנית של Geoff Downes לצד המומחיות והניסיון של Steve Howe ו- Chris Squire עם התיפוף האנרגטי של Alan White, מציגים מסע מוזיקלי שמגשר בין עבר ועתיד. זוהי ללא ספק רצועה "מתקדמת", אבל היא מגוללת בתוכה את הסאונד וההשפעות של הטרנדים החדשים במוזיקה של אותה תקופה.


אנחנו חורגים קצת מהנורמה עם "White Car" שהוא סוג של ניסוי כלים מינימליסטי של Geoff Downes, המונע מניסוי וחקירה שלו את היכולות של הסינתיסייזר של Fairlight CMI. המילים של הורן נכתבו לאחר שראה את Gary Numan נוהג ברכב ה- Stingray הלבן שלו.


כבר בפתיחה של "Does It Really Happen?", המאזין זוכה שוב לקבל את "חתימת הסאונד," המוכרת של "Yes", עם ליין הבס הקליט של Chris Squire והתיפוף המצוין של Alan White, מתוגברים על ידי השירה המרגשת של הורן והקלידים החדשניים של דאונס. אבל כאשר השינויים הדינמיים של השיר מופיעים בהמשך, אנחנו מתוודעים לפתע להשפעות הפופ והגל החדש שהביאו איתם הורן ודאונס, שמשקפות את המהות הרחבה יותר של "Drama": "מסע של אבולוציה מוזיקלית".


הצד השני של האלבום יוצא למסע "מתקדם" לא פחות משכנע. "Into the Lens" מביא עימו קומפוזיציה מורכבת ומשקלים א-סימטרים שקידמו את כניסתם של הורן ודאונס ל- "Yes" בברכה. אבל לצד הפרוגרסיביות השורשית, השירה המיוחדת של הורן ועבודת הקלידים החדשנית מציגה את הנכונות של הלהקה לחקור טריטוריות מוזיקליות לא ידועות.


אחריו מגיע "Run Through the Light" שעומד כדוגמה מצוינת לשיתוף הפעולה והנכונות לשינוי של כל אחד מחברי הלהקה. Steve Howe על גיטרת לס פול, Chris Squire עובר לפסנתר, בעוד Trevor Horn על פרטלס בס, והכל מתמזג למכלול הרמוני, שחוקר טריטוריות חדשות. הרצועה הזו היא הוכחה נוספת ליכולת למזג את התרומה של כל אחד מחברי הלהקה ליחידה אחת מגובשת.


שיר הסיום של האלבום, "Tempus Fugit" הוא מערבולת של אנרגיה ומורכבות. הכותרת הלטינית מתורגמת ל- "הזמן טס", והיא המשקפת את המסע של האלבום עצמו עם עקיצה של חברי הלהקה לכיוונו של Chris Squire לאור הנטיה שלו לאחר לכל מקום. באמצעות שינויי מקצב מהירים ועבודת גיטרה מורכבת, "Tempus Fugit" מוכיח לנו שאכן הזמן פשוט טס.. אבל איזה מזל שאלבום הזה יחיה לנצח ויותיר אחריו השפעה מתמשכת.

(Photo: Michael Putland)


בדיעבד, "Drama" הוא אולי אחד האלבומים המוזרים והמיוחדים של "Yes". סוג של אלבום מעבר מהפכני שמציג את הנכונות של "Yes" להתגבר על עזיבה, לאמץ שינוי, למזג ז'אנרים ולברך על חדשנות ורעננות. המיזוג של רוק מתקדם ואלמנטים של גל חדש, השירה החדה והחזקה של טרבור הורן, הקלידים החדשניים של ג'ף דאונס, והשורשים החזקים שהונחו על ידי Howe ו-Squire מביאים לאופוס שמהדהד את העבר תוך יצירת הווה ייחודי עם הפנים לעתיד חדשני. זהו אלבום "צומת דרכים" שמגשר בין העבר לבין לאופן שבו חברי הלהקה יישמעו בעתיד הקרוב, כריס סקוויר ואלן ווייט באלבום "90125", וסטיב האו וג'ף דאונס באלבם הבכורה של "Asia".


להאזנה: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

Comments


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page