כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 31.08.1987 "יש באלבום הזה כמה מאפיינים שיכולים לעבוד יפה ברדיו, אבל כמו שאני מכיר אותנו, אני לא יכול לדמיין את זה קורה, ולכן אין לי שום ציפיות מסחריות מהאלבום הזה, אפילו שהיו דברים מעולם" הדובר הוא פיטר באק, גיטריסט להקת "אר.אי.אם", שנשמע פסימי עד אדיש בראיון למגזין הרולינג סטון לפני יציאת האלבום החמישי שלהם "Document", אלבום שיצא ב- 31.08.1987. באק וחבריו הקליטו לא פחות מחמישה אלבומים בשש שנים (כולם בחברת התקליטים IRS), לכל הדעות הספק נאה, אך התיוג שלהם כלהקת רוק קולג'ים מנעה מהם להתקדם בשלב הזה, הם הרגישו שכל מה שהם צריכים זה להיט פריצה שיקפיץ אותם לתודעה ברחבי ארה"ב, ואולי גם בינ"ל בהמשך, אך הלהיט הזה בושש להגיע, ובינתיים שלטו בסביבה להקות Hair מטאל כמו "מוטלי קרו", ורוק איצטדיונים כמו "דייר סטרייטס", "יו 2", ו"אינקסס". אחרי שהאלבום הקודם שלהם "Lifes Rich Pageant" היה עשיר, וישיר יותר, גם בזכותו של המפיק דון גמאן, הרביעיה (סטייפ, באק, מילס, ברי) כיוונה לעשות הפעם אלבום טיפה יוצא דופן, מעין אלבום משוחרר חצי חי, מעט יותר קשוח מקודמו. לשם כך הם פנו למפיק סקוט ליט, שמצד אחד הפיק אלבום פופ להרכב קתרינה והוייבס ("Walking on Sunshine"), ומצד שני הפיק את להקת הפאוור פופ הניו יורקית ה- "dB's". ליט הפיק בתחילה ל"אר.אי.אם" שיר ("Romance") לפסקול סרט הפנטזיה הקומי "Made in Heaven", וחברי הלהקה שאהבו את התוצאה בחרו בו כמפיק אלבומם הבא. זה אומנם נשמע כמו שידוך משמים, אך ליט לא היה מאוהדי ".R.E.M" הוא טען שהסאונד שלהם חשוך ואפלולי מידי, וטען שכדי להצליח צריך סאונד עם טווח רחב יותר, תוך כדי שימת דגש על ההרמוניות הקוליות של מילס, ברי, וסטייפ. בהקלטות לאלבום נוספו כל נגינה חדשים ללהקה, כאלה שלא נוגנו באלבומי העבר כמו סקסופון, מנדולינה, ודולצימר שהיה כלי נגינה קלאסי לניגון פולק (ג'וני מיטשל הרבתה להשתמש בו). הסינגל הראשון מהאלבום "The One I Love" הפך כאמור ללהיט הרדיו הראשון של ".R.E.M" כאשר הוא נכנס לטופ 10 (9) האמריקאי, ולטופ 20 (16) הבריטי, זאת למרות שנושא השיר היה על אהבה קשה, שמגיעה עד לכדי התעללות. הסינגל הבא אחריו הצליח בצורה מינורית בטווח הקצר, אבל הפך לשיר קאלט בטווח הארוך "It's The End of The World As We Know It". מילות השירים שוב עוברות בין פוליטיקה לאהבה, ולפחדים של כותב השירים Michael Stipe, האלבום הזה הפך לנקודת התפנית של "אר.אי.אם" והמעבר מלהקת קולג'ים, ללהקת איצטדיונים, ומחברת תקליטים קטנה כ- "I.R.S" לחברת תקליטים גדולה כ"וורנר בראדרז". היה זה האלבום הראשון של הרביעיה מאת'נס, ג'ורג'יה שמכר בארה"ב פלטינה (מעל מיליון עותקים), ותחילתו של שיתוף פעולה פורה בין ".R.E.M" לסקוט ליט שהוליד שישה אלבומים פוריים, שהפכו את הלהקה ליורשת של "U2". עטיפת האלבום היא מעין מסמך של רעיונות, וכוללת את שם הלהקה והמספר 5, כמספרו של האלבום החמישי, וגם שמו האלטרנטיבי של האלבום לפני שנקרא "Document". בנוסף ישנה תמונה שבורה עם מעין אוסף של פריטים מתיק מעקב, ואת סולן הלהקה Michael Stipe שמצלם את הצלם בזמן שהצלם מצלם אותו. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הגיטריסט Rudolf Schenker חוגג היום יומהולדת!! (Photo: Timetorock.ru) הוא נולד ב- 31 לאוגוסט 1948 בעיר Hildesheim שבגרמניה. רודולף הוא אחיו המבוגר של הגיטריסט הווירטואוז Michael Schenker הצעיר ממנו ב- 7 שנים. רודולף ומייקל הושפעו מלהקות כמו "Deep Purple", "Led Zeppelin", "Wishbone Ash" ועוד. בגיל 16 רודולף בכלל ביקש מאביו אופנוע קטן. אביו סירב מחשש שייפגע, ולכן רודולף ביקש במקום זאת גיטרה. אביו קנה לו גיטרת Framus, והוא למד את האקורדים הראשונים מתוך ספר לימוד שהזמין מהולנד. מהר מאוד החליט שהוא לא רוצה להיות גיטריסט סולו אלא להקים להקה. רודולף שנקר הקים את להקת "Scorpions" בשנת 1965 והוא החבר הקבוע היחיד בלהקה מאז הקמתה ועד היום. לפני שהתפרנס ממוזיקה הוא הוכשר ועבד כחשמלאי, ובשלב מסוים עבד גם כצלם. האתר הרשמי של "Scorpions" מציין את שני המקצועות ברשימת העבודות הקודמות שלו. בתחילת דרכה של הלהקה ועד הצטרפותו של הזמר Klaus Meine בשנת 1969, שימש רודולף גם כזמר של הלהקה. רודולף הוא הרוח החיה והכותב העיקרי של הלהקה, אשר שותף לכתיבת מרבית משיריה במהלך יותר מ- 50 שנות פעילותה, החל מהאלבום "Lonesome Crow" בשנת 1972 ועד היום. גיטרת ה-Gibson Flying V הפכה עם השנים לסימן ההיכר המובהק של רודולף. למעשה, גם הקשר של אחיו Michael Schenker לדגם החל בזכותו. באחת ההופעות מייקל נזקק לגיטרה, ורודולף מסר לו את ה-Flying V שלו. בסיום ההופעה מייקל הודיע שהוא לא מסוגל להחזיר אותה משום שהתאהב בכלי. רודולף רכש לעצמו Flying V נוספת, והשניים הפכו עם השנים לשניים מהגיטריסטים המזוהים ביותר עם הדגם. הגיטרה הזאת כל-כך מזוהה איתו עד כי גם במופע האקוסטי של "הסקורפיונס" - "Acoustica" יצר Boris Dommenget במיוחד עבורו דגם אקוסטי של הגיטרה בצורת V. שנים מאוחר יותר Gibson יצרה עבורו Flying V אקוסטית משלה. בשיר "Rock You Like a Hurricane" הוא השתמש ב-Gibson Flying V מקורית משנת 1958 שקנה מהגיטריסט הגרמני Alex Conti. לדבריו, Eric Clapton ניסה אף הוא לרכוש את אותה גיטרה, אך קונטי סירב. רודולף הקליט איתה את השיר דרך מגבר Marshall, והיא נחשבת בעיניו ל-Flying V הטובה ביותר שבבעלותו. רודולף אמנם משמש כגיטריסט הקצב של הלהקה, אך הוא מנגן סולואים בלא מעט שירים אייקונים של הלהקה כמו: "Chaina White", Always Somewhere", "Still Loving You", "Send Me an Angel", "Lady Starlight", "Dynamite", "Big City Nights", "Wind of Change", "When The Smoke is Going Down", "Animal Magnetism ועוד. הוא הקליט שתי גרסאות שונות לסולו של "China White" ולא הצליח להחליט איזו מהן טובה יותר. כתוצאה מכך, המהדורות האמריקאית והאירופית של האלבום יצאו עם סולואים שונים. הוא משמש גם כזמר קולות רקע של הלהקה, אך במספר משירי הלהקה הוא שר גם סולו, כגון: Hey You" ,"They Need a Million", Drifting Sun" ועוד. אחת התמונות המזוהות ביותר עם "Scorpions" היא עטיפת האלבום "Blackout" משנת 1982, אך בניגוד לטעות נפוצה, הדמות עם התחבושות והמזלגות על העיניים אינה רודולף. מדובר בדיוקן עצמי של האמן האוסטרי Gottfried Helnwein. רודולף אימץ את המראה וגילם את הדמות בקליפ של "No One Like You". ראו כאן: בשנת 1995 התארח רודולף באלבום "Big Love" של Ali Campbell מ-"UB40", שם הוא מופיע בקרדיטים כגיטריסט וכמהנדס הקלטה. בשנת 2008 התארח באלבום "The Scarecrow" של "Avantasia" וניגן את סולו הגיטרה ב-"I Don't Believe in Your Love", לצד Oliver Hartmann. באלבום השתתפו גם Alice Cooper, Michael Kiske, Jorn Lande, Kai Hansen, Eric Singer ואחרים. בשנת 2011 התאחד מוזיקלית עם אחיו מייקל באלבום "Temple of Rock", שבו התארח רודולף בגיטרה בשני קטעים. הוא גם הופיע לצד מייקל בהופעות שונות לאורך השנים. בשנת 2009 פרסם יחד עם Lars Amend את הספר "Rock Your Life", שמשלב סיפורים מהקריירה של "Scorpions" עם תפיסת החיים שלו. בשנת 2022 יצאה מהדורה מורחבת ומעודכנת עם הקדמה מאת הסופר Paulo Coelho. יוגה ומדיטציה הן חלק מחייו כבר מגיל 16-18. לדבריו, אביו הכיר לו את היוגה, והוא המשיך לעסוק במשך עשרות שנים בפילוסופיה הודית, מדיטציה ותרגול גופני, שלדבריו תרמו גם ליצירתיות וגם ליכולת שלו להתמודד עם הצלחה ולחץ. בשנת 2009 קיבלה "Scorpions" את פרס ECHO הגרמני על מפעל חיים. שנה לאחר מכן, רודולף ושאר חברי הלהקה הטביעו את ידיהם ב- Hollywood's RockWalk בלוס אנג'לס. ביולי 2023 קיבלו Rudolf, Klaus Meine ו- Matthias Jabs את ה-"Großes Verdienstkreuz", הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של מדינת Lower Saxony, אחת ההוקרות הגבוהות ביותר שמעניקה המדינה, על תרומתם למוזיקה ועל פעילותם הציבורית והחברתית. בשנת 2025 חגג רודגולף עם "Scorpions" 60 שנה ללהקה בהופעת ענק בעיר Hannover מול כ-45,000 איש. ההופעה הוקלטה ויצאה בדצמבר 2025 כאלבום החי "Coming Home Live". עד היום שחרר שנקר יחד עם הסקורפיונס 19 אלבומי אולפן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 31 לאוגוסט 1999 לקחה "Megadeth" "סיכון לא מחושב" כשהוציאה את האלבום "Risk". זה אלבומה השמיני של הלהקה והראשון מאז 1990 שכלל שינוי בהרכב הלהקה כאשר המתופף ג'ימי דגראסו מחליף את Nick Menza. זה גם האלבום האחרון בו השתתף הגיטריסט Marty Friedman שעזב לאחר מכן את הלהקה. שמו של האלבום הגיע מהערה של מתופף מטאליקה Lars Ulrich, אשר אמר ל- Dave Mustaine כי הוא צריך לקחת יותר סיכונים בכל הקשור לקו המוזיקלי של הלהקה. הסיכון אכן נלקח והתוצאה הייתה אלבום חריג ושונה בצורה קיצונית מיתר אלבומיה של הלהקה. מגאדת' נטשה כאן לחלוטין את סגנון הת'ראש מטאל שאפיין אותה באלבומיה הקלאסיים ויצרה כאן אלבום שכלל סגנונות מוזיקאליים שונים ומגוונים, החל מ- Industrial, דרך אלטרנטיב, גראנג', גלאם מטאל ואפילו Country Rock. את השינוי המהותי בסגנון ניתן לשמוע כבר בשיר הפתיחה "Insomnia" שמכניס אותנו עמוק אל סגנון ה- Industrial ושילוב של מטאל אלקטרוני א-לה "Nine Inch Nails". מיד לאחריו מגיע "Prince of Darkness" שבהחלט לא נשמע כמו מחווה לנסיך אופל האמיתי. זה השיר האפל והכבד ביותר באלבום ומי שיקשיב לו יבין עד כמה רחוק הלכה הלהקה, שכן אם הוא היה נכנס לאלבום "Rust In Peace" לדוגמא, הוא היה נחשב שם לבלדה. השיר "Crush 'Em" והפתיח שלו "Enter the Arena" יועד על-ידי Mustaine לשמש כקטע כניסה לקרבות Wrestling, אך זה שיר עם לחן די סתמי שקשה לראות את מי מכוכבי ה- WWE נכנס איתו לזירה. אפילו Mustaine צוטט אומר שזהו אולי השיר האידיוטי ביותר שכתב. ואן דאם חשב כנראה אחרת, כי הוא נכלל בפסקול הסרט "Universal Soldier: The Return", שיצא באותה שנה. הקטע "The Doctor Is Calling" כולל השפעות קלות של Doom ומהווה ניסיון של Mustaine להישמע אפל ומיסתורי. ריף הפתיחה המעניין ממש מזכיר לנו את "The Thing That Should Not Be" של מטאליקה, והשאלה הנשאלת מדוע אמן במעמד של Mustaine שיצר במו ידיו כל-כך הרבה קלאסיקות, לא נזהר יותר והזמין לעצמו את ההשוואה המתבקשת. השיר "I'll Be There" הינו סוג של בלדת רוק שלא הייתה מביישת שום להקת גלאם מטאל והוא כולל את אחד מהפזמונים הקליטים של הלהקה והסינגל השני "Breadline" נמצא לא רחוק משם וללא ספק נועד לפלרטט עם תחנות הרדיו המסחריות. הרצועה "Wanderlust" כוללת אווירת "מערב פרוע" אשר משום מה מזכירה לנו לפרקים את "Dead or Alive" של Bon" Jovi" מינוס הסלייד גיטאר, והקטע "Ecstasy" יכול היה בקלות להיות להיט במצעד אלטרנטיב של תחילת שנות ה- 90. נראה לנו שכבר קלטתם את הרעיון ואין צורך להמשיך להלאות אתכם, שכן האלבום הזה ממשיך להתפזר בין שלל סגנונות ללא כיוון אחד ברור, וזו רק הבעיה הקטנה שלו. הבעיה היותר גדולה, היא שמאסטיין החליט לשחרר את האלבום הזה תחת השם "Megadeth". לו האלבום הזה היה יוצא לדוגמא תחת השם "MD.45" או פרוייקט צדדי אחר של מאסטיין, ייתכן והוא היה מתקבל בצורה אוהדת יותר, שכן בגדול יש כאן שירים לא רעים בכלל שאנחנו אפילו אוהבים, רק שהם לחלוטין לא "מגאדת'". להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

קבלו כמה עובדות מעניינות על המוזיקאי האנגלי והגיטריסט Micky Moody, הידוע בין היתר כחבר בלהקות "Whitesnake", "Juicy Lucy" ו- "Snafu": (Photo: Ken Ansted) = הוא נולד בשם Michael Joseph Moody ב-30 באוגוסט 1950 במידלסברו, אנגליה. = עוד בזמן לימודיו בבית הספר במידלסברו, הקים מודי את "The Roadrunners" יחד עם מוזיקאים מקומיים, כולל הזמר Paul Rodgers, שמאוחר יותר יהיה חבר בלהקות "Free" ו-"Bad Company". בהמשך הלהקה התפתחה ל- "The Wildflowers" ועברה ללונדון, אך לבסוף התפרקה. = בסוף שנות ה-60 חזר מודי למידלסברו, לקח שיעורי גיטרה קלאסית והחל להתעניין בטכניקות נגינה של slide guitar. = בשנת 1967 הוא הצטרף ל- "Tramline", להקה שהוקמה על ידי הזמר המקומי John McCoy. הם חתמו על חוזה עם "Island Records" והוציאו שני אלבומים "Somewhere Down The Line" ב-1968, ו-"Moves of Vegetable Centuries" ב-1969. = בשנת 1970 הוא הצטרף ל- "Juicy Lucy" כגיטריסט, במקומו של Neil Hubbard, והקליט איתם שלושה אלבומים, הראשון "Lie Back and Enjoy It" משנת 1970. = בשנת 1973 הוא הקים את "Snafu", להקה ששילבה Fאנק-רוק עם שלל ז'אנרים. "Snafu" הוציא שלושה אלבומים: "Snafu" (1973), "Situation Normal" (1974) ו-"All Funked Up" (1975). = בשנת 1975 ניגן מודי בסלייד גיטאר באלבום "Chappo" - אלבום הסולו הראשון של Roger Chapman. = בשנת 1977 הוא תרם לאלבום "Graham Bonnet" של Graham Bonnet ולאלבום "City to City" של Gerry Rafferty. (Photo: Fin Costello) = באותה שנה הוא שיתף פעולה עם David Coverdale באלבום "White Snake", והיה שותף בכתיבת ארבעה שירים, כולל שיר הנושא. = בשנת 1978 הוא הצטרף ל-"Whitesnake", שהוקמה על ידי David Coverdale, ותרם ל-EP הבכורה שלהם "Snakebite" ולאלבום "Trouble". = הוא המשיך להיות חלק מ- "Whitesnake" באלבומים Trouble" (1978)" ו- Lovehunter" (1979)" בו היה שותף בכתיבת שירים כמו שיר הנושא ו-"Rock 'n' Roll Women", תוך שליטה בטכניקת הנגינה שלו בסלייד גיטאר. = בשנת 1980 הוא היה חלק מהאלבום "Ready An' Willing" של "Whitesnake", והיה שותף בכתיבת הסינגל והלהיט "Fool for Your Loving", שיר הנושא, "Ain't Gonna Cry No More" שבו נגינת הסלייד שלו בולטת, ועוד. = באותה שנה היה מודי חלק מאלבום ההופעה המצוין "Live... in the Heart of the City" של "Whitesnake". = עוד בשנת 1980, מודי ניגן בסלייד גיטאר באלבום "In the Night" של Ray Jackson. = בשנת 1981 הוא ניגן באלבום "Come an' Get It" של "Whitesnake". = באותה שנה הוא ניגן בגיטרה באלבום "Line-Up" של Graham Bonnet והשתתף בכתיבת שלושה שירים מתוכו. = בשנת 1982, לאחר ש- "Whitesnake" הקליטו את "Saints & Sinners", עברה הלהקה שינוי הרכב כאשר Mel Galley החליף את Bernie Marsden. = בשנת 1983 החליף David Coverdale את Ian Paice ואת Neil Murray ב- Cozy Powell ו- Colin Hodgkinson. מודי לא היה מרוצה מהכיוון שהלהקה החדשה לוקחת אבל בכל זאת הקליט איתם את האלבום "Slide It In", לפני שעזב את הלהקה. = בשנים 1983-1984 חזר מודי להיות נגן סשנים, והקליט עם Mike Oldfield, Gary Glitter ואחרים. = בסוף שנות ה-80 הקים את "Moody Marsden Band" עם Bernie Marsden, והוציא את האלבום "Never Turn Our Back on the Blues". = במהלך שנות ה-90 מודי יצא להופעות עם רוג'ר צ'פמן והתאחד עם Bernie Marsden בלהקת "Moody Marsden Band". = בשנת 1997 הוא הקים את "The Snakes" עם Jørn Lande ועם Neil Murray, והוציא את "Once Bitten" בשנת 1998. = בשנת 2000 הוציא מודי את אלבום הסולו הראשון שלו "I Eat Them For Breakfast". = באותה שנה הוא הוציא את "The Night the Night the Guitars Come to Play" עם "The Moody Marsden Band". = בשנת 2002 הוציא את "Burst the Bubble" עם "The Company of Snakes". = בשנת 2006 הוא הוציא את האוטוביוגרפיה שלו "Playing with Trumpets – A Rock'n' Roll Apprenticeship" ואת אלבום הסולו "Don't Blame Me". = בשנים 2007-2009 הוציא מודי שני אלבומים אינסטרומנטליים, "Acoustic Journeyman" (2007) ו-"Electric Journeyman" (2009). = בשנת 2011 הוא הקים את "Snakecharmer", להקה בהשתתפות חבריו לשעבר מלהקת "Whitesnake". הם הוציאו את האלבום "Snakecharmer" בשנת 2013. = בשנת 2016 הוציא מודי את האלבום "Black & Chrome" עם Ali Maas בתור הצמד "Maas & Moody" ופרסם את ספר הזיכרונות שלו "Snakes and Ladders". = בשנת 2017 הוא הוציא את "Second Skin" עם "Snakecharmer". = בשנת 2020 הוציא אלבום שני עם Ali Maas - בשם "Who's Directing Your Movie?". = מודי ניגן על הבמות עם כל כך הרבה אמנים כמו: Eric Clapton, Alvin Lee, Mick Taylor, Bruce Dickinson, Sam Brown, Gary Brooker, Rick Wakeman, Jon Lord, "Uriah Heep", Alice Cooper, Brian Auger, Paul Weller, Meat Loaf ועוד. = מודי היה מוזיקאי סשן פעיל ביותר ובאתר שלו מופיעים למעלה מ-100 אלבומים להם תרם בנגינתו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום השני "A Beautiful Lie" של "Thirty Seconds To Mars" שוחרר ב-30 לאוגוסט 2005. זהו אלבום הפריצה של ההרכב המיוחד הזה שהיווה קפיצת מדרגה מוסיקלית והביא ללהקה חשיפה בינלאומית. בניגוד לאלבום הקודם שנכתב והוקלט רובו ע"י האחים, Jared Leto ו- Shannon Leto באלבום הזה מצטרפים ושותפים לכתיבה הגיטריסט Tomo Miličević שיהפוך לחבר קבוע בלהקה ויהיה חלק מאלבומיה הבאים והבסיסט Matt Wachter שמשתתף אך ורק באלבום הנ"ל. צילום: wired.com לא תמצאו פה יצירות מופת, שירים מורכבים וטכניקה מושחזת. להפך, זהו אלבום רוק בסיסי, אנרגטי, מרגש ועוצמתי ששם לעצמו מטרה לגרום לכם הנאה ולבוא להופעות של הלהקה, כדי שתוכלו לשיר בקול גדול. ההרכב ללא ספק עבר פה שינוי מבורך עם קפיצת מדרגה מבחינת ההפקה והמלודיה של השירים. לטו מחליט לתת לטקסטים באלבום משמעות יותר אישית, בניגוד לאלבום הקודם. הוא משתף את רגשותיו, חוויותיו ונקודת מבטו על עצמו ועל העולם. מהאלבום שוחררו ארבעה סינגלים שזכו לככב בראשי המצעדים והביאו את האלבום הזה לחשיפה בינלאומית. הסינגל הראשון "Attack" הוא פצצה מתקתקת, הימנון שעשוי ומופק טוב וישר ממגנט אותך. בסינגל השני "The Kill" לטו מוציא את נשמתו החוצה ומשתמש בכל היכולות הווקאליות שלו, שיר שבנוי על שקט/רעש, מוריד ומעלה אותך כמו נדנדה ללחישותיו וצרחותיו של לטו. הסינגל השלישי "From Yesterday" זכה לקליפ מושקע שהגיע הישר מהקריירה השנייה של לטו, המשחק. זה שיר אפי ודרמטי שסוחף אותך ללא עוררין ולמרות זאת מרגיש מאוד כן ואמיתי. הסינגל הרביעי והאחרון שנושא את שם האלבום מלווה גם הוא בדרמה, אך הוא הרבה יותר אגרסיבי ועוצמתי, המקצב של שאנון מחזיק אותנו חזק צמוד לרמקולים ומאפשר ללטו לחדור פנימה עם ההשקפות שיש לו על החיים והגדרתם. האלבום זכה להתברג למקומות גבוהים במצעדים ברחבי העולם ובעזרת הקליפים ששודרו ללא הפסקה הוא זכה לחשיפה עצומה ושם את "מאדים" על מפת הרוק העולמי. זהו אלבום של הנאה צרופה שכיף להאזין לו וגם לשאוג לצליליו בהופעות. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-29 באוגוסט 1977 יצא לאור בקנדה ובארצות הברית, וב-1 בספטמבר 1977 בשאר העולם, אלבום האולפן החמישי של "Rush" בשם "A Farewell to Kings". מדובר באלבום חשוב מאוד בהתפתחות הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת הרחבת קשת הכלים עליהם הלהקה מנגנת, אך כל זה לא היה קורה לולא ההצלחה של אלבומה הקודם "2112". למי שלא קרא את הסיקור שלנו על האלבום “2112”, נזכיר כי לאחר שחרורו של האלבום השלישי "Caress Of Steel" עתידה של "Rush" כלל לא היה ברור. חברת התקליטים ביקשה לסיים את החוזה איתה בשל מכירות דלות ורק לאחר מסע שכנועים מאסיבי היא הסכימה לתת ל- "Rush" הזדמנות אחרונה, אבל בתנאי שהלהקה תלך לכיוון מסחרי. חברי הלהקה צפצפו על הדרישה. הם היו בטוחים שהם עומדים להקליט את אלבומם האחרון והעדיפו ללכת עם המוזיקה שלהם עד הסוף, כשהם פותחים את האלבום עם אפוס Sci-Fi של 20 דקות, אשר התגלה בסופו של דבר כהצלחה אדירה, לא רק בקנדה ובארה"ב אלא גם באירופה ובעולם כולו. בעקבות ההצלחה של "2112" קיבלה "Rush" סוף סוף חופש פעולה מחברת התקליטים לכתוב וליצור כאוות נפשה. חופש היצירה איפשר ללהקה להמשיך להתנסות ולהתפתח מוזיקלית. בשנת 1977 עוברת הלהקה ל- Rockfield Studios בוויילס שבבריטניה כדי להקליט את "A Farewell to Kings". חברי הלהקה יספרו כי הליך היצירה של האלבום היה משמעותי מאוד עבורם והיווה אבן דרך בהתפתחות המוזיקלית שלהם. בראיון שהעניק Geddy Lee לפני מספר שנים עם הוצאת המהדורה המורחבת של האלבום לרגל 40 שנה ליציאתו, הוא ציין שהאלבום הזה היה חשוב מאוד עבורו וכי הוא למד המון במהלך יצירתו. ואכן, "Rush" למדה, התנסתה ואתגרה את עצמה באלבום הזה. היא התנתקה מאיזור הנוחות שלה והעמיקה את האחיזה שלה בז'אנר הפרוגרסיב-רוק, כשהיא מכניסה ליצירה שלה מוטיבים מתקדמים יותר מאשר באלבומים הקודמים. כדי לממש את המוטיבים הפרוגרסיביים באלבום, עושה הלהקה, לראשונה, שימוש ב- Minimoog Synthesizer, אשר מגוון באופן מהותי את קשת הצלילים של הלהקה ופותח בפניה עולמות יצירה חדשים. אמנם, גם באלבום "2112" נעשה שימוש מינורי במלוטרון בשיר "Tears" ובסינתסייזר ליצירת האפקטים בפתיחה של היצירה "2112", אולם בשני המקרים מי שניגן על הכלים היה מעצב העטיפות של הלהקה Hugh Syme, כאשר הפעם Geddy Lee לומד ומתנסה לראשונה בנגינה על הכלי המדהים הזה. בנוסף, עשו Geddy Lee ו- Alex Lifeson שימוש בגיטרות 12 מיתרים, ו- Neil Peart הוסיף למערכת התופים שלו מגוון רחב של כלי הקשה, בין היתר פעמוני רוח, משולש, גונג ופעמון צינורי. הלהקה אף מוצאת פיתרון שיקל עליה לנגן את החומר החדש בהופעות, ללא סיוע של נגנים אורחים. אחד מהכלים שאיפשרו זאת הוא באס-פדאל סינתסייזר בו עושים שימוש אלכס וגדי. מקלדת המופעלת באמצעות הרגליים ומאפשרת לנגן באמצעותה בס וקלידים. האלבום נפתח עם שיר הנושא "A Farewell to Kings" עם הגיטרה הקלאסית השקטה והמלטפת של Alex Lifeson, כשברקע אנחנו שומעים את ציוצי הציפורים, בהמשך Geddy Lee מצטרף עם המינימוג והאווירה מחזירה אותנו 500 שנה אחורה לימי הביניים. קטע הפתיחה הזה הוקלט מחוץ לסטודיו כשחברי הלהקה צופים בנופים הכפריים של וויילס. טרי בראון המפיק של הלהקה הציב מחוץ לאולפן מיקרופונים בכדי לקלוט את האווירה, וציוצי הציפורים שנשמעים ברקע בפתיח של השיר (וגם בשיר "Xanadu") הן של ציפורים אמיתיות שהיו מחוץ לאולפן בזמן ההקלטה. דקה פלוס לתוך השיר ואנחנו מקבלים את הכניסה הראשונה שמיד מזכירה לנו שיש לנו עסק עם להקה שהשורשים שלה נטועים חזק בהארד רוק. ואז, בדקה 1:32 שבירה, שינוי מקצב וכניסה של לייפסון עם הריף שיוביל את השיר. עוד לא נרגענו משינוי המקצב הקודם וב- 3:10 שוב שינוי מקצב עם הסולו בס של Geddy Lee שכמו במירוץ שליחים מוסר את המוט ללייפסון שלוקח אותנו לטיול עם סולו משלו. חברי הלהקה יעידו שזהו שיר לא פשוט לניגון בשל המקצבים הלא שגרתיים והשינויים התכופים בקצב (יש לנו עוד אחד כזה ב- 4:02 ועוד ועוד), ואולי זו גם הסיבה שהם המעיטו לבצע אותו בהופעות (וכמה נפלא שחזרו לבצעו באיחוד משנת 2026). כותרת השיר נלקחה מספרו של ארנסט המינגוויי שנקרא "A Farewell to Arms" וזה כבר ממש לא חדש לנו ש- Neil Peart הינו חובב ספרות מושבע. השיר מסתיים במילים "Closer To The Heart" שהם למעשה שמו של השיר השלישי באלבום. משם אנחנו עוברים לאחת מפסגות היצירה של "Rush" המיני אפוס "Xanadu". רצועה המשתרעת על-פני למעלה מ- 11 דקות ונפתחת בקטע אינסטרומנטאלי שאורכו כמעט 5 דקות, והינו ללא ספק אחת הפתיחות האינסטרומנטאליות הארוכות שקיימות לשיר. הפתיחה נועדה להכניס את המאזין לאווירה ולסייע לו לדמיין את המבוא לסיפור. הגיטרה הגונחת מונחית הפדאל של Alex Lifeson, כלי ההקשה המרהיבים של Neil Peart וציוץ הציפורים שהוקלט כאמור מחוץ לסטודיו, מובילים אותנו בפרוזדור אל תוך סיפור המעשה. הקטע מבוסס על הפואמה" הבלתי גמורה קובלה חאן" של סמואל טיילור קולרידג' ובו Neil Peart מספר על החיפוש אחר המקום המיסטי "זאנדו", אשר אמור להעניק למוצאו חיי נצח. זה השיר הראשון של "Rush" בו המינימוג סינטסייזר מהווה חלק אינטגרלי. ביצוע השיר בהופעה דורש מהלהקה וירטואוזיות מרובה. Alex Lifeson מנגן על גיטרה בעלת צוואר כפול 6 ו- 12 מיתרים ועל סינטסייזר פדאל. Geddy Lee שר, מנגן על גיטרת צוואר כפול, בס וגיטרת 6 מיתרים, סינתסייזר ועל בס פדאל וניל מנגן בתופים ובמגוון רחב מאוד של כלי הקשה באופן הממחיש את הוירטואוזיות שלו ומוסיף לאווירה המיסטית והמיסתורית של השיר. מעניין לציין שהגרסה המורחבת של האלבום לרגל 40 שנה לצאתו כוללת ביצוע מדוייק ומאלף של "Dream Theater" לשיר המופתי הזה. נתון מעניין נוסף הוא שבשנת 1980 יצא סרט בשם "Xanadu" בכיכובה של אוליביה ניוטון ג'ון. להקת "ELO" גם השתתפה בכתיבת פסקול לסרט עם להיט באותו השם. כמובן שאין שום קשר מוזיקלי בין השירים, אך מעניין האם הרעיון לסרט ולאלבום הגיע בעקבות האינטרפרטציה של "Rush" לפואמה של סמואל טיילור קולרידג'. הצד השני של הויניל נפתח עם הסמי-בלדה "Closer To the Heart", שהפך ללהיט הראשון של הלהקה בתקופת הכריסטמס של שנת 1977. זה השיר הראשון של הלהקה בו ניתן קרדיט לכותב חיצוני Peter Talbot שהיה חברו של Neil Peart. מדובר באחד השירים הכי פופולאריים של "Rush", אשר נוגן כמעט בכל הופעותיה. הלהקה הפסיקה לנגן את השיר בסיבוב ההופעות של האלבום "Vapor Trails" משנת 2002, אך בעקבות לחץ של הקהל והידיעה עד כמה הוא פופולארי בדרום אמריקה, הוא נכלל בסטליסט של ההופעות בריו, שגם הוקלטו ויצאו בשמע ובוידאו. שלא כהרגלה של "Rush" מדובר כאן לכאורה בשיר לא מורכב מבחינה מוזיקלית, במיוחד אם משווים אותו לשיר הקודם "Xanadu". יחד עם זאת, קטע המעבר לאחר הבית השני מזכיר לנו שבכל זאת מדובר כאן ב- "Rush" וגם מה שנראה בהתחלה פשוט מתברר בסופו של דבר כיותר מורכב. הרצועה השניה בצד השני של האלבום "Cinderella Man" היא אחד השירים היחידים של הלהקה בהם המילים לא נכתבו על-ידי המתופף ניל פירט. Geddy Lee כתב את המילים לשיר וגם את המוזיקה בהשפעת הסרט "Mr. Deeds Goes To Town" משנת 1936 בכיכובו של גארי קופר. הסרט מספר על אדם מעיירה קטנה שזוכה בירושה גדולה ונחשב למשוגע כשהוא מתחיל לבזבז את כל כספו בעזרה לעניים. מבחינה מוזיקלית יש כאן לחן מאוד מעניין עם שילוב יפה בין גיטרות אקוסטיות וחשמליות של Alex Lifeson ונגינת בס מאוד מודגשת ומיוחדת של Geddy Lee, במיוחד בקטע המעבר המעט Fאנקי. הקטע השלישי בצידו השני של האלבום "Madrigal", הינו אולי הקטע החלש והמוזר באלבום. הקטע מובל על-ידי המינימוג סינתסייזר של Geddy Lee שנשמע ממש כמו שריקה, עם גיטרה חרישית, נגינת בס מעט ג'אזית ומעט מעוד כלי הקשה. לכאורה נראה שמדובר בשיר על דרקונים ואבירים אך למעשה מי שיעמיק במילים יגלה שמדובר בסוג של שיר אהבה. האלבום מסתיים עם "Cygnus X-1 Book 1: The Voyage" שהינו הספר הראשון מתוך שניים ביצירה אשר חלקה השני ממשיך באלבום הבא של הלהקה "Hemispheres" שיצא בשנת 1978 ושמו "Cygnus X-1 Book II: Hemispheres". היצירה "Cygnus X-1 Book 1" מחולקת לשלושה חלקים ומספרת על חוקר בספינת חלל בשם "Rocinante" אשר שם פעמיו לעבר החור השחור "Cygnus X-1" בעודו מאמין שיצליח לחצות אותו ולגלות מה יש מעבר לו. החלק הראשון של היצירה מתחיל עם צלילים ואפקטים "חלליים" ועם דקלום מילים המבוצע על-ידי המפיק Terry Brown. הקטע החללי מופרע על-ידי ריף הבס הפראי של Geddy Lee עם סינקופות וחילופי מקצבים תכופים 3/4, 7/8, 3/4, 4/4 שנמשכים עד להצטרפות הגיטרה והתופים. בסיום הקטע המוזיקלי נכנס Geddy Lee בשירה המתארת את החור השחור ואת מה שיקרה למי שיפול לתוכו. בחלק השני של היצירה מסופר על מסעו של החוקר לעבר החור השחור, הקטע כולל סולו "וואה, וואה" עצבני של Alex Lifeson. בחלקה השלישי של היצירה מסופר כיצד עם התקרבו של החוקר לחור השחור הספינה שלו יוצאת משליטה ונשאבת בעוצמה רבה אל תוך החור השחור. בקטע הזה של השיר מתועד הקול הגבוה ביותר של Geddy Lee שהוקלט אי פעם (דקה 9:30 לשיר). בכך מסתיים לו האלבום וגם הספר הראשון של הסיפור. הספר השני שנמצא באלבום "Hemispheres" מספר כיצד אותו חוקר ניצל והצליח לצאת מצידו השני של החור השחור אל תוך האולימפוס. לסיכום, מדובר באלבום חשוב ומהותי ביצירה של "Rush" אשר תרם רבות להתפתחותה של הלהקה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת קשת הכלים והצלילים בהם עשתה שימוש. אך חשיבותו של האלבום אינה רק בד' אמותיה של הלהקה, שכן הוא אחד מאבני הדרך בהתפתחות סגנון הפרוג-מטאל, התפתחות שהחלה באלבומה הקודם של הלהקה ותמשיך ותתעצם באלבומה הבא. להאזנה לאלבום בגרסה המקורית: Spotify, Apple Music להאזנה לגרסה המורחבת לרגל 40 שנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 30.08.1993 "הקנאה, התאווה, והכבוד - מוציאים את האדם מן העולם" מסכת אבות פרק ד', פס' כ"ח. ובמקום אחר נאמר: "רבי יהושע אומר, עין רעה, ויצר הרע ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם" כמעט למן הקמתה של להקת "הפיקסיז" בשנת 1986 התגלעו חילוקי דעות ומתחים בין הכותב העיקרי של ההרכב Black Francis (פרנק בלאק), והטוענת לכתר והכותבת המשנית בהרכב הבסיסטית Kim Deal. בשנת 1989 החליטו חברי "הפיקסיז" לעשות הולד על הקריירה שלהם עקב מתיחויות בין פרנסיס לקים דיל שהגיעו לכדי זריקת גיטרה לעברה של דיל תוך כדי הופעה שלהם בשטוטגרט. קים לא נשארה חייבת וסירבה לנגן בהופעה בפרנקפורט, השניים חדלו מלדבר. את ההפוגה עם "הפיקסיז" ניצלה Kim Deal על מנת להקים את להקת "הברידרז". כעת עם להקתה החדשה יכלה להיות נותנת הטון וזו שיש לה שליטה יצירתית על מהלך העניינים, פתאום שירים שנדחקו למגרה בתקופת "הפיקסיז" מצאו את דרכם לאלבומי "הברידרז". "הברידרז" היה השם שנבחר לאחר שהאחיות קים וקלי דיל היו חברות בתחילת האייטיז בלהקה אחרת עם אותו השם. "הברידרז" אגב, היה מעין סלנג של להט"בים לתיאור בני אדם סטרייטים. "הברידרז" בהרכבם הראשוני כללו את Kim Deal, טניה דונלי יוצאת ה"ת'רואינג מיוזז", ג'וזפין וויגס על הבס, קארי בראדלי בכינור, ובריט וולפורד על התופים. לאחר אלבום בכורה שעשה הרבה גלים ומכר מעט עותקים (קורט קוביין הגדיר את "Pod" כאחד האלבומים האהובים עליו בכל הזמנים), ואי.פי נוסף השתנו מעט פניו של ההרכב, כאשר טניה דונלי עזבה על מנת להקים את להקת "Belly" ובמקומה הצטרפה אחותה של קים, קלי דיל, כמו גם ג'ים מקפירסון על התופים. "הפיקסיז" שלאחר הפסקה קצרה חזרו להופיע ולהקליט, המשיכו לשרוד כך עד שבחודש מאי 1993 בראיון לרשת BBC הודיע Black Francis חד צדדית על פירוקו של ההרכב, כאשר רק ג'ואי סנטיאגו זוכה ממנו לשיחת טלפון, שאר חברי ההרכב נאלצו לשמוע על הפירוק דרך הפקס. כעת הרגישה Kim Deal חופשיה להתמקד ב"ברידרז" שהיו מעין פרויקט צד שלה כל עוד הפיקסיז היו קיימים. רק שלושה חודשים עברו מהודעת הפירוק בשידור חי של פרנסיס בלאק, והתשובה של Kim Deal התפוצצה בגדול ב MTV עם "Cannonball" הסינגל הראשון מאלבומם השני של "הברידרז" "The Last Splash" שיצא ב- 30.08.1993. את הקליפ ל- "Cannonball" יצרו קים גורדון יחד עם הבמאי, והמפיק ספייק ג'ונז באחד מהקליפים הראשונים שהוא ביים (ביים לפני כן את "Sabotage" ל"ביסטי בויז"). מבחינה לירית השיר מציין אדם שמתנהג בפזיזות בשל אהבתו, אך את הערך המוסף בשיר נמצא בצורה כה חדה בדינמיקה הרועשת/שקטה, ואיטית/מהירה של כלי הנגינה. אין ספק ששינויי הקצב החדים כמו גם השירה מלאת הדיסטורשן של Kim Deal שנוצרה ע"י שירה בצמוד למקרופון הרמוניקה עשו את שלהם ונתנו לברידרז הכרה בינלאומית ראשונה. המלודי מייקר הבריטי הכתיר את Cannonball כסינגל השנה שלו. הסינגל השני שיצא "Divine Hammer" תפס פחות ועדיין היה מספיק טוב בשל ריף הגיטרה הקליט שלו וקולה המיוחד של Kim Deal. השיר מעמיק חקור במורכבותה של האהבה, ובכוח הטרנספורמטיבי שיש בה. גם הסינגל השלישי ששוחרר "Saints" עוסק בנושאים דומים גשהוא מתמקד בשיקוף האהבה ,התשוקה, ומורכבות הקשר האנושי. האלבום מכר כמיליון עותקים בארה"ב, והגיע למעמד פלטינה. להאזנה: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Bossanova" - אלבום האולפן השלישי של ה- "Pixies" שוחרר ב- 13 לאוגוסט 1990. בואו נספר 30 עובדות על על האלבום: 1. שם האלבום "בוסה נובה" מתיחס לסגנון מוזיקלי שהתפתח בברזיל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. 2. מבחינה מוזיקלית זה האלבום הכי "רך" של הלהקה, והוא סימן שינוי כיוון משני האלבומים הקודמים. 3. גם מבחינה לירית האלבום שונה באופן מהותי ומתייחס לנושאים של חלל, חייזרים, מדע בדיוני, לעומת הנושאים הכבדים של זנות, אלכוהוליזם, מוות וסמים שאפיינו את האלבומים הקודמים. 4. ההקלטות לאלבום החלו לאחר סיבוב הופעות מפרך שליווה את האלבום הקודם "Doolittle". האינטנסיביות של הסיבוב נתנה את אותותיה ביחסים בין חברי הלהקה, בעיקר בין Black Francis ו- Kim Deal. 5. הדבר התבטא בין היתר בכך שכל שירי האלבום (למעט גירסת כיסוי אחת) נכתבו על-ידי Black Francis. 6. ביטוי נוסף לקרע בין Kim Deal ו- Black Francis ניתן למצוא בעובדה שקים דיל עבדה על אלבום הבכורה של פרויקט הצד שלה "Breeders" כאשר יתר חברי הלהקה החלו לעבוד על האלבום בלוס אנג'לס. 7. הריחוק הפיזי והחברתי מיתר החברים גרם ל- Kim Deal לחשוב על עזיבה של הלהקה, אך לבסוף היא החליטה להישאר בעיקר בשל החוב שקיבלה ממעריצי הלהקה. 8. מי שהפיק את האלבום היה גיל נורטון אשר גם הפיק את אלבומם הקודם, "Doolittle". 9. האלבום כולל 14 קטעים מתוכם שוחררו 2 סינגלים. הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום "Velouria" כולל שימוש בכלי נגינה מאוד ייחודי שנקרא טֶרֶמין. מדובר בכלי נגינה אלקטרוני שהנגינה בו מבוצעת ללא מגע אלא על-ידי שינוי מרחק הידיים מזוג אנטנות שמשפיעות על השדה האלקטרומגנטי בסביבתן. 10. מי שניגן על הכלי בשיר היה Robert F. Brunner אשר ניגן עליו גם בשיר "Is She Weird". 11. פרנסיס ציין שמילות השיר הושפעו מהתנועה הרוחנית והתרבותית "Rosicrucianism". 12. זה השיר הראשון של "הפיקסיז" שנכנס לטופ 40 באנגליה. 13. להקת "Weezer" ביצעה גירסת כיסוי לשיר בשנת 1999. זו גירסת הכיסוי האהובה על Black Francis לשיר של הפיקסז. 14. הוא הגדיר את הסינגל השני "Dig for Fire" כחיקוי לא מוצלח של ה- "Talking Heads". הקליפ ששוחרר לשיר כלל גם שיר נוסף מהאלבום - "Allison". 15. הבי סייד של הסינגל כלל גירסת כיסוי לשיר "Winterlong" של Neil Young. 16. השיר "Allison" נכתב כמחווה למוזיקאי ופסנתרן הג'אז האמריקאי Mose Allison. 17. זה השיר הקצר ביותר של ה"פיקסיז" שאורכו 1:17 ד' בלבד. 18. הקטע "Cecilia Ann" הינו גרסת כיסוי לנאמבר של "The Surftones". 19. האלבום אכן נוגע גם בסגנון ה- Surf Rock. 20. גם השיר "Ana" מושפע מכך. האותיות הראשונות של כל משפט במילות השיר מרכיביות את המילה "SURFER". כך: She's my fave/Undressing in the sun/Return to sea - bye/Forgetting everyone/Eleven high/Ride a wave 21. מרבית שירי האלבום נכתבו באולפן, ללא דמואים מוקדמים, כאשר Black Francis כותב את המילים 5 דקות לפני ההקלטה על מפיות. 22. יוצא מן הכלל היה השיר "Blown Away" אשר נכתב ביוני 1989 בזמן שהלהקה היתה בספרד במסגרת סיבוב ההופעות לקידום האלבום הקודם. 23. את השיר הזה בלבד הקליטה הלהקה מספר ימים לאחר מכן בברלין, כאשר המפיק גיל נורטון הוטס לשם במיוחד לצורך הקלטת השיר. 24. במהלך הקלטות האלבום שלושת חברי הלהקה (למעט Kim Deal ששהתה אז באנגליה) התגוררו בדירות סטודיו לאמנים, יחד עם חברי להקת "The White Lion". גם המפיק Gil Norton עבר לאותו מתחם דירות בכדי לעבוד עם הלהקה. 25. ההקלטות החלו באולפני "Cherokee" בפברואר 1990, אך כבר בתחילת הדרך התעוררה בעיה כאשר חברי הלהקה נדרשו לפנות את האולפן עד לשעה 18:00 בכדי לאפשר את שידוריו של רדיו פיראטי. (Photo: Clayton Call) 26. זו לא היתה הבעיה היחידה, כל חיבור שבוצע למגבר הגיטרה באולפן גרם להמהום חזק שלא איפשר להקליט את האלבום. 27. המפיק נורטון והגיטריסט Joey Santiago סיפרו על הבעיות למפיק Rick Rubin אותו פגשו במקרה בפאב וריק דאג למצוא להם אולפן אחר בו השלימו את ההקלטות. 28. האלבום הגיע רק למקום ה- 70 בבילבורד 200 האמריקאי, אך בבריטניה הוא הצליח יותר כשהוא מגיע למקום ה- 3 המכובד. 29. האלבום הזה השפיע מאוד על להקת משינה, אשר קיבלה ממנו את ההשראה לצליל ולסגנון של אלבומם "מפלצות התהילה" ששוחרר שנתים לאחר מכן. 30 האלבום מופיע בספר "1001 האלבומים שאתה צריך להאזין להם לפני מותך". להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אנחנו לא כותבים לכם הרבה על אלבומים שהמציאו ויצרו סגנון מוזיקלי חדש, אלבום הבכורה של "Santana" ששוחרר ב- 30 לאוגוסט 1969 הוא אחד מהם. אנחנו מדברים על סגנון ה- "Latin Rock" אשר נולד היום בשנת 1969, עת "סנטנה" שחררה את אלבום הבכורה שלה. מדובר בתת ז'אנר של הרוק אשר מורכב מערב רב של סגנונות, בעיקר רוק, בלוז, מוזיקה קובנית, מקצבים אפריקאיים וכן נגיעות של פולק, ג'אז ופסיכדליה. אז כדי להבין מה הביא ליצירת הסגנון והאלבום, אנחנו צריכים לחזור לרובע הלטיני בסן פרנסיסקו בשנת 1966. הגיטריסט Carlos Santana יליד מקסיקו, נענה להזמנה של הגיטריסט Tom Fraser אשר ביקש להקים להקת רוק חדשה. הם מצרפים אליהם את Marcus Malone בכלי הקשה, Rod Harper על התופים, Sergio "Gus" Rodriguez על הבס, ואת הקלידן והזמר Gregg Rolie, וכך נוצר ההרכב הראשון של הלהקה. בראשית דרכה הלהקה נקראה "Santana Blues Band" אך בהמשך קוצר שמה ל- "Santana". החל משנת 1967 הלהקה הופיעה במועדונים מקומיים, אך התקשתה להשיג חוזה הקלטות. באותה תקופה קרלוס סנטנה עובד כשוטף כלים במסעדות ואמרגן ההופעות Chet Helms אפילו ממליץ לו לשמור היטב על עבודתו שכן הוא לא רואה עתיד ללהקה. (Photo: Michael Ochs Archives) המאבק להצלחה נותן את אותותיו, ועד שהלהקה מצליחה להשיג חוזה הקלטות עם חברת קולומביה בשנת 1969, נותרו מחברי ההרכב המקורי רק Carlos Santana, Gregg Rolie ו- Marcus Malone, אליהם הצטרפו David Brown על הבס, Michael Shrieve על התופים ו- Michael Carabello ו- José "Chepito" Areas שניהם על כלי הקשה. חברי הלהקה נכנסים לאולפן ההקלטות בחודש מאי 1969. מרבית החומר המקורי שבאלבום נולד מג'אם סשנים, אילתורים של חברי הלהקה, וזו כנראה הסיבה שבגינה ארבעה מתוך תשעת הקטעים שנכללים באלבום הינם קטעים אינסטרומנטאליים. חברי הלהקה לא היו מודעים לעובדה שהקסם הכל-כך ייחודי שהם יצרו מאותם ג'אם סשנים באולפן, יוליד הלכה למעשה סגנון מוזיקלי חדש. התמזל מזלה של הלהקה ומנהלה Bill Graham התבקש לסייע בארגונו של פסטיבל Woodstock האייקוני. גרהאם הסכים, אך בתנאי אחד, שלהקת סנטנה תצורף לרשימת האומנים שיופיעו בפסטיבל. התנאי הזה התברר כאחד המהלכים הגאוניים של גרהאם, אשר הביאו ללהקה פרסום בינלאומי רב והזניקו את נתוני המכירות של אלבומה הבכורה שלה נושא סיקורנו, אשר שוחרר בדיוק שבועיים לאחר אותה הופעה היסטורית. סנטנה הופיעה בשעות אחר הצהריים של היום השני של פסטיבל Woodstock, ב- 16 לאוגוסט 1969. זו היתה אחת ההופעות הטובות בפסטיבל, בין היתר בזכות הביצוע המרשים, המאולתר והמלהיב של הקטע האינסטרומנטאלי "Soul Sacrifice". בעקבות ההופעה המוצלחת בפסטיבל Woodstock, הפכה סנטנה לשיחת היום ואלבום הבכורה שלה, ששוחרר שבועיים לאחר מכן, הגיע למקום הרביעי במצעד הבילבורד 200. הלהיט "Evil Ways" שהוקלט במקור על-ידי Willie Bobo בשנת 1965, דורג בין עשרת השירים המושמעים ביותר בשנת 1969 בארצות הברית. הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום היה "Jingo", עיבוד לקטע "Jin-Go-Lo-Ba" משנת 1960, של המתופף הניגרי Babatunde Olatunji, אשר גם קיבל קרדיט על הכתיבה. הקטע הזה ממחיש היטב את הסגנון הכל-כך ייחודי של הלהקה. המקצבים האפריקאיים שמייצרים המתופף Mike Shrieve, המלווה על-ידי שני נגני כלי ההקשה Carabello ו- Areas, משולבים עם הנגיעות הלטיניות הכל-כך חכמות מהגיטרה של סנטנה. הביקורות היללו, הכותרות בישרו את בואו של סגנון חדש. מגזין הרולינג סטון כינה את האלבום "מאסטרפיס של טכניקה". האלבום הזה זכה ובצדק להיכנס למקום ה- 150 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

קבלו כמה עובדות מעניינות על הגיטריסט הוירטואוז Tony MacAlpine: (Photo: Masquerade Atlanta) = טוני מקאלפין נולד ב-29 באוגוסט 1960 בספרינגפילד, מסצ'וסטס, ארה"ב. = הוא החל לנגן בפסנתר בגיל 5 ובגיטרה בגיל 12. הוא למד פסנתר וכינור קלאסי בקונסרבטוריון ספרינגפילד למוזיקה במסצ'וסטס. = במהלך שנות ה-80 המוקדמות למד מקאלפין באוניברסיטת הרטפורד בקונטיקט, שם התמקד בפסנתר קלאסי. ההשפעות שלו כללו את פרדריק שופן, שאת האטיודים שלו ביצע באופן קבוע באלבומיו. = בשנת 1984 משך מקאלפין את תשומת ליבו של Mike Varney, מייסד "Shrapnel Records". החיבור עם הלייבל סייע לבסס אותו כאחד הגיטריסטים הבולטים בגל ה-Shred והמטאל הניאו-קלאסי של שנות ה-80. = בשנת 1986 הוציא MacAlpine את אלבום הבכורה שלו, "Edge of Insanity", שהציג לא רק את הווירטואוזיות שלו בגיטרה, אלא גם את יכולותיו כקלידן ובסיסט. באלבום השתתפו בין היתר Billy Sheehan בבס ו-Steve Smith, מתופף "Journey", בתופים. = באותה שנה ניגן בגיטרה בסופרגרופ "M.A.R.S." (ראשי התיבות של שם המשפחה של כל אחד מהמוזיקאים בהרכב: Tony MacAlpine, Tommy Aldridge, Rob Rock, Rudy Sarzo). ההרכב הוציא את אלבומו היחיד, "Project: Driver", בו ניגן MacAlpine בגיטרה ובקלידים. = עוד בשנת 1986, מקאלפין ניגן בקלידים באלבום "Mind's Eye" - אלבום הבכורה של Vinnie Moore. = בשנת 1987 הוציא את אלבומו השני "Maximum Security", שהגיע למקום ה-146 במצעד Billboard 200 ונשאר בו 11 שבועות. האלבום מכר כ-50,000 עותקים כבר בחודש הראשון לצאתו. באלבום התארחו גם George Lynch, שניגן ב-"Tears of Sahara" וב-"The Vision", ו-Jeff Watson מ-"Night Ranger", שהתארח ב-"The King's Cup". = ב-1987 תרם מקאלפין קלידים לאלבום "Out of the Sun" - אלבום הבכורה של Joey Tafolla. = בשנת 1990 הוציא את "Eyes of the World" תחת שם הלהקה "MacAlpine". בניגוד לאלבומיו האינסטרומנטליים הקודמים, האלבום הציג גישה מסחרית יותר של הארד רוק ושירים עם שירה, כאשר Alan Sehorn שימש כסולן. = בשנת 1992 חזר מקאלפין לעבודה אינסטרומנטלית עם האלבום "Freedom to Fly". = בשנים 1993-1996 הוציאה מקאלפין סדרה של אלבומים אינסטרומנטליים ב-Shrapnel Records: "Madness" (1993), "Premonition" (1994), "Evolution" (1995), ו-"Violent Machine" (1996). = בשנת 1997 הוציא את "Live Insanity", אלבום הסולו הראשון שלו בהופעה חיה. = בשנת 1999 הוציא מקאלפין את "Master of Paradise", אלבום יוצא דופן בדיסקוגרפיה שלו, בו לקח על עצמו לראשונה גם את תפקיד הסולן הראשי, לצד הנגינה בגיטרה ובקלידים. = באותה שנה חזר מקאלפען לשתף פעולה עם Vinnie Moore וניגן בקלידים באלבומו "The Maze", כ-13 שנים לאחר שניגן בקלידים גם באלבום הבכורה שלו, "Mind's Eye". = בשנת 2000 הצטרף מקאלפין לסופרגרופ הפרוגרסיב-פיוז'ן "Planet X", שהובילו הקלידן Derek Sherinian והמתופף Virgil Donati. הוא ניגן באלבומים "Universe" (2000) ו-"MoonBabies" (2002), וכן באלבום ההופעה "Live from Oz" (2002), שהוקלט במהלך הופעה במלבורן ב-2001. = בשנת 2000 הצטרף מקאלפין לסופרגרופ הג'אז-פיוז'ן "CAB", לצד הבסיסט Bunny Brunel והמתופף Dennis Chambers. הוא ניגן בגיטרה ובקלידים באלבומים "CAB" (2000), "CAB 2" (2001), "CAB 4" (2003) ו-"Theatre de Marionnettes" (2009). האלבום "CAB 2" היה מועמד בשנת 2002 לפרס Grammy בקטגוריית Best Contemporary Jazz Album, המועמדות הראשונה והיחידה של מקאלפין לפרס Grammy. = בשנת 2000 הצטרף מקאלפין ל-"Ring of Fire", הרכב הניאו-קלאסי/פרוגרסיבי שהקים הסולן Mark Boals, לצד הקלידן Vitalij Kuprij, הבסיסט Philip Bynoe והמתופף Virgil Donati. MacAlpine ניגן באלבומים "The Oracle" (2001), "Dreamtower" (2002) ו-"Lapse of Reality" (2004), וכן באלבום ההופעה "Burning Live in Tokyo 2002". = בשנת 2001 הוציא מקאלפין את "Chromaticity", אלבום המשלב אלמנטים של מטאל, קלאסי וג'אז. = בתחילת שנות ה-2000 הצטרף MacAlpine ל-"The Breed", להקת ההופעות של Steve Vai, בה ניגן בגיטרה ובקלידים. בתקופה זו הוא הופיע ב-"Live at the Astoria London" משנת 2003, וכן בהוצאות ה-"G3" המצולמות "G3: Live in Denver" משנת 2004 ו-"G3: Live in Tokyo" משנת 2005. = בשנת 2007 תרם מקאלפין לאלבום "Clinophobia" של "Devil's Slingshot", עם Virgil Donati ו- Billy Sheehan. = בשנת 2009 MacAlpine הצטרף מחדש ל- "Planet X" וביצע איתם סיבוב הופעות. = בשנת 2009 התאחד מקאלפין שוב עם Mark Boals ו-Virgil Donati והקים איתם את הרכב הפרוגרסיב מטאל "Seven the Hardway", שכלל גם את הבסיסט Doug Shreeve והגיטריסטית Stefania Daniel. בשנת 2010 הוציא ההרכב את אלבומו היחיד, "Seven the Hardway". = וכאן נכנסת הצלע הישראלית. בינואר 2011 הצטרפה הגיטריסטית נילי ברוש, אחותו של הגיטריסט איתן ברוש, ל-"Seven the Hardway" במקומה של Stefania Daniel. בהמשך החלה לעבוד עם מקאלפין, וב-2012 הצטרפה ללהקת הסולו שלו לסיבובי הופעות בארה"ב ובאירופה. בשנת 2014 היא שבה לנגן לצדו, בין היתר במסגרת סיבוב ההופעות "Maximum Security". = בשנת 2010 תרם מקאלפין לאלבום "On Revolute" של Dave Weiner. = בשנת 2011 הוציא MacAlpine את אלבום האולפן האחד-עשר שלו, "Tony MacAlpine", דרך הלייבל "Favored Nations" של Steve Vai. זה היה אלבום הסולו הראשון שלו מזה עשר שנים, והראשון בו עשה שימוש נרחב בגיטרות שבע ושמונה מיתרים, בהן החל להשתמש בתקופתו עם "Planet X". = באותה שנה הוא התארח באלבום "Oceana" של Derek Sherinian. = בשנת 2012 יצא מקאלפין לסיבוב הופעות באירופה ובאסיה עם הסופרגרופ האינסטרומנטלי "PSMS", לצד Mike Portnoy, Billy Sheehan ו-Derek Sherinian. הופעה מסיבוב ההופעות תועדה ויצאה באותה שנה ב-DVD בשם "Instrumental Inspirations". = בשנת 2013 "PSMS" הוציאה את אלבום ההופעה "Live in Tokyo". = בשנת 2014 חזר MacAlpine ל-"Ring of Fire" וניגן באלבום הקאמבק של ההרכב, "Battle of Leningrad", שיצא כעשור לאחר אלבומם הקודם, "Lapse of Reality". = בשנת 2015 הוציא מקאלפין את אלבום האולפן השנים-עשר שלו, "Concrete Gardens". באלבום התארח בין היתר Jeff Loomis, שניגן סולו גיטרה ב-"Square Circles". = בשנת 2015 אובחן מקאלפין בסרטן המעי הגס ונאלץ לבטל הופעות מתוכננות כדי לעבור טיפולים. ב-12 בדצמבר אותה שנה נערכה עבורו הופעת התרמה ב-"The Wiltern" בלוס אנג'לס, בהשתתפות חברים ומוזיקאים בהם Steve Vai, Zakk Wylde, John 5, Mike Portnoy, Billy Sheehan ו-Derek Sherinian. = באוגוסט 2016, לאחר תקופת הטיפולים, הודיע מקאלפין כי הוא מרגיש שוב כרגיל וכי מצבו טוב. הוא חזר להופיע ובהמשך שב גם לנגן על הבמה לצדו של Steve Vai. = בשנת 2017 הוא הוציא את "Death of Roses", החלק הראשון בסדרת אלבומים מתוכננת בת שני חלקים. = בשנת 2018 הוא הוציא את "Twelve Twelve", החלק השני של הסדרה "Death of Roses". = מקאלפין ניהל לאורך השנים שיתוף פעולה עם הזמר והיוצר הצרפתי Michel Polnareff. הוא הצטרף ללהקתו בסיבוב הקאמבק הגדול שלו בשנת 2007, חזר להופיע לצדו בהמשך, ובשנת 2018 ניגן בגיטרה באלבומו "Enfin!". = בשנת 2021 הוציא MacAlpine את "Equilibrium", בו המשיך לשלב בין הנגינה הווירטואוזית בגיטרה לבין השפעות של מטאל, רוק מתקדם, פיוז'ן והמוזיקה הקלאסית שליוותה אותו לאורך הקריירה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 29 לאוגוסט 1988 הוציאה "Helloween" לאור את אלבומה השלישי "Keeper of the Seven Keys: Part II" וקיבעה את מעמדה כאחד מהרכבי ה- Power Metal החשובים והמשפיעים בעולם. כנראה שאין הרבה הרכבי פאוור מטאל או מטאל סימפוני עכשוויים שלא הושפעו מ- "Helloween" ובמיוחד מהאלבום "Keeper of the Seven Keys: Part II". זה אלבום שיש בו את כל המרכיבים של פאוור מטאל קלאסי. החל מהספיד מטאל המהיר והדבל בייס העצבני, דרך הנגינה הניאו קלאסית והמלודית וכלה ביצירות האפיות, ההשפעות הסימפוניות והליריקה השואבת מעולם האגדות והפנטזיה. הלהקה שהוקמה בשנת 1984 בהמבורג על-ידי הזמר והגיטריסט Kai Hansen, הבסיסט Markus Grosskopf, הגיטריסט Michael Weikath והמתופף Ingo Schwichtenberg, החלה את דרכה בכלל כהרכב ספיד מטאל. בשנת 1985 הוציאה הלהקה לאור את ה- EP הראשון שלה בשם "Helloween" ובהמשך אותה שנה את אלבום הבכורה "Walls of Jericho", בהם הגיטריסט Kai Hansen משמש גם כזמר המוביל. אבל אז, בשנת 1986 עוברת הלהקה שינוי בהרכב, אשר בסופו של דבר גם השפיע על סגנונה. הגיטריסט Kai Hansen מגלה שתפקיד הזמר המוביל בהופעות הלהקה מגביל את הנגינה שלו, מה שמביא את הלהקה לחפש סולן שייקח ממנו את ההובלה ויאפשר לו למצות את יכולותיו כנגן וכיוצר. לתפקיד הנחשק נבחר בסופו של דבר הזמר Michael Kiske, שהיה אז נער צעיר וכישרוני בן 18, בעל מנעד קול מדהים של 4 אוקטבות, אשר התוספת החשובה שלו פשוט הכניסה מימד נוסף לסאונד ולסגנון המוזיקלי של הלהקה. (Photo: Krasner/Trebitz) המהלך שביצעה "Helloween" נושא פרי, כאשר כבר בשנת 1987 היא מוציאה לאור את אלבומה השני "Keeper of the Seven Keys: Part I", אשר נכתב רובו ככולו על-ידי הגיטריסט Kai Hansen, שאף תרם לעיצוב העטיפה המיוחדת. האלבום סימן שינוי בקו המוזיקלי, אשר הפך קצת יותר איטי ומלודי עם השפעות קלאסיות וסימפוניות ובכך הונחו למעשה היסודות של ז'אנר הפאוור מטאל האירופאי, אשר נשען לא מעט גם על סגנון השירה מלא הפאתוס של Michael Kiske, שנשמע כשילוב של Geoff Tate, Bruce Dickinson ו- Rob Halford. אז נכון, חלק מכם יטענו ובצדק שאת היסודות הללו הניחה בכלל להקת "Rainbow" עוד בשנת 1976, עם שירים אפיים כמו "Stargazer" או "A Light in the Black" מהאלבום "Rising" או עם המהירות והדאבל בס של "Kill the King" מהאלבום "Long Live Rock 'n' Roll" שיצא שנתיים מאוחר יותר. אחרים יגידו שהיה זה קולו של Rob Halford וצליל ה"טווין גיטאר" של חבריו ל- "Judas Priest" שהשפיעו על יצירת התת ז'אנר. הכל נכון! רק ש- "Helloween" הצליחה לקחת את ההשפעות הנקודתיות הללו, למתוח אותן עד הקצה ולהביא אותן לשיאים חדשים כפי שעשו באלבום "Keeper of the Seven Keys: Part II", אשר הפך לאחד מהמשפיעים בז'אנר והצעיד את הלהקה למחוזות אחרים. ואתם יודעים מה? כל הטוב הזה קרה דווקא בשלב בו הגיטריסט Kai Hansen החל לאבד קצת עניין בלהקה. התזוזה שלו הצידה אפשרה לגיטריסט Michael Weikath לקחת את המושכות לידו ולהוביל את תהליך הכתיבה ואפילו את עיצוב העטיפה, כפי שעשה חברו Kai Hansen באלבום הקודם. כנראה שזה בדוק מה שהיה דרוש בכדי לייצר אלבום מופתי כמו האלבום הזה. כיאה לאלבום פאוור מטאל אפי "Keeper of the Seven Keys: Part II" נפתח עם אינטרו סימפוני קצר בשם "Invitation" שנועד ל"הזמין" אותנו לעולמו המופלא של "שומר שבעת המפתחות"... ואז מגיע לו הקטע האלמותי "Eagle Fly Free" שמצליח לזקק לתוך חמש דקות בודדות את כל המהות של תת-הז'אנר "פאוור מטאל". תיפוף דאבל בס מהיר ועוצמתי של Ingo Schwichtenberg, מלודיה מדהימה ושירה גבוה וירטואוזית ונקיה של Michael Kiske, עבודת טווין גיטאר ניאו קלאסית שומטת לסתות של Kai Hansen ו- Michael Weikath, בס מתפרץ ופועם של Markus Grosskopf שאפילו לוקח את הליד לכמה שניות, כינורות, מקהלה, חצוצרות, מה אין בשיר המדהים הזה, שכל-כך הרבה אחרים ניסו מאוחר יותר לשחזר את הקסם שלו? האלבום ממשיך עם "You Always Walk Alone" שהפתיחה שלו הזכירה לנו במקצת את "Iron Maiden", עוד להקה שללא ספק השפיעה על "Helloween". בהמשך השיר מעלה קצב עם שירה מדהימה של Michael Kiske שפשוט מתעלה כאן לגבהים מטורפים עם גוון קול שמזכיר במקצת את Geoff Tate. האלבום מקבל תפנית עם אתנחתא קומית בדמות "Rise and Fall", פרי עטו של Michael Weikath שדאג גם לעטוף את השיר עם אפקטים קוליים מוזרים. אנחנו חייבים לציין שלמשמע השיר "Rise and Fall" ובמיוחד למילים שמספרות על רומיאו שבשל בעיות בתפקודו המיני לא הצליח לממש את אהבתו ליוליה, קשה לנו שלא לחשוב על "Alestorm" שלבטח הושפעה מאוד מההומור והסגנון. האווירה ההומוריסטית הזאת נמשכת עם"Dr. Stein", הסינגל והלהיט המשעשע המוקדש ללא אחר מאשר פרנקנשטיין. השיר הזה הינו אחד השירים הפופולריים ביותר של הלהקה, והוא מנוגן כמעט בכל הופעה. בשנת 2010 הלהקה צלמה וידאו קליפ משעשע עבור הגרסה המחודשת בסגנון ג'אז של השיר שהוקלטה לאלבום "Unarmed – Best of 25th Anniversary". הצד הראשון של הויניל מסתיים עם "We Got the Right" המצוין והדינמי שמוריד קצת את הקצב. הוא ניגוד מושלם לשני קודמיו ומצליח להוות משקל נגד "רציני יותר" ולאזן את הצד הראשון, אל מול סגנון ה- "Happy Metal" המאופיין עם הלהקה. השיר זכה לגרסת טריביוט אופראית-סימפונית בה משתתפים כמה מוזיקאים מוכרים כמו Arjen Lucassen, Blaze Bayley, Tim Ripper Owens ועוד. הצד השני של הויניל נפתח עם אינטרו אפי לצלילי הפסנתר והגיטרות של "March of Time". שיר קצבי עם פזמון סוחף ומלודי, שהינו ללא ספק אחד הטובים באלבום ומהווה תצוגת תכלית מטורפת של סגנון ה"פאוור מטאל". עבודת הגיטרות של Weikath ו- Hansen שואפת לשלמות, חטיבת הקצב נמצאת כאן בשיאה, ושוב, גם במקרה זה השירה המדהימה של Michael Kiske איכשהו מצליחה להתעלות על כולם, גם על התופים הרועמים והריפים המנסרים. אחריו מגיע "I Want Out", אולי הלהיט הכי גדול של הלהקה ואחד מסינגלי המטאל הטובים ביותר בכל הזמנים, שאפילו זכה לקלים שקיבל רוטציה בערוץ ה- MTV. כן, אנחנו עומדים מאחורי ההצהרה הזאת, כי לשיר הזה יש "הוק" גיטרה ופזמון כל-כך קליטים שהם מסוגלים להיכנס לכם לראש ולא לצאת עד יום מותכם והאמינו לנו שכל זה רק מהאזנה אחת ויחידה. את השיר כתב Hansen בעקבות תחושות התסכול שלו שנבעו מהעומס הכרוך בהופעות וכן מסכסוך של הלהקה עם חברת התקליטים, תחושות שהובילו אותו בסופו של דבר לאבד עניין בלהקה. האלבום מסתיים עם יצירת המופת ושיר הנושא "Keeper of the Seven Keys" שהינו התשובה האפית והמשודרגת של Michael Weikath לשיר "Halloween", אותו כתב הגיטריסט Kai Hansen לאלבום הקודם, שהינו החלק הראשון בסאגה. זו יצירה מדהימה החוצה את גבול שלוש עשרה הדקות, עם שינויי מקצבים וסגנונות, סולואים מטורפים, הרמוניות ווקאליות, קטעים אינסטרומנטאלים קלאסיים עם ליווי סימפוני ופזמונים אופראיים. תיאטרון המטאל המטורף הזה הוא מיני אופרת רוק שמספרת על "שומר המפתחות" שתפקידם לנעול את 7 ימי השבוע. תפקידו של "שומר המפתחות" הוא לחסל את השטן והוא יוכל לעשות זאת רק אם ישליך את המפתחות לים כמצוות הנביא שמלווה אותו ומנחה אותו. וכך, השומר יוצא למסע אל האוקיינוסים הרוחקים בכדי להשליך את המפתחות אל ים השנאה, ים הפחד, ים האיוולת, ים החמדנות, ים הבורות... כאן המקום לציין שהגירסה המורחבת של האלבום כוללת כמה קטעי בונוס, ביניהם "Save Us", "Savage", "Livin' Ain't No Crime" ו- "Don't Run for Cover", שבחלקם לא נופלים מיתר השירים באלבום. לסיכום, אין ולא יכול להיות ויכוח על ההשפעה של "Keeper of the Seven Keys: Part II" על עולם המטאל בכלל ועל תתי הז'אנר של הפאוור והסמפוניק מטאל בפרט. הנגינה הווירטואוזית, הדינמיקה המטורפת, ההשפעות הקלאסיות והסמפוניות, השירה האפית ואפילו ההומור הגרמני הייחודי, הביאו באלבום הזה את סגנון הפאוור מטאל לידי ביטוי ויצרו מורשת שלמה של להקות והרכבים שינסו להתחקות אחר הקסם החד פעמי הזה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

סיפרנו לכם על הסופרגרופ "Mad Season" ששחרר אלבום אחד בלבד, אלבום יחיד ומיוחד בשם "Above". להרכב הכל כך מיוחד הזה יצא עוד אלבום אחד, אך לא אלבום אולפן אלא אלבום הופעה חיה !! האלבום "Live at The Moore" שוחרר ב-29 לאוגוסט 1995 והוא תיעוד של הופעת הלהקה שהתקיימה ב- Moore Theatre בסיאטל ב-29 לאפריל 1995. האלבום שוחרר כהופעה חיה על קלטת VHS בלבד, רק בשנת 2013 שוחרר האלבום על גבי CD, עם הוצאה מחודשת של ההופעה על גבי DVD והוצאה מחודשת של האלבום "Above" גם על גבי תקליט. ההרכב המדהים הזה ביצע את כל עשרת שירי האלבום פלוס קאבר לשיר של ג'ון לנון "I Don't Wanna Be a Soldier". זו הייתה גם הופעתו האחרונה של ההרכב !! מה שמיחד את האלבום הזה מעבר לאלבום האולפן הוא העובדה שההרכב היה נטול השפעות חיצוניות ואפילו פנימיות. מאחר והם התנתקו מהרכבי האם שלהם הם לא היו תחת לחץ או מגבלות כאלה ואחרות. הם לא חששו מחברות התקליטים, מהקהל או אפילו מעצמם, הם יצרו, הקליטו והופיעו לשם ההנאה בלבד, לשם המוסיקה בלבד !! לכן ההופעה הזו היא כל כך כנה, אמיתית, פשוטה ומיוחדת וחד פעמית !! זוהיא מתנה ייחודית ואולטימטיבית של הלהקה, מחווה כמעט מושלמת של Mad Season, להקה שהגיעה בחמש שנים להישגים והשפעות יותר גדולות מלהקות רבות אחרות שקיימות שלושים שנה. חשוב גם להזכיר שב-30 ליונאר 2015 התקיימה הופעת מחווה לכבוד "Mad Season" ו- "Temple Of The Dog" בשם "Sonic Evolution". ההופעה התקיימה בסיאטל באולם Benaroya Hall שבה היו שותפים חברי להקת "Peral Jam" (מינוס וודר) עם Chris Cornell ועוד מוסיקאים גדולים רבים אחרים מגובים בתזמורת Seattle Symphony Orchestra. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר