קבלו עובדות מעניינות על המתופף Tommy Aldridge, הידוע בעבודה שלו עם אומנים גדולים כמו: Ozzy Osbourne, Gary Moore, "Whitesnake", Ted Nugent, "Thin Lizzy", Yngwie Malmsteen and more: (Photo: Llann Wé²) = טומי אולדריג' נולד ב-15 באוגוסט 1950 בג'קסון, מיסיסיפי, ארה"ב. = אולדריג' לימד את עצמו לנגן בתופים, הוא בנה בעצמו ערכת תופים עם כסף שהרוויח בחלוקת עיתונים ועבודות אחרות. = בתחילת דרכו Tommy Aldridge קיבל השראה מ- Cream", "The Beatles", Jimi Hendrix" ו- "Led Zeppelin" וממתופפים כמו Joe Morello, Ginger Baker, John Bonham ו- Mitch Mitchell. = בהשראת מתופפים כמו Louis Bellson ו- Sam Woodyard, אולדריג' התחיל להשתמש במערך תופים עם דאבל בייס דרום והפך לחלוץ מוקדם של סגנון הדאבל-קיק בהארד רוק. = לאחר שניגן עם להקת הרוק הדרומית "David and the Giants" הצטרף Tommy Aldridge ללהקת "Black Oak Arkansas", וזכה להכרה לאור סגנון התיפוף העוצמתי שלו. = באותה שנה הוא הוציא עם הלהקה את האלבום "If an Angel Came to See You, Would You Make Her Feel at Home?". בשנת 1973 ניגן Tommy Aldridge באלבום High on the Hog", אלבומה המצליח ביותר של "Black Oak Arkansas", ", שכלל את הלהיט "Jim Dandy". אולדריג' עזב את "Black Oak Arkansas" בשנת 1976 לאחר שהקליט 9 אלבומים עם הלהקה. בשנת 1978 הצטרף Tommy Aldridge ללהקת "Pat Travers Band", ותרם לאלבום "Heat in the Street". בשנת 1980 הוא הקליט את "Crash and Burn" עם "Pat Travers Band", אלבום שהפך לאחת ההוצאות המשמעותיות בקריירה שלו. הוא עזב את "Pat Travers Band" לאחר שהקליט עמם 4 אלבומי אולפן ב-1981, והצטרף ללהקה של Ozzy Osbourne במהלך סיבוב ההופעות "Blizzard Of Ozz". הוא ניגן באלבום ההופעה "Speak of the Devil" של Ozzy Osbourne ותרם לסיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Diary of a Madman". = אולדריג' ניגן גם באלבום "Tribute" של Ozzy Osbourne, אשר הוקדש לגיטריסט Randy Rhoads. = בשנת 1983 ניגן Tommy Aldridge באלבום האיקוני "Bark At The Moon" של Ozzy Osbourne. באותה שנה הצטרף Tommy Aldridge ללהקתו של Gary Moore והקליט את "Victims of the Future". = הוא נטל גם חלק באלבום ההופעה "Live at the Marquee" של Gary Moore שיצא באותה שנה. = אולדריג' עזב את Ozzy Osbourne בשנת 1984 ויחד עם הבסיסט וחבר הלהקה של Ozzy Osbourne לשעבר Rudy Sarzo, הם איחדו כוחות עם נגן הגיטרה/קלידים Tony MacAlpine והסולן Rob Rock והקימו פרויקט בשם "M.A.R.S.". הם הוציאו את האלבום "Project: Driver" בשנת 1986. = בשנת 1986 אולדריג' היה חלק מפרויקט "Hear 'n Aid" ובאופן מפתיע תרם שירה לשיר "Stars". = אולדריג' וסארזו הצטרפו שניהם ל-"Whitesnake" בשנת 1987 בדיוק כשהלהקה התכוננה לסיבוב הופעות שנועד לקידום האלבום "Whitesnake" שיצא באותה שנה. = אולדריג' וסארזו היו גם חלק מאלבום ההמשך של הלהקה, "Slip of the Tongue", שיצא בשנת 1989, ובכך חיזק את המוניטין שלו כמתופף מוביל בהארד רוק. לאחר ש- "Whitesnake" הוכנסה על-ידי David Coverdale להפסקה בשנת 1990, אולדריג' ניגן בלהקת "Manic Eden" עם Adrian Vandenberg ו- Sarzo - חבריו לשעבר ללהקת "Whitesnake". ההרכב כלל גם את סולן "Little Caesar" לשעבר Ron Young. בתחילת שנות ה-90 עבד אולדריג' כמתופף סשנים, הופיע וניגן עם אמנים שונים, ביניהם "Motörhead" (באלבום "March ör Die" מ-1992), "House of Lords", הגיטריסט Yngwie Malmsteen, הגיטריסט John Sykes, הגיטריסט Vinnie Moore ואפילו עם Ted Nugent (באלבום "Full Bluntal Nugity"). = משנת 1997 עד 2001 ושוב החל משנת 2007 ועד 2009, אולדריג' יצא לסיבוב הופעות עם הגרסה של הגיטריסט John Sykes ללהקת "Thin Lizzy" לצד Scott Gorham, Darren Wharton ו- Marco Mendoza. = משנת 2002 עד 2007 אלדריג' יצא לסיבובי הופעות עם "Whitesnake" לצד David Coverdale (שירה), Doug Aldrich (גיטרה), Reb Beach (גיטרה), Marco Mendoza/Uriah Duffy (בס) ו- Timothy Drury (קלידים). ב- 25 בינואר 2013, פורסם כי אולדריג' הצטרף מחדש ובאופן קבוע ל- "Whitesnake", בפעם השלישית, לסיבוב ההופעות הקרוב של הלהקה "Year of the Snake". Photo: Whitesnake Since then he recorded "The Purple Album" and "Flesh & Blood" with the band. בשנת 2022 הצטרף אולדרידג' לסופרגרופ "Iconic" שכלל את Michael Sweet (גיטרות), Joel Hoekstra (גיטרות), Marco Mendoza (בס), ו- Nathan James (שירה). הם הוציאו אלבום בשם "Second Skin" באותה שנה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ברוכים הבאים לקרקס המעופף של Mike Patton... ממש כמו "הקרקס המעופף של מונטי פייטון" לטלוויזיה של שנות השבעים, כך גם אלבום הבכורה של "Mr. Bungle" למוזיקה בשנות התשעים. האלבום שנקרא על שם הלהקה ויצא לאור ב- 13 לאוגוסט 1991 פרץ את הגבולות של מה שנחשב באותם זמנים כמקובל ושבר את המוסכמות, הן בתוכן המוטרף והמטריד, הן בהפקה עמוסת הסאונד והאינפורמציה והן בסגנון המוזיקלי שהפך את הניסיון להגדיר אותו לבלתי אפשרי. מדובר באלבום פסיכי שלא רק שערבב סגנונות של מטאל, Fאנק, סול, דת', פרוגרסיב, ג'אז, סקא ומוזיקת קרקסים, לא רק שלקח את הליריקה למקומות קיצוניים עם כתיבה על פורנו, הקאות, אוננות, אלימות במשפחה וכמובן על ליצן פדופיל ואלכוהוליסט שגם מככב על העטיפה, אלא גם לקח את ההפקה צעד אחד רחוק מידי עם קטעי מעבר מטורפים, קולות של הקאות, צרחות מזוויעות, אנחות מסרטי פורנוגרפיה וציטוטים מהסרט "Blue Velvet" של David Lynch. האלבום המטורף הזה כנראה לא היה בא כלל לאוויר העולם, לולא Mike Patton הצטרף שלוש שנים קודם לכן ללהקת "Faith No More" ושחרר איתם שנתיים קודם לכן את האלבום המופלא "The Real Thing". הרי "Mr. Bungle" הייתה ההרכב הראשון של פאטון, אותו הקים עוד בשנת 1985, בזמן שחברי הלהקה היו עוד בתיכון, אך הם לא הצליחו לקבל חוזה הקלטה, בין היתר לאור הסגנון המטורף שלהם שאף חברת תקליטים לא הצליחה להבין. (Photo: Last.fm) הואיל וחברי הלהקה הרגישו דחויים ע"י החברה, בין היתר בגלל סגנונות המוזיקה שאהבו, הם נתנו ללהקה את השם "Mr. Bungle", על בסיס סרט חינוכי לילדים בשם "Beginning Responsibility: Lunchroom Manners", שהתייחס לנושא הילדים הדחויים. Mike Patton סיפר שהלהקה הוקמה אחרי שחבריה נבעטו מלהקות אחרות שהיו ממש גרועות. המתופף Jed Watts והגיטריסט Trey Spruance נזרקו מלהקת מטאל גות'י ומייק והבסיסט Trevor Dunn נזרקו בעצמם מלהקת קאברים של "מטאליקה". הם התחילו כלהקת דת' מטאל, אבל מהר מאוד סגנון הלהקה הפך לכל-כך אקלטי, מורכב ומגוון שהם היו צריכים להשתמש בהרבה מאוד כלי נגינה, חלקם לא "קונבנציונליים" בכדי לייצר את הסאונד המוטרף שלהם. השימוש היה כל-כך מורכב ושונה, עד כי היה להם מאוד קשה להקליט אותו באולפן ועוד יותר קשה לבצע אותו בהופעה (בתמונות של הלהקה בהופעות, הבמה נראית כמו "גראג' סייל"). הם היו נוהגים לעלות להופעות בתחפושות ותלבושות הזויות, עם מסכות מוזרות ומשנים את ההתנהגות שלהם בהתאם לאותה דמות בכל הופעה. התחפושות הפופולריות ביותר היו תחפושות של ליצנים ואביזרים של קרנבל, שמצאו את דרכם כמוטיב ראשי באלבום הבכורה של הלהקה. (Photo: Last.fm) המורכבות על הבמה ומחוצה לה, כמו גם תחושות "הדחייה" שחשו מחברות התקליטים לא עצרו את הלהקה, אשר המשיכה לעשות את המוזיקה שהיא רצתה לעשות, למרות שדמואים שהקליטה במהלך השנים נדחו פעם אחר פעם על-ידי חברות התקליטים. אבל אז, כחמש לאחר הקמתה, קרה משהו מופלא. חברי הלהקה עוברים לסן פרנסיסקו. הגיטריסט Trey Spruance סיפר כי השינוי במיקום השפיע גם על הסגנון המוזיקלי של הלהקה. הם התחילו להתעניין ב- "Slayer" ו-"Mercyful Fate" ובהמשך גם ב- "The Specials" ו- "Fishbone". ההופעות שלהם מתחילות לצבור תאוצה, ככל הנראה גם בעקבות השמועה שמי שמוביל אותם הוא לא אחר מאשר Mike Patton. חברות התקליטים מתחילות להתעניין והראשונה לזהות את הפוטנציאל היתה "Warner Bros. Records" שהחתימה אותם בשנת 1990. האלבום הזה הוא מופע גאוני, סכיזופרני ומטריד, מתחילתו ועד סופו. החל מהרגע בו המחט נגעה בתקליט אתם נכנסים לעולם משוגע ומחריד. קרקס אימה מוזיקלי עם ליצנים מפחידים וקרוסלות מקולקלות שממשיכות להסתחרר במהירות שיא מבלי לאפשר לכם לרדת מהן. מי שעשה את הטעות והגביר את השניות הראשונות של שיר הפתיחה “Quote Unquote" כי סבר שהמערכת מקולקלת, יקבל את "התקפת הלב" הראשונה של האלבום בשניה 0:34 מיד אחרי צליל הכוס המתנפצת. מוזיקת אימה משולבת עם ג'אז, מוזיקת קרקסים ועוד, מתחלפת בתוך שניות. הווליום עולה ויורד כמו נדנדה, הצלילים ההזויים מתערבבים להם ותוקפים לך את מערכת העצבים וקולו המטורף והענוג כאחד של Mike Patton עוטף אותך מכל הכיוונים ומערסל אותך בתנוחת עובר. השיר הזה היה אמור להיקרא במקור "Travolta” על שמו של ג'ון טרבולטה. השם מוזכר אף בשיר ומייק פאטון שר אפילו קטע משיר הנושא של הסרט "גריז" במהלכו, אך החשש מתביעה הביאה את חברי הלהקה לקרוא לו על שם הביוגרפיה שנכתבה על ג'ון טרבולטה בשם “Quote Unquote". הטירוף הזה של דילוג מז'אנר לז'אנר ללא שום חריזה או מלודיה נמשך לאורך האלבום כולו, עם שירים שחוצים אפילו את רף ה- 10 דקות. "Slowly Growing Deaf" נוצר בהשראת הצורך האירוני להשתמש באטמי אוזניים בזמן האזנה למוזיקה והוא גם השיר הראשון בטרילוגיית "Sleep", כאשר שני החלקים הנוספים מופיעים באלבום השני של הלהקה. "Squeeze Me Macaroni" מתייחס למין קיצוני באמצעות מטפורות של אוכל. "Carousel" מעלה אותנו לקרוסלה המטורפת של הלהקה שמסתחררת עד שמייק פאטון מקיא את נשמתו לצליל צחוקם המתגלגל של חבריו, כאשר "Egg" עוסק בדחיה חברתית. "Stubb (A Dub)" עוסק בכלבו של הגיטריסט טריי ספרואנס שנקרא "סטאב". למרות תוכנו המטריד של "My Ass Is on Fire" הכולל דקירות, אורגזמה מינית ועוד, יש לו קטע אוריינטלי סוחף. "The Girls of Porn" עוסק בפורנוגרפיה ואוננות. "Love Is a Fist" עוסק באלימות במשפחה וב- "Dead Goon" אנחנו עדים למותו של המספר עקב חניקה עצמית. ממש כמו בסרט אימה, ההאזנה לאלבום הזה מלווה בתחושות פחד, אבל במקום להתרחק ממנו, אנחנו דווקא נמשכים אליו. קצב פעימות הלב עולה, זיעה קרה מתגלגלת במורד עמוד השדרה ואתה מרגיש כמו אחרי קפיצת בנג'י אבל מבלי שבכלל זזת מהכיסא. האלבום זכה לביקורות מעורבות עם יציאתו, אבל השפיע על לא מעט אומנים מוכרים. בשנת 2015, James "Munky" Shaffer, גיטריסט להקת "Korn" שיבח את האלבום וציין כי הוא השפיע עליו משמעותית. הוא ציין כי האלבום נתן ל"קורן" את הטון למה שהם יעשו מבחינה יצירתית. לטענתו "Mr. Bungle" היו לגמרי "מחוץ לקופסה", ושום דבר לא היה אכפת להם - הם סיפקו רק את עצמם. מתופף "דרים ת'יאטר" לשעבר Mike Portnoy, דירג את האלבום כאחד מעשרת אלבומי הרוק המתקדם האהובים עליו בכל הזמנים. הוא ציין שהאלבום הפחיד אותו בפעם הראשונה שהאזין לו וכי הוא מעולם לא שמע משהו כה מעוות, מרושע ומשמח כאחד. הגיטריסט Synyster Gates, מלהקת "Avenged Sevenfold", כינה את האלבום "אחד מקטעי המוזיקה המדהימים ביותר ששמעתי אי פעם בחיי" וסולן להקת "אינקובוס", Brandon Boyd, הצהיר שהוא מעריץ של האלבום מרגע יציאתו וכי הוא אוהב עד כמה המוזיקה הייתה כה "חסרת כבוד, מגעילה ומפחידה"... להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 13 לאוגוסט 2010 שוחרר בגרמניה, אוסטריה ופינלנד (ומספר ימים לאחר מכן בשאר העולם) האלבום "The Final Frontier", אלבומה ה- 15 של "Iron Maiden". כל הסימנים המקדימים הראו שזה הולך להיות אלבומה האחרון של הלהקה. שם האלבום שמתכתב עם סדרת סרטי "Star Trek" והעיד על "הגבול האחרון" שנותר ללהקה הוותיקה לחצות לפני שהיא תולה את הגיטרות, העובדה שזה היה האלבום הארוך ביותר של הלהקה עד אותה עת עם למעלה מ- 76 דקות של מוזיקה, החזון של Steve Harris אשר לפני יציאת האלבום טען שראה לנגד עיניו את הלהקה מוציאה 15 אלבומים לפני שהיא מתפרקת ואפילו קטע הפתיחה של האלבום “Satelite 15…” שכלל את המספר 15 אותו חזה האריס. אין ספק שהלהקה ניסתה לעשות באלבום הזה משהו, אחר ושונה. החל מהעטיפה המוזרה שהציגה את Eddie בחלל ועד לפתיחה הדרמטית “Satelite 15…” שכללה צלילי מכונת תופים ובסים מתוכנתים ולא נשמעה כמו שום דבר אחר שהלהקה עשתה ב- 30 השנים האחרונות. אך יחד עם זאת, נראה כי לעולם לא ניתן להפריד בין "הבתולה" ל- "ברזל" שכן ה- DNA הכל-כך ייחודי של הלהקה עדיין זועק מכל שיר באלבום הזה ואת זה אנחנו מגלים ארבע דקות וקצת מפתיחת האלבום, מיד בסיום קטע הפתיחה שמתחבר לשיר הנושא "The Final Frontier". קטע "מיידני" קלאסי במקצב מיד-פייס וריף סוחף, עם חזרה רפטטיבית על כותרת שם השיר שתשאיר אתכם מזמזמים כל הדרך בחלל האינסופי עד ל"גבול האחרון". פתיחה מצוינת לאלבום, אבל היופי האמיתי מגיע בהמשך... הקטע השני "El Dorado" מרגיש לנו כמו שיר שהולך מהסוף להתחלה. מכת הסנייר שנותנת את האות להשתוללות של יתר הכלים באופן השמור בדרך כלל לסיום הופעות, כאשר רק חצי דקה לתוך השיר אנחנו עדים לבס הדוהר של האריס שלמעשה פותח אותו. זה הסינגל היחידי ששוחרר מהאלבום וגם זה שזיכה את הלהקה בגראמי הראשון שלה. למרות שמדובר בשיר מצויין, קצת עצוב שהגראמי הגיע 36 שנה אחרי שהלהקה הוקמה, כאשר בדרך הגיע לה לזכות בתואר על שירים הרבה יותר טובים. אפילו סטיב האריס התייחס למאורע בציינו כי לדעתו השיר היה פחות ראוי משירים אחרים של מיידן שהיו מועמדים לפרס. כותרת השיר מתייחסת לאל דוראדו - "עיר הזהב האבודה" האגדית הממוקמת כביכול בהרי האנדים. Bruce Dickinson הסביר למגזין Kerrang! את משמעות השיר וציין שהמילים הציניות מתייחסות למפולת הכלכלית של שנת 2008 ולעובדה ששרלטנים הצליחו למכור להמונים את המיתוס שהרחובות מרוצפים בזהב ואנשים קנו את זה. מעניין לציין שכל שלושת הגיטריסטים חולקים בשיר הזה סולו, החל מדקה 3:42, Adrian ראשון ולאחריו Dave Murray ו- Janick Gers. מיד אחריו מגיע "Mother of Mercy" ונראה שהאלבום הזה רק הולך ומשתפר משיר לשיר. הוא מתחיל עם אווירת פולק א-לה ג'תרו טול וגם קצת מתכתב עם קריירת הסולו של Bruce Dickinson, למרות שהוא לא היה שותף לכתיבתו. המלודיה המצויינת בשירה של דיקנסון היא בין הטובות באלבום ולעיתים הזכירה לנו אפילו את הווייב של "Stranger In a Strange Land". ואז מגיעה הסמי-בלדה "Coming Home" שפשוט ממיסה אותנו וגם הפעם קשה לנו שלא להשוות את מה שאוזננו שומעות לבלדות מקריירת הסולו של Dickinson, אשר הפעם היה שותף לכתיבת השיר יחד עם Steve Harris ו- Adrian Smith. זה שיר הלל קסום לבריטניה ולערגה של דיקנסון לחזור הביתה ל- "Albion" שהינה שם נרדף לבריטניה. דיקנסון מתאר את תחושותיו ברגעי החזרה הבית, מתוך הקוקפיט של המטוס אותו הוא מטיס: "Coming home when I see the runway lights In the misty dawn the night is fading fast" וכמה יפה לדמיין את רגעי הנחיתה של המטוס לצלילי הסולו שמתחיל ב- 3:35 ומחולק לשני חלקים. (Photo: EMI) אנחנו מעלים הילוך עם "The Alchemist", שיר במקצב מהיר במיוחד ופתאום אנחנו קולטים שאנחנו כמעט במחציתו של האלבום וזה השיר המהיר היחיד בו נתקלנו. כתיבה משותפת של Dickinson, Harris ו- Janick Gers שמאוד הזכיר לנו בווייב שלו את "Be Quick or Be Dead" - עוד שיר מהיר שנכתב בשיתוף פעולה של Gers ו- Dickinson. לא נעלם מעיננו הדימיון הרב, הן במקצב והן במלודיה, לשיר "Spotlite Kid" של "Rainbow". השיר הבא "Isle of Avalon" הוא אחד משלוש היצירות האפיות באלבום שחוצות את קו 9 הדקות. קטע מאוד דינמי עם שינויי מקצבים, סולואים וקטעים אינסטרומנטאלי המתכתבים עם פרוג-מטאל. אנחנו עוברים דרך "Starblind" עם ליריקה ביקורתית של דיקינסון, שיוצאת נגד כל הרעות החולות של הדת. הוא לא חוסך במילים, ואפילו נראה שהוא עוקץ בחוכמהאת אלו המבטיחים למתאבדי הג'יהאד 72 בתולות: "Virgins in the teeth of God Are meat and drink to feed the damned" הקטע הבא "The Talisman" מפגיש אותנו עם רגע די נדיר ברפרטואר של "מיידן", שתי גיטרות אקוסטיות שפותחות את השיר באווירה פולקית לחלוטין עם שירה של דיקנסון בשפה גבוה השמורה למחזות מימי הביניים. ואז... ב- 2:22 לשיר אנחנו מקבלים את הפיצוץ "המיידני" הכל-כך מוכר עם בס הגאלופ הדוהר של Harris שדוחף את כל הלהקה קדימה עם קטע אפי בסגנון "Rime Of The Ancient Mariner" שגם המילים שלו משתלבות היטב עם השיר המוזכר ומספרות על קבוצת אנשים העוקרת ממקום מושבה בשיט ארוך אל עבר הארץ המובטחת. אנחנו מתקרבים לסיום עם "The Man Who Would Be King" - עוד קטע אפי עם פתיחה שקטה בסגנון "The Clansman", אשר הולך, מתפתח ונדחף קדימה עם עבודת גיטרות מדהימה של השלישייה. שיר הסיום של האלבום "When the Wild Wind Blows" הוא ללא ספק אחד היפים בו. הקטע החוצה את קו 11 הדקות נכתב על-ידי Steve Harris לבדו והוא מושפע מסרט האנימציה באותו השם, משנת 1986 המספר על זוג קשישים שחששו ממלחמה גרעינית ובנו מתחת לביתם בונקר תת קרקעי בו הם בסוף גם התאבדו כי חשבו שסוף העולם הגיע. הסרט גם לווה בפסקול לא רע שאת חלקו כתב רוג'ר ווטרס ומשתתפים בו גם "ג'נסיס" ודייויד בואי. בסיום הקלטת השיר המתופף Nicko McBrain פנה להאריס ואמר לו שהוא חושב שזה השיר הכי טוב שהוא כתב אי פעם לצד "Hallowed Be Thy Name". אם כבר מזכירים את האריס, אז כדאי לציין שזה האלבום הרביעי ברפרטואר האדיר של מיידן אשר בו Steve Harris היה מעורב בכתיבת כל השירים. האלבום "The Final Frontier" היה הרביעי של "Iron Maiden" להגיע למקום הראשון במצעד הבריטי והראשון שהגיע לפסגה מזה 18 שנה, מאז "Fear Of The Dark" ששוחרר בשנת 1992. האלבום גם הגיע למקום הראשון ב -20 מדינות נוספות והוא נכנס למקום הגבוה ביותר בבילבורד האמריקאי בהשוואה ליתר אלבומי הלהקה עד אותה עת. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Bossanova" - אלבום האולפן השלישי של ה- "Pixies" שוחרר ב- 13 לאוגוסט 1990. בואו נספר 30 עובדות על על האלבום: 1. שם האלבום "בוסה נובה" מתיחס לסגנון מוזיקלי שהתפתח בברזיל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. 2. מבחינה מוזיקלית זה האלבום הכי "רך" של הלהקה, והוא סימן שינוי כיוון משני האלבומים הקודמים. 3. גם מבחינה לירית האלבום שונה באופן מהותי ומתייחס לנושאים של חלל, חייזרים, מדע בדיוני, לעומת הנושאים הכבדים של זנות, אלכוהוליזם, מוות וסמים שאפיינו את האלבומים הקודמים. 4. ההקלטות לאלבום החלו לאחר סיבוב הופעות מפרך שליווה את האלבום הקודם "Doolittle". האינטנסיביות של הסיבוב נתנה את אותותיה ביחסים בין חברי הלהקה, בעיקר בין Black Francis ו- Kim Deal. 5. הדבר התבטא בין היתר בכך שכל שירי האלבום (למעט גירסת כיסוי אחת) נכתבו על-ידי Black Francis. 6. ביטוי נוסף לקרע בין Kim Deal ו- Black Francis ניתן למצוא בעובדה שקים דיל עבדה על אלבום הבכורה של פרויקט הצד שלה "Breeders" כאשר יתר חברי הלהקה החלו לעבוד על האלבום בלוס אנג'לס. 7. הריחוק הפיזי והחברתי מיתר החברים גרם ל- Kim Deal לחשוב על עזיבה של הלהקה, אך לבסוף היא החליטה להישאר בעיקר בשל החוב שקיבלה ממעריצי הלהקה. 8. מי שהפיק את האלבום היה גיל נורטון אשר גם הפיק את אלבומם הקודם, "Doolittle". 9. האלבום כולל 14 קטעים מתוכם שוחררו 2 סינגלים. הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום "Velouria" כולל שימוש בכלי נגינה מאוד ייחודי שנקרא טֶרֶמין. מדובר בכלי נגינה אלקטרוני שהנגינה בו מבוצעת ללא מגע אלא על-ידי שינוי מרחק הידיים מזוג אנטנות שמשפיעות על השדה האלקטרומגנטי בסביבתן. 10. מי שניגן על הכלי בשיר היה Robert F. Brunner אשר ניגן עליו גם בשיר "Is She Weird". 11. פרנסיס ציין שמילות השיר הושפעו מהתנועה הרוחנית והתרבותית "Rosicrucianism". 12. זה השיר הראשון של "הפיקסיז" שנכנס לטופ 40 באנגליה. 13. להקת "Weezer" ביצעה גירסת כיסוי לשיר בשנת 1999. זו גירסת הכיסוי האהובה על Black Francis לשיר של הפיקסז. 14. הוא הגדיר את הסינגל השני "Dig for Fire" כחיקוי לא מוצלח של ה- "Talking Heads". הקליפ ששוחרר לשיר כלל גם שיר נוסף מהאלבום - "Allison". 15. הבי סייד של הסינגל כלל גירסת כיסוי לשיר "Winterlong" של Neil Young. 16. השיר "Allison" נכתב כמחווה למוזיקאי ופסנתרן הג'אז האמריקאי Mose Allison. 17. זה השיר הקצר ביותר של ה"פיקסיז" שאורכו 1:17 ד' בלבד. 18. הקטע "Cecilia Ann" הינו גרסת כיסוי לנאמבר של "The Surftones". 19. האלבום אכן נוגע גם בסגנון ה- Surf Rock. 20. גם השיר "Ana" מושפע מכך. האותיות הראשונות של כל משפט במילות השיר מרכיביות את המילה "SURFER". כך: She's my fave/Undressing in the sun/Return to sea - bye/Forgetting everyone/Eleven high/Ride a wave 21. מרבית שירי האלבום נכתבו באולפן, ללא דמואים מוקדמים, כאשר Black Francis כותב את המילים 5 דקות לפני ההקלטה על מפיות. 22. יוצא מן הכלל היה השיר "Blown Away" אשר נכתב ביוני 1989 בזמן שהלהקה היתה בספרד במסגרת סיבוב ההופעות לקידום האלבום הקודם. 23. את השיר הזה בלבד הקליטה הלהקה מספר ימים לאחר מכן בברלין, כאשר המפיק גיל נורטון הוטס לשם במיוחד לצורך הקלטת השיר. 24. במהלך הקלטות האלבום שלושת חברי הלהקה (למעט Kim Deal ששהתה אז באנגליה) התגוררו בדירות סטודיו לאמנים, יחד עם חברי להקת "The White Lion". גם המפיק Gil Norton עבר לאותו מתחם דירות בכדי לעבוד עם הלהקה. 25. ההקלטות החלו באולפני "Cherokee" בפברואר 1990, אך כבר בתחילת הדרך התעוררה בעיה כאשר חברי הלהקה נדרשו לפנות את האולפן עד לשעה 18:00 בכדי לאפשר את שידוריו של רדיו פיראטי. (Photo: Clayton Call) 26. זו לא היתה הבעיה היחידה, כל חיבור שבוצע למגבר הגיטרה באולפן גרם להמהום חזק שלא איפשר להקליט את האלבום. 27. המפיק נורטון והגיטריסט Joey Santiago סיפרו על הבעיות למפיק Rick Rubin אותו פגשו במקרה בפאב וריק דאג למצוא להם אולפן אחר בו השלימו את ההקלטות. 28. האלבום הגיע רק למקום ה- 70 בבילבורד 200 האמריקאי, אך בבריטניה הוא הצליח יותר כשהוא מגיע למקום ה- 3 המכובד. 29. האלבום הזה השפיע מאוד על להקת משינה, אשר קיבלה ממנו את ההשראה לצליל ולסגנון של אלבומם "מפלצות התהילה" ששוחרר שנתים לאחר מכן. 30 האלבום מופיע בספר "1001 האלבומים שאתה צריך להאזין להם לפני מותך". להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 13 לאוגוסט 1985 שחרר ההרכב "Dio" את אלבומו השלישי "Sacred Heart". זה האלבום השלישי בתוך שלוש שנים של ההרכב אשר כידוע מובל על-ידי הזמר האגדי Ronnie James Dio ונקרא על שמו. הליין-אפ משני האלבומים הקודמים נשמר גם כאן והוא כולל את המתופף Vinnie Appice שפרש יחד עם Dio מ"בלק סאבאת'", במהלך ביצוע המיקסים לאלבום ההופעה "Live Evil" בשנת 1982, את הבסיסט Jimmy Bain חברו של Dio מלהקת "ריינבו" ואת הגיטריסט, שהיה אז צעיר ולא מוכר – Vivian Campbell. במהלך ההופעות של האלבום הראשון צירף Dio להרכב את הקלידן Claude Schnell שהיה חבר בלהקת הגלאם מטאל "Rough Cutt", כנגן שכיר. קלוד הפך לחבר מן המניין בלהקה במהלך הקלטת האלבום "The Last In Line" והוא ממשיך יחד עם ההרכב גם באלבום זה. באלבום הזה ממשיך Dio את הקו המזיקלי של האלבומים הקודמים ובמקביל מעמיק את הזליגה שלו לחומרים יותר נגישים וידידותיים שמיועדים לרכוש את לב ההמונים. כזכור, כבר האלבום הקודם "The Last In Line" נשמע פחות אגרסיבי ובוסרי מאחיו הבכור "Holy Diver". הריפים האימתניים של קמפבל, הקול העוצמתי של רוני והתיפוף המוצק והאגריסיבי של Appice היו שם, אבל "The Last In Line" נשמע בכל זאת "קליל" ונגיש יותר מקודמו, עם שירים פחות מורכבים והפקה הרבה יותר מלוטשת. הפזילה הזאת של דיו למיינסטרים נמשכת גם כאן והדומיננטיות של הקלידן Claude Schnell הולכת וגוברת. קלוד לא היה שותף לכתיבת איזה מן השירים באלבום הזה, אבל כמו באלבום הקודם נוכחותו מרחפת מעל חלק גדול מהשירים ומורגשת היטב בהפקה. מה שמייחד את האלבום הזה משני האלבומים הקודמים היא חוסר ההחלטיות. Dio מנסה כאן ליהנות משני העולמות וזה לא בהכרח מסייע לו. מחד, הוא מנסה להישאר נאמן ל- DNA שאפיין את המאסטרפיס "Holy Diver", ומנגד ללכת על קטעים מלודיים וקלילים יותר שיחשפו אותו לקהל חדש וינגישו אותו לתחנות הרדיו ול- MTV. כך יצא, שמצד אחד אנחנו מקבלים שירים כמו "Like the Beat of a Heart", "King of Rock and Roll" ושיר הנושא "Sacred Heart" אשר איכשהו מנסים לשמר את הנוסחה מהאלבום הראשון, ומצד שני יש לנו את "Rock 'n' Roll Children" ו- "Hungry for Heaven" שמציגים קומפוזיציות קלילות יותר שנועדו במכוון לרצות את ההמונים, בכדי לדחוף את "Sacred Heart" אל המיינסטרים ואל המצעדים. הקליפ של Hungry for Heaven" שודר אפילו בערוץ היחיד שהיה אז בארץ. מה גודל ההפתעה, מה גודל הגאווה... Dio בטלויזיה הישראלית.. אבל זה בהחלט הצביע על הכיוון וההפקה הנגישה של האלבום. אבל חוסר ההחלטיות הוא לא הבעיה הגדולה של אלבום הזה, שכן גם השירים "הקלילים" יותר נשמעים טוב עם הקול האלמותי של Dio. הבעיה של האלבום הזה היא שבניגוד לשני האלבומים הקודמים, Dio לא הצליח לשמור הפעם על רמה גבוהה של כתיבה לכל אורכו של האלבום, כאשר שירים כמו "Fallen Angels" ו- "Shoot, Shoot" נופלים באופן משמעותי מהרמה של החומר המוזיקלי ש- Dio הצליח לייצר בשני האלבומים הראשונים. נראה שהרצון לרכב על המומנטום של שני האלבומים הקודמים ולייצר כמה שיותר מהר אלבום שלישי היו בעוכריו של Dio. נראה שרוני היה צריך לקחת את הזמן ולהמתין קצת עם האלבום השלישי עד לכתיבת חומר שישמור על רמה אחידה וגבוהה, כפי שנעשה בשני האלבומים הראשונים, ולא להיכנע ללחץ של ההנהלה ושל חברת התקליטים. יחד עם זאת, למרות חוסר האחידות ברמה הכתיבה והקומפוזיציה זה אלבום כייפי וטוב מתקופת ההרכב הקלאסי של דיו, ושירים כמו "Sacred Heart", "King of Rock and Roll", "Rock 'n' Roll Children" ו- "Hungry for Heaven" הפכו אותו לאלבום חובה בספריית המוזיקה של מעריצי הז'אנר. נתון אולי שולי אבל מעניין, הוא שגם באלבום הזה כמו בשני האלבומים הקודמים שיר הפתיחה הוא מאוד קצבי וחזק ("King of Rock and Roll") ולאחריו תמיד מגיעים שירי הנושא של כל אחד מהאלבומים. שירי הנושא הם גם תמיד השירים היותר מורכבים מבחינת קומפוזיציה בהשוואה ליתר שירי האלבום. באופן די מצער הגיטריסט Vivian Campbell, אשר ללא ספק התאים להרכב הזה כמו כפפה, פוטר על-ידי Dio בעיצומו של סיבוב ההופעות שתמך באלבום. לפני מספר שנים שפך המתופף Vinnie Appice קצת פרטים על נסיבות הפיטורין של קמפבל וציין שדיו עשה טעות כשפיטר אותו כי בכך הלהקה איבדה חלק מהזהות המוזיקלית שלה. Jimmy Bain אמר דברים דומים ואנו נוטים להסכים עם השניים. לקמפבל הייתה השפעה מהותית על הסאונד והסגנון המוזיקלי של הלהקה ולאחר עזיבתו כבר לא ניתן היה לשחזר את הקסם. זה לא שלא היו לדיו אלבומים מעולים אחר כך, אבל הם לא הצליחו לשחזר את הקסם הראשוני של הלהקה עם קמפבל. לפני שקמפבל פוטר מהלהקה הוא עוד הספיק להשתתף יחד עם חבריו ללהקה בפרוייקט "Hear 'n Aid" שמטרתו היתה איסוף כספים לרעבים באפריקה. הפרויקט היה מעיין קונטרה של אמני ההבי מטאל ל- "Live Aid" שהתקיים בשנת 1985. דיו, קמפבל וביין כתבו והלחינו את השיר "Stars", שיר לא רע בכלל, אשר בוצע על-ידי האמנים המובילים בהבי מטאל באותה תקופה. שיר נוסף שראוי לציון הוא השיר "Hide In The Rainbow" אשר נכתב על-ידי דיו וביין פחות או יותר באותה תקופה ושוחרר לראשונה במסגרת פסקול הסרט "Iron Eagle". השיר לא נכלל באף אלבום של הלהקה, אך הוא נכלל בגרסת הדלוקס של האלבום משנת 2012. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 13 לאוגוסט, 1973 "Lynyrd Skynyrd" הוציאו את אלבום הבכורה שלהם "Pronounced 'Lĕh-'nérd 'Skin-'nérd". אלבום הבכורה של "Lynyrd Skynyrd" בעל השם המוזר "Pronounced 'Lĕh-'nérd 'Skin-'nérd" הוא יצירת מופת בז'אנר ה- Southern Rock, אשר הניח את הבסיס למורשת המתמשכת של הלהקה. האלבום, שיצא בשנת 1973, משקף בצורה מושלמת את האנרגיה הגולמית של הלהקה. הוא ממזג בין בלוז, רוק וקאנטרי לתוך סאונד מובהק שיהפוך לשם נרדף לז'אנר ה- Southern Rock. החל מהריף הפותח של "I Ain't the One", האלבום משדר עוצמה וביטחון עצמי שמרגישים מרדניים מחד, אך גם נטועים עמוק במסורת מאידך. השיר מציג לנו את מתקפת ה- Twin Guitar של Gary Rossington ו- Allen Collins, מגובה בחטיבת הקצב היציבה של הבסיסט Ed King והמתופף Bob Burns. השירה של Ronnie Van Zant היא גם מלנכולית ועגומה אך גם מרגשת ומלאת נשמה, והיא מצליחה לשקף היטב את מילות השיר שמדברות על אורח חיים "דרומי" מחוספס. מעניין לציין ש- Ed King, לשעבר גיטריסט "Strawberry Alarm Clock", הובא בתחילה כדי להחליף את הבסיסט Leon Wilkeson עזב את הלהקה זמן קצר לפני ההקלטות. עם זאת, ככל שהסשנים התקדמו, הסולן Ronnie Van Zant הרגיש שקינג יתאים יותר כגיטריסט. לכן, ואן זאנט שכנע את ווילקסון להצטרף מחדש ללהקה, ובכך איפשר לקינג לעבור לגיטרה מובילה. ההחלטה הזו השלימה את ההרכב האייקוני של "לינירד סקינירד" שנודע כ- "Three Guitar Army", עם קינג, אלן קולינס וגארי רוסינגטון. Leon Wilkeson הצטרף מחדש ללהקה בזמן, כך שהוא מופיע על עטיפת האלבום. אחת הרצועות הבולטות, "Tuesday's Gone", היא בלדה מרהיבה ביופיה שעומדת בניגוד לקצוות המחוספסים יותר של האלבום. הלחן המלנכולי והמילים הנוגות חושפים צד פגיע יותר של הלהקה, כאשר קולו של Van Zant מעביר תחושה עמוקה של געגוע. התוספת בנגינת המלוטרון של Al Kooper פשוט מבריקה. היא מוסיפה שכבה של מלנכוליה, והופכת את השיר לאחד הרגעים הבלתי נשכחים באלבום. Kooper הוא זה שהמפיק את האלבום והוא תורם גם בס, קולות רקע, מנדולינה, בייס דרום, אורגן ומלוטרון לאלבום. כמובן, ששום דיון על "Pronounced" לא יהיה שלם בלי להזכיר את "Free Bird", רצועת הסיום האפית של האלבום אשר הפכה לאחד ההמנונים האייקוניים ביותר של הרוק. המבנה האיטי של השיר המוביל לסולו גיטרה מפוצץ, מציג את התעוזה המוזיקלית של הלהקה ומבסס את מקומה בתולדות הרוק. משחק הגומלין של הגיטרות בין רוסינגטון וקולינס באאוטרו הארוך של השיר הוא לא פחות מאייקוני. הוא לוכד את הרוח שתגדיר את ההופעות החיות של הלהקה. "Free Bird" הוא ללא ספק קלאסיקת רוק בעלת השפעה רגשית ותרבותית, במיוחד הסוף האינסטרומנטלי המפורסם שלה, לאורך ארבע הדקות האחרונות של השיר. השיר שבמקור נצתח על יותר מתשע דקות, זכה לגרסת רדיו קצרה יותר שסייעה להפוך אותו ללהיט. המילים עוסקות בגבר שאינו יכול להתחייב למערכת יחסים, בהשראת שאלה שחברתו של הגיטריסט Allen Collins שאלה אותו במהלך ויכוח. למרות שרבים האמינו שהשיר הוא מחווה ל- Duane Allman המנוח, הוא נכתב למעשה לפני מותו, אך לא פעם הלהקה הקדישה לו את השיר במהלך הופעותיה. השיר "Simple Man" הוא עוד גולת כותרת של האלבום. שיר ישיר ונוגע ללב שמהדהד עם מסר של ענווה וחוסן. העיבוד המופשט של הרצועה מאפשר למילים של Van Zant לתפוס את מרכז הבמה, ומציע לכולנו עצה נצחית לחיים, שעדיין נכונה לכולנו. השיר נכתב על ידי Ronnie Van Zant ו- Gary Rossington זמן קצר לאחר מותם של סבתו של ואן זאנט ואמו של רוסינגטון. הם יצרו את השיר תוך כשעה, תוך שהם שואבים השראה מהעצות שיקיריהם נתנו להם. השיר קיבל גרסאות כיסוי על ידי אמנים רבים כמו "Shinedown" ו-"Deftones". האלבום כולל גם את "Gimme Three Steps" קטע בסגנון Boogie-woogie שמספר סיפור אמיתי והומוריסטי בו מככב הסולן Ronnie Van Zant. כאשר ואן זאנט היה בסביבות גיל 18, הוא השתמש בתעודת זהות מזויפת כדי להיכנס לבר בו רקד עם בחורה בשם לינדה. החבר הזועם שלה התעמת איתו וואן זאנט היה בטוח שהוא הולך לשלוף עליו אקדח. ואן זאנט ביקש הזדמנות לצאת בשלום, ואמר, "Just gimme a few steps." הוא נמלט במהירות למשאית שבה המתינו חברי הלהקה גארי רוסינגטון ואלן קולינס. השלושה כתבו את השיר עוד באותו לילה. האלבום כולל גם את "Things Goin' On", שיר "טעון" פוליטית שמתייחס לסוגיות חברתיות בעין חדה וביקורתית. השיר משלב נושאי כתיבה עמוקים עם גרוב קליל ובכך ממחיש את היכולת של הלהקה להתמודד עם נושאים רציניים מבלי לאבד את תחושת הכיף הדרומית. ויש כאן גם את "Poison Whisky" שמתייחס לסכנות של "אלכוהוליזם", קצת אירוני בהתחשב בהיסטוריה של הלהקה... השיר מתייחס למותג הוויסקי הפופולרי Johnny Walker. מעניין שגרסה אקוסטית של השיר, אותה שר Johnny Van Zant, מופיעה באלבום "Endangered Species". האלבום "Pronounced 'Lĕh-'nérd 'Skin-'nérd" הוא ללא ספק אלבום בכורה מגובש להפליא שלוכד את המהות של הסאונד, הסגנון והרוח של "Lynyrd Skynyrd". האלבום האייקוני הזה הכין את הבמה להצלחתה העתידית של הלהקה, והציג לעולם קבוצת מוזיקאים מוכשרת שתמשיך להפוך לאחד הכוחות המשפיעים ביותר במוזיקת ​​הרוק. גם אחרי יותר מחמישה עשורים, האלבום נשאר כעדות אייקונית ואבן דרך של "הרוק הדרומי", ומהווה אלבום חובה לכל מי שמתעניין בז'אנר ובכלל. עם שילוב של קטעי רוק מחוספסים, בלדות ממיסות לב והמנונים נצחיים, "Pronounced 'Lĕh-'nérd 'Skin-'nérd" הוא לא רק אלבום בכורה מצוין, הוא חוויה מוזיקלית מדהימה שממשיכה להדהד עד היום, ומוכיחה שהמורשת של "Lynyrd Skynyrd" נצחית. לא פלא שבשנת 2020, "רולינג סטון" דירגו את האלבום במקום ה- 381 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא יצר רעידת אדמה בעולם המוסיקה... הוא יצר קרע "בעם"... הוא התפשט כמו צונאמי חסר רחמים... הוא כבד יותר מכל יסוד כימי שנמצא בטבע... הוא חוגג היום פאקינג יום הולדת והוא "האלבום השחור" של "Metallica" !!! והפעם נתחיל בסיפור אישי... אמנם היום יש קונצנזוס מלא בין שתי הצלעות של "עימות חזיתי" בקשר אליו, אך זה לא היה כך מאז ומתמיד. ב- 25 ליולי הבאנו לכם סיקור על אלבום הבכורה של הלהקה המדהימה הזאת, האלבום "Kill 'Em All". הסיקור גולל סיפור אישי של אחד מהחתומים מטה, על האופן בו גילה את "Metallica" ואת הז'אנר הפסיכי, הת'ראש מטאל, אי שם בשנות ה- 80 של המאה הקודמת. ובכן, אותו נער מהסיפור על "Kill 'Em All" גדל יחד עם הלהקה, התפתח איתה, חווה איתה את האובדן של הבסיסט האלמותי שלה Cliff Burton, שאגב את ההודעה על מותו קרא בהודעת טלטקסט בטלוויזיה, (טלטקסט אתם קולטים??) ונשם לרווחה כשהמחט נגעה בחריץ הראשון, בויניל הראשון מתוך שניים, של האלבום "And Justice For All..." ואז דווקא בזמן שאותו נער היה במקום הכי בטוח בקשר לעתידה של הלהקה הזאת, דווקא כשהיה במהלכו של טירוף החושים בעקבות המיני קאמבק שביצעה הלהקה עם Jason Newsted, דווקא אז קרה הדבר שגרם לו לחצות את הגבול הדק שעובר בין אהבה לשנאה. (Photo: metallica.com) האלבום השחור יצא באוגוסט 1991 ואותו נער שבינתיים היה בעיצומו של שירות צבאי חש הלם מוחלט!! הלהקה שהיה כל כך מחובר אליה, בגדה בו ובייתר מעריציה האדוקים, היא "מכרה את נשמתה", התמסחרה ונטשה את הז'אנר האדיר הזה שהייתה בין מיסדיו. אגב, הוא לא היה היחיד שהרגיש כך והמעריצים הוותיקים של הלהקה שגדלו יחד איתה יעידו על-כך. תחושת הבגידה הזאת חלחלה אפילו לתעשיה. תשאלו את חברי להקת "Pantera". שבאלבום "Vulgar Display of Power" התכוונו לעשות את האלבום הכי כבד ואגרסיבי שלהם, בין היתר כתגובה לתחושת הנטישה שחוו מהאלבום השחור של מטאליקה. אבל אז קרה המהפך!! בשנת 1993, כחודש לאחר הופעת "Guns N' Roses" בארץ (22.5.1993), מגיעה "מטאליקה" לארץ הקודש. ההופעה מתקיימת ב- 30.6.1993 - בדיוק ביום הולדתו של אותו הנער המתבגר (צרוף מקרים קוסמי) והוא מקבל את המתנה הגדולה ביותר שיכול היה לקבל ביום ההולדת. הוא מקבל את הלהקה שגדל איתה בחזרה. לא ברור מה גרם לאותו נער מתבגר לשנות את תחושותיו, רגשותיו ואת עמדתו. אולי זה הגיל וההכלה הבוגרת שנער צעיר בגיל ההתבגרות לא יכול לקבל, אולי זו העובדה שחודש לפני כן הוא חווה אכזבה טוטאלית בהופעה של "גאנז", ואולי זה כי "מטאליקה" נראתה על הבמה כפי שאותו נער זכר אותה כשהכיר אותה לראשונה 10 שנים קודם לכן. עוצמתית, תזזיתית, אגרסיבית ובועטת. "מטאליקה" נתנו באותו ערב את ההופעה הכי טובה שהוא ראה אי פעם ואותם עשרות אלפים שהיו שם כנראה יעידו שזו ההופעה הטובה ביותר שראו בישראל (אולי עד חזרתה של "גאנז" בשנת 2017). מאז הנער התאהב מחדש והתמסר טוטאלית ללהקה ולאלבום השחור. הסיפור של הצלע השניה של "העימות", גם הוא מדבר על מהפך, אבל כאן מדובר על "המרת דת", על שינוי מקצה לקצה. הצלע הזאת הייתה מצופה בצמר גפן מתוק ושלל סוכריות "פופיות" צבעוניות ודביקות. הוא גדל על להקות שלא נזכיר כאן את שמן מפאת צנעת הפרט (או נזק למוניטין התוכנית), אבל בואו נאמר שהפוסטרים שכיסו את קירות חדרו היו מאוד צבעוניים (הצבע השחור לא נראה בהם כלל). שיתפנו בעבר את נקודת המפנה של אותו הנער המאופיין ב"פריחה מאוחרת", עם הסינגל הראשון של להקת היהודים שהתרחש אי שם ב-1994. אז גם כאן הייתה פריחה מאוחרת וכשכולם כבר היו עמוק בגראנג' הוא פתאום גילה את "Guns N’ Roses" שכמובן הייתה יותר קלה לעיכול לאותו ממיר דת קטן שאוזניו רגילות לצלילי הסינטיסייזר המעובד וקולות מרקידים. אך אז התרחש דבר מופלא, ממש במקרה, אצל אחד מחבריו הוא שמע את השיר "Sad But True". אותה שנייה...אותו הרגע...בו הצליל של אותו הסנייר המתפוצץ, כאילו Hulk בכבודו ובעצמו מכה מתוך מכתש עצום מימדים באותו התוף עטוף בעור לבן, פירק את נפשו של הנער. המהפך משלים את צורתו !! מאותו הרגע הוא לא נרגע, הוא רץ לרכוש את האלבום השחור, לחיצה על הפליי, והוא מרווה את צמאונו בצלילי אותו סנייר פנומנאלי. האלבום הזה היה חלק בלתי נפרד מעצם התהוותו של הנער ומבניית התשוקה שלו להיות מתופף. ימים כלילות הוא למד להקשיב לצלילים ולחבטות של Lars Ulrich ולחקות אותם על סט התופים המיושן שרכש בכמה מאות שקלים. מנסה להבין איך הסנייר מתפוצץ כך, איך להיי-האט יש צליל של סחיפה כאילו הוא מורכב מחיכוך של מאות מצילות השטות אחת על גבי השנייה ואיך לעזאזל המצילות פשוט כל כך מרעידות עד שעור התוף בעצמו מתמכר לצלילים שלהן. וזוהי הייתה תחילתה של ידידות מופלאה! אם נעבור לדבר קצת על האלבום אז נתחיל קודם כל מהשאלה המעניינת והמסקרנת ביותר, למה? למה, אחרי ארבעה אלבומי ת'ראש מטאל מטורפים שבנויים על קצב מהיר,שירים ארוכים ודינמיים, סולואים מורכבים, תיפוף מוטרף וטקסטים עמוקים מגיע אלבום כזה "פשוט"? הרי זו הייתה בעצם הטענה של חברי הלהקה, זו הסיבה לשינוי המוסיקלי שלהם, הם רצו לעשות משהו פשוט יותר !! ישנן הרבה השערות, עובדות וסיפורים לגבי ה...למה? חברי הלהקה רצו ליצור משהו פשוט יותר כי נמאס להם משירים ארוכים. הם הוכיחו שהם מסוגלים להחזיק שירים ארוכים ומורכבים ועכשיו הם רוצים להביע את המסר בשניים שלושה ריפים עם שירים קצרים, מלודיים ונגמר הסיפור. הם טענו שהרגישו שבאלבומים הקודמים שהם הלכו רחוק מדי ומשהו התפספס להם מבחינה מוסיקלית, כאילו יש איזה תחום שהם רוצים להגיע אליו, להגשים אותו אבל חסר להם. נשמע מעט תלוש, אך Jams Hetfield אפילו טען שהם הרגישו חסרי ביטחון במוסיקה ובטקסטים שלהם, כאילו הם ניסו להסוות את זה עם תצוגת שירים ארוכים, מורכבים ומהירים. זה לא סוד שגם ההשערה הבולטת והקשה ביותר שהופצה רבות ע"י מבקרים, כתבים וגם מעריצים היא שהם רוצים להיות מסחריים יותר. הם רוצים להגיע ליותר אנשים ולהצליח יותר מסחרית ולכן הם שינו את הכיוון. כן...כן...הם רוצים לעשות כסף !! בסופו של דבר וזה לא משנה באיזה צד אתם מרגישים שאתם, בצד המחבק והאוהב או בצד הסולד והפגוע או מה הסיבה האמיתית לשינוי המוסיקלי. צריך לזכור שמוסיקה היא יצירה ובראש ובראשונה, היא אנושית ונוצרת מתוך תשוקות ורעיונות של אותם אנשים, כך שאתם יכולים לאהוב או לשנוא אבל האלבום הזה הוא יצירה מוסיקלית ענקית, הוא עצום והוא אדיר!! הוא שינה את ההיסטוריה והשפיע בצורה משמעותית על עולם הרוק!! הרבה דברים מעניינים התרחשו באלבום הזה... נתחיל בכך שלתפקיד המפיק הייתה השפעה מכרעת באלבום הזה!! וזו הפעם הראשונה שמטאליקה מחליטה לעבוד עם מפיק. נכון, Flemming Rasmussen הדני קיבל קרדיט כמפיק באלבומים הקודמים של מטאליקה אך הוא לא באמת נתן את הטון אלא יותר ביצע תפקיד טכני. כאן הלהקה מחליטה לגייס את Bob Rock בעיקר בגלל העבודה שלו עם "Mötley Crüe" והוא אכן נותן את הטון. בעבר, הטפילד ולארס היו מרכיבים את השירים, מלחינים אותם ומעבדים אותם בעיקר לבד כשרק בשלב הסופי, Kirk Hammet ו-Jason Newsted היו מצטרפים ומלבדם אף אחד אחר לא היה מתערב. תדמיינו איזו רעידת אדמה חווים הטפילד ולארס כשפתאום מגיע מישהו ואומר להם איך לעשות דברים, איך צריך לשנות אותם ואיך הם ישמעו "יותר טוב". כמובן שזה לא בא להם בקלות ובמהלך יצירת האלבום הזה היו הרבה אתגרים, וויכוחים ועימותים. בוב העביד את חברי הלהקה בפרך, הוא לחץ על הטפילד לשפר את המילים של השירים ולהביא משהו יותר אישי ואינטימי. הוא גם לחץ עליו ליצור הרמוניה בהקלטות של השירה מה שלא היה בעבר. הוא דרש מחברי הלהקה להקליט קטעים שוב ושוב מספר רב של פעמים עד שהם הגיעו למה שהם רצו. הוא גרם להם להתנסות בכל מיני כלי נגינה וטכניקות כדי לגרום להם לצאת מאזור הנוחות ולייצר סאונד אחר. בניגוד לאלבומים הקודמים שהכתיבה נעשתה יותר בצורה אינדבידואלית, באלבום הזה, בוב הכריח את חברי הלהקה לנגן וליצור ביחד באולפן. הרבה דברים נוספים שהביא איתו בוב תרמו משמעותית לתוצאה הסופית אך זה יצר הרבה מאוד מתח ועימותים, עד כדי כך שלארס, קירק וג'ייסון, שלושתם התגרשו במהלך הפקתו של האלבום והעלות שלו הייתה בכמה וכמה מונים יותר גדולה מהמתוכנן. אגב ניתן לראות את כל זה בדוקומנטרי "A Year and a Half in the Life of Metallica". האלבום הזה מאופיין בשירים הרבה יותר איטיים ו"כבדים" מהאלבומים הקודמים של מטאליקה. חברי הלהקה עבדו קשה על מנת ליצור צליל עבה יותר לכל הכלים בהרכב. במיוחד לאחר האלבום "...And Justice for All" ששם הם הרגישו שהצלילים הגבוהים שלטו בצורה אבסולוטית והיה ממש וואקום בצלילים הנמוכים, כמו הסיפור הגדול סביב הבס של ג'ייסון שכמעט ולא מורגש באלבום ההוא. כאן מרגישים את העובי העוצמתי של הדיסטורשן שממלא את כל הממברנה של הרמקול או צלילי התופים שכפי שתיארנו פשוט מפציצים את האוזניים עם נוכחות פנומנאלית. לארס פישט לגמרי את סגנון התיפוף, מטכניקות של דאבל בס, מקצבים של פרדידלים ומעברים מפוצצים הוא עבר לסגנון רוק פשוט ובסיסי. ג'יסון נתן נפח הרבה יותר גדול לבס מלבד הליווי הקבוע, סגנון הנגינה שלו היה כל כך חזק עד שהם נאלצו לשים לו ספוגים באולפן כי שמעו את הנקישות על המיתרים במהלך ההקלטה. ובנוסף גם נוספו כלים שונים שלא היו נפוצים במטאל אז, כמו צ'לו או תזמורת של כלי מיתר. הטקסטים שהטפילד כותב גם עברו שינוי, לאור הלחץ של בוב להחדיר בו בטחון ולגרום לו ליצור יותר מהפן האישי. הטקסטים באלבום הזה מתייחסים לנושאים אישיים ואינטמיים של הטפילד כמו חוויות דתיות שעבר, התנסויות וסיטואציות שהיו לו כילד וארועים וחוויות משפחתיות. בנוסף לכך הטפילד גם לקח שיעורי פיתוח קול (עקב איבוד הקול באחד משירי קאבר שביצע) כדי להביא לידי ביטוי קול עמוק ועבה יותר, עם טכניקות שירה שיביאו להרמוניה ולידי ביטוי את הטקסטים. גם העטיפה של האלבום שונה מכל מה שמטאליקה עשו עד אותו אלבום. הרקע השחור, הכיתוב בגוון שחור מעט שונה והסמל של הנחש בגוון האפור, משקפים את השינוי. כל האלמנטים בעיצוב האלבום הזה באים להדגיש את השינוי שביצעה הלהקה והמעבר לפשטות. בלי גרפיקה מורכבת ומצוירת, בלי שם אלבום מפוצץ וכמעט ללא נראות של שם הלהקה. הזכרנו, ענק...עצום...אז בואו נדבר קצת על מסחריות. זהו האלבום הראשון של הלהקה שמגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד, שם בילה במשך ארבעה שבועות רצוף כשהוא בסופו של דבר מבלה (להנאתו יש לציין) 488 שבועות רצוף במצעד והופך לאלבום השלישי בלבד שנמצא בזמן הרב ביותר במצעד אחרי "Pink Floyd's "The Dark Side of the Moon ו- "Carole King's "Tapestry. הוא קיבל אלבום פלטינה תוך שבועיים בלבד מיציאתו ולעולם... ותקשיבו טוב, הוא לעולם... אבל לעולם, לא מכר פחות מ-1,000 עותקים בשבוע ועד היום הוא מכר יותר מ-35 מיליון עותקים. לכבוד חגיגות 30 שנה לאלבום, מטאליקה יצרה פרוייקט מיוחד בשם "The Metallica Blacklist" שיצא ב-10 לספטמבר 2021. בפרוייקט משתתפים 51 מוסיקאים שונים ומגוונים שיצרו גרסאות חדשות לשירים מהאלבום, בין המוסיקאים ניתן למצוא את: Alessia Cara, Mac DeMarco, Weezer, Rina Sawayama, Jason Isbell and the 400 Unit, St. Vincent, Royal Blood, White Reaper, Corey Taylor, Mexican Institute of Sound, Flatbush Zombies, Miley Cyrus, Elton John ועוד רבים אחרים. אתם מוזמנים להאזין לאלבום ב: Spotify, Apple Music אתם מוזמנים להאזין למהדורה המיוחדת שיצאה לאלבום ב-10 לספטמבר 2021, מהדורה שעברה רימאסטרינג אבל קיבלה תוספת מטורפת של רצועות מהופעות חיות, הקלטות דמו, סקיצות מהאולפן ועוד הרבה קטעים נדירים. להאזנה לאלבום "Metallica (Remastered Deluxe Box Set)" ב: Spotify, Apple Music אז תעשו לעצמכם טובה ותקשיבו בפעם המי יודע כמה (או בפעם הראשונה) לאלבום האדיר הזה ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אין הרבה גיטריסטים עם סגנון נגינה ייחודי כל-כך שאפשר לזהות את נגינתם בכל מצב. מארק נופלר הוא אחד מהם והוא חוגג היום יום הולדת!!! (Photo: AP) הנה 20 עובדות מעניינות על הזמר, היוצר והגיטריסט המחונן: 1. הוא נולד ב- 12 לאוגוסט 1949 בגלסגו שבסקוטלנד בשם Mark Freuder Knopfler . הוא נולד לאבא יהודי ממוצא הונגרי-סקוטי. אביו נולד בהונגריה, אך בשנת 1939 הוא ברח משם לסקוטלנד מפני רדיפת הנאצים. 2. בצעירותו הוא ביקש מאביו לקנות לו גיטרת "פנדר סטראטוקסטר", אך בשל המחיר הגבוה הוא נאלץ להתפשר על גיטרה זולה של "הופנר" שעלתה 50 פאונד בלבד. 3. הוא שמאלי, אך הוא מנגן על הגיטרה ביד ימין. 4. הוא בין הגיטריסטים הבודדים שמנגן על גיטרה חשמלית ללא מפרט. 5. הוא כתב והלחין את כל השירים בכל ששת אלבומי האולפן של להקת "Dire Straits", למעט שלושה. באלבומים הללו ניתן קרדיט גם לאומנים אחרים, ביניהם בשיר "Money for Nothing" שבו ניתן קרדיט גם ל- Sting. 6. מעבר לאלבומיה של "דייר סטרייטס" הוא הוציא לאור 10 אלבומי סולו נוספים, 2 אלבומים בשיתוף אומנים אחרים ו- 9 פסי קול, ביניהם לסרטים "הנסיכה הקסומה", "צבע הכסף" ו- "לכשכש בכלב". 7. שם הלהקה "דייר סטרייטס" מבטא מים סוערים בין שני מיצרים. הוא הוצע להם על-ידי חבר בגלל מצבם הכלכלי הקשה. 8. יש גיטרת "פנדר סטראטוקסטר" שקרויה על שמו: "Fender Mark Knopfler Stratocaster". מעבר לכך, יש עוד שתי גיטרות סיגנצ'ר על שמו של חברת "Martin". 9. נופלר ידוע בנגינת הגיטרה הנקייה שלו. האלבום הראשון של הלהקה ובו הלהיט "Sultans Of Swing" כמעט ולא כולל אפקטים של גיטרה. 10. הוא כתב וניגן עם Bob Dylan באלבום "Slow Train Coming". במרס 1979 הגיע דילן להופעה האחרונה של "דייר סטרייטס" בסיבוב האמריקאי ב- "רוקסי" שבלוס אנג'לס. דילן ניגש לנופלר אחרי ההופעה והציע לו לנגן באלבום הבא שלו. נופלר הסכים מיד וגם המליץ לדילן על המתופף של "דייר סטרייטס", Pick Withers. שניהם מנגנים באלבום. 11. נופלר גם הפיק וניגן באלבום "Infidels" של דילן, משנת 1983. 12. יש דינוזאור שקרוי על שמו, ה- "Masiakasaurus knopfleri". 13. הוא כתב לטינה טרנר את השיר "Private Dancer". 14. הוא מנגן בגיטרה בשיר "King's Call" מהאלבום "Solo in Soho" של Phil Lynott. (Photo: IMDB) 15. הוא גם מנגן סולו בשיר "(Ode to Liberty (The Protest Song" מהאלבום "The Philip Lynott Album" של Phil Lynott. 16. בשנת 1989 הוא הקים את ההרכב "The Notting Hillbillies". 17. הוא מנגן בגיטרה מובילה בשיר "Time Out of Mind" מהאלבום "Gaucho" של "Steely Dan". 18. יש לו כ- 50 גיטרות של חברות שונות, בהן הוא מנגן באופן פעיל (לא פריטי אספנות). לכל גיטרה יש תפקיד וצליל משלה אותה הוא מתאים לשירים שונים. 19. הוא מדורג במקום ה- 44 ברשימת 100 הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים של המגזין "רולינג סטון". 20. הסולו שלו בשיר "Sultans of Swing" מדורג במקום ה- 22 ברשימת 100 הסולואים הגדולים בכל הזמנים של מגזין "Guitar World". ועכשיו בואו לפלייליסט שערכנו מתחנות שונות בקריירה שלו: בקישור כאן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכה לשונית: אורי ענבי/Ori Anabi

כתב: Noam Asulin תאריך יציאה - 12.8.2022 זה אלבומה ה- 11 במספר של להקת המלודת' השבדית "Arch Enemy". להקת "Arch Enemy" נוסדה ב- Hamstard, שבדיה. במקור מדובר בסופרגרופ שכללה חברים מההרכבים "Carcass, Armagedon", "Carnage" ועוד. הלהקה הוקמה בשנת 1995 על ידי Michael Amott - הגיטריסט המוביל של "Carcass" ומי שהיה חלק מאלבומם "Heartwork" ועל-ידי הזמר Johan Liiva, שניהם במקור מלהקת דת' מטאל בשם "Carnage". הלהקה קרמה עור וגידים וצירפה אליה את הגיטריסט Christopher Amott (אחיו הצעיר של מייקל) ואת המתופף Daniel Erlandsson. אלבום הבכורה של ההרכב "Black Earth" יצא בשנת 1996 וכבר אז Michael Amott נטל את ההובלה כשהוא כותב את מרבית השירים באלבום, מנגן בגיטרה מובילה וקצב, בגיטרה בס, מפיק ואחראי על המיקס לאלבום. בשנת 1999 נכנס להרכב הבסיסט Sharlee D'Angelo, כאשר בשנת 2000 הסולן Johan Liiva עוזב את הלהקה ומוחלף על-ידי הזמרת הגרמניה Angela Gossow, אשר בשנת 2012 החליטה לפרוש משירה ועברה לנהל את הלהקה. אנג'לה היתה זו שהמליצה בחום על Alissa White-Gluz הקנדית, עד אז סולנית להקת "The Agonist", כמחליפה שלה. הכניסה של Alissa White-Gluz ללהקה בשנת 2014 והאלבום "War Eternal" שיצא גם הוא באותה שנה, קבעו סטנדרטים חדשים במונחים של הלהקה, כאשר במקביל מצרף ללהקה שחקן חיזוק משמעותי בדמותו של Jeff Loomis, גיטריסט להקת "Nevermore", אשר החליף את Nick Cordle, גיטריסט "Arsis" שנקרא לדגל כמחליפו של Christopher Amott שהינו כיום הגיטריסט של להקת "Dark Tranquility" השבדית. (Photo: Metalinjection) עד כה הלהקה הוציאה שלושה אלבומים עם Alissa White-Gluz, כולל האלבום נושא הסקירה. עם הצטרפותה ללהקה הביאה עמה Alissa White-Gluz רובד שלא היה בלהקה בתקופתה של אנג'לה. שירה נקייה שבעיניי רק מוסיפה לגיוון ולסאונד. האלבום "Deceivers" מספק לנו עוד מאותו דת' מטאל מלודי שאנחנו מורגלים לקבל מהלהקה, ריפים חזקים, גיטרות ליד נוסקות לשחקים ושירת דת' עילאית, את כל אלה כבר התרגלנו לקבל מ- "Arch Enemy", במיוחד לאחר כניסתם של אליסה וג'ף לומיס ללהקה. אבל עדיין, האלבום הזה מרגיש לי קצת אחרת. השירה של אליסה יוצאת דופן כמו תמיד, אבל הפעם נראה שהשירים נכתבו כדי לתת לה את המרחב שהיא תמיד הייתה צריכה והיא מנצלת את המרחב הזה עד תום, עם יכולות שירה מדהימות שפשוט השתפרו פלאים מהאלבומים הקודמים. מהנה במיוחד להאזין לאליסה שרה את הקולות הנקיים שלה שמוסיפים גיוון כל-כך חשוב לסאונד של הלהקה. הלהקה הוציאה מהאלבום, עד כה, שישה סינגלים, הראשון "Deceiver, Deceiver" יצא עוד באוקטובר 2021 והאחרון "The Watcher" יצא לאור ב- 14 לאוגוסט 2022. האלבום מתחיל עם "Handshake With Hell" ויש לכך סיבה. הלהקה ידעה היטב מדוע צריך לפתוח עם השיר הזה. "Handshake With Hell" מראה איך האלבום הזה הולך להישמע ונותן את הטון למה שאנחנו הולכים לקבל בהמשך. כבד, מהיר ועם סולואים מדבקים. מדובר באחד השירים הארוכים של הלהקה. אחד הדברים הראשונים ששמים לב אליהם זה יכולות השירה והגראולים של אליסה. היכולות שלה פשוט השתפרו בצורה ניכרת לאוזן ומבחינתי היא הערך המוסף של האלבום שהופך אותו לאחד הטובים שלהם עד כה. זה שיר בועט ומאוד מהנה לאוזן. השיר השמיני "Spreading Black Wings" לא יצא אומנם עדיין כסינגל, אבל הוא שיר מאוד מיוחד אשר נכתב לזיכרו של Lars-Göran Petrov, סולן להקת "Entombed" שמת במרץ 2021 ממחלת הסרטן והוא בן 49 בלבד. האלבום שומר על רמה מאוד גבוה של יכולת כתיבה וביצוע לכל אורכו וכמו שציינתי הוא לדעתי אחד הטובים של הלהקה עד כה, אך זאת למעט שני קטעים שנופלים לדעתי מכל היתר. הראשון הוא הקטע האינסטרומנטאלי "Mourning Star" אשר למרות המלודיות שלו הוא לטעמי סוג של "פילר". זה לא חדש ש- "Arch Enemy" משלבת באלבומים שלה קטעים אינסטרומנטליים, אבל על-פי רוב מדובר בקטעים שמוסיפים לזרימה של האלבום או מהווים אתנחתות בין השירים, וככאלה יש להם משמעות והם מעניינים לשמיעה. זה לא המצב במקרה של "Mourning Star", אשר נשמע קצת סתמי ולא קשור לאלבום. השני, היא הרצועה שמגיעה מיד אחריו - "One Last Time", אשר בכל זאת מצליחה לרגש קצת במיוחד בסולו במהלך ה- C-Part. לסיכום, האלבום רובו, ככולו מאוד מלודי ועם זאת מאוד כבד, אולי הכי כבד של הלהקה אי פעם. אליסה ממשיכה להשתפר ומוכיחה כמה היא טובה, הן בשירה הנקייה והן בגראולים העוצמתיים, שלטעמי מראים כמה היא ורסטילית. אין ספק שמדובר באלבום "Arch Enemy" קלאסי, עם הסולואים של מייקל המהווים סוג של "חתימת סאונד" המזוהה עם הלהקה. עם זאת, שירים כמו השיר הפותח "Handshake with Hell" מראים שהלהקה מעוניינת להתפתח ולהציג צדדים קצת שונים שלה וזה ראוי להערכה בעיניי. מתופף הלהקה, Daniel Erlandsson הוא המתופף האהוב עליי. קשה לי להסביר למה, אבל אני מתחבר מאוד לסגנון הנגינה ונהנה מאוד מהתיפוף העוצמתי והמדויק שלו. דניאל אחראי גם על האפקטים, הקלידים, הוא משתתף בהפקת האלבום והוא טכנאי הגיטרה והבס של הלהקה, כך שהוא מתגלה כסוג של מולטי טאלנט שהתרומה שלו ללהקה אדירה. לפני סיום אני חייב להתייחס לעטיפת האלבום, שלטעמי היא קצת משעממת וחד-מימדית, שלחלוטין לא מעידה על מה שקורה בפנים. הייתי מצפה שאלבום כל-כך יפה, דינמי, עשיר ועתיר סאונד יקבל עטיפה שתמשוך את העין בצבעוניות ובגיוון שלה. האלבום "Deceivers" של "Arch Enemy" הוא אלבום מלודת' מהודק וטוב שלבטח יהווה הנאה לכל מעריץ של הלהקה, אבל גם לכל מי שאוהב את הז'אנר. לתחושתי האלבום הזה הוא בקלות אחד הטובים שלהם עד כה... להאזנה: Deezer, Spotify, YouTube Music, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-5 וב- 11 באוגוסט 1979, "Led Zeppelin" ביצעו את ההופעות האחרונות שלהם על אדמת בריטניה בפסטיבל "Knebworth". המופעים הללו מציינים את חזרתה של "Led Zeppelin" לבמות לאחר הפסקה של שנתיים שנכפתה עליה בעקבות מותו של בנו של Robert Plant במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בצפון אמריקה בשנת 1977, ולאחר שלא הופיעו בבריטניה במהל ארבע השנים האחרונות. הפסטיבל, שנערך ב- "Knebworth" בהרטפורדשייר, אנגליה, כלל שתי הופעות מונומנטליות שערכה "Led Zeppelin" ב-4 וב-11 באוגוסט. הקונצרטים נתמכו על ידי הופעות של אמנים שונים, כולל "The New Barbarians" עם Ronnie Wood ו- Keith Richards, הזמר Todd Rundgren ו- "Utopia" ואחרים. ההופעה של "לד זפלין" בפסטיבל הייתה אירוע מאוד מיוחל ומצופה, בעיקר בשל היעדרותה הממושכת של הלהקה מהבמות והחלטתה לוותר על סיבוב הופעות גדול ובמקום זאת לקיים מופע ראווה גדול. לקראת הפסטיבל, "לד זפלין" עסקה בחזרות קפדניות, במטרה לחזור לבמה ברעש גדול. ההיקף העצום של האירוע היה מעורר השתאות ובמהלכו נשברו מספר שיאים. 570 מושבי אסלה, כ- 300 מטר של משתנות, מערכת סאונד עצומה בעוצמה של 100,000 וואט, תאורה גרנדיוזית של 600,000 וואט, עשן ולייזר שעטפו את הלהקה. הציפייה להופעה הייתה עצומה. כבר חמישה ימים לפני המופע הראשון מבין השניים, אנשים התחילו להקיף את האזור. בערב שלפני ההופעה הראשונה התאספו כ-30,000 איש סביב הכניסה למתחם הפסטיבל. לאחר שהגדר נפרצה בפעם השלישית, המארגנים פתחו את הדלתות ואפשרו למעריצים לרוץ לעבר הבמה, כשהם ממתינים שם 18 שעות לפני שהמופע הראשון בכלל התחיל. בסופו של דבר בין 110,00 ל- 150,000 איש נכחו בהופעה הראשונה. עבור מעריצים רבים, פסטיבל "Knebworth" היה המפגש הראשון עם הנוכחות הבימתית האדירה של "לד זפלין". הסטליסט שנבחר היה שילוב של להיטים קלאסיים וחומרים חדשים יותר מאלבומם הקרוב, "In Through The Out Door", שיצא 4 ימים בלבד לאחר ההופעה השנייה. שני המופעים התחילו עם "The Song Remains The Same" והסתיימו עם "Stairway to Heaven", כשהם אוצרים רגעים בלתי נשכחים כמו האור והעשן המתערבל שאפפו את הלהקה במהלך "Achilles' Last Stand", וקרני הלייזר בצורת פירמידה שעטפו את Jimmy Page במהלך השיר "In The Evening". ההופעות נמשכו שלוש שעות, כאשר בסופם ההדרנים "Heartbreaker" במופע הראשון ו- "Communication Breakdown" בשני. ההופעות הוקלטו באמצעות האולפן הנייד של "הרולינג סטונס" והוקלטו בוידאו. הן עוררו התלהבות גדולה בקרב הקהל, למרות שזכו לביקורות מעורבות מהמבקרים. הופעותיה של "לד זפלין" בפסטיבל "קנבוורת'" הינן ההופעות הגדולות האחרונות של הלהקה בבריטניה. קנה המידה העצום של האירוע, הנוכחות הבימתית האדירה של הלהקה והעובדה שהן האחרונות שקוימו בבריטניה לפני מותו של John Bonham הפכו אותן לנקודת ציון מכריעה בהיסטוריה של "לד זפלין". להלן הסטליסט מהופעות הלהקה: 1. "The Song Remains the Same" 2. "Celebration Day" 3."Out on the Tiles" (intro) / "Black Dog" 4."Nobody's Fault but Mine" 5. "Over the Hills and Far Away" 6. "Misty Mountain Hop" 7. "Since I've Been Loving You" / "Tea for One" (solo) 8. "No Quarter" 9. "Ten Years Gone" 10. "Hot Dog" 11. "The Rain Song" 12. "White Summer" / "Black Mountain Side" 13. "Kashmir" 14. "Trampled Under Foot" 15. "Sick Again" 16. "Achilles Last Stand" 17. Jimmy Page solo 18. "In the Evening" 19. "Stairway to Heaven" Encores: 20. "Rock and Roll" 21. "Whole Lotta Love" 22. "Heartbreaker" (on 4 August only) 22. "Communication Breakdown" (on 11 August only) "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם כמה עובדות מעניינות על המוזיקאי האנגלי, הקלידן, הסקסופוניסט והזמר Joe Jackson: Photo: John Huba = ג'ו ג'קסון נולד בתור David Ian Jackson ב- 11 באוגוסט 1954, ב- Burton upon Trent, Staffordshire, England. = הוא גדל בסוואדלינקוט, דרבישייר, ולאחר מכן באזור פולסגרוב בפורטסמות'. = ג'קסון התחיל ללמוד כינור לפני שעבר לפסנתר, שאביו קנה. = הוא למד בתיכון Portsmouth Technical High School והחל לנגן בפסנתר בברים בגיל 16. = בשנת 1968 הוא זכה במלגה ללימוד מוזיקה באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון. = בתחילת שנות ה-70 הוא הקים את הלהקה הראשונה שלו, "Edward Bear" (ששמה שונה מאוחר יותר ל"Arms and Legs"). הלהקה התפרקה לאחר שני סינגלים לא מוצלחים. = באמצע שנות ה-70 הוא עבד ב- cabaret circuit כדי לממן את הקריירה המוזיקלית שלו והקליט קלטות דמו. = הוא חתם על חוזה הקלטות עם A&M Records ב-1978 לאחר שמפיק שמע את קלטת הדמו שלו. = ג'קסון הוציא את אלבום הבכורה שלו "Look Sharp!" בשנת 1979 עם "Joe Jackson Band". האלבום זכה לביקורות חיוביות וכלל את השירים "Is She Really Going Out with Him?", "Look Sharp", "Sunday Papers", "One More Time", "Fools in Love" ו-"Got the Time". ". = האלבום דורג במקום ה- 865 ברשימת "All Time Top 1000 Albums" של Colin Larkin. = באותה שנה הוציא ג'קסון את אלבומו השני "I'm the Man", ובו הלהיט "It's Different for Girls", שהפך לסינגל שלו שדורג במקום הגבוה ביותר בבריטניה, והגיע למקום ה-5. = בשנת 1980 הוא הוציא את האלבום "Beat Crazy" ושיתף פעולה עם אמן הרגאיי Lincoln Thompson. = בשנת 1981 הפיק ג'קסון אלבום עבור להקת הפופ הבריטית "The Keys" בשם "The Keys Album". = באותה שנה הוא הוציא את "Jumpin' Jive", אלבום גירסאות כיסוי בסגנון סווינג ובלוז שיצא תחת שם ההרכב "Joe Jackson's Jumpin' Jive". = בשנת 1982 הוציא ג'ו את "Night and Day", אלבומו המצליח ביותר מבחינה מסחרית, אשר הגיע לטופ 10 בבריטניה ובארה"ב עם להיטים כמו "Steppin' Out" ו- "Breaking Us in Two". = בשנת 1983 הוציא ג'ו את האלבום "Mike's Murder" - פסקול לסרט קולנוע באותו השם בכיכובה של דברה ווינגר. = בשנת 1984 הוא הוציא את "Body and Soul", שהוקלט בעיר ניו יורק וכלל את הלהיט "You Can't Get What You Want (Till You Know What You Want)." = בשנת 1985 ניגן ג'ו בפסנתר באלבום "Secret Secrets" של Joan Armatrading. = בשנת 1986 הוא הוציא את "Big World", אלבום הופעה שהוקלט תוך השתקת ערוץ הקהל. = באותה שנה הוא שיתף פעולה עם Suzanne Vega בסינגל "Left of Center" לפסקול הסרט "Pretty in Pink". = בשנת 1987 הוציא ג'קסון את "Will Power", אלבום אינסטרומנטלי עם השפעות קלאסיות וג'אז. = בשנת 1988 הוציא את אלבום ההופעה השני שלו "Live 1980/86". האלבום מכיל שלוש גרסאות שונות של הלהיט "Is She Really Going Out with Him?". = באותה שנה גם הוציא אלבום בשם "Tucker", אשר הוקלט עבור סרט של פרנסיס פורד קופולה בשם "Tucker: The Man and His Dream". האלבום זיכה את ג'קסון במועמדות לגראמי עבור "Best Album of Original Instrumental Background Score Written for a Motion Picture or TV". = בשנת 1989 הוא הוציא את "Blaze of Glory", אלבום שביצע בשלמותו במהלך סיבוב ההופעות שלאחר מכן. = השיר שלו "Got The Time" מתוך האלבום "Look Sharp!" קיבל גרסת כיסוי מעניינת בשנת 1990, על ידי להקת הת'ראש מטאל "Anthrax" ונכלל באלבומה "Persistence of Time". = בשנת 1991 הוציא ג'ו את "Laughter & Lust", האלבום כיוון לצליל יותר רוקיסטי. = בשנת 1994 הוציא את "Night Music", אשר סלל את הדרך למעבר שלו למוזיקה קלאסית. = בשנת 1995 ג'קסון ביצע קאב לשיר "Statue of Liberty" לאלבום המחווה "A Testimonial Dinner: The Songs of XTC" ללהקת "XTC". = בשנת 1997 הוא חתם עם Sony Classical והחל להתמקד במוזיקה קלאסית. = באותה שנה הוציא ג'ו את "Heaven & Hell", יצירה מוזיקלית המייצגת את ה- seven deadly sins. = בשנת 1999 הוציא ג'קסון את "Symphony No. 1", עליו זכה בפרס גראמי עבור "אלבום הפופ האינסטרומנטלי הטוב ביותר" בשנת 2001. = באותה שנה הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו "A Cure for Gravity", אותה תיאר כ"ספר על מוזיקה, מחופש לספר זיכרונות". = בשנת 2000 הוציא ג'קסון אלבום הופעה נוסף - "Summer in the City: Live in New York". ג'קסון ניגן בפסנתר ושר, בליווי הבסיסט Maby והמתופף Burke. הוא ביצע כמה משיריו הישנים וכמה קאברים. = באותה שנה הוא הוציא את "Night and Day II", אלבום המשך לאלבומו מ-1982. = בשנת 2002 הוציא אלבום הופעה נוסף בשם "Two Rainy Nights". = בשנת 2003 ג'קסון התאחד עם הלהקה המקורית שלו "Joe Jackson Band", הוציא את "Volume 4" ויצא לסיבוב הופעות. = בשנת 2004 הוא תרם את קולו לקאבר של ויליאם שאטנר ל- "Common People" של להקת "Pulp" באלבומו של שאטנר "Has Been". = באותה שנה הוא הוציא אלבום הופעה נוסף בשם "Afterlife", בו הוא מתאחד עם המוזיקאים משנותיו הראשונות: Graham Maby, Gary Sanford ו- Dave Houghton. = בשנת 2005 הוא חבר עם Todd Rundgren ורביעיית המיתרים ETHEL לסיבוב הופעות בארה"ב ובאירופה. = בשנת 2006 עבר ג'קסון לברלין, תמך במחאה נגד איסור עישון, והקליט את "Rain" עם משתפי פעולה ותיקים. = ב-2008 הוא הוציא את האלבום "Rain", ואחריו סיבוב הופעות של חמישה חודשים. = בשנת 2012 הוציא ג'ו את "The Duke", אלבום מחווה לDuke Ellington. = ב-2015 הוא הוציא את "Fast Forward", שהוקלט בארבע ערים: ניו יורק, אמסטרדם, ברלין וניו אורלינס. = בשנת 2019 הוציא ג'קסון את "Fool", שהופיע לראשונה ב-20 מצעדי האלבומים המובילים במספר מדינות באירופה ובמקום ה-25 במצעד מכירות האלבומים המובילים של בילבורד בארה"ב. = בשנת 2022 הוא התחיל את "Sing, You Sinners!", סיבוב הופעות בו הוא חגג את הקריירה הארוכה והמגוונת שלו במוזיקה. = בשנת 2023 הוציא ג'קסון את האלבום "What a Racket!", האלבום כולל שילוב של אלמנטים אלקטרוניים ואקוסטיים, המשקפים את המשך ההתנסות של ג'קסון בסגנונות מוזיקליים שונים. = ג'קסון הוא דו מיני מוצהר. השאלות שלו לגבי הומוסקסואליות פוטנציאלית ומשיכה חד מינית משתקפת בסינגל "Real Men" משנת 1982. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הזמר, היוצר והחלילן (תכלס הוא מנגן על עוד הרבה כלים) Ian Anderson חוגג היום יומהולדת !!! (Photo: Wordpress) בואו נחגוג לו עם 25 עובדות מעניינות: 1. הוא נולד באדינבורו סקוטלנד ב- 10 לאוגוסט 1947 בשם Ian Scott Anderson. 2. בשנת 1959 עבר עם משפחתו לעיר בלקפול שבצפון-מערב אנגליה. 3. בשנת 1963 את להקתו הראשונה- הרכב בלוז בשם "The Blades", יחד עם חבריו לספסל הלימודים Barriemore Barlow (תופים), John Evan (קלידים), Jeffrey Hammond (גיטרה בס) Michael Stephens (גיטרה). אנדרסון שר וניגן שם במפוחית. 4. בשנת 1964 מנתה הלהקה כבר שישה חברים, ושמה שונה ל- "John Evan Smash". 5. בשנת 1967 עבר ההרכב לעיר לוטון, אך לא החזיק מעמד והתפרק. 6. בלוטון פגש אנדרסון את המתופף Clive Bunker ואת הגיטריסט Mick Abrahams. יחד עם הבסיסט Glenn Cornick, אותו הכיר אנדרסון דרך John Evan, הוקם ההרכב הראשון של להקת "Jethro Tull". 7. בשלב זה נטש אנדרסון את רצונו לנגן בגיטרה, כי חשב שלא יוכל להיות טוב כמו Eric Clapton. 8. הוא החליף את הגיטרה החשמלית בחליל צד, והחל לנגן בו גם בסגנונות לא מסורתיים כמו רוק ובלוז. (Photo: courtesy of Chipster PR) 9. כשיצא "This Was" אלבום הבכורה של "Jethro Tull" בשנת 1968, זה היה רק מספר חודשים לאחר שאיאן החל לנגן בחליל הצד. 10. בהמשך לימד אנדרסון את עצמו לנגן בגלים רבים נוספים, כגון סקסופון, מנדולינה, בוזוקי, קלידים, בללייקה ושלל משרוקיות. 11. בשנת 1968 הוא הופיע יחד עם להקתו במופע "The Rolling Stones Rock and Roll Circus". מי שניגן גיטרה באותו מופע היה לא אחר מאשר Tony Iommi מ"בלאק סאבאת'". 12. הפריצה הגדולה של אנדרסון והלהקה הגיעה עם האלבום "Aqualung" משנת 1971, אשר נחשב כאלבומה המצליח ביותר של הלהקה ובעיני רבים גם כטוב ביותר שלה. 13. החומרים באלבום הושפעו מצילומים של הומלסים שעשתה אשתו של איאן אנדרסון ליד נהר התמזה. 14. גם עטיפת האלבום אשר רבים חשבו שהדמות המצוירת בה היא דמותו של אנדרסון (והיא לאׂ, מתכתבת עם אותם נושאים מצולמים של אשתו. 15. שנה לאחר מכן שחרר אנדרסון יחד עם הלהקה את מה שנחשב לשיא היצירתי שלה - אלבום הקונספט "Thick as a Brick". 16. עד היום שחרר אנדרסון תחת המותג "Jethro Tull" לא פחות מ- 23 אלבומי אולפן, 4 EP's ו- 9 אלבומי הופעה. 17. בנוסף, במסגרת קריירת הסולו שלו שחרר אנדרסון 6 אלבומים, ביניהם אלבום ההמשך למאסטרפיס "Thick as a Brick" אשר שוחרר בשנת 2012. 18. בשנת 1988 הוא זכה יחד עם "ג'תרו טאל" בטקס פרסי ה- MTV בתואר מופע ההארד רוק/מטאל הטובה בעולם בעקבות האלבום "Crest of a Knave", כשהם עוקפים את מטאליקה עם "...And Justice For All". הזכיה הזו עוררה מיני סערה. אפילו אנדרסון עצמו התבדח על הנושא כשציין שחברי "Jethro Tull" כנראה מנגנים במנדולינה מאוד חזק. עוד על המקרה קראו כאן. 19. ביתו גייל עובדת בתעשיית הסרטים ונשואה לשחקן אנדרו לינקולן, כוכב הסידרה "המתים המהלכים". (Photo: Loudersound.com) 20. אנדרסון הוא המנהיג והכותב העיקרי של "Jethro Tull" והוא גם החבר הקבוע היחידי בה. 21. כמו-כן, התארח איאן באלבומים של הרכבים כמו "Blackmore's Night" ו- "Renaissance". 22. יצירותיו של אנדרסון משלבות מגוון של סגנונות מוזיקליים וביניהם רוק מתקדם, פולק, בלוז, פסיכדליה והארד רוק. 23. יצירותיו גם השפיעו על מגוון מאוד רחב של אומנים כמו: Steve Harris, Bruce Dickinson, Eddie Vedder, John Myung, Joe Bonamassa, Geddy Lee ועוד. את Bruce Dickinson הוא אפילו הזמין להופעה מאוד מיוחדת. 24. אנדרסון הוא גם איש עסקים מצליח, ובעל חברה לגידול ושיווק דגי סלמון, אשר שוויה הוערך בכ-10.7 מיליון פאונד. 25. בראיון מרגש שערך עם דן ראדר בערוץ "AXS TV", סיפר איאן שהוא סובל ממחלת ריאות חשוכת מרפא וכי ימיו כזמר ספורים. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר