ב- 17 לאוקטובר 1980, שחרר Bruce Springsteen את אלבום האולפן החמישי שלו "The River". זו אחת היצירות הגדולות והעמוקות של הבוס, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת התוכן. אלבום כפול הכולל 20 שירים הנפרשים על פני כמעט 90 דקות אשר נחשב בעיני רבים כחלק האחרון בטרילוגיה של שלושה אלבומים העוסקים בדמותו של Bruce Springsteen בתקופות מכריעות בחייו. "Born to Run" משנת 1975, "Darkness on the Edge of Town" משנת 1978 ו- "The River" משנת 1980. האלבום הכפול הזה כולל אוסף אקלקטי של שירים שנכתבו בתקופות שונות, החל בשנים הראשונות של הקריירה של ספרינגסטין ועד חומרים חדשים שנשאבו מפרויקטים שונים וסיבובי הופעות אחרונים. כך לדוגמא, השירים "Independence Day", "Point Blank", "The Ties That Bind", "Ramrod", ו- "Sherry Darling" היו אאוטייקים מהסשנים של האלבום "Darkness on the Edge of Town". האלבום הזה נועד במקור להיות משוחרר כאלבום בודד בשם "The Ties That Bind" (כשם השיר הראשון באלבום) והוא נועד לצאת בסוף שנת 1979. ואולם, בעת כתיבת שיר הנושא "The River" החליט ספרינגסטין להוסיף שירי פולק מלנכולים נוספים ולהלחין מקבץ נוסף של שירים מז'אנרים מגוונים ולהפוך את האלבום הזה לכפול. זו הסיבה שהקלטת האלבום ארכה כ- 18 חודשים, כאשר המנהל והמפיק Jon Landau כמו גם Steven Van Zandt מצטרפים לספרינגסטין כמפיקים משותפים. במהלך הסשנים נכתבו והוקלטו מספר רב של שירים אשר לא נכנסו בסופו של דבר לאלבום, כגון Be True”, “Held Up Without a Gun” ו- “Roulette” ששוחררו בסופו של דבר כבי סיידים, כמו גם שירים שהעניק ספרינגסטין לאומנים אחרים כמו Warren Zevon ושירים ששוחררו במסגרת קופסאות ואוספים של ספרינגסטין בהמשך הקריירה. מבחינת הסאונד, האלבום הזה כיוון לסאונד "חי" כנראה בשל העובדה שחלק ניכר משירי האלבום הוצג כבר בהופעותיו של ספרינגסטין, עוד בטרם יציאתו. מבחינה לירית, השירים ברובם אישיים ומרגשים עם נושאים הנעים בין תקווה להתפכחות. מהאלבום שוחררו 8 סינגלים והוא כולל כמה מהיצירות היפות והמרגשות של הבוס, ביניהן: שיר הנושא "The River" המבוסס על שיחות שקיים ספרינגסטין עם גיסו לאחר שאיבד את עבודתו בבניין. איש קשה יום שעבד קשה לפרנסת אשתו וילדו הצעיר, אך מעולם לא התלונן. הקטע "Hungry Heart" שיר שכתב ספרינגסטין בעקבות מפגש עם Joey Ramone עבור הראמונס, אך בסופו של דבר החליט שהוא טוב מידי והשאיר אותו באמתחתו. השיר המרגש "Independence Day" שנכתב על היחסים של ספרינגסטין עם אביו, שעבד במפעל "Nescafé". הם לא הסתדרו, אך בהמשך חייו הבין ברוס שאביו עובד קשה מאוד לפרנסת משפחתו והחל להעריך אותו. הרצועה "Cadillac Ranch" שהינה אחת מתוך שלל שירים שכתב ספרינגסטין על מכוניות, המתייחס לאוסף של 10 מכוניות קדילק בשדה חיטה ליד אמריליו, טקסס שעליהן המבקרים רשאים להוסיף גרפיטי. הקטע "I Wanna Marry You" שיר בוגר ורציני שמהווה סטייה משירים רבים קודמים של ספרינגסטין על חיים פרועים וחופשיים. השיר "Out in the Street" שהינו אחד השירים הבודדים שיושב על הגבול בין שני הסגנונות באלבום הנע בין שירים מקפיצים ואנרגטיים לעומת מלנכוליה של מעמד הפועלים. וכמובן "Point Blank" המדהים שהיה השיר האחרון שהוקלט לאלבום וכותרתו הושאלה מסרט באותו השם משנת 1967 בכיכובו של Lee Marvin, אחד משירי ה"סיפור" הראשונים של ספרינגסטין שישוכללו בהמשך הקריירה בבלדות כמו "Nebraska" ו- "The Ghost Of Tom Joad". האלבום "The River" הפך לאלבום הראשון של ספרינגסטין שהגיע למקום הראשון בבילבורד 200, שם שהה ארבעה שבועות רצופים. ספרינגסטין כינה את האלבום הזה כ"שער" לכתיבה העתידית שלו, כאשר האלבומים "Nebraska" ו- "Tunnel of Love" שואבים ישירות סיפורים ונושאים שמקורם באלבום הזה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

ב- 17 לאוקטובר 1977 שחררה "Lynyrd Skynyrd" את אלבום האולפן החמישי שלה "Street Survivors". זה האלבום שהיה אמור להפוך את הלהקה הזאת לגדולה, אפילו יותר ממה שכבר היתה. שנה לפני צאת האלבום הלהקה מכניסה לשורותיה את הגיטריסט Steve Gaines, אשר גם השתתף בכתיבת חומרים ובשירה. היא מחדדת את הסאונד שלה, ממרקת את החומרים המוזיקליים ומצליחה להוציא תחת ידה את היצירה שאמורה לפרוץ את תקרת הזכוכית שריחפה מעליה. אך באופן מאוד מצער ובעיתוי מצמרר, שלושה ימים בלבד לאחר הוצאת האלבום, ב- 20/10/1977, מתרסק המטוס שהחכירה הלהקה וגודע באחת את הקריירה המוזיקלית שלה בעודה בשיאה. הדבר קרה במהלך סיבוב ההופעות הגרנדיוזי אשר תוכנן לקידום האלבום, ליתר דיוק בסיום ההופעה החמישית בסיבוב, כשהמטוס ועליו חברי הלהקה בדרכו מ- "Greenville" בדרום קרולינה ל- "Baton Rouge" בלואיזינה. הזמר Ronnie Van Zant, הגיטריסט המוביל Steve Gaines ואחותו זמרת הרקע Cassie Gaines נהרגים במקום, בעוד יתר חברי הלהקה סובלים מפציעות קשות. אפו של הקלידן Billy Powell כמעט נתלש מהפנים, הגיטריסט Gary Rossington שבר את רגלו במספר מקומות, הגיטריסט Allen Collins נפגע קשות בידו ושבר חוליה בצוואר, הבסיסט Leon Wilkeson שבר שש צלעות, אחת מהן חוררה לו את הריאה ובנוסף הוא חווה שברים בידיו וברגליו. המתופף Artimus Pyle, שסבל מצלעות שבורות, הצליח להיחלץ מההריסות ולצאת להזעיק עזרה. פייל סיפר מאוחר יותר שחוואי ירה לעברו ופגע בכתפו, אך החוואי חלק על גרסתו. לכן מדובר בעדותו של פייל ולא בעובדה שהוכחה. התאונה נגרמה לאחר שלמטוס פשוט נגמר הדלק. מתברר שהטייסים לא חישבו את כמות הדלק הנדרשת להם כדי להגיע ליעד. אך בכך לא נגמרות העובדות המטרידות של התאונה המחרידה. מסתבר שהנהלת להקת "Aerosmith" התעניינה בהחכרת אותו מטוס מסוג "Convair CV-240" עבור הלהקה, אך לאחר שנבדק על-ידם הוחלט שהוא אינו מתאים בשל מצב תחזוקתי ירוד. מה שחיזק את החלטת חברי הנהלת הלהקה שלא להחכיר את אותו מטוס היתה העובדה שהם ראו את הטייס וטייס המשנה מעבירים ביניהם בקבוק ג'ק דניאלס במהלך הבדיקה. עובדה מטרידה נוספת הייתה שרק 48 שעות קודם לכן, במהלך טיסה של הלהקה עם אותו מטוס מההופעה שנערכה ב- "Lakeland" פלורידה אל "Greenville" בדרום קרולינה, חזו חלק מחברי הלהקה בניצוצות יוצאים מהמנוע הימני של המטוס. חברי הלהקה סירבו להמשיך את סיבוב ההופעות עם אותו מטוס וזמרת הרקע Cassie Gaines אפילו אמרה שכבר מצאה לעצמה טיסה פרטית חלופית, אך הזמר Ronnie Van Zant לחץ על כולם לעלות לטיסה הגורלית, מתוך חשש לביטול הופעות. חברי הלהקה הניצולים ציינו מאוחר יותר שרוני נשמע אומר לקאסי גיינז לפני עלייתה למטוס: "If your time is up, your time is up". באופן מצמרר, אחד מהשירים הגדולים מהאלבום "That Smell", כולל את המשפט: "The smell of death surrounds you!" השיר נכתב על-ידי הזמר Ronnie Van Zant והגיטריסט Allen Collins על הגיטריסט Gary Rossington ועל בעיות השתיה והסמים שלו. רוסינגטון רכש מכונית חדשה מסוג "Ford Torino", השתכר, התנגש בעץ ואחר כך בבית. התאונה גרמה לפציעה שעכבה את סיבוב ההופעות של הלהקה ומכאן השיר. כמו-כן, בעטיפה המקורית של האלבום נראית הלהקה מוקפת באש, כאשר פניו של Steve Gaines מכוסות באופן חלקי על-ידי להבות. לאחר מותו של גיינס ולאור בקשתה של אשתו Teresa Gaines, החליטה חברת התקליטים MCA להחליף את עטיפת האלבום בתמונת הלהקה על רקע שחור. שנים לאחר מכן בהוצאות המחודשות של האלבום הוחזרה העטיפה המקורית. עטיפת האלבום יחד עם השם "Street Survivors" יצרה תיאוריית קונספירציה לפיה כל מי שהאש לא נוגעת בו "ניצל" מההתרסקות, אך עיון מדוקדק בעטיפה מלמד שבעיקרון האש נוגעת בכל חברי הלהקה בצורה כזו או אחרת. האלבום "Street Survivors" הפך לאחד מאלבומיה המזוהים ביותר של הלהקה והוא כולל שירים קלאסיים כמו "What's Your Name" המבוסס על מקרה אמיתי בו חברי הלהקה סולקו מבאר לאחר שהיו מעורבים בקטטה ו- "You Got That Right" שכתבו גיינס וואן זאנט, אשר גם חולקים את השירה, שניהם כאמור הלכו לעולמם בהתרסקות המטוס. זה היה אלבום האולפן האחרון של ההרכב המקורי. הלהקה התאחדה לסיבוב מחווה ב-1987, עם Johnny Van Zant בשירה וחזרתו של Ed King לגיטרה, והוציאה את אלבום האולפן הבא, "Lynyrd Skynyrd 1991", ארבע-עשרה שנים אחרי "Street Survivors". סיפורו של האלבום ושל האסון זכה אפילו לגירסה הוליוודית בסרט שוחרר לאקרנים בשנת 2020 ונושא את שם האלבום. המתופף Artimus Pyle נתן עדות ישירה על מה שהתרחש באותו יום גורלי ומאפשר לנו לחוות מקרוב את הנסיבות שהביאו לאחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה. צפו בטריילר כאן: להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

ואז הם היו שלושה... לא, זו לא טעות. אל תחשבו שהתבלבלנו עם האלבום המופתי לכשלעצמו "...And Then There Were Three" של להקת "Genesis", פשוט גם במקרה של "Making Movies" אלבומה השלישי של "Dire Straits" הלהקה הפכה לשלישייה. בדצמבר 1979, לאחר סיום סיבוב ההופעות "Communiqué Tour" שנועד לקידום אלבומה השני של הלהקה "Communiqué", החל Mark Knopfler לכתוב את החומר לאלבום הבא. אלו היו חומרים שעסקו בנושאים אישיים של Knopfler והם נעטפו בעיבודים מורכבים ובלחנים שהלכו כברת דרך מהרוק השורשי שהציגה הלהקה באלבום הבכורה שלה, תוך שילוב ז'אנרים כמו ג'אז, פולק וקאנטרי. האלבום המופתי הזה יהפוך לאבן דרך בקריירה המצוינת של דייר סטרייטס", אך יחד עם זאת הוא יסמן גם את המשבר הרציני הראשון, אשר הפעיל את שעון העצר אשר חישב את קיצה של הלהקה לאחור. באוגוסט 1980, בעיצומן של ההקלטות לאלבום יעזוב David Knopfler, אחיו של Mark Knopfler את הלהקה, בעקבות ויכוחים סוערים עם מארק. המשבר בין האחים היה כל-כך גדול, שכל תפקידי הגיטרה של David Knopfler אשר הקלטתם כמעט הושלמה, יוקלטו מחדש על ידי Mark Knopfler. לא מדובר בעניין של מה בכך, שכן מעבר לעובדה שמדובר ב"אחים בדם", דייויד היה זה שהקים יחד עם מארק, במחצית שנות השבעים, את ההרכב הראשון "Café Racers" אשר בהמשך יהפוך ל- "Dire Straits". הגם שהאלבום הזה העמיק את הצלחתה העולמית של הלהקה, בדרך לפסגה שתבוא זמן קצר לאחר מכן, הוא במובן מסוים סימן את תחילתו של הסוף של "דייר סטרייט" כ"להקה", שממילא עוד קודם לכן נשלטה על-ידי Mark Knopfler בזכות כישרונו הפנומנלי. לקראת הקלטת האלבום החליט Mark Knopfler לשכור את שירותיו של המפיק Jimmy Iovine, שעבד על הקלאסיקות "Born to Run" ו- "Darkness on the Edge of Town" של Bruce Springsteen. לאבין הביא עימו את קלידן Roy Bittan שהיה חלק מלהקת הליווי של ספרינגסטין "E-Street Band" והדבר תרם רבות לסאונד ולאווירה התיאטרלית של האלבום, אשר במקומות מסוימים אכן מזכירים לנו את אלבומיו של "הבוס". האלבום נפתח עם "Tunnel of Love", אשר 7 שנים לאחר מכן יהפוך לשיר הנושא ואלבום של Bruce Springsteen והנה לכם סגירת המעגל המתבקשת של קנופלר עם "הבוס". זה אחד מתוך שלושה שירים של הלהקה אשר הקרדיט בהם לא ינתן ל- Mark Knopfler באופן מלא. השניים האחרים הם: "Money for Nothing" ו- "What's The Matter Baby?". אבל אל תחשבו לרגע שמישהו סייע לקנופלר לכתוב את יצירת המופת הזאת. הוא פשוט נתן את הקרדיט של אינטרו הקלידים שפותח את השיר ל- Rodgers ו- Hammerstein עבור ההשראה מהקטע "Carousel Waltz" אותו כתבו. הקטע הזה מכניס אותנו לאווירת הסיפור של השיר. ליריד ופארק השעשועים "Spanish City" ב- "Whitley Bay". כנער התגורר קנופלר ב- "Newcastle-Upon-Tyne", כעשרה קילומטרים משם. היריד הזה הוא שגרם כנראה לקנופלר לבחור בקריירה מוזיקלית, שכן הוא ציין לא פעם שזה המקום הראשון בו הוא שמע "רוקנרול" מתנגן בווליום גבוה. אם תרצו היצירה הנפלאה הזאת מהווה סוג של המואז' של קנופלר למקום בו הכל התחיל עבורו. מיד אחרי אינטרו הקלידים הקצרצר, הגיטרה של קנופלר פשוט משתלטת על השיר ועוטפת אותו מכל הכיוונים בקסם מהפנט. החל מהקצב המדויק של האקורדים, דרך משפטי הגיטרה הקצרים ועד לסולו המדהים שמתחיל לחמם מנועים, צנוע וקטן, החל מדקה 6:00 לערך ורק הולך, מתגבר וגדל, כשהוא מלווה אותנו עד לסיומו של השיר. למרות הדומיננטיות הבלתי ניתנת לערעור של קנופלר, אי אפשר להתעלם מהתרומה המדהימה של הקלידן Roy Bittan לשיר, אם זה באינטרו האורגן שקובע את האווירה של השיר, אם בנגיעות הפסנתר הקטנות במהלך הבתים או הסולו הקצרצר בסיומו. גם למתופף Pick Withers מגיעה מילה טובה על התיפוף החכם והנפלא בשיר הדינמי הזה. הוא ידע בדיוק מתי למלא את החורים בין משפטי הגיטרה של קנופלר, מתי לקחת צעד אחורה עם עבודת מצילות ומכות על ה"רים" ומתי להתפרץ קדימה, כמו בקטע המעבר החל מדקה 3:35. הקטע השני "Romeo and Juliet" הוא אולי השיר היפה באלבום ואחד מהשירים הגדולים של הלהקה ושל קנופלר בכלל. שילוב מנצח של לחן מדהים, נגינה מושלמת ומילים שנונות וחכמות. אחד משירי האהבה היפים שנכתבו אי פעם. זה החלק הראשון בטרילוגיה, שכתב קנופלר בעקבות הפרידה מחברתו Holly Vincent, אשר זרקה אותו במהלך שיחת טלפון בעיצומו של סיבוב ההופעות של הלהקה באמריקה. בחלק זה מסופר כיצד האישה עוזבת את הגבר, אך עדיין יש לו תקווה לחזור אליה, למרות שהיא כבר לא מעוניינת בו. החלק השני בטרילוגיה הוא השיר "Love Over Gold", שיר הנושא מהאלבום הבא של הלהקה, בו הגבר מאבד תקווה לחזור לבחורה והוא מבין שהיא השתמשה בו כדי לקדם את עצמה ואת הקריירה שלה. החלק השלישי הינו השיר "It Never Rains" האחרון באלבום "Love Over Gold" שכולל מילים בוטות וישירות של קנופלר, אשר סוגר מעגל עם חברתו, לאחר שגילה כיצד הגורל התנקם בה מאז שעזבה אותו. השיר מובל על-ידי צליל גיטרת ה- "Style O" של "National", אותה גיטרה המופיעה על עטיפת האלבום "Brothers in Arms" של הלהקה, אך הוא נהנה גם מנגינת הפסנתר של Roy Bittan שמוסיפה כל-כך הרבה. הוא עוקב, בטוויסט מסוים, אחר סיפורו של שייקספיר על האוהבים הצעירים לצלילי המוזיקה הסוחפת שמתרככת ומתחזקת בהתאם להתקדמות הסיפור. בשיר הזה מוכיח קנופלר שלא רק שהוא מלחין ומבצע דגול, אלא שהוא גם משורר. כותב בחסד עליון! הוא מצליח להביע כל-כך הרבה במשפטים חדים וקצרים שפשוט מפלחים לנו את הלב. אחד הרגעים הטובים באלבום מגיע בסוף הצד הראשון עם "Skateaway". שיר מדהים שמתמקד בכוכבת הוליוודית צעירה שיוצאת נגד המוסכמות ומנסה להפוך ל"רוח חופשיה". היא מחליקה על גלגיליות ברחובות העיר הסואנים, תוך האזנה לרדיו דרך אוזניות. יש סוג של מרדנות בהחלקה שלה כשהיא מחליקה נגד כיוון התנועה הסואנת, משל לניגודים בין תפיסת החיים שלה לבין המציאות. השיר שמילותיו כוללות את שם האלבום "Making Movies", מתרחב ונמוג, עולה ויורד, כמו רכבת הרים, כשהוא נשען על כתפי חטיבת הקצב של הבסיסט John Illsley והמתופף Pick Withers, שמשאירים מספיק מרחב אילתור לגיטרה של קנופלר ולקולו שמעביר את הסיפור למאזין. הצד השני של האלבום כולל ארבעה שירים יותר קצרים ופחות מורכבים. "Expresso Love" - שיר רוקנרול עם ריף גיטרה חזק שהוא בעצם שיר אהבה על חיים עצובים של אישה זוהרת (אולי יצאנית), שמתכוננת לצאת לעיר הגדולה. השיר מתכתב עם השיר "Wild West End" מאלבום הבכורה של הלהקה, עם המשפט "Hey mister, you wanna take a walk in the wild west end sometime?". אחריו מגיע "Hand in Hand" השקט. בלדה עדינה שנפתחת לצלילי הפסנתר של Roy Bittan המלווה בגיטרה של קנופלר. שיר שהוא מעין הסתכלות לאחור והעלאת זיכרונות ממערכת יחסים של בינו לבינה, וכיצד זו השתנתה ממצב פשוט של ללכת "יד ביד" למשהו מורכב יותר. אנחנו חוזרים לרוקנרול בקטע השלישי "Solid Rock" עם הקצב המקפיץ מהסוג שמשלהב את הקהל בהופעות. מעניין שהוידאו קליפ ששוחרר לשיר כולל הופעה של דייויד קנופלר, שכן הוא צולם לפני שעזב את הלהקה. האלבום מסתיים עם "Les Boys" בסגנון הקברט, אולי השיר הכי "שונה" בקטלוג של "דייר סטרייטס". האלבום "Making Movies" זכה להצלחה עולמית ואפילו זכה למעמד פלטינה בארה"ב ופלטינה כפולה בבריטניה. לאחריו הלהקה תעבה את שורותיה ותהפוך מלהקה המונה שלושה נגנים ללהקה בת חמישה חברים. היא תמשיך לבנות את הצלחתה עם האלבום "Love Over Gold" משנת 1982 ובעיקר עם האלבום "Brothers in Arms" משנת 1985, שהפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בעולם אי פעם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

ב- 16 באוקטובר 1983 יצא "Life" (המוכר גם בשמו "Life / Live"), אלבום ההופעה החיה הכפול והאחרון של להקת "Thin Lizzy". חמש שנים לאחר שיצירת המופת הבימתית "Live and Dangerous" משנת 1978 קיבעה את מעמדה של "Thin Lizzy" כאחת מלהקות ההופעות הטובות והמחשמלות בתולדות הרוק, ניצבה החבורה מדבלין בפני מציאות שונה לחלוטין. תחילת שנות ה-80 הייתה תקופה סוערת ומורכבת עבור הסולן, הבסיסט והכותב הכריזמטי Phil Lynott וחבריו. למרות רגעי קסם באלבומים כמו "Chinatown" משנת 1980 ו-"Renegade" משנת 1981, הלהקה סבלה מחילופי גיטריסטים תכופים, משחיקה מתמשכת בדרכים ומהידרדרותם של לינוט והגיטריסט הנאמן Scott Gorham להתמכרות להרואין, שגבתה מהם מחיר פיזי ויצירתי כבד. נקודת המפנה האחרונה והדרמטית הגיעה בסוף שנת 1982, עם עזיבתו של הגיטריסט Snowy White והצטרפותו של גיטריסט צעיר ואנרגטי בן 23 מלהקת ה-NWOBHM הבריטית "Tygers of Pan Tang" - הווירטואוז John Sykes. סייקס הזריק ללהקה אנרגיה מטאלית עכשווית, מהירות מסחררת וחדות שהובילו ליצירת אלבום האולפן השנים-עשר והאחרון של הלהקה, "Thunder and Lightning" שיצא במרץ 1983. למרות ההתעוררות האמנותית והביקורות הנלהבות, לינוט וגורהם כבר קיבלו את ההחלטה הקשה לפרק את החבילה בתום סיבוב ההופעות של האלבום, מתוך הבנה שאורח החיים ההרסני בדרכים עלול לעלות להם בחייהם. מתוך סיבוב הפרידה הטעון והאמוציונלי הזה נולד האלבום הכפול "Life" (שעל עטיפתו המקורית התנוסס הכיתוב "Thin Lizzy Life" מעל המילה "Live", ומכאן השם הכפול שהשתרש בקרב המעריצים). האלבום הוקלט והופק על ידי הלהקה יחד עם המפיק הבריטי המוערך Chris Tsangarides (שעבד גם עם "Judas Priest" ו-"Black Sabbath"), כשחלקו הארי מתעד סדרת הופעות היסטורית בת שלושה לילות באולם ה-Hammersmith Odeon המיתולוגי בלונדון (בין ה-10 ל-12 במרץ 1983), לצד שלושה קטעים מתקופת Snowy White שהוקלטו ב-Hammersmith בנובמבר 1981. בניגוד לליטושים האולפניים שליוו את "Live and Dangerous", האלבום "Life" מציג את "Thin Lizzy" בשיא כוחה הכבד, המחוספס והבלתי מרוסן ביותר. הפתיחה עם שיר הנושא "Thunder and Lightning" מבהירה מיד שלא מדובר במופע נוסטלגיה מנומס. התיפוף הקטלני של Brian Downey, הקלידים של Darren Wharton ומפגן הגיטרות הכפולות של John Sykes ו-Scott Gorham מטיחים במאזין מתקפת הארד-רוק ומוזיקת הבי-מטאל מהירה שמתחרה בגאווה בלהקות הצעירות של התקופה. מיד אחריו ממשיכה הרכבת הדוהרת עם ביצועים מהודקים לקלאסיקות כמו "Waiting for an Alibi", "Jailbreak", הלהיט הסוחף "Baby Please Don't Go" והאפוס הדרמטי "The Holy War". הצד השני של התקליט הכפול מעניק כבוד לתקופת Snowy White, המנגן בשלושה שירים מוקדמים יותר ובראשם ביצוע מהפנט, דינמי וטעון ל-"Renegade", שבו הבאס הפועם והשירה השברירית-מתפרצת של לינוט בונים מתח מצמרר לפני התפוצצות הגיטרות. אחריהם מגיעים "Got to Give It Up" הכואב והנבואי (שבו לינוט שר בכנות מצמררת על מאבקו בהתמכרות), "Angel of Death" הכבד והאפל שכתב לינוט עם הקלידן הצעיר Darren Wharton, והמנון ההופעות האולטימטיבי "Are You Ready". חציו השני של האלבום נפתח עם הקלאסיקה הנצחית "The Boys Are Back in Town", וממשיך ישירות אל אחד משיאי תקופת John Sykes - הפצצה המטאלית "Cold Sweat", שבה הסולו המהיר והמלודי של סייקס מוכיח מדוע הפך תוך זמן קצר לאחד מגיבורי הגיטרה הגדולים של שנות ה-80 (ובהמשך לכוכב הראשי של "Whitesnake" באלבום "1987"). משם עוברת הלהקה לגרסה הבלוזית והאיטית שהפכה למסורת בימתית ב-"Don't Believe a Word", ל-"Killer on the Loose" השנוי במחלוקת, ולבלדה המלנכולית והיפהפייה "The Sun Goes Down" - שיר שבהקשר של מופע הפרידה נשמע כמו שירת הברבור המרגשת של לינוט והלהקה כולה. אלא שהרגע שהפך את "Life" למסמך היסטורי נדיר וחד-פעמי בדברי הימים של הרוק מתרחש בצד הרביעי והאחרון של האלבום. לכבוד מופעי הפרידה בלונדון, הזמין Phil Lynott לבמה את גיטריסטי העבר המיתולוגיים שעיצבו את הצליל של "Thin Lizzy" לאורך שנות ה-70 כדי לחגוג יחד את מורשת הלהקה. תחילה עולה לבמה הגיטריסט הסקוטי הפרוע Brian Robertson (מתקופת תור הזהב של האלבומים "Jailbreak" ו-"Johnny the Fox") לביצוע משותף ומחשמל של המנון הפולק-רוק הקלטי "Emerald". מיד אחריו תופס את מקומו אגדת הבלוז-רוק האירית Gary Moore, שיחד עם לינוט, גורהם וסייקס מוביל ביצוע וירטואוזי ומסחרר בן קרוב לשבע דקות ליצירת המופת "Black Rose", וממשיך לבלדת הנשמה הקורעת "Still in Love With You" (שנמשכת כאן לתשע דקות של אמוציות חשופות וסולואים מופתיים). שיא השיאים מגיע ברצועת הסיום של האלבום - "The Rocker" (מתוך האלבום "Vagabonds of the Western World" משנת 1973). ברגע נדיר של אחווה מוזיקלית שאין שני לו, מצטרף אל הבמה גם הגיטריסט המקורי ומייסד הלהקה Eric Bell. יחד עם John Sykes, Scott Gorham, Gary Moore ו-Brian Robertson, ניצבים על במה אחת חמישה גיטריסטים מובילים (שמונה נגנים בסך הכל על הבמה!) לג'אם פרידה אדיר, רועש ומרגש שבו כל אחד מהם מקבל תור להפציץ בסולו משלו. כשנתיים בלבד לאחר צאת האלבום, ב-4 בינואר 1986, הלך Phil Lynott לעולמו בגיל 36 בלבד, והותיר אחריו חלל עצום בעולם המוזיקה. עובדה טרגית זו הפכה את "Life / Live" להרבה יותר מעוד אלבום הופעה - זהו קו הסיום הרשמי והמפואר של אחת הלהקות האהובות, המקוריות והמשפיעות ביותר ברוק הקלאסי ובהבי-מטאל, ומצבה חיה ופועמת לגאון האירי שידע לשלב קשיחות של רחוב עם נשמה של משורר. להאזנה: Spotify, Apple Music "Face/Off" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 16 לאוקטובר 2001 שבר Ozzy Osbourne "בצורת" של 6 שנים עם "Down to Earth" אלבום האולפן השמיני שלו. אחרי אלבומו הקודם "Ozzmosis" משנת 1995 הקדיש Ozzy את מירב זמנו לפסטיבל "Ozzfest" שעלה לראשונה בשנת 1996. הוא סיפר שהעיסוק בפסטיבל המטאל היה כל-כך מהנה עבורו, שכל מה שהוא רצה הוא פשוט להמשיך ולהופיע כמו ה- "Grateful Dead", אבל חברת התקליטים לחצה והתוצאה היתה "Down to Earth", אחד מהאלבומים היפים של Ozzy Osbourne במילניום הנוכחי. לכבוד האלבום אסף Ozzy Osbourne סביבו "נבחרת חלומות", פשוט אין הגדרה אחרת שיכולה להסביר את אוסף הנגנים המוכשרים בלהקה. המתופף Mike Bordin מלהקת "Faith No More" שהצטרף ללהקת הליווי של אוזי בשנת 1996, אך זהו אלבומו הראשון עם נסיך האופל. הבסיסט Robert Trujillo שזמן קצר לאחר הוצאת האלבום יצטרף ללהקת "Metallica", והגיטריסט Zakk Wylde שחזר להרכב לאחר שמרבית החומר לאלבום נכתב. כידוע, Ozzy Osbourne נוהג לכתוב את החומרים לאלבומיו בסיוע חברי להקתו, בעיקר הגיטריסטים המוכשרים שליוו אותו. לכן, בהיעדרו של Zakk Wylde שהצטרף בשלב מאוחר יותר, נשען אוזי במלאכת הכתיבה על שני מוזיקאים ומפיקים מוכשרים. Tim Palmer שעבד עם רבים וטובים כמו Robert Plant, U2, David Bowie ועוד ואפילו זכה למקסס להקות כמו "Mother Love Bone" ו- "Pearl Jam" באלבום המופת "Ten". פאלמר היה השותף העיקרי לכתיבה, הוא גם הפיק ומיקסס את האלבום ומנגן בגיטרת קצב, גיטרה אקוסטית וקלידים ושר קולות רקע. השותף השני היה Marti Frederiksen מפיק וכותב שירים מוכשר שעבד בין היתר עם "Aerosmith" ו- "Mötley Crüe". האלבום הזה מאוד מזכיר לנו את "No More Tears" המצוין ששוחרר בדיוק עשור קודם לכן. הקו המוזיקלי דומה וכולל שילוב של שירים קליטים ומלודיים לצד קטעי הבי מטאל קלאסי. בדומה ל- "No More Tears" ההפקה מאוד נקיה, מלוטשת ומאוזנת והליריקה מאוד אישית, כאשר כמעט כל המילים באלבום הזה עוסקים, בדרך זו או אחרת, בחייו הפרטיים של אוזי. כך לדוגמא, השיר הפותח והסינגל הראשון "Gets Me Through" הוא מכתב תודה של אוזי למעריציו, בו הוא גם מצהיר ומתוודה: "I'm not the Anti-Christ or the Iron Man", בקטע "You Know…part 1" אוזי מתנצל בפני בנו ובתו עם המילים "Tried to be your father Things just made it harder Sorry if I made you cry..." והשיר "Running Out Of Time" הוא מעין חשבון נפש שלו הנובע מההכרה שאף אחד לא חי לנצח וזמננו על כדור הארץ קצוב. מבחינה מוזיקלית זה אחד מהאלבומים היותר מאוזנים של "נסיך האופל" אין בו כמעט נפילות והוא סוחב יפה מאוד בשמיעה רציפה, ללא צורך לדלג על שירים. החל מפתיחת הפסנתר של "Gets Me Through" שנחתכת מיד עם הריף המונוטוני והמהפנט של Zakk Wylde, דרך "Facing Hell" עם הסאונד הסמי-גארנג'י, "That I Never Had" שהריף לו נשמע לנו כמו משהו שהגיטריסט Randy Rhoads יכול היה לכתוב, "Junkie" הפשוט מדהים עם הריף המטורף בו אוזי מנסה להזהיר את מעריציו מההשלכות של הסמים בגדר "אין חכם כבעל ניסיון", "Black Illusion" שהריף המוביל שלו נשמע לנו כמו שילוב של "Stone Temple Pilots" עם "Black Sabbath" ועד "Can You Hear Them?" שחותם את האלבום עם תיפוף המארש. אוזי דואג לאזן את הקטעים הכבדים יותר באלבום עם בלדות וקטעים איטיים יותר כמו "Dreamer" המצוין שאוזי כינה כגרסה שלו לשיר "Imagine" של John Lennon בו הוא מבכה את האנושות שהורסת את כדור הארץ, "No Easy Way Out" שגם הפתיחה האקוסטית שלו וגם ההמשך הזכירו לנו משום מה את "Alice in Chains", הקטע הקצר "You Know…part 1" בו הוא מתנצל בפני ילדיו וכמובן "Running Out Of Time" המרגש. אין ספק שאוזי הלך באלבום הזה על הצד הזהיר שנועד לרצות כמה שיותר אנשים במיוחד את חברת התקליטים ואת הכיס שלו. אלבום קליט שאין בו את הנועזות והרגש של של האלבומים הראשונים. אין ספק, אוזי כמו אוזי תמיד יספק את הסחורה והאלבום הזה הוא בהחלט לא אלבום רע, אבל הוא חסר את הניצוץ והגאונות שהכרנו בראשית הקריירה שלו. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Electric Ladyland", אלבום האולפן השלישי של "The Jimi Hendrix Experience" שוחרר ב- 16 לאוקטובר 1968. האלבום הכפול הזה הוא האחרון של הפאוור טריו המדהים "The Jimi Hendrix Experience" והוא כנראה גם פסגת היצירה שלהם, אז בואו נצלול עמוק אל תוך האלבום ה"מחשמל" הזה ונספר לכם עליו 20 עובדות מעניינות: 1. זה אלבום האולפן האחרון ש- Jimi Hendrix הוציא לאור עוד בחייו. 2. זה האלבום שלקח הכי הרבה זמן להנדריקס להקליט, מעל שנה, זמן ארוך מאוד באותם זמנים. 3. האלבום הורכב מסשנים שונים שהוקלטו במספר לוקיישנים במהלך אותה שנה בין יולי 1967 לאוגוסט 1968. 4. מדובר באלבום הכי מצליח של הפאוור טריו והיחיד שלהם שהגיע למקום הראשון במצעדים. 5. בעיות חוזיות ומשפטיות שהיו להנדריקס עיכבו את יצירת האלבום ואילצו אותו לצאת להופעות כדי לממן את ההקלטות. 6. זהו האלבום הראשון של "The Jimi Hendrix Experience" שהופק בניהולו ובהפקתו של הנדריקס עצמו. צ׳נדלר, שהפיק את שני קודמיו, עזב במהלך הסשנים, ורוב האלבום הוקלט לאחר פרידתם. 7. במהלך ההקלטות עזב המפיק ומי שיהיה מנהלו של הנדריקס וגם זה שגילה אותו - Chas Chandler. צ'נדלר התייאש מהפרפקציוניזם של הנדריקס ומעשרות הטייקים, ההכפלות והנסיונות בהקלטות, ביניהן של השיר "Gypsy Eyes". 8. בתקופת ההקלטות החלה להקתו בתהליך התפוררות כאשר בין היתר הבסיסט Noel Redding מקים באמצע שנת 1968 הרכב משלו שנקרא "Fat Mattress". 9. האלבום כולל גירסת כיסוי אלמותית לשיר "All Along the Watchtower" של Bob Dylan אשר הופיע לראשונה באלבומו "John Wesley Harding" משנת 1967. בהקלטת השיר נכחו Brian Jones חברו הטוב של הנדריקס מלהקת "The Rolling Stones" אשר ניגן בכלי הקשה, ו- Dave Mason המוכר מלהקת "Traffic" אשר ניגן בגיטרת 12 מיתרים. ג'ונס ניסה בתחילה לנגן כאן גם על פסנתר אבל הוא לא היה מספיק טוב לטעמו של הנדריקס אשר לא רצה להעליב אותו ופשוט העביר אותו לכלי הקשה. 10. בעקבות ויכוח של הנדריקס עם Noel Redding במהלך הקלטת השיר, עזב האחרון את האולפן ודייב מייסון אחז בבס במקומו, אך בסופו של דבר תפקיד הבס שנשמע בהקלטה הסופית בוצע על-ידי לא אחר מאשר הנדריקס עצמו. 11. השיר "All Along the Watchtower" הפך להיות מזוהה יותר דווקא עם הפרשנות שנתן לו ג'ימי הנדריקס ולאחד מהסינגלים המובילים בשנת 1968. אפילו דילן בעצמו חשב שהביצוע של הנדריקס טוב יותר משלו. 12. הגירסה של הנדריקס לשיר קיבלה את פרס "Grammy Hall of Fame" בשנת 2001, ודורגה במקום ה -47 במספר 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין רולינג סטון בשנת 2004. 13. מי ששימש כטכנאי במהלך הקלטת השיר היה Tony Bongiovi בן דודו של Jon Bon Jovi. הוא סיפר שהנדריקס לא היה מרוצה בהתחלה מהתוצאות ולאט לאט הכפיל יותר ויותר קטעי גיטרה. בנוסף הוא השתמש במצית זיפו כגיטר סליידר בהקלטה. 14. אמה של Whitney Houston שהיתה זמרת ליווי של ארת'ה פרנקלין שימשה כזמרת קולות רקע בשיר "Burning of the Midnight Lamp". 15. בשיר "Crosstown Traffic" משתמש הנדריקס בסוג של "Kazoo" אותו הכין בעצמו ממסרק ונייר צלופן. הצליל שנוצר מהקאזו שימש להכפלת ערוץ הגיטרה. בשיר משמש דייב מייסון כזמר קולות רקע. הנדריקס גם מנגן כאן בפסנתר. 16. במהלך הקלטת קטע הג'אם "Voodoo Chile" השתתפה נבחרת "אול סטאר" של אומנים, ביניהם Steve Winwood שהיה אז בלהקת "Traffic" והבסיסט Jack Casady מלהקת "ג'פרסון איירפליין". 17. הנדריקס ניסה לשחזר באותו שיר את אווירת המועדון הניו יורקי "The Scene" ברח' 46, בו נהג לבקר במהלך הקלטת האלבום. הוא נכנס למועדון לאחר הופעה של להקת "Traffic" והזמין משם כמות גדולה של נגנים לאותו ג'אם סשן מפורסם, בינהם Jack Casady ו- Steve Winwood, כאמור. 18. השיר "Voodoo Child (Slight Return)" הוקלט ב-3 במאי 1968 באולפני "Record Plant" בניו יורק, כאשר צוות של ABC-TV צילם את עבודת הלהקה לצורך כתבת חדשות מתוכננת. לא ידוע אם הצילומים שודרו, ובהמשך הם נגנבו מארכיון הרשת. 19. שתי העטיפות החלופיות של האלבום לא נבחרו על-ידי הנדריקס ולא היו מקובלת עליו. הנדריקס רצה שעטיפת האלבום תכלול תמונה שצילמה לינדה איסטמן (בעתיד מקרטני), המציגה אותו ואת להקתו לצד ילדים המשחקים ליד פסל של אליסה בארץ הפלאות הממוקם בסנטרל פארק של ניו יורק. במקום זאת חברת התקליטים השתמשה בצילום מגורען של הנדריקס מהופעתו ב- "Saville Theatre" בלונדון בשנת 1967, בעוד שהלייבל הבריטי השתמש בצילום פרובוקטיבי של 19 בחורות מעורטלות. 20. האלבום נכנס לרשימת 100 האלבומים הגדולים של ה- "Q magazine" משנת 2003 וגם לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 16 לאוקטובר, 1976 "Thin Lizzy" הוציאו את האלבום השביעי שלהם "Johnny the Fox". האלבום הזה מציג את הלהקה בשיא היצירתיות שלה. "Thin Lizzy" משלבת כאן הארד רוק עם בלוז, פולק ואפילו אלמנטים של פאנק וסול, תוך שמירה על ה- DNA של הלהקה ובפרט על מתקפת ה- Twin Guitar המוכרת שלהם. האלבום נולד במהלכה של תקופה מאתגרת עבור הסולן Phil Lynott. לאחר שחלה בדלקת כבד, אושפז לינוט בבית חולים במנצ'סטר, במהלך החודשים יוני ויולי בשנת 1976, דבר שאילץ את הלהקה לקצר את סיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Jailbreak". למרות המצב, ניצל לינוט את זמנו, ובעודו חמוש בגיטרה אקוסטית כתב את השירים שיהוו את עמוד השדרה של "Johnny the Fox" במיטתו שבבית החולים. זהו אלבום האולפן האחרון של "Thin Lizzy" שבו הגיטריסט Brian Robertson היה חבר מלא בהרכב. הוא חזר והשתתף בחלק מהקלטות האלבום הבא, "Bad Reputation", לפני שעזב סופית ב-1978. באלבום מתארח גם Phil Collins מלהקת "Genesis", חברו של לינוט, בכלי הקשה. האלבום נפתח עם "Johnny", קטע הארד רוק אופייני ללהקה המגולל את סיפורו של פורע חוק, ומושך מיד את המאזינים אל תוך עולם הדמויות המורכבות של Phil Lynott. חדי האוזן מביניכם בוודאי יבחינו שהלהקה בחרה ללוות כאן את עצמה בתזמורת כלי נשיפה, אשר תשוב לבקר בהמשך האלבום מחוזקת בתזמורת כלי מיתר. עבודת "הגיטרה התאומה" Brian Robertson ו- Scott Gorham, הכל-כך ייחודיות ל- "Thin Lizzy", נמצאת באלבום הזה במלוא עוצמתה, בפרט ברצועות כמו "Rocky" ו-"Massacre" המעולה שמציגות את התעוזה הטכנית ואת האנרגיה המחשמלת שלהם. שירים כמו "Borderline" ו- "Fools Gold" מתעמקים בנושאים אישיים יותר, ומציעים למאזין צד רך ורגוע יותר בהשוואה לסאונד ההארד רוק של האלבום. גם הבלדות "Old Flame" ו- "Sweet Marie" מספקות ניגוד לקטעים הקשוחים יותר, ומציגות את היכולת של לינוט לאזן בין מלודיה ורוך לרוק עוצמתי. אחד הקטעים המיוחדים של האלבום הוא "Johnny the Fox Meets Jimmy the Weed" שמשדר אווירה פאנקית אשר מוכיחה את הנכונות של הלהקה להסתכן ולהתנסות בסגנונות מוזיקליים חדשים. אחד הרגעים המרכזיים בתהליך יצירת האלבום היה העימות בין לינוט ורוברטסון בנוגע ללחן של השיר "Don't Believe a Word". בתחילה, הציג לינוט את השיר ללהקה כבלוז איטי בן 12 תיבות, אך רוברטסון לא התאפק ואמר ללינוט שהשיר נשמע "חרא". בסופו של דבר השיר עובד מחדש בסגנון בלוז-רוק מהיר שהמעריצים מכירים היום, אם כי הגרסה הבלוזית המקורית צצה מאוחר יותר כשלינוט, המתופף Brian Downey והגיטריסט Gary Moore הקליטו אותו לאלבום "Back on the Streets" של מור משנת 1978. למרות ש- "Johnny the Fox" לא זכה להצלחה המסחרית של "Jailbreak", הוא אחד מהאלבומים המוערכים אשר מהווה עדות ליצירתיות של "Thin Lizzy". האלבום נכתב בצל מחלתו של לינוט והמתחים הפנימיים של הלהקה, הוא כולל התנסות בסגנונות חדשים, אבל הוא עדיין מצליח לשמור על האנרגיה המוכרת של הלהקה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-16 באוקטובר 1997 יצא ביפן "Jugulator", אלבומה ה-13 של להקת "Judas Priest", שהגיע לארצות הברית ולשווקים נוספים ב-28 באוקטובר 1997. שבע שנים אחרי "Painkiller", המכונה חזרה לעבוד עם קול אחר ועם הרבה זעם. בשביל מי שחיכה לשמוע שוב את הצליל המוכר, "Jugulator" היה עלול להרגיש כמו דלת שנטרקת בפנים. הגיטרות נמוכות יותר, האווירה חונקת והאלימות מחלחלת כמעט לכל פינה. אבל דווקא האלבום השנוי במחלוקת הזה מאפשר לשמוע עד כמה הלהקה הייתה מוכנה להסתכן כדי להמשיך להתקיים. גם כשהתוצאה אינה אחידה, קשה להאשים אותה בחוסר מחויבות. עזיבתו של Rob Halford ב-1992 הותירה חלל שהיה גדול בהרבה ממשרת סולן פנויה. אחרי שני עשורים שבהם הקול שלו נעשה חלק מההגדרה של הבי מטאל, עצם המחשבה על "ג'ודאס פריסט" בלעדיו דרשה מהמעריצים לשנות הרגלי האזנה. בזמן שהלפורד פנה לדרך חדשה, חבריו נשארו עם השם, עם הגיטרות ועם השאלה איך ממשיכים. התשובה הגיעה מאקרון שבאוהיו, בדמות Tim "Ripper" Owens. אוונס כבר שר בלהקת "Winters Bane" וביצע את שירי "פריסט" במסגרת הרכב המחווה "British Steel". קלטת וידאו של הופעתו הגיעה אל המתופף Scott Travis ומשם אל חברי הלהקה. הסיפור נשמע כמעט מופרך. מעריץ מוזמן לאודישן אצל גיבוריו, שר את "Victim of Changes" ומקבל את התפקיד. אלא שהקול שהביא איתו היה אמיתי מאוד. הגבוהים היו שם, וגם העוצמה, אבל לצדם הגיעו חספוס וגוון מאיים שהרחיבו את אפשרויות ההבעה של הלהקה. חשוב לזכור שרוב החומר כבר נכתב לפני הצטרפותו. הגיטריסטים Glenn Tipton ו-K. K. Downing כתבו את המוזיקה, וטיפטון את המילים. יחד עם הבסיסט Ian Hill ועם טראוויס הם בחרו בגישה קשוחה יותר, עם כיווני גיטרה נמוכים וריפים שנותנים למשקל ולקצב תפקיד מרכזי. ההפקה הופקדה בידי טיפטון, דאונינג ו-Sean Lynch, וההקלטות נערכו בשנים 1996-1997, בין היתר באולפני "Silvermere" שבסארי. אוונס תיאר בהמשך עבודה מתישה על טייקים חוזרים, כשחברי הלהקה בודקים עד לאן אפשר למתוח את קולו. התוצאה משלבת את הדיוק של ההרכב עם גרוב מטאל, ת'ראש ונגיעות קוליות שנושקות לדת' מטאל. אפשר לשמוע בה את שנות התשעים, אבל גם את ההמשך ההגיוני לצדדים הקיצוניים של "Painkiller". הגיטרות התאומות עדיין מחליפות מהלומות, והדאבל בס של טראוויס עדיין דוחף מאחור. ההבדל הוא בתחושה. פחות מרחב להמנונים ולמלודיות שמתרוממות מעל השיר, יותר ריפים שחופרים מתחת לרגליים. לפעמים זה מסעיר, ולפעמים התחושה היא שהלהקה מתעקשת להכביד גם כששיר מסוים היה מרוויח מקצת אוויר. שיר הנושא "Jugulator" מכניס אותנו פנימה דרך רעשים מכניים וגיטרות שנשמעות כמו מנוע שמנסה להתניע מתוך חלום רע. כשהקצב מתייצב והקול של אוונס ננעץ בו, מקבלים הצגת תכלית של ההרכב החדש. המפלצת הממוכנת שבמילים מתאימה לצליל. הריף טוחן, התופים נוהמים והגיטרות חותכות מעליהם. יש כאן המשכיות ברורה לדימויים של הלהקה, אלא שהפעם קשה למצוא גיבור שיציל את העולם מהיצור שמגיח אליו. השיר "Blood Stained" ממקד את האיום באנשים עצמם. מאחורי הפזמון החוזר מסתתר כתב אישום נגד מלחמות, טיהור אתני ופוליטיקאים שמנסים להסתיר את הדם שעל ידיהם. הגיטרות יוצרות תנועה כבדה שאפשר להניד אליה את הראש, ואוונס מחליף בין נשיכה נמוכה לצרחות גבוהות. בעינינו, זה אחד המקומות שבהם הכיוון החדש עובד היטב. הריף והחזרה המילולית מחזקים זה את זה, והכעס מקבל כתובת. רצף השירים "Dead Meat", "Death Row" ו-"Decapitate" מבהיר גם את מגבלות האלבום. יש כאן נגינה מדויקת וריפים כוחניים, אבל הצטברות הדימויים האלימים והעיבודים הדחוסים עלולה להקהות את האפקט. דווקא הכישרון של הנגנים גורם לנו לרצות יותר הבדלים בין הצבעים. במקום שבו האלבום משנה את הקצב הפנימי ונותן למתח להיבנות, הוא מצליח לפגוע עמוק יותר. זה בדיוק מה שקורה בשיר "Burn in Hell". הפתיחה המאופקת יחסית, השירה הנמוכה והגיטרה שמטפטפת איום מאפשרות לנקמה שבמילים לבעבע לפני ההתפרצות. בהמשך המהירות עולה, ואוונס עובר מהתגרות כמעט מדוברת לשירה שתופסת את כל החלל. כאן הטווח שלו משרת סיפור ולא רק מפגן יכולת. הקליפ קיצר את השיר, אבל גרסת האלבום, שנמשכת קרוב לשבע דקות, מאפשרת להרגיש את כל הדרך מן האיום אל ההסתערות. השיר "Brain Dead" מוסיף לאלבום סוג אחר של אימה. הדובר לכוד בגוף שאינו מגיב, כשהתודעה ממשיכה לקלוט את מה שקורה סביבו. החזרתיות והתחושה המוגבלת של התנועה המוזיקלית מקבלות כאן משמעות מטרידה. אחרי כל כך הרבה תיאורי כוח ואלימות, חוסר האונים הזה מצליח לערער דווקא מפני שאין ממנו מוצא. זה רגע שמעניק לחושך של האלבום עומק אנושי. לקראת הסיום מגיע השיר "Bullet Train", והאלבום חוזר לדהור. הריף, התופים והצרחות יוצרים תחושת תאוצה, אבל המילים מציירות גם לחץ נפשי והתפוררות פנימית, כאילו המהירות עצמה חודרת אל הראש. זה אחד החיבורים המשכנעים בין הסגנון החדש לבין הדחף המוכר של הלהקה, והוא גם זיכה אותה במועמדות לגראמי בקטגוריית ביצוע המטאל הטוב ביותר ב-1999. ואז מגיע השיר "Cathedral Spires", ולפתע כל מה שהיה חסר בחלקים מהאלבום מוצא את מקומו. במשך יותר מתשע דקות הלהקה בונה דרמה שמתחילה בגיטרה נקייה ובשירה מלאת כמיהה, ומתרחבת בהדרגה למראה של עולם גוסס. המעברים בין השקט להתפרצויות נותנים למשקל משמעות, והגיטרות שבות לדבר במשפטים מלודיים שאפשר להישאר איתם גם אחרי ההאזנה. אוונס נשמע כאן אדיר, לא רק כשהוא מטפס גבוה, אלא גם כשהוא מחזיק את המתח ומאפשר לפחד ולתשישות להישמע. בחלקו האחרון של "Cathedral Spires" השירה החוזרת והבנייה ההדרגתית יוצרות תחושה כמעט טקסית. אחרי אלבום שמרבה לתקוף, הסיום הזה מצליח גם לרגש. דאונינג עצמו כתב לימים שהלהקה האמינה שהיא יוצרת קלאסיקה, והביע צער על כך שהשיר לא קיבל את מקומו על הבמה. אנחנו בהחלט מבינים אותו. יש כאן יצירה שעומדת בזכות עצמה, ואחד הנימוקים החזקים ביותר לחזור אל התקופה הזו בלי להסתפק בתווית "האלבום בלי הלפורד". גם העטיפה של Mark Wilkinson מחברת את הפרק החדש לעולם החזותי של הלהקה. היצור הביומכני, המתכת והאש ממשיכים שפה שכבר הכרנו, אבל כאן המפלצת משתלטת על התמונה. זה דימוי שמתאים לאלבום שבו הטכנולוגיה, הגוף והאימה מתערבבים כמעט ללא הפרדה. עם יציאתו הגיע "Jugulator" למקום ה-82 במצעד האלבומים האמריקאי, והתגובות אליו היו חלוקות. אוונס המשיך עם הלהקה גם לאלבום "Demolition" משנת 2001, עד לחזרתו של הלפורד ב-2003. במבט לאחור, קל להבין מדוע האלבום הזה נשאר שנוי במחלוקת. הוא דורש מהמאזין לקבל גם קול חדש וגם שינוי בסדרי העדיפויות המוזיקליים באותה נשימה. בעינינו, "Jugulator" מרוויח מהאזנה שאינה עסוקה כל הזמן בשאלה מי חסר בחדר. יש בו עודף כובד, כמה קטעים פחות זכירים והזדמנויות שלא מוצו, אבל יש בו גם להקה חיה, זמר מצוין ונכונות לקחת סיכון. בעיקר, יש בו שירים שמצדיקים את קיומו הרבה מעבר לחשיבותו ההיסטורית. הסיום המופלא שלו מזכיר שגם בתוך הפרק הקודר הזה, "ג'ודאס פריסט" עדיין ידעה להרים את המבט אל השמים. להאזנה: YouTube Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-15 באוקטובר 1984 הוציאה להקת "AC/DC" את המיני-אלבום "'74 Jailbreak". זהו EP בן 5 רצועות כולן מהתקופה המוקדמת של הלהקה, אשר יצאו באלבומי הלהקה ששוחררו באוסטרליה בלבד בשנות ה-70. כל השירים הוקלטו במקור בין השנים 1974 ל-1976, אך לא היו זמינים בהוצאות הבינלאומיות עד לשחרור ה-EP הזה. המיני אלבום מציג לעולם את האנרגיה הגולמית והבלתי מלוטשת אשר בסופו של דבר תהפוך את "AC/DC" למעצמת הארד רוק. ה-EP יוצא לדרך עם שיר הכותרת הנפיץ, "Jailbreak", שיצא במקור בשנת 1976 בגרסה האוסטרלית של האלבום "Dirty Deeds Done Dirt Cheap". זהו המנון גס ומרדן של התרסה וחופש אשר מדגים את הנושאים המוקדמים בהם התעמקה "AC/DC" בראשית שנותיה. השירה המחוספסת של Bon Scott ועבודת הגיטרה הסוחפת של Angus Young, השיר הזה מהווה דוגמה מצוינת לסגנון הכל-כך מוכר של הלהקה: פשוט, עוצמתי וישיר! עם ריף קליט ומהפנט שבונה את המתח לפני שהוא מתפרץ לפזמון בלתי נשכח. זה ללא ספק אחד מרגעי השיא של הקטלוג המוקדם של "AC/DC". ארבע הרצועות הנוספות ב-EP שוחררו במקור בגרסה האוסטרלית של אלבום הבכורה של הלהקה, "High Voltage", אשר הוקלט בשנת 1974 ויצא בתחילת השנה שלאחר מכן. השיר "You Ain't Got a Hold on Me" הוא גרוב בלוזי נינוח עם קצב מתנדנד המשלים את ההגשה הכריזמטית והחצופה של סקוט. "Show Business", הוא שיר רוקנ'רול בקצב מהיר שמכוון אל הצד המטופש של תעשיית המוזיקה. "Soul Stripper" נמתח לאט עם אינטרו מהפנט ובלוזי לפני שנבנה לתוך גרוב חזק יותר וכולל סולו נדיר של Malcolm Young לצידו של אחיו Angus Young. לעומתו "Baby, Please Don't Go", הוא ביצוע באוקטן גבוה לקלאסיקת הבלוז של Big Joe Williams, שהתפרסמה גם בביצוע של להקת "Them". הגרסה של "AC/DC" מהירה, צועקת ומחשמלת יותר, כשתעלולי הגיטרה הפרועים של אנגוס תופסים את מרכז הבמה. לסיכום, "'74 Jailbreak" הוא הצצה מרגשת לשורשים של "AC/DC". אלבום שנועד להשלים את האוסף לכל אותם אלה שרכשו את ההוצאות הבינלאומיות החסרות של אלבומיה הראשונים של הלהקה. האנרגיה, הגישה והמוזיקליות שהוצגו בהקלטות המוקדמות הללו מציגים את הבסיס הגולמי עליו תבנה הלהקה את הקריירה האגדית שלה. למרות שמדובר באוסף קצר, הוא עמוס במרץ הצעיר וברוח הרוקנ'רול החצופה והבלתי מסוננת של "AC/DC". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-19 באוקטובר 1983 יצא "No Parole from Rock n' Roll", אלבום הבכורה של להקת "Alcatrazz". בתחילת שנות ה-80, עולם הרוק והמטאל חיפש את הדבר הגדול הבא. אחרי שעזב את להקת "Rainbow" של ריצ'י בלאקמור ולאחר מכן את "Michael Schenker Group" עקב סכסוכים יצירתיים, הסולן הבריטי המחוספס והעוצמתי Graham Bonnet מצא את עצמו בנקודת מפנה בקריירה. יחד עם הבסיסט הוותיק Gary Shea והקלידן Jimmy Waldo (שניהם יוצאי להקת "New England"), החליט Bonnet להקים להקת הארד-רוק משלו שתשלב מלודיות קליטות ברדיו יחד עם וירטואוזיות מפלצתית על הגיטרה. האדם שנבחר למשימה היה נער פלא שוודי אלמוני בן 19 בשם Yngwie Malmsteen, שהביא עמו טכניקה מהירה כברק וגישה ניאו-קלאסית פורצת דרך שטרם נשמעה כמותה בארצות הברית. האלבום, שהוקלט באולפני MSR שבניו יורק והופק על ידי המפיק האגדי Eddie Kramer (מי שעבד עם Jimi Hendrix ו- "Led Zeppelin"), תפס את האנרגיה החשמלית והנפיצה של ההרכב החדש. לצד בונט ומלמסטין, השלים את הרכב הלהקה המתופף Jan Uvena. התוצאה הייתה פצצת אנרגיה חסרת מעצורים שמיזגה את תרבות הרוקנ'רול הקלאסית עם סולואים מהירים ועשירים בהשפעות בארוקיות. האלבום נפתח בסערה עם "Island in the Sun", הסינגל הראשון והלהיט המלודי המרכזי של האלבום, שמציג את השילוב המושלם בין קולו האדיר של בונט לבין ריפים קליטים וסולואים מבריקים של מלמסטין. מיד לאחר מכן מגיע "General Hospital" הקצבי והבועט, ו-"Jet to Jet", אחד הקטעים הכבדים והמרשימים ביותר באלבום, שבו מלמסטין מפגין שליטה אבסולוטית בגיטרה עם פתיחה מהירה כרעם וקטעים אינסטרומנטליים עוצמתיים. האנרגיות הגבוהות נמשכות עם "Hiroshima Mon Amour", שיר דרמטי ועמוק שנחשב בעיני מעריצים רבים לאחד משיאי האלבום, המשלב אווירה אפלה עם שירה מלאת רגש של בונט ונגינה מטלטלת. בחלקו השני של האלבום, "Night Games" (שנכתב במקור עבור קריירת הסולו של בונט) מציג צד קליט, פופי ומלודי יותר שכבש את תחנות הרדיו, לצד "Too Young to Die, Too Drunk to Live" הרוקיסטי והמהיר, ו-"Big Foot" שמדגים את הכימיה הקצבית בין סולו הקלידים של וולדו לגיטרה של מלמסטין. האלבום נחתם עם "Kree Nakoorie" האינסטרומנטלי והמפואר, שבו מלמסטין מקבל במה חופשית להציג את מלוא ארסנל הטכניקה הניאו-קלאסית שלו, מריפים מהירים ועד פריטות סוויפ עוצרות נשימה. למרות שמלמסטין עזב את הלהקה זמן קצר לאחר מכן לטובת קריירת סולו מזהרת (והוחלף בהמשך על ידי Steve Vai), "No Parole from Rock n' Roll" נותר ציון דרך היסטורי ברוק של שנות ה-80, שהוכיח כיצד מפגש בין סולן בלוז-רוק מחוספס לגיטריסט גאון יכול ליצור קסם על-זמני. להאזנה: Spotify, Apple Music "Face/Off" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם או להירשם לעדכונים באתר

ב- 14 באוקטובר 1986 יצא "Alive and Screamin'", אלבום ההופעה החיה הראשון של להקת "Krokus". אמצע שנות ה-80 היו תור הזהב של להקת ההארד רוק וההבי מטאל השווייצרית "Krokus". הלהקה, שהוקמה עוד ב-1975 בעיר סולותורן על ידי הבסיסט Chris von Rohr והגיטריסט Tommy Kiefer, הפכה מלהקת פרוגרסיב רוק מקומית למפלצת ארנות בינלאומית ברגע שצירפה לשורותיה בשנת 1979 את הסולן המלטזי הכריזמטי Marc Storace, בעל גוון הקול המחוספס והצווחני שהזכיר באופן מצמרר את Bon Scott האגדי מלהקת "AC/DC". עם רצף אלבומי מופת שכבשו את השוק האמריקאי וזכו למעמד של אלבומי זהב ופלטינה, ביניהם "Metal Rendez-vous" (משנת 1980), "Hardware" (משנת 1981), "One Vice at a Time" (משנת 1982), אלבום הפריצה האדיר "Headhunter" (משנת 1983) שהופק על ידי Tom Allom (מפיק הבית של "Judas Priest") ו-"The Blitz" (משנת 1984), ביססה "Krokus" את מעמדה כאחת מלהקות ההופעות החמות, הרועשות והאנרגטיות ביותר בעולם, כשהיא חורשת את הבמות הגדולות לצד ענקיות כמו "Def Leppard", "Judas Priest" ו-"Motörhead". אלא שבשנת 1986 הגיעה הלהקה לצומת דרכים. אלבום האולפן התשיעי שלה, "Change of Address", שיצא מוקדם יותר באותה שנה בהפקתו של Tom Werman, ניסה ללטש ולהחליק את הסאונד הגולמי של הלהקה לכיוון הגלאם-מטאל המסחרי והנוצץ של לוס אנג'לס. המעריצים הוותיקים פחות התחברו לשינוי הכיוון המלוטש, וגם היחסים עם חברת התקליטים "Arista Records" הגיעו לסיומם לאחר שהלהקה החליטה לעבור ללייבל "MCA". כדי לסגור את החוזה עם "Arista" בטריקת דלת רועמת ולהזכיר לעולם מהו כוחה האמיתי של "Krokus" ללא פילטרים של אולפן, הוחלט לשחרר אלבום הופעה חיה רשמי ראשון שיתעד את הלהקה בסביבתה הטבעית, על הבמה. האלבום "Alive and Screamin'" הוקלט במהלך סיבוב ההופעות האינטנסיבי של הלהקה בצפון אמריקה ב-1986, בחמש ערים שונות בארצות הברית ובקנדה, אמארילו (טקסס), סינסינטי (אוהיו), בולטימור (מרילנד), פוקיפסי (ניו יורק) וטורונטו (קנדה). הרכב הלהקה בסיבוב זה כלל את הסולן Marc Storace, צמד הגיטריסטים Fernando von Arb ו-Mark Kohler, הבסיסט Tommy Keiser והמתופף Jeff Klaven (לצד קלידן ההופעות Jai Winding). למלאכת ההפקה והמיקס של אלבום ההופעה גויס האיש המושלם למשימה, המפיק וטכנאי הסאונד הבריטי האגדי Tony Platt, מי שהנדס והקליט את אלבומי המופת "Highway to Hell" ו-"Back in Black" של "AC/DC" באולפני Right Track שבניו יורק (ועל המאסטרינג הופקד הגורו George Marino באולפני Sterling Sound). פלאט העניק לאלבום סאונד חי, עוצמתי ובועט, שמעביר במדויק את תחושת החשמל באוויר ואת נהמות הקהל האמריקאי. המופע נפתח בסערה עם הצהרת הכוונות של הלהקה, "Long Stick Goes Boom" מתוך האלבום "One Vice at a Time". כבר מהשנייה הראשונה שבה הריף הכבד של Fernando von Arb חותך את שאגות הקהל והבס הדוהר נכנס לתמונה, ברור מדוע השוו את השווייצרים לאחיהם מאוסטרליה, כש-Marc Storace שולט בקהל ביד רמה. מיד אחריו עוברת הלהקה להילוך גבוה עוד יותר עם "Eat the Rich", פצצת האנרגיה הפותחת את האלבום "Headhunter", שמציגה את השילוב הקטלני בין גיטרות הקצב המדויקות של Mark Kohler לסולואים המלודיים והחדים של von Arb, לפני שהאורות מתעמעמים לקראת רגע השיא האמוציונלי של הערב, בלדת הענק הנצחית "Screaming in the Night". בביצוע חי ומרגש בן שש דקות, מצליח Storace להעביר צמרמורת בכל תו, כשהקהל כולו שר יחד איתו את הפזמון האייקוני שהפך ללהיט ה-MTV הגדול ביותר של הלהקה. האנרגיות הגבוהות נמשכות עם "Hot Shot City" הקצבי (הנציג היחיד באלבום מתוך "Change of Address", שזוכה כאן לביצוע חי, שרירי ומחוספס בהרבה מגרסת האולפן) ועם המנון האצטדיונים הסוחף "Midnite Maniac" מתוך "The Blitz", שהגיע לצמרת מצעד הרוק של הבילבורד. בהמשך חוזרת הלהקה לשורשים המוקדמים שלה עם "Bedside Radio" הממכר מתוך "Metal Rendez-vous", שמדגים את הגרוב הקליט והרוקנ'רולי של תחילת דרכה. הפתעה מיוחדת באלבום מגיעה בדמות השיר "Lay Me Down" - קטע הארד-רוק אנרגטי ומצוין שלא הופיע באף אלבום אולפן קודם של הלהקה, ונכתב במיוחד עבורה על ידי המפיק והיוצר Bob Marlette יחד עם Sue Shifrin. לקראת סיום, מצדיעה הלהקה לאחת מהשפעותיה הגדולות עם גרסת הכיסוי הסוחפת ל-"Stayed Awake All Night" של להקת הרוק הקנדית "Bachman-Turner Overdrive" (שבוצע במקור ב-"Headhunter"), אשר הופכת על הבמה לג'אם גיטרות ותופים סוחף בן כמעט שש דקות. את אקורד הסיום המוחץ מספק שיר הנושא של אלבומה המצליח ביותר - "Headhunter". במפגן עוצמה של דאבל-בס דוהר מבית מדרשו של Jeff Klaven, ריפים חותכים וצווחות הווי-מטאל בלתי אפשריות של Storace שחוצות את גבול היכולת האנושית, חותמת "Krokus" ארבעים ושתיים דקות של אדרנלין טהור וללא רגע דל אחד. גם עטיפת האלבום המבעיתה והאייקונית, שאוירה על ידי אמן הפנטזיה והאימה הבריטי הנודע Les Edwards, נחרטה בזיכרון של כל חובב מטאל משנות ה-80: דמות מפלצתית וגרוטסקית בעלת עיניים צהובות ושיניים חדות המתעוררת בצרחה מתוך מיטה בחדר חשוך שווילונותיו מתנופפים ברוח, איור שלכד בצורה מושלמת את שם האלבום ואת הרוח הפרועה שלו. עם צאתו, נכנס "Alive and Screamin'" למצעד הבילבורד 200 האמריקאי ונשאר עד היום למסמך ההיסטורי האולטימטיבי שמתעד את "Krokus" בשיא כוחה ותפארתה. עבור מי שרוצה להבין מדוע החבורה השווייצרית הזו כבשה בסערה את אמריקה של שנות ה-80, תשע הרצועות החיות האלו הן התשובה המוחצת ביותר. להאזנה: YouTube Music, Deezer "Face/Off" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם או להירשם לעדכונים באתר

ב- 15 באוקטובר 1996 יצא "Life Is Peachy", אלבום האולפן השני של להקת "Korn". שנתיים בלבד לאחר שאלבום הבכורה המהפכני שלה (משנת 1994) טלטל את עולם המוזיקה הכבדה והניח את היסודות למהפכת הנו-מטאל, מצאה את עצמה החמישייה מבייקרספילד, קליפורניה - הסולן Jonathan Davis, הגיטריסטים James "Munky" Shaffer ו-Brian "Head" Welch, הבסיסט Reginald "Fieldy" Arvizu והמתופף David Silveria - מול אתגר אדיר: איך ממשיכים הלאה אחרי אלבום שפתח פצע מדמם וחשוף שסחף אחריו דור שלם? במקום לנוח על זרי הדפנה או ללטש את הסאונד לכיוון מסחרי ורדיופוני יותר (כפי שיקרה בהמשך עם שוברי הקופות "Follow The Leader" מ-1998 ו-""Issues" מ-1999), בחרה "Korn" לעשות בדיוק את ההפך. מיד עם סיום סיבוב ההופעות המתיש של אלבום הבכורה, חזרה הלהקה באפריל 1996 אל אולפני Indigo Ranch שבמאליבו עם המפיק האגדי Ross Robinson. החזון היה ברור. להקליט אלבום מהיר, אינסטינקטיבי, מלוכלך וכבד פי כמה, כזה שנשמע כמו התקף חרדה מתמשך ורוחש זעם גולמי. תהליך היצירה של "Life Is Peachy", ששמו האירוני והציני ("החיים דבש") נלקח משם של תיקיית לימודים (Pee-Chee folder) שאייר באותה תקופה הבסיסט Fieldy, היה קצר, כאוטי ואינטנסיבי במיוחד. הלהקה נכנסה לאולפן עם שירים ספורים בלבד, וכתבה את רוב האלבום תוך כדי תנועה מתוך ג'אמים אפלים, אלתורים ספונטניים ולחץ זמנים אדיר. כדי לשמור על תחושת החיספוס האותנטית, כמעט ולא נעשה שימוש בהכפלות אולפניות, ורבים מהקטעים הוקלטו בטייקים חיים ראשונים ששימרו את האנרגיה האלימה של החדר. האלבום נפתח במכת חשמל טהורה עם "Twist". ארבעים ותשע שניות בלתי נשכחות שבהן Jonathan Davis יורק שירת סקאט (Scat) גרונית, מעוותת ופסיכוטית מעל ריף שבעה מיתרים מועך של Munky ו-Head. הקטע נולד באולפן כשדייוויס ניסה להסביר לחברי הלהקה באמצעות קולו איזה מקצב הוא שומע בראשו, ורוס רובינסון התעקש להקליט זאת בדיוק כך. מיד אחריו מתפרץ "Chi", שנקרא על שמו של בסיסט להקת "Deftones" המנוח, Chi Cheng. השיר מציג במלוא תפארתו את סאונד הסלאפ-באס הקרקשוני והמטונף של Fieldy לצד מעברי הדינמיקה החדים של הלהקה בין לחישות מצמררות לצרחות אימה, כשהטקסט עוסק בהתמודדות עם כאב באמצעות אלכוהול וסמים. לאחר מכן מגיעים "Lost" הקודר ו-"Swallow" הקלסטרופובי, שמעמיקים את תחושת הפרנויה והניכור, לפני שהאלבום מגיע לאחד מרגעי השיא המוכרים ביותר שלו - הסינגל הראשון "No Place to Hide". השיר, שזיכה את הלהקה במועמדות לפרס הגראמי בקטגוריית ביצוע המטאל הטוב ביותר, מובל על ידי תיפוף הגרוב השבטי והחד של David Silveria וגיטרות צורמות שמדמות אזעקה, כשדייוויס חושף את תחושת הפלישה לפרטיות והחשיפה הרגשית בעקבות הפרסום הפתאומי. מיד אחריו נוחת "Porno Creep", קטע אינסטרומנטלי Fאנקי, אפלולי וקולנועי שמשמש כפסקול מעוות לסרטי אקספלויטיישן משנות ה-70, ומהווה הקדמה מושלמת לסינגל המצליח והאייקוני ביותר מהאלבום - "A.D.I.D.A.S." (ראשי תיבות סרקסטיים ל-All Day I Dream About Sex). השיר הפך את האובססיה ליצר ומין להמנון היפ-מטאל סוחף, גרובי ומרקיד באפלה, שלווה בקליפ בלתי נשכח בבימויו של ג'וזף קאהן, שבו נראים חברי הלהקה מוטלים בתוך חדר מתים לאחר תאונת דרכים קטלנית. אחת הפנינים האנרגטיות והמפתיעות באלבום היא "Wicked", גרסת כיסוי פרועה ומלאת הומור עצמי לשירו של אגדת ההיפ-הופ Ice Cube, שבה מתארח סולן "Deftones", החבר הקרוב Chino Moreno. הדואט הקולי בין מורנו לדייוויס מדגים בצורה מושלמת את החיבור הטבעי, האמיץ וחסר הגבולות של "Korn" לעולמות הראפ וההיפ-הופ של החוף המערבי. בחלקו השני של האלבום, האווירה הופכת לקיצונית, סוריאליסטית וחשופה עוד יותר. לצד "Lowrider" - קאבר קצרצר, כבד ומשעשע לקלאסיקת ה-Fאנק של להקת "War" שבו מנגן דייוויס בחמת חלילים (סימן ההיכר הסודי שלו) ו-Head מספק את השירה - בולט הסינגל השלישי והקטלני "Good God". זהו אחד השירים האלימים והמטלטלים בקטלוג של הלהקה, שנכתב על מכר נצלני ומניפולטיבי שפגע בדייוויס, ומגיע לשיאו ברייקדאון מתרסק שבו דייוויס צורח את נשמתו מעל גיטרות חורקות ודיסטורשן חונק. האלבום נחתם בשני קטעים שחושפים את הפצעים העמוקים ביותר של דייוויס: "Ass Itch" העצבני, שנכתב על תסכול ומחסום כתיבה, ויצירת הסיום המצמררת "Kill You" - מונולוג כואב, אפל ומטריד בן שמונה דקות המופנה אל אמו החורגת של דייוויס, שבו הוא מתפרק בבכי ובזעם חשוף מול המיקרופון, ממש כפי שעשה ב-"Daddy" מאלבום הבכורה. גם עטיפת האלבום המצמררת, שעיצבו Martin Riedl ו-Scott Leberecht, הפכה לאייקונית. בצילום שחור-לבן גותי נראה ילד קטן בחליפה מביט בעצמו במראה עתיקה ומסרק את שערו, כשמאחוריו מתנשאת דמות צללים מאיימת וגדולה - ייצוג ויזואלי מושלם לתמת אובדן התמימות, הפחד והטראומה שעוברת כחוט השני לאורך האלבום כולו. עם צאתו, נכנס "Life Is Peachy" ישירות למקום ה-3 במצעד הבילבורד 200 האמריקאי, הגיע למעמד של אלבום פלטינה כפולה, וביסס סופית את מעמדה של "Korn" כמנהיגת גל המוזיקה הכבדה החדש של שנות ה-90, דרך שתוביל אותה בהמשך לאלבומי ענק נוספים כמו "Untouchables", "Korn III: Remember Who You Are" ומופע ה-""MTV Unplugged" המפורסם שלה. במבחן הזמן, מדובר באלבום האפל, הגולמי והנועז ביותר של הלהקה, יצירה שמסרבת להתנצל או להתייפייף, וממשיכה להכות בעוצמה בבטן הרכה גם שלושה עשורים לאחר שיצאה. להאזנה: Spotify, Apple Music "Face/Off" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם או להירשם לעדכונים באתר