Search Results

ב- 12 ליוני, 1995, "Paradise Lost" הוציאה את אלבומה החמישי "Draconian Times". באמצע שנות ה-90, "Paradise Lost" כבר החלו לעבור משורשי הדת' / דום של אלבומים כמו "Gothic" ו- "Shades of God" לכיוון צליל מלודי ונגיש יותר. עם "Draconian Times", הם הצליחו למצוא את האיזון המושלם - לא בכך שהם נטשו את הכבדות, אלא בכך שהם הצליחות להלביש אותה בהוד והדר שחור. זה היה האלבום שבו הבריטון המחוספס של Nick Holmes התבגר והפך לכלי עוצמתי אם כי רגוע, שבו משפטי הגיטרה המלנכוליות של Gregor Mackintosh הפכו חיוניות לא פחות מהמילים עצמן, ושבו האווירה והרגש משלו בכיפה. ההקלטה התקיימה באולפני Great Linford Manor ו- Ridge Farm, תחת ידיו המנוסות של המפיק Simon Efemey. ללהקה היה חזון מאוחד: לשלב את החושך והעבדות של המטאל עם הדרמה הסוחפת של הגות' ואפילו להוסיף נגיעות של רוק קלאסי. התוצאה הייתה יצירת מופת מלנכולית מלאה בטקסטורות של צלילים, לחנים הימנוניים ותהודה רגשית עמוקה. האינטרו הרך של הפסנתר ב- "Enchantment" פותח את האלבום כמו מסך שעולה בתיאטרון אפלולי וספוג ערפל. כמו פתיח ליצירה מלכותית וגם מהורהרת, הקטע האייקוני הזה מציג בפנינו את התערובת המרהיבה של כאב מתייסר וכוח מתפרץ שמגדירים את האלבום. אבל "Hallowed Land" ו- "The Last Time" הם המקומות שבהם "Draconian Times" באמת מתעורר לחיים. הראשון מרגיש כמו קינה לעולם גוסס, בעוד שהשני בולט כאחד השירים הזכורים ביותר של הלהקה - המנון טרגי שמאזן בין מלודיה לאיום, והוא עושה זאת בפרופורציה מושלמת. הקטע הרביעי "Forever Failure" משמש כנראה כליבה הרגשית של האלבום. הוא כולל סמפולים של צ'ארלס מנסון, אווירה של מדיטציה אפלה, על סף קריסה פנימית ואכזבה, לצד ריף בלתי נשכח ופזמון חוסר תקווה שהולך ודועך. השירים "Shadowkings" ו-"Elusive Cure" מעמיקים עוד יותר לכיוון טריטוריות גותיות, עם עוצמה שבוערת לאט לאט. הולמס שר כאן לא רק כסולן, אלא כאדם פצוע ופגוע על נושאים של ריקנות ואובדן קיומי. מתקרבים לסיום עם "Yearn for Change" ו-"I See Your Face" שנושאים כמיהה גולמית שפורצת את גבולות המוזיקה, ומסיימים עם "Jaded" בשילוב מדהים של שבריריות ועוצמה, בדיוק מה שהאלבום הזה מייצג. מעניין לציין ששיר בשם "Another Desire" נכתב במהלך ההקלטות לאלבום, אך לא יצא בסופו של דבר לאור, גם לא בהוצאות המחודשות. מה שהופך את "Draconian Times" לכל כך אייקוני הוא לא רק כתיבת השירים - אלא הכנות הרגשית. זה אלבום שלא צועק כדי שישמעו אותו אלא מושך אותך בשקט אל תוך החושך שלו. מעריצי "Metallica", "The Sisters of Mercy", או אפילו "The Cure" יכלו למצוא כאן משהו שימשו אותם פנימה אל תוך היופי השחור הזה, וזה בדיוק מה שהופך את "Draconian Times" לאחד מאלבומי המטאל הנדירים שחוצים גבולות של ז'אנרים. מבחינה מסחרית, האלבום היווה פריצת דרך עבור "Paradise Lost". הוא הגיע למקום ה-16 במצעד האלבומים הבריטי ועזר לבסס את הלהקה כמובילת תנועת הגות' מטאל. הוא נותר כיצירה הידועה והמהוללת ביותר של הלהקה, והוא מופיע ברשימות דירוג של האלבומים "הטובים ביותר של שנות ה-90", כמו גם כאלבום שהשפיע על אומנים רבים. גם עשרות שנים לאחר מכן, "Draconian Times" נשמע עדיין נצחי. הוא לוכד את "Paradise Lost" בשיא יצירתי - מתעלת אופל, יופי וכאב אל תוך משהו אנושי ועמוק. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 12/6/12 שוחרר בארה"ב ובקנדה אלבום האולפן ה- 19 של "Rush", והאחרון שלה, "Clockwork Angels". באופן "שעוני" לגמרי האלבום כולל 12 קטעים שכנראה מסמלים את 12 השעות שמציג השעון המופיע על גבי עטיפת האלבום. האלבום גם שוחרר ביום ה- 12 לחודש יוני 2012. חדי העין מבינכם בטח הבחינו שהשעה שמראה השעון על עטיפת האלבום היא 9:12, כלומר 21:12, מעין קריצה של הלהקה לאלבום המופתי שלה "2112" משנת 1976. ואכן יש קשר רב בין שני האלבומים הללו, לא רק מבחינת רמת הכתיבה והסגנון המוזיקלי, אלא בעיקר מבחינת התוכן. ניתן ללמוד על הדימיון הרב ל- "2112" כבר ממבט חטוף במילות השירים בעטיפה הפנימית של האלבום, ועוד לפני ששמענו אפילו תו אחד ממנו. כל אחד משנים-עשר השירים נפתח בהקדמה קצרה המיועדת להכניס את המאזין לאווירת הסיפור ולהשלים לקורא, יחד עם מילות השיר, את סיפור המעשה. אמרנו תוכן, אז "Clockwork Angels" הוא אלבום קונספט מלא, מתחילתו ועד סופו, המגולל סיפור עתידני דיסוטופי על עולם "פאנק-קיטור" ("Steampunk" הוא תת ז'אנר במדע בדיוני העוסק בעולם בו לא התפתחו טכנולוגיות מנועי בנזין ודיזל, דיגיטל ואלקטרוניקה ובמקומן התפתחו טכנולוגיות מנועי קיטור ואנלוג), ועל נער צעיר Owen Hardy היוצא למסע חיפוש עצמי בעולם "Steampunk" מלא אנרכיסטים, מלאכים, פיראטים, להטוטני קרנבל, חוקרים ו"שענים" (Watchmakers), נער שתמיד הרגיש כל-כך קטן בעולם שלו, אך מעולם לא הפסיק לחשוב בגדול! וזה בדיוק האופן בו מתחיל סיפור העלילה של "Clockwork Angels", כאשר במילות השיר "Caravan" הפותח את האלבום מסביר אוון: "In a world where I feel so small I can’t stop thinking big". כאן המקום לציין שהאלבום "Clockwork Angels" הוקלט בשני שלבים. שני השירים הראשונים באלבום, "Caravan" ו- "BU2B" הוקלטו בשנת 2010 וזכו להיכלל בסטליסט של סיבוב ההופעות "Time Machine" שנערך בשנים 2010-2011. לאחר סיום סיבוב ההופעות נכנסה הלהקה לאולפן בכדי להשלים את הקלטת האלבום ובמהלך אותן הקלטות הוענקה לשני השירים הללו גירסה שונה במקצת מגירסת הסינגלים ששוחררו לפני יציאת האלבום. האלבום כולו נולד מג'אם סשנים של Geddy Lee ו- Alex Lifeson אשר הקליטו את המוזיקה בטורונטו ושלחו אותה ל- Neil Peart שהצמיד לה מילים. זו הפעם הראשונה בה אלבום של הלהקה כולל ליווי של כלי מיתר וליתר דיוק ששה כינורות ושני צ'לואים. כלי המיתר האלה ילוו את הלהקה גם במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום, כאשר בפעם הראשונה בתולדות הלהקה יעלו איתה לבמה אמנים נוספים – אנסבל כלי מיתר הכולל 10 נגנים. השיר "Caravan" נפתח באינטרו קצרצר ומיד אחריו כניסה של ריף גיטרה-בס מהודק ותיפוף חד ומדויק, וכבר מהתו הראשון המאזין מבין מדוע "Rush" נחשבת לאחת מהפאוור-טריוס הטובות בכל הזמנים. זוהי נקודת המוצא של אוון – הנער, למסע החיפוש שלו בקראוון, מהכפר הקטן בו גדל "Barrel Arbor", לכיוון העיר הגדולה "Crown City". הרצועה השניה נקראת "BU2B" - ראשי תיבות של המילים "Brought Up to Believe" אשר גם פותחות את השיר. השיר נפתח באינטרו גיטרה אקוסטית בפריטה רכה ועדינה המתמזגת בקולות הלחישה של Geddy Lee. כשהפתיחה האקוסטית מתפוגגת השיר מתפרץ לחיים בהיפראקטיביות חסרת רחמים וקולו של גדי נשמע חזק, אפילו כועס, באופן הפוך ומנוגד ללחישות הרכות שלו באינטרו. השיר לא מאבד מומנטום לרגע בעיקר בזכות נגינת הגיטרה של Alex Lifeson. בשיר מספר אוון כיצד הוא חונך להאמין שליקום יש תוכנית עבור כל אדם, וכיצד גורלו של אדם הוא בדיוק מה שמגיע לו ללא יכולת לשינוי. זהו עולמו של "השען" עולם המתנהל באופן כל-כך במדויק כמו שעון, מלא בסטריאוטיפים לפיהם לכל אחד יש את התפקיד והמטרה שלו. שיר הנושא "Clockwork Angels" מגיע מיד לאחר מכן. למעלה מ- 7 וחצי דקות של מוזיקה ובכל זאת, אין בשיר הזה רגע דל אחד. העלילה מספרת על המלאכים האגדתיים של "כיכר קרונוס" הנמצאת במרכז העיר הגדולה "Crown City", המקום עליו שמע אוון בסיפורים ושאליו תמיד שאף להגיע. השירה של גדי לי כאן במיטבה, עבודת הגיטרה היפהפייה של Alex Lifeson והסולו הקולח עם נגיעות הבלוז, הם בין הטובים שלו ועבודת תופי הטמטם המבריקה של הפרופסור (Neil Peart), הופכים כולם את השיר הזה לאחר מרגעי השיא של האלבום. הקטע הרביעי באלבום "The Anarchist" נפתח בקטע אינסטרומנטאלי אנרגטי - תופים רועמים ומתגלגלים של פירט, ריף גיטרה, חזק ו"גראנג'י" של Alex Lifeson וליין בס פראי של Geddy Lee, אשר מניע את כל המכונה המנוסה והמשומנת הזאת. השיר עורך לנו את ההיכרות הראשונה עם "האנרכיסט" המנסה לשבש כל צורה של סדר בעולם המדויק של "השענים" או במילות השיר עצמו "I Plan My Vengeance On My Own - and I Was always Alone…" הרצועה החמישית באלבום "Carnies" הוא שיר באווירה אמיתית של קרנבל (קרני הכוונה למופע קרנבל). אוון מוצא עבודה עם קרנבל נודד והוא זוכה להיות בקרבת כיכר קרונוס האהובה עליו, שם ממוקם הקרנבל. במהלך המופע מבחין אוון באנרכיסט אוחז בידו חפץ חשוד המחובר עם חוטים לשעון אנלוגי. הוא צועק בכדי להזהיר את הקהל והאנרכיסט זורק את החפץ על אוון, אשר תופס אותו באינסטקטיביות לעיני ההמון הזועם. השיר כולל עבודת גיטרה מצויינת של ליפסון, במיוחד הסולו. הקשיבו טוב לשיר כי למעשה ישנם שלושה שכבות נפרדות של גיטרה בשיר. אחת תגיח לכם מהרמקול הימני, השניה תישמע באוזן השמאלית והשלישית במרכז. השיר "Hallo Effect" מביא איתו הפוגה שקטה ומלודית שמבליטה את השירה של גדי לי ואת העבודה האקוסטית המדהימה של לייפסון, באופן המעצים את האופי הכואב של מילות השיר. בעלילה אוון מתאהב באחת האקרובטיות בקרנבל, רק כדי להבין שהיא אינה מתאימה לו. באופן מתוזמן להפליא השיר השביעי באלבום הוא "Seven Cities of Gold". שיר עם ניחוח בלוז-רוק, אך עדיין גרובי ומקפיץ, הכולל את אחד מהפזמונים "הקליטים" ביותר של "Rush". השיר משופע בעבודת כלי מיתר סוחפת ומדהימה, המוסיפה לשיר גוון "אפי". מילות השיר מספרות על המשך מסעו של אוון שעובר לעבוד בספינה המונעת על-ידי קיטור בחיפושו אחר "עיר הזהב" המפורסמת "CA-bola" עליה שמע בילדותו. השיר השמיני "The "Wreckers מספר על הפיראטים ועל הפשיטה והטיבוע של ספינת הקיטור בה נמצא אוון, אשר הופך גם לשורד האחרון של אותה פשיטה. למרות המסר הלירי העגום של השיר המוזיקה כאן יחסית שמחה ומרוממת. השירה של גדי לי כאן היא דוגמא מצוינת לדינמיות של הקול שלו והיא מוכיחה שאולי אין לו כבר את היכולות "הסופר-סוניות" שהיו לו לפני כמה עשורים, אבל הוא עדיין מפצה על-כך היטב במנעד קולי מכובד שעולה ויורד, מעלה ומטה בסולם הווקאלי. מעניין לציין שהשיר הזה נכתב תוך חילופי תפקידים של גדי לי ואלכס לייפסון שהחליטו להצליב ביניהם את כלי נגינה. הרצועה התשיעית "Headlong Flight" היא הסינגל השלישי מהאלבום ששוחרר חודשיים לפני יציאת האלבום. השיר נולד במהלך ג'אם סשן של גדי ואלכס בביתו של גדי במהלך ההפסקה שבין שני חלקי סיבוב ההופעות Time" Machine". השיר כולל אלמנטים מהשיר "Bastille Day" שהופיע באלבום "Caress of Steel" משנת 1975. מבחינת העלילה השיר מתרחש בעתיד, כאשר אוון נזכר בהרפתקאותיו במהלך מסע החיפוש העצמי שלו והוא כולל את המשפט: "I wish that I could live it all again". המשפט הזה שימש כהשראה לכל הקונספט של סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה "R40", בו הלהקה בחרה לנגן שירים מכל שנות הקריירה שלה בסדר כרונולוגי הפוך, מעין חזרה אחורה בזמן כדי לחיות הכל מחדש. הקטע העשירי באלבום "BU2B2" הוא חלקו השני המלנכולי והקודר של השיר השני באלבום BU2B. השיר מתכתב היטב עם המבוא האקוסטי שפותח את החלק הראשון "BU2B" . השירה של גדי לי עדינה וריגשית והיא מלווה אך ורק בכלי מיתר. אמרנו השפעות מ- "2112", אז האופי הדכאוני של המילים מזכיר את החלק השישי של היצירה "2112" הנקרא "Soliloquy", גם שם גיבור הסיפור נשאר ביאוש כמעט מוחלט, בדומה לגיבור בסיפורנו. השיר הוא מעין מונולוג של אוון (ממש כמו ב "2112") והתפכחות שלו בהקשר לעולם והחברה בה הוא חי. לא עוד אופטימיות חסרת גבולות, לא עוד אמונה בכוחות גדולים יותר, יותר מדי כאב, יותר מדי יגון, יותר מדי אכזבה... ובמילות השיר עצמו: "Belief Has Failed Me Now, Life Goes From Bad to Worse. No Philosophy Consoles Me, In a Clockwork Universe…" מעניין ש- "BU2B2" הוא השיר הקצר ביותר באלבום, רק דקה ו- 28 שניות, אך למרות זאת הוא כולל ארבעה בתים. השיר "Wish Them Well" מספר לנו על סירובו של אוון להיכנע לייאוש וההבנה שלו שלא ראוי להמשיך לחיות את חייו בכעס וטינה כלפי כל אותם אלה שפגעו בו אלא להתרחק מהם ולאחל להם כל טוב... השירה של גדי הוקלטה כאן במספר שכבות, כאשר בכל רובד שירה גדי שר באוקטבה גבוהה יותר. השיר החותם את האלבום "The Garden", הוא בין היפים ש- "Rush" כתבה מהלך יותר מ- 40 שנות פעילותה. באופן מפתיע זהו דווקא השיר הראשון שכתבה הלהקה לאלבום. הסוף למסעו של אוון והגילוי כי החיפוש האמיתי של חייו היו למעשה אהבה וכבוד עבורו ועבור אחרים. השיר מדבר על גן מטאפורי שיש לטפל ולטפח אותו, הכולל את את כל מעשיו והתנהגותו של האדם, כאשר האוצרות של אותו גן הם אהבה וכבוד. מילות השיר מבוססות על הנובלה הסאטירית "Candide" שחיבר הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטר, שמסיים את הספר במסקנה ובהטפה לקוראיו "לטפח את הגן שלהם". מעניין לציין שבשיר מתארח איש העסקים והמוזיקאי הקנדי Jason Sniderman בנגינה על פסנתר. באופן מדהים, סולו הגיטרה של Alex Lifeson נלקח מהדמו שהקליט אלכס בביתו של Geddy Lee בשעת לילה מאוחרת, שעה שגדי היה שרוע על הספה. המפיק Nick Raskulinecz ציין שכשאתה מקבל סולו כל-כך יפה, הוא כבר לא דמו... מילות סיום - אפילוג האלבום "Clockwork Angels" הוא יצירת מופת של להקה שאמנם הייתה בשלהי תקופת היצירה שלה, אבל ללא ספק הוכיחה שהיא נמצאת בשיאה הן מבחינת יכולת הכתיבה והן מבחינת הביצוע. זו אכן "שירת הברבור" של "Rush" כלהקה, אבל קשה לדמיין דרך טובה יותר עבור גדי, אלכס וניל לסיים את הקריירה שלהם. בתום סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "Clockwork Angels" הביע פירט באזני חבריו את רצונו לפרוש מהופעות. העומס על גופו של פירט שהיה אז בן 60 היה עצום. הופעות הלהקה נמשכו למעלה מ- 3 שעות שכוללות תיפוף מורכב ומסיבי, סולו תופים אינטנסיבי וארוך ולפעמים אפילו שניים, והוא חשש שהדבר יפגע ברמת הנגינה שלו. לאלכס ולגדי היתה בקשה אחת אחרונה, לצאת לסיבוב הופעות גרנדיוזי אחרון. אלכס הזכיר לפירט את דלקת הפרקים ממנה הוא סובל אשר עלולה להשפיע גם על נגינתו, והתחנן לסיבוב אחרון. פירט הסכים לבסוף אך לסיבוב מוגבל ומצומצם בארה"ב בלבד. הסיבוב "R40" כלל שירים מכל התקופות, כאשר הלהקה חוזרת באופן כרונולוגי הפוך בזמן, החל באלבום "Clockwork Angels" ועד לאלבום הראשון ולקטע בן 16 תיבות מהשיר "Garden Road" שהלהקה הקליטה עוד לפני צאת אלבומם הראשון. במהלך ההופעה משתנה גם כל הסט והתפאורה וחוזרים גם הם אחורה בזמן, כאשר פועלי במה מסתובבים בכל מהלך ההופעה על הבמה, מרכיבים ומפרקים מגברים וכלי נגינה כדי שיתאימו לרוח התקופה של השיר המנוגן. בסיום ההופעה הסט כולל אך ורק שני מגברי גיטרות על כיסאות עם מיקרופונים מכוונים אליהם, ממש כמו בתחילת דרכה של הלהקה, במרתפים בווילודייל, אונטריו, קנדה... אחד מהשירים בסטליסט היה שיר שהלהקה מעולם לא ביצעה בהופעות - "Losing It" מהאלבום "Signals" משנת 1982. שיר מרגש עד דמעות שמספר על אמנים שהיו בשיא גדולתם ופתאום "מאבדים את זה" – רמיזה של פירט למצב אליו הוא חשש להגיע והסיבה להפסקת פעילותו בלהקה. באופן מאוד מצער, המחשבה היום על עטיפת האלבום והרעיון "השעוני" שמאחוריו פשוט מצמררת. כשהשלישייה המופלאה ירדה מבמת אולם הפורום בלוס אנג'לס בהופעתה האחרונה שנערכה ב- 1 לאוגוסט 2015, החלו מחוגי השעון של ניל לתקתק לאחור... להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום אנחנו הולכים לספר לכם כמה עובדות מעניינות על הזמר והיוצר Roy Harper, שהשפיע על אמנים רבים כמו Jimmy Page, Robert Plant, Pete Townshend, Kate Bush, "Pink Floyd", Ian Anderson, "Fleet Foxes" ועוד: (Photo: George Scott) = רוי הארפר נולד ב-12 ביוני 1941 ברוסהולם, מנצ'סטר, אנגליה. = אמו, מיוריאל, מתה שלושה שבועות לאחר שנולד. הוא גדל עם אביו ואמו החורגת שאיתה לא ממש הסתדר, בשל אמונתה הדתית. = בצעירותו הוא הושפע ממוסיקאי בלוז וג'אז אמריקאים. = הארפר החל לכתוב שירים כשהיה בן 12. בגיל 13 הוא כבר ניגן מוזיקת סקיפל יחד עם אחיו David Harper. = הוא הקים את הלהקה הראשונה שלו "De Boys" עם אחיו דיוויד והארי כשהיה רק ​​בן 14. = הוא הצטרף לחיל האוויר המלכותי של אנגליה בעקבות שאיפתו להיות טייס. לאחר שנתיים,\ בעקבות האימונים הקשים והמשמעת הנוקשה הוא העמיד פני משוגע כדי להשתחרר מהצבא. = ההופעה המשווקת הראשונה שלו נערכה ב-5 באוקטובר 1965. = הארפר ידוע בנגינת ה- Finger Pick הייחודי, שלו על הגיטרה. = הוא גם ידוע ביצירותיו הארוכות, הליריות והמורכבות, המשקפות את אהבתו לג'אז ולמשורר ג'ון קיטס. = הארפר הוציא את אלבום הבכורה שלו, "Sophisticated Beggar", ב-1966, שם הציג את סגנון הפולק המוקדם שלו ואת המילים הפואטיות שלו. = בשנת 1968 הוא הוציא את אלבום האולפן השני שלו "Come Out Fighting Ghengis Smith", הכולל את היצירה "Circle" בת 11 הדקות, אשר הושפעה מסיפור נעוריו הקשה של הארפר. = בשנת 1969 הארפר הוציא את אלבומו השלישי "Folkjokeopus", הכולל את השיר "McGoohan's Blues", שמשקף את האמונות הפוליטיות והחברתיות שלו. = שנת 1970 הארפר הוציא לאור את "Flat Baroque and Berserk", הכולל את אחד השירים המפורסמים שלו - "Another Day", שיר שהפך לאחד מהרצועות המוכרות ביותר שלו, וקיבל שלל גרסאות כיסוי ביניהן של "This Mortal Coil" (בהשתתפות אליזבת פרייזר) ושל קייט בוש. באלבום הופיעו גם "The Nice" בשיר "Hell's Angels". = הארפר זכה לשבחי המבקרים עם "Stormcock", אלבומו החמישי שיצא בשנת 1971, ומאופיין ביצירות ארוכות ומורכבות. באלבום התארחו בין היתר Jimmy Page ו- David Bedford. = בשנת 1973 הוא הוציא את "Lifemask", הכולל את השיר האפי "The Lord's Prayer", שיר בן 23 דקות המשקף את הגיגיו הפילוסופיים העמוקים של הארפר. = בשנת 1974 הארפר שחרר את אלבומו השביעי "Valentine", הכולל את השיר "Twelve Hours of Sunset". האלבום חגג הופעת בכורה ביום האהבה (וולטניין) באולם Rainbow London. = בשנת 1975 הוציא הרפר את "HQ", הכולל שיתו, פעולה עם מספר מוזיקאים בולטים כמו David Gilmour, John Paul Jones, Bill Bruford, ו- Chris Spedding. = באותה שנה הארפר שיתף פעולה עם "Led Zeppelin" בשירם "Hats Off to (Roy) Harper", מתוך האלבום "Led Zeppelin III" = עוד באותה שנה, הארפר היה הסולן הראשי בשיר "Have a Cigar" של "Pink Floyd", הלקוח מתוך האלבום המופתי "Wish You Were Here". = בשנת 1977 הארפר הוציא את "Bullinamingvase", שהפך לאחד מאלבומיו המצליחים ביותר מבחינה מסחרית. = בשנת 1978 הוא כתב יחד עם David Gilmour, את השיר "Short and Sweet". השיר מופיע באלבום הבכורה של גילמור מאותה שנה, וגם באלבומו העשירי של הארפר "The Unknown Soldier", שיצא ב-1980. = השיר "You" מאלבומו "The Unknown Soldier", הוא דואט של הארפר עם Kate Bush. = בשנת 1984 הארפר יצא לסיבוב הופעות בבריטניה יחד עם Jimmy Page. השניים ביצעו סטים אקוסטיים תחת שמות כמו "The MacGregors" ו- "Themselves", וההופעות הללו הובילו ליציאתו של האלבום המשותף לשניהם, "Whatever Happened to Jugula" בשנת 1985. = בשנת 1993 הארפר הקים חברת תקליטים משלו, "Science Friction", והוציא מחדש חלק גדול מהקטלוג שלו על גבי תקליטורים. = בשנת 1990 הוא הוציא את האלבום "Once", בו מתארחים בין היתר של David Gilmour, Kate Bush ו- Nigel Mazlyn Jones. = בשנת 1998 הוא הוציא את "The Dream Society" בו מתארח Ian Anderson מ- "Jethro Tull". = בשנת 2007 הכריז הארפר על הפסקה מהופעות חיות כדי להתמקד בכתיבה. = בשנת 2011 הוא ביצע מופע לכבוד יום הולדתו ה- 70 באולם Royal Festival Hall, במופע התארחו אומנים כמו Jimmy Page ו- Joanna Newsom. = בשנת 2013 הוא הוציא את אלבום האולפן האחרון (נכון להיום) וה- 22 במספר שלו "Man and Myth", בהשתתפות Pete Townshend ו- Jonathan Wilson. = הוא אביהם של הזמרים והיוצרים Nick Harper ו- Ben Harper. = כותב השירים והמפיק Felix Howard טוען שהארפר הוא הסבא הביולוגי של ילדיו. = הארפר הוא אתאיסט וידוע בדעותיו הביקורתיות על דת. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

שנתיים בלבד לאחר האלבום המצליח ביותר והשלישי של הלהקה "Enema of The State" שהטיס אותם לחלל התהילה והפך את סיבוב ההופעות שלהם ממועדונים קטנים ומעופשים לאיצטדיונים עצומים. השלישייה נדחפה חזק ע"י הלייבל שלה להוציא את האלבום הרביעי שלה "Take Off Your Pants and Jacket", שיצא ב-12 ביוני 2001. בשנת 2000 זה כבר היה ברור שאת חזרת ה-Punk מובילות "Green Day" ו-"Blink-182", שתי הלהקות הללו כבשו את המיינסטרים האמריקאי ומשם פרצו לשאר העולם. הפאנק רוק שוב חזר לפיסגה אחרי הגראנג' ויחד עם עלייתו של הניו-מטאל וההצלחה הייתה מסחררת. בשונה מגרין דיי, בלינק הציגו תדמית מוזיקלית הרבה יותר פרועה, נעורית, מגוחכת, מצחיקה אבל גם מבריקה ונוצצת. מהמילים, דרך המוזיקה ועד לקליפים ולהופעות. לאחר יציאת האלבום השלישי (המצליח ביותר מסחרית) הלהקה עברה תהליך מזורז של מהפך מלהקת פאנק רוק קטנה ויחסית אנונימית ל"שלישיית מלכים" שמושמעים ללא הפסקה בתחנות הרדיו בעולם, משודרים ללא הפסקה ב-MTV, ישנים במלונות 5 כוכבים וממלאים איצטדיונים עד אפס מקום ברחבי ארה"ב. אחרי 7 שנים של עבודה קשה, קידום המוזיקה שלהם בכל דרך אפשרית והופעות ללא הפסקה, הם סוף סוף זכו להכרה. לאחר סיום סיבוב ההופעות לטובת קידום האלבום הקודם, הנהלת הלייבל שלהם, MCA, לחצה על השלישייה ודחפה אותם להיכנס שוב לסטודיו להקליט את האלבום הבא. הלייבל רצה לנצל את המומנטום של הצלחת האלבום הקודם על מנת לייצר עוד כסף משלישיית הפאנק-רוק הנוצצת. Tom DeLonge סיפר שנשיא הלייבל הטיל קנסות כבדים על חברי הלהקה על כל יום איחור של יציאת האלבום. מאחר וחברי הלהקה היו המומים מההצלחה שגם הלחיצה אותם עד מאוד, הם עשו מה שהלייבל שלהם אמר כי הם פחדו ללכת לאיבוד ולמרות שהם לא היו מוכנים ודרשו זמן להתארגן על עצמם, הלייבל לא הסכים ושלח אותם לאולפן ההקלטות. השלישייה נכנסה לחדר החזרות שלה בקליפורניה והחלה לכתוב ולהקליט דמואים לאלבום הבא. הם כתבו יותר מ-12 שירים תוך שלושה שבועות ובסיומם הזמינו את המנהל שלהם Rick DeVoe להאזין לחומרים אותם הם הקליטו. לאחר שהאזין לכל ההקלטות, טען ריק שאין בין כל השירים אפילו שיר אחד שהוא שיר "קיץ" בלינקי שיהיה קליט ולהיט ויתפוס את המאזינים. טום ו- Mark Hoppus זעמו על הביקורת ועל טענותיו של ריק והחליטו להוכיח לו שהם כותבים שיר להיט קייצי, דביק ומדבק תוך 10 דקות. מארק הלך הביתה, לקח את הגיטרה שלו, התיישב על הריצפה וכתב את "The Rock Show" וטום הלך גם הוא הביתה, לקח את הגיטרה שלו (אבל לא התיישב על הריצפה) וכתב את "First Date". השניים הפכו לשני הסינגלים הראשונים שיצאו מהאלבום וזכו להצלחה אדירה. מיד לאחר סיום הדמואים נכנסה השלישייה לאולפן יחד עם המפיק Jerry Finn והצוות שלו איתם הם הקליטו את האלבום הקודם והחלו את ההקלטות לאלבום "Take Off Your Pants and Jacket". תחילה הוקלטו קטעי התופים של Travis Barker במשך שלושה ימים בלבד ואז עברה הלהקה לאולפני "Signature Sound" להמשך הקלטות הגיטרות והשירה. חברי הלהקה סיפרו שלמרות הלחץ של הלייבל הם לקחו את הכל בצורה קלילה והירבו לצאת לארוחות ערב ארוכות, לצפות בסדרות טלוויזיה יחד ובעיקר להנות מהזמן שלהם בהקלטות. כשלאחר מספר שבועות מנהלי הלייבל טסו לאולפן על מנת לשמוע מה יצרו השלושה לאלבום הבא, חברי הלהקה רצו לצחוק עליהם וניגנו להם שני שירים "מומצאים" בשם "Fuck a Dog" ו- "When You Fucked Hitler". טום סיפר שמנהלי הלייבל יצאו מדעתם וזעמו על חברי הלהקה וההפקה, הם המשיכו ללחוץ על השלישייה ליצור אלבום זהה לקודם. כאן החלו להיווצר הסדקים הראשונים במערכת היחסים של הלהקה, מארק הסכים עם הלייבל ורצה להמשיך ליצור מוזיקה באותו סגנון של האלבום הקודם רק יותר חזק ויותר גדול וטום לעומת זאת רצה לקחת את המוזיקה לכיוונים היותר מחוספסים וכבדים של הרוק. טום עבד על שיוף יכולות הנגינה שלו יחד עם עבודה על המילים על מנת להראות צד קצת יותר בוגר ומארק לקח את הטקסטים לכיוון יותר קודר. זו הייתה הפעם הראשונה שהשלושה עבדו בניפרד אחד מהשני, כמעט בניתוק, דבר שיצר אווירה של תחרות סמויה של מי מבין השניים ייצור טקסטים יותר חריפים ואינטילגנטיים, כתוצאה מכך לעיתים קרובות נוצרו עימותים לגבי בחירת הטקסט הסופי. לנו זה אולי לא נשמע שונה אך מארק סיפר שהוא התענה מכל מילה שהוא כתב ושר באלבום הזה כי הוא הרגיש שהוא היה צריך להתאים את עצמו לטום וטרוויס. (Photo: sfgate.com) למרות שהוא נחשב בידי מבקרים כאלבום קונספט, אין פה נרטיב ספציפי או עלילה שלוקחת אותך למסע מובנה בין השירים. מה שכן יש פה מספר נושאים ששזורים לאורך כל השירים באלבום, מה שמביא לידי ביטוי את השינוי שבלינק מתחילה לעבור (ויגיע לבשלות באלבום החמישי הנושא את שמה של הלהקה) ועוברת מלכתוב על צחוקים, בדיחות נעורים וסקס ללכתוב על משברים, בתים הרוסים, דיכאון וקשיים. האלבום נפתח עם "Anthem Part Two" שהוא ביקורת נוקבת כלפי המבוגרים שמטיחים את כל האשמות שלהם בילדים שהדבר היחיד שהם עושים זה להתבגר. כבר כאן אנחנו מקבלים שיר שבמקום לדבר על מסיבות בני נוער, מדבר על התיסכולים וההתעללות שהם עוברים כי ההורים שלהם דפוקים "Everything have full to pieces..." השיר הבא "Online Songs" נכתב ע"י מארק כהמשך לשיר "Josie" מתוך האלבום השני "Dudue Ranch" שיצא ב-1997. הסינגל השני שיצא מהאלבום "First Date" נכתב ע"י טום בהשראת הדייט הראשון שהיה לו עם אישתו Jennifer Jenkins כשהוא הזמין אותה ל- "SeaWorld" בסן-דייגו. שיר שמסכם את החרדות והשלומאליות של נער מתבגר בפגישה הראשונה. השיר הבא "Happy Holidays, You Bastard" פשוט נועד לעצבן הורים באשר הם עם מילים בוטות והתפוצצות מוזיקלית. עוברים לשיר המלנכולי ביותר באלבום "Story of a Lonely Guy" שמספר את סיפורו של נער שבור לב שחווה דחייה מנערה לפני נשף הסיום בתיכון. "She makes me feel like it's raining outside And when the storm's gone, I'm all torn up inside I'm always nervous on days like this, like the prom I get too scared to move, 'cause I'm a fuckin' boy" ובמעבר חד מהמלנכוליה אנחנו עוברים לשיר המקפיץ "The Rock Show" שהעיף את האלבום הזה לראש מצעד הבילבורד והוא כולו חגיגה של אהבה למוזיקה, זוגיות וחיים. להיט פאנק רוק מהיר ומהנה שמספר את סיפורם של זוג בני נוער שפוגשים אחד את השני במופע רוק ולמרות אתגרים וקשיים הם נשארים מאוהבים. ושוב אנחנו עוברים לצד יותר קודר של מארק, "Stay Together for the Kids" אולי השיר הקודר ביותר של בלינק, שמדבר על הגירושים של הוריו ונכתב מנקודת מבט של ילד חסר עונים שמתקשה להבין איך ההורים שלו הגיעו למצב הזה ואיך זה הביא אותו למצב שהוא עצמו נמצא בו. אחד השירים שהשפיעו עלינו רבות... "So here's your holiday Hope you enjoy it this time You gave it all away It was mine" אמנם מוזיקלית השיר ישמע לכם מאוד שמח, הוא עדיין ממשיך במקצת את הההרגשה הקודרת, "Roller Coaster" נכתב ע"י מארק בעקבות סיוט שהיה לו כשהוא רק התחיל לצאת עם אישתו הנוכחית Skye. השיר מדבר על החרדות והחוסר מנוחה של בן זוג כשהוא מוצא את הן/בת זוג המושלמת בשבילו אבל לא מפסיק לפחד לאבד אותה. עכשיו עוברים למשהו קצת יותר שמח כשטום מספר על זיכרונות הקיץ שלו שכללו לא מעט אתגרים וקשיים אבל הרבה הנאה ממסיבות, רכיבה על סקייטבורדינג ובילואים על חוף הים. לדברי מארק וטום שני השירים הבאים "Everytime I Look for You" ו- "Give Me One Good Reason" לא נכתבו על נושא מסויים או ארוע מסויים אלא באופן כללי על מוסיקת הפאנק רוק ועל החלק שלה בנעורים. עוד שיר שמקבל את האופי הכבד והקודר והוא אחד השירים החזקים באלבום "Shut Up", הוא תמונת מצב של משפחה הרוסה, טריטוריה מוכרת של חברי הלהקה שמשולבת עם אלמנטים של בידוד, ניכור ועזיבה. "Get the fuck up", she said, "your life is meaningless It's going nowhere, you're going nowhere You're just a fuck up", she said, "I'll live alone instead" She said, "you don't care", I know, I don't care" מסיימים את האלבום בנימה אופטימית וחיובית עם מערכת יחסים שהתחילה בידידות והמשיכה למערכת יחסים רומנטית של אהבה "Please Take Me Home". "Please take me home Too late, it's gone I bet you're sad This is the best time we ever had" מבחינה מוזיקלית השלישייה הזו בשיאה, ריפים חזקים / חלשים, ברייקים עולים / יורדים, שירה מלודית לצד צרחות וכל הטוב שפאנק רוק יכול להעניק מוזיקלית עם החתימה של בלינק. אבל אנחנו חייבים לציין שמבחינתנו יש כאן מישהו אחד שמתעלה על כולם (אולי אנחנו משוחדים) וזהו טרוויס המתופף. מה שהוא מעניק לשירים זה פונומנאלי ומזכיר לנו מאוד את המתופף של "The Who" הלו הוא Keith Moon. המקלות של טרוויס פותחים במסיבת ריקודים בכל שיר מחדש ומדלגים בין חלקי מערכת התופים שלו כאילו הייתה ריקוד בנשף מתוך "ברידג'רטון". הוא הופך כל מקצב פאנק רוק רגיל איטי או מהיר לשילוב מתוחכם של מקצבים שמשתנים עם מעברים מהירים בתדירות רצחנית. מבחינתנו הוא מתופף אגדי שמעבר לחתימה המוזיקלית של הלהקה הוא גם מעניק סאונד מדהים שלוקח את השירים לרמה אחרת. האלבום הנ"ל הוא האלבום הראשון והיחיד של ההרכב שהגיע היישר למקום הראשון במצעד הבילבורד, הוא גם מכר למעלה מ-14 מיליון עותקים. הוא גם אלבום הפאנק רוק הראשון שהגיע למקום הראשון במצעד. הוא יצא בשלוש גרסאות שונות של "אווירון אדום" (take off), "מכנסיים צהובים" (your pants) ו-"ג'אקט ירוק" (and jacket). ואם כבר הזכרנו את שם האלבום, אז המקור שלו הוא משחק מילים של ביטוי על אוננות: Take off your pants and jack it. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 12 ליוני 1985 שנה שוחרר האלבום "Killing Is My Business... and Business Is Good!", אלבום הבכורה של "Megadeth". זה אחד מהאלבומים החשובים והמשפיעים על ז'אנר הת'ראש מטאל והוא היווה נדבך מאוד חשוב בדרך להתפתחות של הסגנון האדיר הזה, וזאת למרות בעיות הסאונד וההפקה שלו. שמו של האלבום מדבר בעד עצמו, אלבום "קוטל", "הורג" הורס", אלבום "רצח"!! שמונה שירים ו- 31 דקות של התפוצצות מטאלית לפנים!, יודעים מה? רק 30 דק' אם לוקחים בחשבון את הפתיחה הקלאסית המדהימה "Last Rites" המבוססת על "Toccata and Fugue in D Mino" של באך. "Last Rites" הינה סוג של תפילה אחרונה לאדם לפני מותו בנצרות, והפתיח הקלאסי הזה פשוט מעביר אותנו כמו בפרוזדור, מעולם החיים הישר אל הגהינום של דייב מאסטיין וחבריו, ושאול התחתיות הזה מבעבע, מתכתי ורותח! אבל כפי שנראה מיד להלן, האלבום הזה כמעט ולא קרה. בשנת 1983 הסתיימה חברותו של Dave Mustaine ב"מטאליקה", עוד לפני ששוחרר האלבום הראשון של הלהקה "Kill 'Em All". בעיות הסמים, האלכוהול והאלימות שנקט כלפי חברי הלהקה לא אפשרו את המשך חברותו במטאליקה והוא פוטר משם בבושת פנים, באחד מהאירועים הפחות יפים במוזיקה. לאחר שפוטר מ"מטאליקה" הקים Dave Mustaine הרכב שנקרא "Fallen Angels" אך גם הרכב זה לא החזיק מעמד זמן רב. לאחר מכן הוא הכיר את Dave Ellefson ו- Greg Handevidt בדרך מקרה. הם התגוררו בדירה מתחתיו ונגנו את השיר Runnin' with the Devil" מאלבום הבכורה של להקת "ואן הלן". אחרי לילה של שיחות על מוזיקה הם החליטו לחבור יחד ולהקים את "מגאדת'". (Photo: Ultimate-guitar.com) מאסטיין וחבריו הצליחו לחתום על חוזה עם חברת התקליטים "קומבאט", וזו העניקה להם 8,000 דולר בכדי להפיק ולשחרר את אלבומם הראשון. ואולם, במקום לעשות שימוש טוב בכסף, הצליחו Dave Mustaine וחבריו לבזבז את מרבית הסכום שהוענק להם על סמים ואלכוהול, כך שלא היה להם כסף לשלם למפיק. למרות מצבם העגום הצליחו Dave Mustaine וחבריו להפיק את האלבום בעצמם, אך כמובן שזה התבטא באיכות הסופית שלו. יצוין כי מאסטיין לא התכוון בתחילה להיות הזמר המוביל באלבום, אולם לאחר חיפושים קדחתניים שארכו חצי שנה בהם לא נמצא מועמד ראוי הוא החליט להוסיף גם על תפקידיו גם את השירה. ועכשיו אתם בטח שואלים כיצד קרה שאלבום עם הפקה כל-כך רשלנית הפך למשפיע כל-כך על התפתחות ז'אנר הת'ראש מטאל? אז לפיטוריו של מאסטין מ"מטאליקה" היה גם צד חיובי שתרם להתפתחות הת'ראש מטאל. Dave Mustaine משחזר שהוא פשוט זעם על חבריו "מטאליקה". הוא רצה "דם"!, "נקמה"! הוא היה חייב להראות להם שהוא הרבה יותר טוב מהם, שהוא מהיר יותר, וזו גם הסיבה שהאלבום הזה נשמע כפי שהוא נשמע. כמו קפיץ מחזיר של אקדח ברטה 9 מ"מ קצר. קשה, דחוס, מנסר ועוצמתי. את ההוכחה הניצחת למה שהתחולל במוחו של Dave Mustaine באותו זמן ניתן למצוא בשיר "Mechanix" אשר סוגר את האלבום. המדובר למעשה בשיר המקורי שהפך ל- "The Four Horsemen" באלבום הבכורה של "מטאליקה" - "Kill 'Em All", עם המילים המקוריות ובקצב BPM מהיר בהרבה מזה של "מטאליקה". כאילו מאסטיין אמר לחבריו, פיטרתם אותי כי חשבתם שאני שיכור מידי מכדי לנגן? עכשיו נראה אתכם מנגנים מהר יותר ממני. בגירסה המקורית של מאסטיין ארבעת רוכבי הסוסים של "מטאליקה" מוחלפים במכונאי מיוזע ומלוכלך בגריז שמבצע אקט מיני בתחנת דלק. מאסטיין כתב את כל שירי האלבום, למעט "These Boots" שמהווה גירסת "Parental Advisory" קשוחה וגסה לשיר "These Boots Are Made for Walkin", אשר התפרסם בביצועה של ננסי סינטרה. יוצר השיר Lee Hazlewood הגיש תביעה כנגד "מגדת'" להוציא את השיר מהאלבום בטענה שהוא פוגעני ומבייש. ואכן, החל משנת 1995 ההוצאות המחודשות של האלבום לא כללו את השיר. בשנת 2002 שוחרר גירסת רימסטר של האלבום שכבר כללה גירסה שונה במקצת עם מילים "עדינות" ו"מצונזרות יותר. שיר הפתיחה משופע הברייקים והסינקופות "Loved to Death" נכתב על-ידי Dave Mustaine כשיר אהבה מטאלי. זו היתה הדרך שלו להגיד לחברתו דאז כמה הוא אוהב אותה. שיר הנושא של האלבום מספר את סיפורו של רוצח שכיר (איך לא?) והוא הושפע מסדרת הקומיקס "The Punisher". השיר הזה הצליח ליצור בעיות ללהקה כבר בתחילת דרכה, כאשר מאזין של תחנת רדיו ביקש לשמוע את השיר וציין שזו "מוזיקה טובה להתחרפן איתה ולהרוג כמה אנשים...". האיש נעצר אחר כך לחקירה מתוך חשש של המשטרה שהנ"ל יבצע אירוע ירי המוני. השיר "The Skull Beneath the Skin" התפתח מתוך דמו שנקרא "Self Destruct" והוא מדבר על עינויים המבוצעים על גופו של אדם. השיר מתייחס גם למאגיה שחורה בה Dave Mustaine האמין בנעוריו. זה השיר הראשון שמאסטיין כותב בהשראת האמונה שלו במאגיה, כאשר בהמשך הוא יחזור לעסוק בנושא, בעיקר באלבום השני "Peace Sells... but Who's Buying?". יש לציין שמאסטיין לא מנגן היום את השירים הללו בשל שינוי באמונה הרוחנית שלו, כך לטענתו. מה שיותר חשוב הוא שמאסטיין גורס שהיצירה של הדמות "Vic Rattlehead" מוסברת באמצעות השיר הזה. השיר "Looking Down the Cross" נכתב על-ידי Dave Mustaine בשנת 1983, תחת השם "Speak No Evil". השיר מתייחס לפיתוי של ישו ועושה שימוש במטאפורות דתיות. מאסטיין מספר שהשיר "Chosen Ones" הושפע מסרט הקאלט "מונטי פייטון והגביע הקדוש". וכעת לסיפור העטיפה. העטיפה המקורית של היתה אמורה להציג לנו את "Vic Rattlehead" לפי שרטוט שיצר Dave Mustaine. מי לעזאזל זה ויק? אז אם ל"מיידן" יש את "Eddie" ולדיו יש את "Murray", ל"מגדת'" יש את "Vic Rattlehead" שעיטר להם את עטיפות האלבומים ולעיתים הגיע להתארח על הבמות. מאסטיין העביר לחברת התקליטים "Combat Records" את השרטוט של ויק על-מנת שתיצור על בסיסו את עטיפת האלבום, אבל חברת התקליטים איבדה את השרטוט ובמקומו רכשה גולגולת עלובה וזולה מפלסטיק, ככל הנראה בניסיון לחסוך בעלויות. כשמאסטיין וחבריו ראו את העטיפה הם פשוט הזדעזעו אבל זה היה כבר מאוחר מידי. יש לציין שבסופו של דבר העניין תוקן בעטיפה המחודשת של גירסת הרימאסטר משנת 2002, אך אנחנו עדיין אוהבים את העטיפה המקורית והאותנטית. ועכשיו בואו להאזין לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר על הפסנתרן האגדי צ'יק קוריאה, אחד מענקי הג'אז והפיוז'ן: (Photo: Paul Bergen) צ'יק קוריאה נולד בשם Armando Anthony "Chick" Corea ב- 12 ליוני 1941 במסצ'וסטס ארה"ב. אביו היה חצוצרן ג'אז והשפיע עליו מוזיקלית. הוא החל ללמוד לנגן על פסנתר כשהיה בן 4 בלבד. ההשפעות הראשונות עליו היו מתחום המוזיקה הקלאסית, בעיקר מוצארט ובטהובן. בצעירותו הוא התנסה בפסנתר ובתופים ובהמשך החל לקחת שיעורי פסנתר עם פסנתרן קונצרטים מקצועי. בהמשך הוא חקר את שורשיו הלטיניים בין היתר כשניגן בהרכבים של "Mongo Santamaria" ו- "Willie Bobo". הוא שיתף פעולה עם אומנים רבים ביניהם הסקסופוניסט Stan Getz והחצוצרן Miles Davis, אשר הזמין אותו להרכבו וחשף בפניו את הפסנתר החשמלי, שבו ישתמש קוריאה בהמשך הקריירה. בתחילת שנות ה- 70 הקים את הרכב הג'אז-רוק-פיוז'ן "Return to Forever" שהיה אחד מההרכבים הבולטים בתחום בשנות ה-70, אשר דרכו יעברו אומנים גדולים כמו סטנלי קלארק ואל דימיולה. במהלך הקריירה שלו שחרר קוריאה 81 אלבומי אולפן. הוא זכה ב-23 פרסי גראמי והיה מועמד עוד עשרות פעמים לזכיה. בין הקומפוזיציות הגדולות שלו ניתן למצוא את "Spain", "500 Miles High", "La Fiesta", "Armando's Rhumba" ו- "Windows". קוריאה הלך לעולמו ב- 9 לפברואר 2021 בעקבות זן נדיר של סרטן שתקף אותו זמן קצר לפני מותו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

היום נספר לכם על Brad Delp הידוע בין היתר כסולן וגיטריסט להקת "Boston". (Photo: Chris Walter) בראד דלפ היה סולן, גיטריסט ובין מקימיה של להקת "Boston", והוא השתתף בכל אלבומי הלהקה. גם אלבומה האחרון של הלהקה אשר שוחרר לאחר מותו כלל הקלטות של קולו. בראד יחד עם טום שולץ, היוו את הגרעין עליו הושתת הסאונד המאוד ייחודי של להקת בוסטון, והוא חתום בין היתר על להיטים כמו: "More Than a Feeling", "Foreplay/Long Time" ,"Peace of Mind", "Amanda" ועוד. דלפ נולד ב- 12 ליוני 1951 בעיר Peabody שבמסצ'וסטס ארה"ב בשם Bradley Edward Delp. הוריו היו מהגרים מקנדה. בשנת 1969 הגיטריסט Barry Goudreau ערך לדלפ הכירות עם Tom Scholz אשר בדיוק חיפש זמר להרכב הולך ומתהווה. השלושה הקימו את להקת Mother's Milk אשר פעלה בשנים 1973-1974 ובהמשך שינתה את שמה ל- "Boston", כאשר השלושה משמשים כגרעין של הלהקה. שולץ היה מולטי אינסטרומנטאליסט אשר נחשב לגאון מוזיקלי וטכני. הוא היה סטודנט ב- MIT, עבד בחברת אלקטרוניקה ובנה לעצמו אולפן במרתף ביתו, שם השלושה הקליטו את הדמואים שיהפכו לאלבום הראשון של "Boston". עוד על אלבום הבכורה המצויין קראו כאן. (Photo: Ron Pownall) האלבום הזה שוחרר בשנת 1976 והפך לאחד מאלבומי הבכורה המצליחים בכל הזמנים עם מכירות של למעלה מ- 20 מליון עותקים. דלפ היה אחראי לשירה הכל כך ייחודית באלבום כמו גם להרמוניות הווקליות המדהימות שהפכו לסימן ההיכר של הלהקה. לא זו בלבד, אלא שדלפ סייע לשולץ בכתיבת השיר "Smokin', כתב לבדו את השיר שסגר את האלבום "Let Me Take You Home Tonight" ואף ניגן בו בגיטרה אקוסטית. זה בלתי נתפס אבל דלפ אחראי לכל תפקידי השירה בלהקה, כולל קולות הרקע וכל ההרמוניות הווקאליות. יש לו קול שנוגע בשמיים וחודר לעצמות. קול מאוד דיסטינקטיבי שלעיתים מאפיל אפילו על יתר הכלים בלהקה. אבל דלפ הוא בהחלט לא רק זמר. הוא מנגן גם על גיטרה, קלידים, ומפוחית וכתב שירים לא רק לבוסטון אלא גם לאומנים כמו Orion the Hunter, Lisa Guyer ואחרים. גם באלבומה השני והמצוין של הלהקה "Don't Look Back" משנת 1978, תרם דלפ לכתיבת שיר אחד בשיתוף עם שולץ ("Party") וכתב שיר אחד בעצמו - "Used to Bad News". לאחר שני האלבומים הללו, דלפ השתתף באלבום הסולו הראשון של חבר הלהקה Barry Goudreau אשר שוחרר בשנת 1980. לאלבומה השלישי של בוסטון "Third Stage" משנת 1986, דלפ הביא שני שירים "Cool the Engines" ו- "Can'tcha Say (You Believe in Me)/Still in Love", שניהם הושמעו לא מעט בתחנות הרדיו. בשנת 1991 הקים דלפ יחד עם Goudreau את ההרכב RTZ. החל מרגע זה ואילך דלפ כבר לא היה חבר של קבע בבוסטון ומי שמילא את מקומו היה הזמר Fran Cosmo. יחד עם זאת דלפ המשיך להתארח באלבומי הלהקה, "Corporate America" משנת 2002 ו- "Life, Love & Hope" משנת 2013, אשר שוחרר לאחר מותו. במקביל לעבודתו עם RTZ השתתף דלפ בהרכב צדדי שניגן שירי קאברים ללהקת הביטלס ונקרא "Beatlejuice". בשנת 2003 שחרר דלפ יחד עם חברו לבוסטון לשעבר Goudreau את האלבום "Delp and Goudreau". ב- 9 למרץ 2007 נמצא דלפ ללא רוח חיים במקלחת ביתו שבאטקינסון ניו המפשייר. דלפ שם קץ לחייו באמצעות שאיפת עשן. צינור ממכוניתו חובר דרך פתח האיוורור של מיבש הכביסה, ובחדר האמבט הוצבו שני גרילים עם גחלים עשנים. בראד פיזר בבית מכתבי פרידה מילדיו ומקורביו, כאשר מכתב ההתאבדות הוצמד לדש חולצתו ובו נכתב "אני נפש בודדה", או במקור: "Mr. Brad Delp. 'J'ai une âme solitaire'. I am a lonely soul." הדעות חלוקות באשר לסיבות שהביאו להתאבדותו של דלפ, חלק מהן מייחסות אותן ליחסיו העכורים עם טום שולץ מנהיג הלהקה, שאפילו תבע את העיתון "בוסטון הראלד" על הפרסום אשר לכאורה מייחס לו את הסיבה להתאבדותו של דלפ. שולץ הפסיד במשפט וביון 1 ליולי 2013 נדרש לשלם לעיתון הוצאות בסך של 132,000 דולר לאחר שבית המשפט דחה את התביעה וקבע שאין כאן הוצאת דיבה הואיל ולא ניתן לקבוע מה הוביל את דלפ להתאבד. תהא הסיבה אשר תהא, זוהי תזכורת עצובה למחיר הכבד שתעשיית המוזיקה גובה לפעמים מהאומנים הכל-כך מוכשרים, אשר לעיתים אינם יכולים להתמודד עם ההצלחה והשלכותיה. קחו לעצמכם כמה רגעים ותקשיבו קצת למוזיקה היפה שיצרו דלפ וחבריו לבוסטון. לחצו כאן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא היה חבר בלהקות גדולות King Crimson", "Uriah Heep", "Asia", "UK", "Family", "Wishbone "Ash, Roxy Music ועוד. הוא שיתף פעולה עם אומנים כמו Bryan Ferry, Brian Eno, Pete Sinfield, Phil Manzanera, Peter Banks ועוד. הוא כל-כך ורסטילי בנגינתו שהוא נגע במוזיקה קלאסית, ג'אז, פיוז'ן, רוק כבד, רוק מתקדם, רוק ואפילו פופ. הוא היה בסיסט מבוקש, זמר בעל קול ייחודי והוא ניגן גם על גיטרה וקלידים. (Photo: Fin Costello) היום אנחנו רוצים לספר לכם קצת על פועלו של המוזיקאי המדהים John Wetton: 1. הוא נולד בדרבי שבאנגליה ב- 12 ליוני 1949. שמו המלא John Kenneth Wetton. 2. ההתנסות הראשונה שלו עם מוזיקה היתה כשהאזין לאחיו שהיה נער מקהלה ואורגניסט שניגן מוזיקה קלאסית. האח נתן לג'ון לנגן את תפקידי הבס על הפסנתר וג'ון מיד התאהב בנגינה על הצלילים הנמוכים. 3. למרות שציין שקטעי הבס ביצירות של באך ממש עניינו ואתגרו אותו, ג'ון נמשך יותר למוזיקת רוק והתמקד בנגינה על גיטרת בס. 4. בשנת 1962 החל ג'ון ללמוד לנגן גם על גיטרה עליה ניגן בלהקה מקומית בשם "The Squires". 5. בהמשך חזר ג'ון לנגן בגיטרת בס ולשיר בלהקות שונות כמו The Corvettes", "The Palmer-James Group", "Tetrad", "The Zoo", "Ginger Man ועוד. 6. להקתו הרצינית הראשונה היתה הרכב הג'אז-רוק "Mogul Thrash" שכלל גם את הגיטריסט James Litherland מלהקת "Colosseum". ווטון ישחרר עם ההרכב סינגל ראשון בשנת 1970 ואלבום בכורה הנושא את שם הלהקה בשנת 1971. 7. לאחר פירוקה של הלהקה בשנת 1971 עבר ג'ון לאולפנים והפך לנגן סשנים. 8. באותה שנה יצטרף ג'ון ללהקת "Family" וישחרר עמה את האלבום "Fearless". ג'ון ינגן באלבום על בס, גיטרה, קלידים וישיר קולות רקע. הוא ימשיך עם הלהקה לאלבום נוסף בשם "Bandstand" אשר ישוחרר בשנת 1972. 9. ההזדמנות הגדולה של ווטון הגיעה בשנת 1972 עת הגיטריסט והיוצר Robert Fripp הזמין אותו להצטרף ללהקת "King Crimson", שם הוא יכיר בין היתר את המתופף Bill Bruford. (Photo: Michael Ochs) 10. ווטון יקליט עם הלהקה שלושה אלבומי מאסטרפיס: Larks' Tongues in Aspic", "Starless and Bible Black ואת אחת מפסגות היצירה של הלהקה - "Red". ווטון ינגן בבס, יהיהיה הזמר המוביל, ינגן על פסנתר לפרקים ויהיה שותף מלא ביצירה של האלבומים הללו. 11. לאחר פירוקה של "קינג קרימזון" יעבור ווטון לנגן עם להקת "Roxy Music" והוא גם יהיה חלק מאלבום ההופעה Viva! ששוחרר בשנת 1976. 12. בשנת 1975 הוא יחבור ללהקת "Uriah Heep" כמחליפו של הבסיסט Gary Thain. ג'ון יקליט עם הלהקה שני אלבומים: "Return to Fantasy" משנת 1975 ו- "High and Mighty" משנת 1976. הוא ישמש כבסיסט, נגן קלידים ומלוטרון וזמר קולות רקע, ואפילו יטול את ההובלה בשירה בקטע "One Way or Another" מהאלבום "High and Mighty". 13. בשנת 1977 לאחר שהניסיונות להחזיר לפעולה את קינג קרימזון כשלו, הקים ווטון יחד עם המתופף ביל בורפורד את ההרכב "U.K." יחד עם הקלידן/כנר Eddie Jobson אותו הכיר ברוקסי מיוזיק והגיטריסט Allan Holdsworth מ"סופט מאשין" ו"גונג". ההרכב ישחרר שני אלבומים מצוינים: "UK" משנת 1978 ו- Danger" Money" משנת 1979 עם Terry Bozzio על התופים. 14. בשנת 1980 שחרר ווטון את אלבום הסולו הראשון שלו "Caught in the Crossfire". בהמשך ישחרר ווטון עוד 5 אלבומי סולו, האחרון שבהם "Raised in Captivity" משנת 2011. (Photo: Ebet Roberts) 15. באותה שנה הוא יצטרף ללהקת "Wishbone Ash" וישחרר עימה את האלבום "Number the Brave" בשנת 1981. 16. בסוף שנת 1981 ווטון החל לכתוב חומרים חדשים יחד עם הגיטריסט Steve Howe, והשנים החלו לשוחח על הקמת הרכב חדש. בם צירפו אליהם את הקלידן Geoff Downes ואת המתופף Carl Palmer וכך הוקם הסופרגרופ "Asia". 17. אלבום הבכורה של הלהקה "Asia" שוחרר בשנת 1982 וזכה להצלחה גדולה. בין השנים 1982 ועד 2014 ישחרר ג'ון עם אסיה 8 אלבומי אולפן. 18. בשנת 2002 יחבור ווטון לקלידן Geoff Downes והשניים יקימו את ההרכב "Icon" וישחררו 4 אלבומי אולפן. 19. כפי שציינו בראשית הדברים כמות שיתופי הפעולה והאלבומים בהם התארח ג'ון ווטון עצומה, ולהלן רשימה חלקת בלבד: Brian Eno, Bryan Ferry, "Ayreon", "Renaissance", Steve Hackett, Eddie Jobson, Phil Manzanera, Peter Banks, Gordon Haskell ועוד. 20. ג'ון ווטון הלך לעולמו ב- 31 לינואר 2017 בשנתו, כתוצאה מסיבוכים של מחלת הסרטן. עכשיו בואו להאזין לפלייליסט שסוקר את הקריירה המפוארת שלו אותו הכנו במיוחד עבורכם: לחצו כאן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

אלבום האולפן האחד-עשר של "נסיך האופל", "Scream", יצא ב- 11 ביוני 2010 והוא מוכיח שוב את הגדולה של Ozzy Osbourne. האלבום נועד בתחילה להיקרא "Soul Sucka" (כשם השיר השלישי), אבל עבר "שינוי כותרת" בעקבות התנגדויות של מעריצים. הוא הופק על ידי Ozzy Osbourne עצמו ועל-ידי Kevin Churko, שעבד גם על אלבומו הקודם של אוסבורן משנת 2007 "Black Rain", והוקלט באולפן הביתי של אוסבורן, המכונה "The Bunker", בלוס אנג'לס, קליפורניה. האלבום מציג את גיטריסט הפאוור מטאל היווני Gus G כתוספת חדשה ללהקתו של אוסבורן, אשר החליף את הגיטריסט הוותיק Zakk Wylde. אין ספק שהיכולת הטכנית והסגנון המתקדם של Gus G מפיחים רוח חדשה באלבום ומהווים את אחת מנקודות האור שלו. הריפים הכבדים שלו, מזכירים מצד אחד את ימיה הראשונים של "Black Sabbath" אבל עם טוויסט מודרני, אפשר לשמוע זאת ברצועות כמו "Let Me Hear You Scream" ו-"Fearless". לכל אורכו' האלבום מציג לראווה את הכישרון של Gus G, ומדגים את היכולת המדהימה שלו לספק ריפי "דום-מטאל" בהשראת "Black Sabbath" מצד אחד ובו בזמן לתת כבוד ל- Randy Rhoads עם שרדים מהירים ונגינה ניאו-קלאסית/הבי מטאל שורשית. "Scream" הוא גם האלבום הראשון שמציג את הקלידן Adam Wakeman (הבן של...) כחבר מן המניין בלהקה, לאחר שניגן עם אוסבורן כמוזיקאי בסיבובי הופעות מאז 2004. השירה של Ozzy Osbourne נותרה באלבום הזה עוצמתית כתמיד. היללות והצעקות שלו נוכחות לאורך האלבום, והוא אפילו משלב כאן אפקטים ווקאליים, שמוסיפים מימד אווירתי לשירים, כפי שניתן לשמוע ברצועת הפתיחה "Let It Die". הביצועים של אוסבורן עדיין כובשים, ומציגים את יכולתו לספק מגוון רחב של סגנונות, מהיללות הקלאסית שלו ועד להימנונים זועקים כמו ב- "Let Me Hear You Scream". אשר להפקה, למרות שהאלבום נשמע מדי פעם עם "הפקת יתר" שנותנת תחושה מעט מכנית, בדומה לאלבום הקודם, "Black Rain", עדיין יש שיפור מהותי מהאלבום הקודם שמאפשר האזנה קולחת לאלבום לכל אורכו מבלי לעייף את האוזן. מעבר לגיטריסט Gus G שהינו אחת ההפתעות של האלבום, הרכב הלהקה כולל גם את Rob Nicholson על הבס ואת Tommy Clufetos בתופים. כאן המקום לציין, שבעוד שהאלבום כולל בעיקר את המפיק Kevin Churko על תופים, היה זה Tommy Clufetos שזוכה לקרדיט כמתופף, אולי בשל העבודה שוהא היה חלק מהרכב ההופעות של אוסבורן באותה תקופה. אין ספק שהתרומה של הבס וגם התופים מוסיפים עומק ועוצמה לסאונד הכללי הכבד של האלבום. האלבום "Scream" הוא שילוב של רצועות בולטות לצד רגעים חלשים יותר. הימנוני הופעה כמו "Let Me Hear You Scream" או "Diggin' Me Down" עם האינטרו היפהפייה בהשראה קלאסית שמזכירה לנו את "Diary of a Madman", מציגים פוטנציאל אדיר של אנרגיה מתפרצת. מצד שני שירים כמו "I Love You All" בן הדקה ו- "I Want It More" לא מצליחים להשאיר השפעה מתמשכת. בנוסף, ישנם מקרים שבהם האלבום מרגיש מעט זוחל, עם שירים במיד-פייס כמו "Crucify", "Time" או הסמי-בלדה שיצאה כסינגל השני מהאלבום "Life Won't Wait" . למרות פגמיו הקטנים, "Scream" מאשש מחדש את מעמדו של Ozzy Osbourne ככוח אדיר בז'אנר המטאל. למרות שהוא אולי לא מתקרב לפסגות הקלאסיקות שלו כמו "Blizzard Of Ozz", האלבום מציג את הכישרון המתמשך ואת היכולת המדהימה של אוסבורן ליצור מוזיקה בלתי נשכחת גם בעשור השישי לחייו. החל מהשירה הדינמית שלו ועד לעבודת הגיטרה המדהימה של Gus G והביצועים הסולידיים של שאר חברי הלהקה, "Scream" משמש כתוספת מבורכת לרפרטואר האדיר של Ozzy Osbourne, ומזכיר למאזינים שאוזי אוסבורן הוא עדיין הנסיך הבלתי מעורער של ההבי מטאל. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 11 ליוני 2002 הוציאה "Korn" את אלבומה החמישי "Untouchables". קבלו 20 עובדות מעניינות עליו: 1. הלהקה החלה לכתוב את האלבום בשנת 2001. בתקופה זו המתח בין חברי הלהקה היה בשיאו, ובמאמץ להפחית אותו הלהקה עברה לאריזונה, בתקווה שהנוף החדש יעורר בהם השראה בכתיבת השירים. 2. חברי הלהקה ציינו שהם ניסו להחיות כאן את ז'אנר הנו-מטאל, שנראה בעיניהם כ"חסר נשמה". 3. הסולן Jonathan Davis אמר שהשירים באלבום עסקו בנושאים כמו חרם ונידוי והרצון להפסיק להיות קורבן. 4. זה האלבום היקר ביותר להפקה של הלהקה, הוא עלה סכום עתק של 4 מיליון דולר. 5. המפיק Michael Beinhorn ציין שהיה קשה לו מאוד לשמור את חברי הלהקה בפוקוס. לדבריו "Korn" היו הקולקטיב עם הכי הרבה הפרעות קשב איתו עבד במהלך הקריירה. 6. הבסיסט Fieldy היה שיכור בכל תקופת ההקלטות לאלבום. הוא העיד ששתה לשוכרה כל לילה והיה מקיא את נשמתו לפני ההגעה לאולפן. 7. הוא ערך מסיבות הוללות כל ערב בביתו והחתים את הבאים על "כתב ויתור" המסיר ממנו אחריות במקרה של נזק שייגרם למי מאורחיו. חברי הלהקה העידו אחר כך ששקלו לפטר את Fieldy מהלהקה באותה תקופה, לאור בעיות האלכוהול והסמים שלו. 8. בשנת 2018 גילה Jonathan Davis כי זה האלבום האהוב עליו של הלהקה, למרות שבעבר הצהיר שדווקא אלבום הבכורה של הלהקה הוא האהוב עליו מכל. 9. זהו האלבום הראשון שהוקלט בסאונד דיגיטלי של 96 קילו-הרץ. 10. האלבום נכנס היישר למקום השני בבילבורד Billboard 200 עם מכירות של 434,000 עותקים בשבוע הראשון. (Photo: NME) 11. זה האלבום הראשון של הלהקה שמגיע רק למקום השני אחרי שני האלבומים "Follow The Leader" ו- "Issues" שכבשו את הפסגה. 12. האלבום שמנע מ"קורן" את המקום הראשון היה "The Eminem Show" של אמינם. 13. גירסה לא סופית של האלבום הופיע באתרי שיתוף קבצים שלושה חודשים לפני תאריך השחרור שלו. חברי "קורן" תלו את המכירות היחסית נמוכות של האלבום ביחס לאלבומים הקודמים, באותה ההדלפה. 14. לגרסה שהודלפה היה סדר רצועות שונה, וכמעט כל השירים זכו לשמות שונים. חלק מהמעריצים טענו שהגירסה שהודלפה טובה יותר מזו הרשמית. 15. יום לפני הוצאת האלבום ערכה הלהקה הופעה באולם "האמרשטיין" בניו יורק. ההופעה שודרה דיגיטלית בבתי הקולנוע ברחבי ארצות הברית. 16. הקליפ לשיר "Alone I Break" בוים על-ידי זוכה תחרות ריאליטי ב- MTV. הלהקה שיתפה פעולה עם הערוץ כדי לבחור את המפיק בר המזל שיזכה לביים את הסרטון. הזוכה בן ה-25 Sean Dack ביים את הקליפ בעל הרעיון המוזר בו Jonathan Davis הורג את חבריו ללהקה. 17. השיר "Here to Stay" ששוחרר כסינגל הראשון מהאלבום, זיכה את קורן בפרס גראמי על "Best Metal Performance". 18. השיר "Thoughtless" ששוחרר כסינגל השני מהאלבום, נכתב על-ידי Jonathan Davis מנקודת מבטם של היורים בבית הספר "Columbine". דיוויס מציג בשיר את תחושות הזעם והבידוד שמובילים את הרוצחים לבצע מעשה מתועב שכזה והוא עשה זאת במטרה לזעזע. 19. גירסת כיסוי של השיר מופיעה באלבום ההופעה "Anywhere But Home" של "Evanescence". 20. הגירסה הזו גררה תביעה של הורים לילדה בת 12 - מלאני סקינס מבראונסוויל, מרילנד שקנתה את האלבום והוריה היו בהלם כשהשמיעו אותו במכונית שלהם בזמן נסיעה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 11 ליוני, 2002, "W.A.S.P."הוציאה את האלבום העשירי שלה, "Dying for the World". בשלב הזה של הקריירה, "W.A.S.P." כבר התרחקו מהגלאם-מטאל המוגזם של ימי הזוהר שלהם בשנות ה-80. תקופת הדם המזויף, מכנסי העור עם שיני המסור והפירוטכניקה המזעזעת נעלמו להם מאחור. באלבום הזה, Blackie Lawless וחבריו מביאים משהו גולמי יותר, כועס יותר, ובעיקר – הרבה יותר רגשי. תחילת שנות ה- 2000 הביאו עימם נקודת מפנה במטאל העולמי. בזמן שרבים מהקולגות של "W.A.S.P." נאחזו בנוסטלגיה או נעלמו מהנוף, Lawless בחר בנתיב של התחדשות. האלבום "Dying for the World" נולד בצל מתקפות ה-11 בספטמבר, וההשפעה הרגשית של האירוע נוכחת בכל ריף ובכל שורה של האלבום. זה לא סתם עוד אלבום בדיסקוגרפיה של הלהקה – זו מחאה, הספד וקריאה לקרב, הכל בו זמנית. האלבום הוקלט ויצא בתוך פחות משמונה חודשים, והדחיפות שבו מורגשת היטב. Lawless מתעל רגשות גולמיים ואבל לאומי לסאונד ישיר וכואב. השיר "Shadow Man" פותח את האלבום כמו אזהרה אפלה. הוא מתקדם לאט, כבד ונבואי משהו. הקול הצרוד והמיוסר של בלאקי נשמע כמו מישהו שנאבק בצללים – פנימיים וחיצוניים כאחד. השיר "My Wicked Heart" מעלה הילוך עם אגרסיביות מדויקת וסוחפת, הרבה בזכות העוצמה והדיוק של הגיוס המתופף Frankie Banali. יש כאן נגיעות של "Iron Maiden", אבל הרוח מאחורי השיר היא לגמרי "W.A.S.P." הישנה והטובה, רק שעכשיו מדובר גם בזעם ממוקד מטרה. זה המנון מטאל קלאסי, מרדני, ללא טיפת גלאם. אחד מנקודות השיא של האלבום והלב הרגשי שלו, הוא ללא ספק השיר "Hallowed Ground". בלדת אבל רפלקטיבית שמאזנת בין עצב לעוצמה, ומהווה מחווה קורעת לב לקורבנות ה-11 בספטמבר. ניתן לשמוע כאן את Lawless במיטבו עם ביצוע ווקאלי שבוודאי ראוי להיכלל כאחד החזקים שלו אי פעם, באופן שמציג את "W.A.S.P." בשיא הרגישות והפגיעות שלהם. הקטע "Rubber Man" מביא איתו גרוב ביזארי ומעוות שזועק "Black Sabbath". אחריו מגיע "Revengeance" – שיר אגרסיבי, חסר רחמים. הוא לפעמים נשמע כמו "Judas Priest" בזכות הקצב התזזיתי והסולואים הבוערים, אך זה הזעם הפוליטי של בלאקי שמוביל כאן – מניפסט מטאלי חסר מעצורים. עם "Trail of Tears" הלהקה מורידה הילוך. זה שיר שקט ואינטימי. שכבות של גיטרות וטון מלנכולי מוכיחים עד כמה "W.A.S.P." התרחקו מההמנונים הגרנדיוזיים של העבר. בלדה עצובה, מושרשת בכאב. מבחינה מוזיקלית, "Dying for the World" שואב מהשפעות קודרות יותר מאלה שבאלבומיה הקודמים. נוכחת בו כבדות סוציו-פוליטית, אווירה מלנכולית ואפילו רגישות ופגיעות נדירה. ניתן לומר שהאלבום ממשיך את הקו של "The Headless Children" – עם פחות תיאטרליות ויותר אותנטיות. בדיעבד, האלבום הזה ביסס את מעמדו של Blackie Lawless כיוצר בעל עומק ותודעה חברתית. הוא אולי לא כבש את המצעדים, אבל הרוויח את הכבוד המחודש מהמעריצים הוותיקים וכן, גם של מטאליסטים "אדוקים". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והפעם, על אחד האירועים המדהימים הקשורים למצעד הבילבורד האמריקאי. ב- 11 ליוני 2011 האלבום "Dark Side Of The Moon" של "Pink Floyd" נכנס למצעד הבילבורד האמריקאי. שנת 2011 אתם שואלים? כן, כן, הנתון הזה מדהים לכלשעצמו, הואיל וכמו שאתם יודעים האלבום הזה שוחרר כמעט 40 שנה קודם לכן בשנת 1973. זה לא שהאלבום הזה לא נכנס בעבר למצעד הבילבורד היוקרתי, זה קרה מספר פעמים במהלך השנים מאז יציאתו, אבל הפעם הכניסה למצעד הצביעה על נתון היסטורי והיסטרי. הכניסה המחודשת לבילבורד בשנת 2011 גרמה לאלבום הזה לחצות רף של 1,000 שבועות בהם האלבום הזה שהה במצעד בסך הכל. נכון, לא מדובר ב- 1,000 שבועות רצופים אבל תחשבו על הנתון המטורף הזה. 1,000 שבועות הם כמעט 20 שנה!! זה כל כך מדהים שנכתוב את זה שוב. האלבום המדהים הזה צעד בבילבורד האמריקאי עשרים שנה!!! אההה... ואל תתיחסו למלל בתמונה הוא לא מעודכן 😃😅😃 "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!