ב-14 באוקטובר 2022 יצא "Pawns & Kings", אלבומה השביעי של להקת "Alter Bridge". כבר בריף הראשון ברור שהרביעייה הזאת חזרה רעבה. הגיטרות חותכות עמוק, התופים דוחפים קדימה והקול של Myles Kennedy מצליח להתרומם מעל כל המשקל הזה בלי לאבד את הפגיעוּת שבגללה התאהבנו בו מלכתחילה. אחרי הצבעים האלקטרוניים של "Walk the Sky", האלבום הזה מחזיר את המגע הישיר בין מיתר, מגבר ויד מנגנת. התוצאה היא אחד המפגשים המשכנעים של הלהקה בין הארד רוק מלודי, כובד מטאלי וכתיבה שמרשה לעצמה לצאת להרפתקאות. בסיקורים שלנו על "Blackbird" ועל "Fortress" עקבנו אחר הדרך שבה מיילס ו-Mark Tremonti הפכו משני מוזיקאים מוכשרים לשותפות יצירתית של ממש. כאן כבר קשה להפריד בין תחומי האחריות שלהם. מי שמניח שהריפים הכבדים מגיעים תמיד מ"המנסר מטקסס" ושמיילס אחראי לרגעים הרכים, עומד לקבל הפתעה: דווקא שיר הפתיחה האגרסיבי ושיר הנושא צמחו מרעיונות של מיילס. העוצמה של הלהקה נובעת גם מהיכולת הזאת להפתיע זה את זה, אחרי שנים של עבודה משותפת. הדרך לאלבום עברה בעצירה הכפויה של הקורונה, שקטעה את סיבוב ההופעות של "Walk the Sky". אלא ששני כותבי השירים לא בדיוק ישבו בבית וחיכו. מיילס הוציא את "The Ides of March", ואילו ההרכב "Tremonti" שחרר את "Marching In Time". כשכתבנו על האחרון הדגשנו עד כמה מארק התפתח כזמר, וכמה טבעי נעשה אצלו החיבור בין ריפים קשוחים למלודיה נוגעת. באלבום שלפנינו אפשר לשמוע איך כל הניסיון הזה חוזר אל הלהקה ומעשיר אותה. באביב 2022 התכנסו החברים באולפן "Studio Barbarosa" בפלורידה עם המפיק הקבוע Michael "Elvis" Baskette. ההחלטה המרכזית הייתה להפחית את העומס של שכבות ההפקה ולוודא שהשירים מחזיקים בזכות הריפים, המלודיות והעיבודים עצמם. הצליל עדיין גדול ומלוטש, אבל יש יותר מקום להרגיש את הנשיכה של הגיטרות ואת עבודת הקצב של הבסיסט Brian Marshall והמתופף Scott Phillips. מארק סיפר שהגיעו עם 16 שירים, עיבדו 14 והקליטו 12, שמתוכם נבחרו עשרה. האלבום נמשך כ-54 דקות, ובתוכן נשאר מקום גם לשירים ישירים וגם לשלוש רצועות שחוצות את רף שש הדקות. השיר "This Is War" פותח את הדלת בבעיטה. המבוא הדרמטי מתחלף במתקפה קצבית צפופה, והגיטרות מקיפות את השירה מכל כיוון. למרות הכותרת הלוחמנית, מיילס תיאר מאבק פנימי בספק עצמי ובחרדה, רעיון שעלה בעקבות חלום. הפזמון מעניק למאבק הזה תחושה של התגייסות. אנחנו שומעים אדם שמנסה לאסוף כוחות מול האויב שנמצא בתוכו. זו פתיחה שמציבה מיד את הרף מבחינת כוח, אבל גם מבחינת רגש. השיר "Dead Among the Living" ממשיך עם ריף קופצני ופזמון רחב, כזה שמזכיר כמה טוב הלהקה יודעת לעודד בלי לרכך את המוזיקה. מארק רצה לחזור לאנרגיה של "Come to Life" מתוך "Blackbird", ומיילס הפנה את המילים אל אדם שכבר ויתר על עצמו. אנחנו אוהבים במיוחד את הדרך שבה הקצב מושך קדימה בזמן שהשירה כמעט מושיטה יד למאזין. יש כאן דחיפה לצאת מהקיפאון, עטופה בגיטרות שמסרבות לעמוד במקום. בשיר "Silver Tongue" המילים והנגינה ננעלות יחד. הריף המקוטע והעצירות החדות מכינים את הקרקע לפזמון ממכר, בזמן שמיילס נכנס לדמותו של מניפולטור כריזמטי שמסוגל לשכנע אחרים לפעול במקומו ולשלם את המחיר. הפיתוי נמצא ממש במוזיקה. הפזמון כל-כך נעים לאוזן, עד שקל להישאב אליו לפני שמבחינים בארס של הדובר. זה אחד הסינגלים החזקים באלבום, והקליפ המונפש נותן לאיום הזה צורה חזותית הולמת. עם השיר "Sin After Sin" הלהקה מעמיקה את הצל. הריף הכבד נבנה מעל תחושת קצב עיקשת, והמרווחים בין המכות מאפשרים למתח להצטבר. מיילס עוסק כאן בצביעות ובאדם שמסתיר את הצד האפל שלו מאחורי חזות מוסרית. אנחנו מרגישים שהאורך משרת את השיר. הוא נותן לחשד ולכעס זמן לחלחל, עד שהמלודיה נפתחת מעל המשקל של הגיטרות. ואז מגיע "Stay", ומארק עובר לקדמת המיקרופון. מי שקרא את הסיקור שלנו על "Marching In Time" כבר יודע כמה אנחנו אוהבים את הקול הזה, וכאן הוא מעניק לאלבום רגע חם ונגיש. יש בשירה שלו ישירות שמקרבת את המסר על ניצול הזמן המשותף עם אדם אהוב, בעוד מיילס משתלב ומרחיב את התמונה. אנחנו אוהבים את הריסון כאן. השיר נשען על מהלך האקורדים ועל הלחן, בלי להזדקק לסולו שיגנוב את מרכז הבמה. השיר "Holiday" מכניס גרוב מחויך ותחושת שחרור. מיילס קישר את ההשראה גם לגל ההתפטרויות הגדול שאחרי הקורונה ולשאלה אם החיים מציעים יותר מעבודה בלתי פוסקת. יש משהו משעשע בכך שחבורה של מכורים לעבודה שרה על הצורך להוריד הילוך. בתוך אלבום עמוס מאבקים, ההפוגה הזאת עושה טוב, לפני הדבר הבא. בשיר "Fable of the Silent Son" אנחנו מקבלים יותר משמונה דקות של מסע, שהיה בזמן יציאת האלבום השיר הארוך ביותר שהלהקה הקליטה, אפילו יותר משיר הנושא של "Blackbird". הפתיחה העדינה מזמינה אותנו להתקרב, ואז הגיטרות הכבדות משנות את המרחב כולו. המעברים בין חשיפה שקטה להתפרצות, חילופי התפקידים בין הגיטרות והקטע האינסטרומנטלי באמצע יוצרים דרמה שיש לה כיוון. אפשר לשמוע את הנגנים דוחפים זה את זה, כשהתופים והבס מעניקים לכל שינוי משקל ממשי. המילים של "Fable of the Silent Son" עוסקות בהעברת לקחים שנלמדו מתוך טעויות וכאב, בתקווה שמישהו אחר יוכל להימנע מאותו מסלול. לכן גם החזרה לרגעים השקטים מרגישה הכרחית. אחרי כל הסערה נשאר קול אנושי שמנסה לדבר אל אדם אחר. בעינינו זה לב האלבום, והמקום שבו השאפתנות המזוהה עם "Fortress" פוגשת את העומק הרגשי שאנחנו כל-כך אוהבים בלהקה. כדאי לתת ליצירה הזאת זמן. העוצמה שלה מצטברת ככל שמכירים אותה יותר. אחרי הפסגה הזאת, השיר "Season of Promise" מציע מנגינה בהירה יותר ורוח של רוק משנות התשעים, עם מסר של העברת חוכמה בין דורות. המעבר קצת חד, אבל הוא מאפשר לנשום לפני השיר "Last Man Standing". כאן משחקי הקצב ותפקידי הגיטרה מוסיפים שוב מתח, בעוד שהטקסט בוחן את המחיר של שאפתנות חומרית. השאלה שנשארת באוויר היא מה שווה ההגעה לפסגה, אם בדרך ויתרת על כל מה שהפך אותך לאדם. שיר הסיום "Pawns & Kings", שהיה גם הסינגל הראשון, אוסף את כל החוטים. זהו המנון לאנדרדוג, עם רעיון של דוד מול גוליית, אבל המוזיקה שלו מסרבת להסתפק בנוסחה צפויה. היא נבנית, משנה כיוון, נפתחת לפזמון גדול ומותירה מקום לנגינה להרחיב את הסיפור. אחרי אלבום שעוסק בהשפעה, בצביעות, במאבק פנימי ובמחיר ההצלחה, הסיום הזה נותן תחושה שאפשר להזיז משהו על הלוח... גם העטיפה שעיצב Daniel Tremonti מחברת בין אור לצל, עם גשר, נחש וכלי שחמט מוכתר בגולגולת. בעינינו היא מתאימה לעולם של האלבום. פיתוי וכוח מצד אחד, וסיכוי לשינוי מצד שני. אפשר לראות בה גם תזכורת לזהות הלהקה, שחוזרת כאן אל יסודות הצליל שלה וממשיכה לבנות עליהם. האלבום יצא דרך "Napalm Records" והגיע למקום השישי במצעד האלבומים הבריטי. הוא חיזק את מעמדה של הלהקה כחבורה שמצליחה לשמור על קהל נאמן וגם לתת לו סיבות חדשות להתרגש. עבורנו, "Pawns & Kings" בולט בזכות האיזון בין ההנאה המיידית מהשירים הקצרים לבין העומק של היצירות הארוכות. לא כל פזמון כאן מפתיע באותה מידה, אבל כשהרביעייה מותחת את הגבולות שלה, היא מזכירה לנו בדיוק למה אנחנו ממשיכים ללכת איתה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הזמר, הגיטריסט והיוצר Paul Simon חוגג היום יום הולדת! (Photo: Hutton Archives) מהרמוניות הפולק של שנות השישים, דרך האולפנים של ג'מייקה ודרום אפריקה, ועד ליצירות האקוסטיות המאוחרות. הנה 63 עובדות על סיימון, אחד הכותבים המשפיעים והסקרנים ביותר במוזיקה הפופולרית. 1. הוא נולד בשם Paul Frederic Simon ב-13 באוקטובר 1941 בניוארק, ניו ג'רזי, למשפחה יהודית ממוצא הונגרי. 2. אביו Louis Simon היה נגן קונטרבס ומנהיג תזמורת שפעל בשם הבמה "Lee Sims", וגם איש חינוך. אמו Belle Simon הייתה מורה בבית ספר יסודי. 3. בשנת 1945 עברה המשפחה לשכונת קיו גארדנס הילס בקווינס, ניו יורק. מוזיקה ובייסבול הפכו לשתי אהבות גדולות של הילד שגדל שם. 4. בילדותו קיבל חינוך יהודי ועבר בר מצווה, אך בהמשך תיאר את עצמו כחילוני. מבחינתו, הזהות היהודית קשורה גם לתרבות ולעולם שבו גדל, ולא רק לאמונה או לקיום מצוות. 5. בשנת 1953 התיידד עם Art Garfunkel, שלמד איתו בבית הספר. השניים השתתפו בהצגה של "Alice in Wonderland" והחלו לפתח את ההרמוניות שיהפכו לסימן ההיכר שלהם. 6. כנערים הושפעו מאוד מההרמוניות של הצמד "The Everly Brothers", ושרו יחד גם בהרכב הדו-וופ "The Peptones", עם חברים מהשכונה. 7. בשנת 1957 הקליטו תחת השם "Tom & Jerry" את הסינגל "Hey, Schoolgirl", שהגיע למקום ה-49 במצעד האמריקאי. סיימון נקרא אז "Jerry Landis" וגרפונקל "Tom Graph". 8. בעקבות הצלחת הסינגל הופיעו בתוכנית "American Bandstand". סיימון כבר היה נער בעל ניסיון בהקלטות, בהופעות ובתעשיית המוזיקה, אך הסינגלים הבאים לא שחזרו את ההצלחה. 9. בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים הקליט גם תחת שמות כמו "True Taylor" ו-"Paul Kane". הוא כתב שירים, שר בהקלטות דמו ולמד את עבודת האולפן מבפנים. 10. בתחילת שנות השישים היה חבר בהרכב "Tico & the Triumphs". השיר "Motorcycle", שבו שר את הקול המוביל, נכנס למצעד האמריקאי והגיע למקום ה-99. 11. בשנת 1963 סיים תואר ראשון באנגלית ב-"Queens College". הוא למד גם משפטים לזמן קצר, אך בחר להמשיך במסלול המוזיקלי. 12. בשנת 1964 שבו סיימון וגרפונקל לעבוד יחד וחתמו בחברת "Columbia". הפעם השתמשו בשמות המשפחה האמיתיים שלהם והחלו לפעול כצמד "Simon & Garfunkel". 13. באוקטובר 1964 יצא אלבום הבכורה של הצמד, "Wednesday Morning, 3 A.M.". הוא כלל את הגרסה האקוסטית המקורית של "The Sound of Silence", אך לא הצליח בזמן אמת; לאחר הפריצה הגיע למקום ה-30 בארה"ב. 14. בתקופת שהותו באנגליה הופיע במועדוני פולק, הכיר את הגיטריסט Martin Carthy ולמד ממנו על מסורת הפולק האנגלית. שם התוודע גם לעיבוד של קארתי ל-"Scarborough Fair". 15. בשנת 1965 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "The Paul Simon Songbook", שהציג את שיריו בליווי גיטרה אקוסטית. באותה שנה הפיק גם את אלבום הבכורה של הזמר Jackson C. Frank. 16. בשנת 1965 הוסיף המפיק Tom Wilson גיטרות חשמליות, בס ותופים להקלטה של "The Sound of Silence", בלי שהצמד השתתף בסשן החדש. הגרסה המחושמלת הגיעה למקום הראשון בארה"ב בינואר 1966 והחזירה אותם לעבודה משותפת. 17. בינואר 1966 יצא "Sounds of Silence", האלבום השני של הצמד, שהגיע למקום ה-21 בארה"ב. הוא כלל גם את "I Am a Rock", שהגיע למקום השלישי במצעד הסינגלים. סיימון, יוני 1966 (Photo: Joost Evers / Anefo ) 18. באוקטובר 1966 יצא "Parsley, Sage, Rosemary and Thyme", האלבום השלישי של הצמד, שהגיע למקום הרביעי בארה"ב. בפתיחתו שילבו את שיר העם "Scarborough Fair" עם "Canticle", המבוסס על שיר אנטי-מלחמתי מוקדם של סיימון. 19. בשנת 1967 הופיעו בפסטיבל "Monterey Pop". באותה שנה השתלבה המוזיקה שלהם בסרט "The Graduate" של הבמאי Mike Nichols, חיבור שהביא את שיריהם לקהל רחב עוד יותר. 20. בשנת 1968 יצא "Bookends", האלבום הרביעי של הצמד, שהגיע למקום הראשון בארה"ב. הוא כלל את "America" ואת "Mrs. Robinson", שהפך גם הוא ללהיט במקום הראשון. "Simon & Garfunkel", 1968 (Photo: Columbia Records) 21. בינואר 1970 יצא "Bridge over Troubled Water", האלבום החמישי והאחרון של הצמד. הוא הגיע למקום הראשון בארה"ב ובבריטניה, ובטקס Grammy של 1971 זכה בפרס אלבום השנה. 22. את השיר "Bridge over Troubled Water" כתב סיימון בהשראת גוספל, אך את השירה המובילה הפקיד בידי גרפונקל. האלבום כלל גם את "The Boxer", "Cecilia" ו-"El Condor Pasa (If I Could)". 23. בשנת 1970 נפרד הצמד בשיא הצלחתו. סיימון היה הכותב המרכזי שלו, אך השילוב בין קולו לקול של גרפונקל והעבודה המשותפת על העיבודים היו מרכיבים מהותיים בזהותם. 24. בשנת 1972 יצא "Paul Simon", אלבום הסולו השני שלו, שהגיע למקום הרביעי בארה"ב ולמקום הראשון בבריטניה. הוא שילב פולק, רגאיי, בלוז וצלילים מדרום אמריקה. 25. את "Mother and Child Reunion" הקליט בקינגסטון, ג'מייקה, עם מוזיקאים שניגנו עם Jimmy Cliff. שם השיר נולד ממנה בתפריט של מסעדה סינית, ששילבה עוף וביצים. 26. השיר "Me and Julio Down by the Schoolyard" הפך לעוד אחד משיריו המזוהים ביותר. לצד הגיטרה האקוסטית בולטת בו הנגינה של נגן כלי ההקשה הברזילאי Airto Moreira. 27. בשנת 1973 יצא "There Goes Rhymin' Simon", אלבומו השלישי, שהגיע למקום השני בארה"ב. גם הסינגלים "Kodachrome" ו-"Loves Me Like a Rock" הגיעו למקום השני במצעד Billboard Hot 100. 28. בשנת 1975 יצא "Still Crazy After All These Years", אלבומו הרביעי, בהפקה משותפת עם Phil Ramone. זהו אלבום הסולו היחיד שלו שהגיע למקום הראשון ב-Billboard 200, והוא זכה בפרס אלבום השנה בטקס Grammy של 1976. 29. באותו אלבום נכלל השיר "Silent Eyes", שבו ירושלים מתוארת כעיר המתאבלת לבדה, לצד עיסוק בעדות ובאחריות בפני האל. במסיבת עיתונאים בישראל בשנת 1978 קשר סיימון את כתיבתו לתחושות שהתעוררו בו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. 30. באותו אלבום התאחד עם גרפונקל בשיר "My Little Town". השיר הופיע גם ב-"Breakaway", אלבום הסולו השני של גרפונקל, והגיע למקום התשיעי בארה"ב. 31. השיר "50 Ways to Leave Your Lover" הגיע למקום הראשון בארה"ב בשנת 1976. פתיחת התופים המזוהה איתו היא של Steve Gadd, שפיתח את התבנית מתוך רעיונות שנהג לתרגל באולפן. 32. בשנת 1977 הופיע בסרט "Annie Hall" של Woody Allen בתפקיד מפיק מוזיקלי. באותה שנה הוציא את "Slip Slidin' Away", שהגיע למקום החמישי בארה"ב. 33. ביולי 1978 הגיע לישראל לראשונה והופיע בקיסריה, בירושלים ובתל אביב. לפי דיווח בלהיטון מאותה תקופה, אמר שהביקור מרגש אותו יותר כיהודי מאשר כאמן, וסיפר שבתחילה רצה להגיע כתייר ובהמשך החליט לשלב הופעות לכבוד 30 שנות עצמאותה של ישראל. במהלך הביקור השתתף גם בטקס פתיחת גן הפעמון בירושלים. 34. בשנת 1980 יצא "One-Trick Pony", אלבום הסולו החמישי שלו, שהגיע למקום ה-12 בארה"ב. הוא ליווה סרט באותו שם, שסיימון כתב וגם כיכב בו; הסינגל "Late in the Evening" הגיע למקום השישי. 35. ב-19 בספטמבר 1981 התאחדו סיימון וגרפונקל להופעת חינם בסנטרל פארק בניו יורק. התיעוד יצא בשנת 1982 באלבום ההופעה "The Concert in Central Park", שהגיע למקום השישי בארה"ב. 36. בשנת 1983 יצא "Hearts and Bones", אלבומו השישי, שהגיע למקום ה-35 בארה"ב. העבודה עליו החלה בתקופה שבה נשקל אלבום משותף עם גרפונקל, אך בסופו של דבר יצא כאלבום סולו. 37. בספטמבר 1983 חזר לישראל עם גרפונקל לשתי הופעות של הצמד "Simon & Garfunkel" באצטדיון רמת גן. לפי דיווח של סוכנות הידיעות היהודית JTA מאותה תקופה, נכחו בהן יחד כ-90 אלף צופים, וההכנסות נועדו לסיוע לילדים באמצעות "וראייטי ישראל". 38. באותה שנה נישא לשחקנית Carrie Fisher, המוכרת כנסיכה ליאה מסדרת "Star Wars"; השניים התגרשו בשנת 1984. הקשר ביניהם עומד ברקע השיר "Hearts and Bones". 39. בשנת 1985 השתתף בהקלטת שיר הצדקה "We Are the World", במסגרת "USA for Africa", לצד רבים מכוכבי המוזיקה האמריקאית. 40. לאחר שנחשף לקלטת של מוזיקה דרום אפריקאית, נסע בשנת 1985 להקליט ביוהנסבורג עם נגנים מקומיים. העבודה עם הבסיסט Bakithi Kumalo והגיטריסט Ray Phiri הייתה חלק מרכזי בתהליך שהוליד את "Graceland". 41. באוגוסט 1986 יצא "Graceland", אלבומו השביעי. הוא הגיע למקום השלישי בארה"ב ולמקום הראשון בבריטניה, נמכר לפי ההערכות בכ-16 מיליון עותקים ברחבי העולם וזכה בפרס אלבום השנה בטקס Grammy של 1987. 42. ב-"Graceland" שיתף פעולה עם ההרכב "Ladysmith Black Mambazo", עם Linda Ronstadt, עם "The Everly Brothers" ועם "Los Lobos". במקרים רבים נבנו השירים מתוך מקצבים והקלטות של הנגנים, שאליהם הוסיף בהמשך מילים ומלודיות. 43. השיר "You Can Call Me Al" קיבל קליפ בלתי נשכח שבו מופיע השחקן Chevy Chase. צ'ייס מבצע את רוב הליפסינק, בעוד שסיימון נראה לצידו כמעט בתפקיד המשנה. 44. ההקלטות בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד עוררו ביקורת על הפרת החרם התרבותי. סיימון הדגיש את שיתוף הפעולה עם מוזיקאים שחורים ואת התשלום לעבודתם, אך הצלחת האלבום לא העלימה את המחלוקת. 45. בשנת 1987 היה ממייסדי "Children's Health Fund", ארגון המספק שירותי בריאות לילדים ולמשפחות במצוקה, בין היתר באמצעות מרפאות ניידות. 46. בשנת 1990 נכנס הצמד "Simon & Garfunkel" להיכל התהילה של הרוקנרול. באוקטובר אותה שנה יצא "The Rhythm of the Saints", אלבום הסולו השמיני שלו, שהגיע למקום הרביעי בארה"ב ולמקום הראשון בבריטניה. 47. ב-"The Rhythm of the Saints" הרחיב את שיתופי הפעולה עם מוזיקאים מברזיל ומאפריקה. בשיר "The Obvious Child" בולטים התופים של ההרכב הברזילאי "Olodum", שהוקלט בסלבדור שבבאהיה. 48. בשנת 1992 נישא לזמרת והיוצרת Edie Brickell. לשניים שלושה ילדים, ולסיימון בן נוסף, Harper Simon, מנישואיו הראשונים ל-Peggy Harper; גם הארפר פנה לקריירה מוזיקלית. 49. בשנת 1997 יצא "Songs from The Capeman", אלבומו התשיעי, שהגיע למקום ה-42 בארה"ב. הוא כלל את גרסאותיו לשירי המחזמר שכתב עם המשורר Derek Walcott. 50. המחזמר "The Capeman" נפתח בברודוויי בינואר 1998 ונסגר במרץ לאחר 68 הופעות סדירות. לצד הכישלון המסחרי, המוזיקה זכתה למועמדות לפרס Tony על המוזיקה המקורית. 51. בשנת 1999 יצא לסיבוב הופעות משותף עם Bob Dylan. בשנת 2000 הוציא את "You're the One", אלבומו העשירי, שהגיע למקום ה-19 בארה"ב והיה מועמד לפרס Grammy לאלבום השנה. 52. בשנת 2001 נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול גם כאמן סולו. בשנת 2002 כתב את "Father and Daughter" לסרט "The Wild Thornberrys Movie", והשיר היה מועמד לפרס Oscar. 53. בשנת 2003 קיבל הצמד "Simon & Garfunkel" פרס Grammy למפעל חיים. השניים חזרו להופיע יחד בסיבוב "Old Friends", שהמשיך גם בשנת 2004. 54. בשנת 2006 יצא "Surprise", אלבומו ה-11, שהגיע למקום ה-14 בארה"ב. בעבודה עם Brian Eno נוספו לכתיבה של סיימון מרקמים אלקטרוניים ואווירתיים. 55. בשנת 2007 היה הזוכה הראשון בפרס "Gershwin Prize for Popular Song" של ספריית הקונגרס האמריקאית. עד היום רשומים לזכותו 16 פרסי Grammy ו-36 מועמדויות. 56. באפריל 2011 יצא "So Beautiful or So What", אלבומו ה-12, שהגיע למקום הרביעי בארה"ב. ב-21 ביולי באותה שנה הופיע באצטדיון רמת גן, מול כ-20 אלף צופים. לקראת סיום המופע ביקש לשאת תפילה לשלום לישראל ולשכנותיה, וסיים בברכת "סלאם עליכום". 57. במסיבת העיתונאים לקראת ההופעה בישראל בשנת 2011 הגדיר את עצמו כבעל מורשת יהודית אך חילוני, והסביר שאין לו תמיד תשובה כשמצפים ממנו להגיב דווקא בתור יהודי. הוא סיפר שהוא זוכר היטב את ביקורו בכותל המערבי, וגם את המחלה שחייבה אותו לנסוע בין ירושלים לתל אביב לקבלת טיפולים במהלך ביקור קודם. 58. בשנת 2016 יצא "Stranger to Stranger", אלבומו ה-13, שהגיע למקום השלישי בארה"ב ולמקום הראשון בבריטניה. בהפקה עם Roy Halee חקר גם צלילים של כלי נגינה שתכנן המלחין Harry Partch. 59. בספטמבר 2018 יצא "In the Blue Light", אלבומו ה-14, שבו חזר לעשרה שירים מהקטלוג שלו בעיבודים חדשים. באותו חודש סיים את סיבוב הפרידה "Homeward Bound" בהופעה בפלאשינג מדוז קורונה פארק בקווינס, הרובע שבו גדל. 60. במאי 2023 יצא "Seven Psalms", אלבומו ה-15: יצירה אקוסטית רציפה בת כ-33 דקות ושבעה חלקים. הוא הגיע למקום ה-28 במצעד האלבומים הבריטי והיה מועמד לפרס Grammy. בהקלטות השתתפו בריקל וההרכב הווקאלי "VOCES8". 61. במהלך העבודה על "Seven Psalms" איבד חלק ניכר מהשמיעה באוזנו השמאלית. תהליך ההקלטה וההתמודדות תועדו בסרט של Alex Gibney, "In Restless Dreams: The Music of Paul Simon", שהגיע לטלוויזיה האמריקאית בשנת 2024. 62. בשנת 2025 חזר להופיע בסיבוב "A Quiet Celebration", לאחר התאמות במערך הבמה והסאונד שנועדו לאפשר לו לנגן עם מגבלת השמיעה. הסיבוב הורחב בשנת 2026 לאירופה, לבריטניה, לאירלנד ולצפון אמריקה. 63. ב-9 באוקטובר 2026 יצא אלבום ההופעה "The Quiet Celebration Concert". הוא כולל ביצוע מלא של "Seven Psalms" לצד עיבודים חדשים לשירים מכל תקופות הקריירה, עדות לכך שגם אחרי שבעה עשורים סיימון ממשיך לעבוד מחדש על המוזיקה שלו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הזמר Joey Belladonna, הקול המלודי והעוצמתי של להקת "Anthrax". (Photo: Elsie Roymans) מהרכבי הקאברים בצפון מדינת ניו יורק, דרך אלבומי הת'ראש הקלאסיים, שתי פרידות וחזרה מחודשת ללהקה, ועד למופעי המחווה למוזיקה שעליה גדל. הנה 40 עובדות על בלאדונה ועל הדרך שעשה. 1. הוא נולד ב-13 באוקטובר 1960 בעיר "Oswego" שבמדינת ניו יורק, בשם Joseph Bellardini. בהמשך אימץ את שם הבמה בלאדונה. 2. אביו ממוצא איטלקי ואמו ממוצא ילידי אמריקאי, ממשפחת עמי ה-"Iroquois". בלאדונה סיפר שהמורשת מצד אמו היא חלק משמעותי בזהותו, גם אם אינו מקיים באופן קבוע את מנהגיה. 3. בצעירותו האזין ללהקות "The Beatles", "Led Zeppelin", "Kansas" ו-"Rush". הוא נמשך לשילוב של נגינה מורכבת, מלודיות קליטות ושירה חזקה, הרבה לפני שנכנס לעולם הת'ראש מטאל. 4. הוא לא עבר הכשרה קלאסית בשירה. בראיון משנת 1988 סיפר שהניסיון הפורמלי שלו הסתכם בשירה במקהלת בית הספר התיכון. 5. את ניסיונו המוקדם צבר בלהקות מקומיות ובהרכבי קאברים, ובהם "Blitzkrieg". הרפרטואר שלו היה מבוסס בעיקר על רוק קלאסי והארד רוק. 6. בקיץ 1984 שר בלהקת "Bible Black", שבה ניגנו גם מוזיקאים שהיו קשורים ל-"Rainbow". הוא תיאר את המוזיקה שלה כמושפעת מ-"Black Sabbath", "Deep Purple" ומהתקופה של Ronnie James Dio ב-"Rainbow". 7. בסוף 1984 הוזמן לפגוש את "Anthrax" באולפני "Pyramid Sound" באית'קה, ניו יורק. המפיק Carl Canedy, המתופף של "The Rods", היה האיש שחיבר בינו לבין הלהקה, שחיפשה זמר לאחר עזיבתם של Neil Turbin ו-Matt Fallon. 8. בלאדונה הגיע לפגישה בלי להכיר את "Anthrax" או את המוזיקה שלה. כדי להדגים את קולו שר קטעים משירי "Journey" ומרפרטואר הסולו של Steve Perry, ובהמשך הקליט את "Medusa". חברי הלהקה התרשמו מהקול שלו למרות הרקע המוזיקלי השונה. 9. ההצטרפות שלו העניקה ל-"Anthrax" קול גבוה, נקי ומלודי מעל הריפים המהירים והאגרסיביים. ההשפעות מההארד רוק נשארו חלק מהסגנון שלו והפכו אותו לאחד הקולות המזוהים ביותר עם הת'ראש. 10. עם הצטרפותו התייצב ההרכב הקלאסי של "Anthrax": בלאדונה בשירה, Scott Ian ו-Dan Spitz בגיטרות, Frank Bello בבס ו-Charlie Benante בתופים. זה ההרכב שהקליט את ארבעת אלבומי האולפן הבאים שלה. Anthrax", 1985 (Photo: Geoffrey Thomas / Metal Forces) 11. בפברואר 1985 יצא ה-EP בשם "Armed and Dangerous", ההוצאה הראשונה של "Anthrax" עם בלאדונה. לצד חומר חדש נכללו בו קאבר ל-"God Save the Queen" של "Sex Pistols" והקלטות מחודשות של שירים מאלבום הבכורה. 12. ב-30 באוקטובר 1985 יצא "Spreading the Disease", אלבום האולפן השני של "Anthrax" והראשון עם בלאדונה. הוא הגיע למקום ה-113 במצעד Billboard 200 וכלל את "Madhouse", "A.I.R.", "Medusa" ו-"Armed and Dangerous". 13. הקליפ של "Madhouse", שצולם באווירת בית חולים פסיכיאטרי, הפך לאחד הסרטונים המזוהים עם "Anthrax" בשנות השמונים. השיר נשאר מרכיב קבוע ברפרטואר ההופעות שלה. 14. במרץ 1987 יצא "Among the Living", האלבום השלישי של "Anthrax", בהפקת Eddie Kramer והלהקה. הוא הגיע למקום ה-62 בארה"ב ובהמשך הוסמך לזהב, והפך לאחת היצירות המרכזיות בתולדות הת'ראש עם "Caught in a Mosh", "I Am the Law" ו-"Indians". 15. השיר "Indians" עוסק בעוול שנעשה לילידים האמריקאים ובשמירה על גאוותם ומורשתם. עבור בלאדונה, שמוצאו מצד אמו ילידי אמריקאי, הנושא היה אישי במיוחד. 16. בשנת 1987 יצא גם ה-EP בשם "I'm the Man", אחד החיבורים המוקדמים בין מטאל לראפ. בהופעות של שיר הנושא בלאדונה עבר לתופים, בעוד בננטה וחברים נוספים בלהקה ביצעו את קטעי הראפ. 17. בספטמבר 1988 יצא "State of Euphoria", אלבום האולפן הרביעי של "Anthrax". הוא הגיע למקום ה-30 בארה"ב והוסמך לזהב. הקאבר ל-"Antisocial" של להקת "Trust" הפך לאחד השירים הפופולריים ביותר בהופעותיה. 18. בלאדונה הופיע גם בסרט האימה "Pledge Night", שבו גילם את דמותו הצעירה של Sid. חבריו ל-"Anthrax" סיפקו מוזיקה לסרט. 19. באוגוסט 1990 יצא "Persistence of Time", אלבום האולפן החמישי של "Anthrax". האלבום, הכבד והקודר יותר מקודמיו, הגיע למקום ה-24 בארה"ב והוסמך לזהב. הוא כלל את "In My World", "Belly of the Beast" וקאבר ל-"Got the Time" של Joe Jackson. 20. האלבום "Persistence of Time" העניק ל-"Anthrax" את מועמדות הגראמי הראשונה שלה, בטקס שנערך בשנת 1991, בקטגוריית Best Metal Performance. 21. בשנת 1991 השתתף בלאדונה בהקלטות האוסף "Attack of the Killer B's". האוסף כלל את שיתוף הפעולה עם "Public Enemy" ב-"Bring the Noise", שהפך לאבן דרך בחיבור בין היפ-הופ למטאל. 22. במרץ 1992 שודר הפרק "My Dinner with Anthrax" בסדרה "Married... with Children". בלאדונה וחברי הלהקה גילמו את עצמם, התארחו בבית משפחת באנדי וביצעו את "In My World". 23. בשנת 1992 פוטר בלאדונה מ-"Anthrax" והוחלף ב-John Bush, סולן "Armored Saint". איאן הסביר לימים שההחלטה נבעה מתחושת מיצוי יצירתית ורצון לשנות כיוון; בלאדונה סיפר שהפרידה נותרה כואבת מבחינתו. 24. לאחר הפרידה הקים פרויקט בשם "Belladonna". אלבום הבכורה, "Belladonna", יצא בשנת 1995 ואפשר לו לפעול כסולן וכיוצר מחוץ למסגרת של "Anthrax". 25. בתקופה שבה היה מחוץ ל-"Anthrax" המשיך להופיע בהרכבי קאברים ועבד גם בתחזוקה בחוות סוסים לצד אשתו Krista. הוא סיפר שלא ראה בעבודה הזאת דבר מביך, ושנהנה ממנה. 26. בסוף שנות התשעים הוציא את "Spells of Fear", אלבום הסולו השני שלו, עם הגיטריסט Peter Scheithauer והמתופף Stet Howland. האלבום הרחיב את פעילות הפרויקט "Belladonna", אך לא זכה להצלחה המסחרית של אלבומיו עם "Anthrax". 27. בשנת 1999 חזר לשיתוף פעולה נקודתי עם "Anthrax" ושר יחד עם בוש את "Ball of Confusion" של "The Temptations", שנכלל באוסף "Return of the Killer A's". סיבוב הופעות שתוכנן עם שני הסולנים לא יצא לפועל במתכונת הזאת. 28. בשנת 2003 הוציא באופן עצמאי את "03", אלבום הסולו השלישי שלו. בלאדונה שר וניגן בתופים, ואילו Matt Zuber ניגן בגיטרות ובבס והשתתף בכתיבה. 29. בשנת 2005 התאחד ההרכב הקלאסי של "Anthrax", ובלאדונה חזר להופיע לצד איאן, שפיץ, בלו ובננטה. האיחוד תועד באלבום ובסרט ההופעה "Alive 2", והלהקה המשיכה להופיע בהרכב הזה גם בשנת 2006. 30. האיחוד הראשון לא הפך אז לחזרה קבועה לאולפן. בתחילת 2007 הסתיים שוב שיתוף הפעולה עם בלאדונה, ובהמשך נבחר Dan Nelson לתפקיד הסולן. 31. במאי 2010 הוכרזה חזרתו של בלאדונה ל-"Anthrax". הפעם הוא חזר כחבר קבוע, לקראת הופעות "The Big Four" ולצורך הקלטת שירה לאלבום החדש. 32. ביוני 2010 הופיע עם "Anthrax" במסגרת מפגשי "The Big Four", לצד "Metallica", "Megadeth" ו-"Slayer". המופע בסופיה תועד בסרט ובאלבום הופעה משותף של ארבע הלהקות. 33. בספטמבר 2011 יצא "Worship Music", אלבום האולפן העשירי של "Anthrax" והראשון עם בלאדונה מאז 1990. החומר עבר תהליך ממושך עם סולנים אחרים לפני שהקליט את השירה. האלבום הגיע למקום ה-12 בארה"ב ומכר כ-28 אלף עותקים בשבוע הראשון. 34. השיר "In the End" מתוך "Worship Music" הוקדש לזכרם של דיו ושל Dimebag Darrell. בלאדונה הביא אליו את השירה המלודית והדרמטית שלו, לצד הכובד של הלהקה. 35. במרץ 2013 יצא ה-EP בשם "Anthems", עם גרסאות לשירים של "Rush", "Thin Lizzy", "AC/DC", "Boston", "Cheap Trick" ו-"Journey". הביצועים אפשרו לבלאדונה לחזור באופן ישיר למוזיקה שעליה גדל. 36. בין 2013 ל-2015 קיבלה "Anthrax" מועמדויות Grammy נוספות על "I'm Alive", "T.N.T." ו-"Neon Knights", האחרון מתוך אלבום המחווה לדיו "This Is Your Life". בכך הגיע מספר מועמדויות הלהקה לשש, כולן על הקלטות שבהן שר בלאדונה. 37. ב-26 בפברואר 2016 יצא "For All Kings", אלבום האולפן ה-11 של "Anthrax", עם Jonathan Donais בגיטרה מובילה. הוא הגיע למקום התשיעי בארה"ב ומכר כ-34 אלף עותקים בשבוע הראשון, החזרה הראשונה של הלהקה לעשירייה הפותחת מאז 1993. 38. גם לאחר חזרתו ל-"Anthrax" המשיך לשיר ולתופף ב-"Chief Big Way". בראיון משנת 2019 סיפר שההרכב מבצע כ-60 שירי רוק קלאסי במהלך ארבע שעות רצופות. מבחינתו, השירה והנגינה בו הן דרך להמשיך להתאמן ולנגן מוזיקה שהוא אוהב. 39. בשנת 2020 החל לפעול עם הרכב מחווה ל-"Journey", שנקרא תחילה "Journey Beyond" ובהמשך "Beyond Frontiers". הוא חבר לקלידן Doug Carter ולמוזיקאים מלהקתו של Lee Greenwood, והעמיד ערב שלם סביב שירי הלהקה והשירה של פרי. במקביל פיתח מופעי מחווה לדיו, "Black Sabbath" ו-"Rainbow", שאיתם הופיע גם בשנים 2025 ו-2026. (Photo: Joey Belladonna official website) 40. ב-18 בספטמבר 2026 יצא "Cursum Perficio", אלבום האולפן ה-12 של "Anthrax" והשביעי שלה עם בלאדונה. האלבום הופק בידי Jay Ruston והיה הראשון שלה מאז "For All Kings". הסינגל "It's for the Kids" לווה בקליפ שחזר אל הדימויים והאווירה של "Madhouse" משנת 1985. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-13 באוקטובר 1989 יצא "The Years of Decay", אלבומה הרביעי של להקת "Overkill", ואחת היצירות המרשימות ביותר שצמחו מסצנת הת'ראש מטאל האמריקאית של שנות השמונים. לפעמים דווקא האטה קטנה מגלה עד כמה להקה יכולה להיות מאיימת. אחרי שלושה אלבומים שבהם בנתה לעצמה מוניטין של מכונת ת'ראש חסרת מעצורים, החליטה להקת "Overkill" לתת לריפים יותר אוויר, לשירים יותר מקום להתפתח ולחושך לחדור פנימה. לא פחות מהיר כשצריך, אבל עמוק וכבד הרבה יותר. התוצאה הפכה עם השנים לאחד משיאי הקריירה שלה. שורשיה של הלהקה בניו ג'רזי, בראשית שנות השמונים, במפגש בין הסולן Bobby "Blitz" Ellsworth לבסיסט D.D. Verni. ההשפעות של ההבי מטאל הבריטי ושל הפאנק נדחסו למוזיקה תוקפנית, עם קול צורח וצליל בס מזוהה במיוחד. בזמן שהרביעייה הגדולה של הת'ראש כבשה את הבמות הגדולות, החבורה הזאת טיפחה זהות של אנדרדוג עקשן, בלי לעגל פינות. אלבום הבכורה "Feel the Fire" מ-1985 היה גולמי ומהיר. "Taking Over" מ-1987 כבר הציג כתיבה בשלה יותר, וב-"Under the Influence" מ-1988 החל הכוח להישמע מסודר ומדויק. לקראת האלבום הרביעי ניצבו לצד בליץ וורני הגיטריסט Bobby Gustafson והמתופף Sid Falck. זה היה הרכב שיודע להכות חזק, אך כבר אינו מסתפק בהוכחה שהוא מסוגל לכך. בקיץ 1989 נכנסה הרביעייה לאולפני "Carriage House" בסטמפורד, קונטיקט, והקליטה עם Terry Date, שגם הפיק את האלבום לצד הלהקה. שנים לפני שיהפוך לשם מוכר בעבודתו עם "Pantera" ו-"Deftones", הצליח דייט להפריד בין שכבות הצליל בלי לפגוע בחספוס. הבס של ורני מקבל נוכחות בולטת, הגיטרה של גוסטפסון נעה בין ניסור אלים למלודיה כמעט נוגה, והתופים מצליחים להישמע חדים גם ברגעים האיטיים ביותר. כבר בפתיחה, "Time to Kill", אנחנו פוגשים את הלהקה המוכרת. הריף מתפרץ והקצב דוהר, אבל מתחת למתקפה יש תחושת מועקה של זמן שאוזל. בליץ מגיש את המילים כאילו כל שורה היא אזהרה, והלהקה מותחת את הרגעים בין ההתפרצויות במקום להסתער בלי הבחנה. אחריו מגיע "Elimination", ובו אחד הריפים המזוהים ביותר עם "Overkill". הלהקה מצליחה לחבר בית אגרסיבי לפזמון כמעט המנוני, אבל הטקסט רחוק מחגיגת ניצחון. הוא נוגע באימה שהתלוותה למגפת האיידס בסוף שנות השמונים. ככל שהפזמון קליט יותר, כך הפער בינו לבין האימה שבמילים נעשה מטריד יותר. אחרי הזעם המרוכז של "I Hate" מגיע "Nothing to Die For", שממחיש עד כמה הלהקה אוהבת לשבור את רצף הדהירה באמצעות עצירות ופניות חדות. נדמה שהיא בוחנת שוב ושוב כמה מתח אפשר להחזיק לפני שהריף הבא ייפול על המאזין. ואז מגיעה המפלצת האמיתית של האלבום. "Playing with Spiders/Skullkrusher" נמשך למעלה מעשר דקות ומתחיל בתחושה שהאוויר בחדר הולך ואוזל. הריף האיטי והנמוך מושך את "Overkill" אל מחוזות הדום מטאל, והבס של ורני הופך לפעימות לב מתכתיות. כשהקצב משנה כיוון והיצירה מתפרצת, האפקט עצום דווקא מפני שהלהקה הרשתה לעצמה להתעכב. אין כאן ניסיון להרשים במהירות, אלא בנייה קפדנית של אימה. בחלקו השני של האלבום בולט "Who Tends the Fire", שמחליף רעיונות מוזיקליים בלי לאבד את החוט המקשר. הגיטרות נשמעות לרגע מהורהרות, התופים מטפסים בחזרה והקול של בליץ מתעקש לא להניח למתח להשתחרר. "Birth of Tension" מחזיר את החדות ואת הקצב, אבל גם הוא אינו מסתפק בפורקן פשוט. אלה שירים שמבקשים מהמאזין לא רק להניע את הראש, אלא גם לעקוב אחרי ההתפתחות שלהם. בשיר הנושא "The Years of Decay" הגיטרות הנקיות בפתיחה נשמעות כמעט כמו ניסיון להיזכר במשהו שכבר אבד. בליץ, שבדרך כלל בוחר לשרוט את הצלילים, נשמע כאן חשוף יותר. בעינינו זה אחד הרגעים היפים והמפתיעים ביותר באלבום. האלבום בוחר להיפרד עם "E.vil N.ever D.ies". הריף חוזר אל האגרסיביות הישנה ומחזיר את הסיפור לנקודת המוצא. כאילו אחרי כל העיסוק בהתפוררות ובחלוף הזמן, המפלצת עודנה חיה ומסרבת להיעלם. גם עטיפת האלבום עובדת לטובת הרעיון. דמותו של Chaly, הגולגולת המכונפת המזוהה עם "Overkill", הופכת כאן למעין שער אבן מתפורר, עם עיניים ירוקות בוערות ולוע פעור ובכך מצליחה לתרגם את תחושת הכובד והזמן הנוגס בכל דבר לשפה חזותית. האלבום הגיע למקום ה-155 במצעד "Billboard 200" ונותר בו שמונה שבועות. הוא גם חתם את פרק העבודה עם גוסטפסון, שעזב אחרי ההקלטות בעקבות מתיחות בתוך ההרכב. ב-1991 תחזור הלהקה עם "Horrorscope" ועם מערך גיטרות חדש. עם השנים נשאר "The Years of Decay" נקודת ייחוס עבור חובבי הת'ראש, אלבום שמוכיח כי התפתחות אינה מחייבת ויתור על זהות. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 13 אוקטובר 1982 יצא "Creatures of the Night", אלבום האולפן העשירי של להקת "KISS", והאלבום שהחזיר אותה לרוק הכבד בדיוק כשנראה היה שהעולם הפסיק להקשיב. הוא לא היה סיפור הצלחה בזמן אמת, אבל השנים הפכו אותו לאחד השיאים האמנותיים של הלהקה. בתחילת שנות השמונים, האימפריה שבנתה להקת "KISS" החלה להיסדק. אחרי הצלחת "Destroyer", שורת אלבומי פלטינה ומופעים שנראו כמו הפקה הוליוודית, הגיעו הניסיונות לפנות לקהלים חדשים. להיטי הדיסקו של "Dynasty", הרכות של "Unmasked" ובעיקר אלבום הקונספט השאפתני "Music from The Elder" הרחיקו אותה דווקא ממי שהתאהבו בגיטרות הרועמות ובאש שפרצה מהבמה. הציבור כבר לא ידע איזו להקה מסתתרת מאחורי האיפור. גם מבפנים לא שרר שקט. Peter Criss כבר הוחלף ב-Eric Carr, מתופף שהביא איתו כוח פיזי ונגינה מדויקת יותר, בעוד Ace Frehley הלך והתרחק. Gene Simmons ו-Paul Stanley ידעו שהפעם אין טעם לנסות להמציא עוד דמות או לרדוף אחרי עוד אופנה. כדי לשרוד הם היו צריכים קודם כול להישמע כמו להקת רוק רעבה. לא גרסה נוסטלגית של "KISS" משנות השבעים, אלא מפלצת שמסוגלת להתחרות בגל הכבד של ראשית שנות השמונים. עם המפיק Michael James Jackson, ובשיתוף סטנלי וסימונס בהפקה, נבנה צליל חדש סביב תופים עצומים, גיטרות חותכות ובס עבה. ההקלטות נעשו באולפנים בלוס אנג׳לס ובניו יורק, כששאלת הגיטריסט המוביל עדיין פתוחה. Ace Frehley לא ניגן באלבום אף שפניו התנוססו על העטיפה. על הגיטרות עבדו בין השאר Vinnie Vincent, Bob Kulick, Steve Farris ו-Robben Ford. התחלופה הזו יכולה הייתה להפוך את התקליט לאסופה חסרת זהות, אבל במקום זאת היא יצרה נגינה מגוונת, טכנית וכבדה במיוחד. מעל הכול מרחף הצליל של קאר. מספיקות שניות אחדות מן הפתיחה כדי להבין שהמתופף החדש אינו רק מחליף של קריס. הצליל העמוק של התופים, ההדהוד והרצון להכות בכל תיבה כאילו זו האחרונה, הפכו לסאונד של האלבום. יש כאן משהו מהעוצמה של John Bonham, אבל גם נמרצות שמתאימה למטאל האמריקאי של התקופה. השיר "Creatures of the Night" פותח את האלבום כמו דלת שנפרצת בבעיטה. התופים מתפוצצים, הגיטרות מסתערות, וסטנלי שר בעוצמה שמזכירה מדוע הוא אחד הסולנים האדירים של ההארד רוק. השיר עוסק באנשים שמרגישים חופשיים רק עם רדת החשכה, אבל בתוך הסיפור הזה מסתתרת גם הצהרת כוונות של הלהקה. היא אינה מבקשת רשות לחזור, היא פשוט חוזרת. הפזמון הגדול שומר על ה-DNA המלודי של "KISS", בעוד שהעיבוד נוטה ללא התנצלות לכיוון הכבד. את הצד המחוספס של סימונס מקבלים ב-"Saint and Sinner", שבו הבלוז הישן והמלוכלך פוגש צליל מטאלי. מיד אחריו, "Keep Me Comin'" מחזיר את הפיתוי והרוקנרול אל מרכז הבמה, אבל גם כאן הריפים חדים יותר והמקצב דוחף קדימה בלי לעצור. בניגוד לאלבומים הקודמים, כל העיבודים כאן משרתים מטרה אחת, להישמע כמו ארבעה אנשים שהגיעו לאולפן כדי להטיל פצצה ולהזיז את האוויר. לשיר "Rock and Roll Hell" יש סיפור מעניין במיוחד. הוא נולד מחומר קודם של Bryan Adams ו-Jim Vallance, ששיתפו פעולה עם סימונס בגרסה החדשה. השיר הופך את החלום המוכר של חיי הרוקנרול לתמונה כמעט קודרת של מלכודת. הקול של סימונס כאן אינו קולו של כוכב שמתרברב בניצחונו, אלא של אדם שמבין שגם התהילה יכולה להיות "בית כלא". קשה שלא לקשור את התחושה הזאת למצב האמיתי שבו מצאה את עצמה הלהקה. ב-"Danger" כל העסק מאיץ. סטנלי נשמע חד, מתריס ומלא ביטחון, וקאר דוחף את השיר בתיפוף תובעני שמוסיף לו תחושת מרדף. זהו אחד הקטעים המוצלחים באלבום, גם אם הוא נוטה להיעלם בצילם של הלהיטים הגדולים. הוא מוכיח שהחזרה לרוק הכבד לא הייתה רק החלטה שיווקית, אלא שינוי ממשי באנרגיה ובהתייחסות לשירים. ואז מגיע "I Love It Loud", אחד ההמנונים המזוהים ביותר עם הלהקה. הריף איטי ופשוט להפליא, התופים נשמעים כמו מצעד שבטי, וסימונס מגיש את הפזמון בלי טיפת אירוניה. אחרי השנים שבהן האשימו את "KISS" בהתמסחרות, ארבע המילים שבכותרת נשמעות כמעט כמו תשובה לכל העולם. באופן מפתיע, המוזיקה לא זקוקה למהירות כדי להיות כבדה. דווקא הרווח בין המכות והעיקשות של הריף הם שעושים כאן את העבודה. אבל העוצמה של "Creatures of the Night" אינה נמדדת רק בדציבלים. "I Still Love You", שנכתב בידי סטנלי ווינסנט, הוא אחד הרגעים המרגשים בדיסקוגרפיה של "KISS". זוהי בלדת פרידה ארוכה, שמעדיפה כאב חשוף על פני מתקתקות. הגיטרות נעות לאט והקול של סטנלי מטפס בהדרגה אל שיא כמעט נואש. מתחת לאיפור ולתיאטרון נמצא פתאום אדם שמתקשה לשחרר אהבה שנגמרה. זה גם אחד הביצועים הווקאליים המרשימים בקריירה של סטנלי. אחרי "Killer" המהיר מגיע האגרוף האחרון, "War Machine". גם כאן אדמס וואלאנס שותפים לכתיבה עם סימונס. הריף הכבד, המקצב המאיים וההגשה הכמעט מכנית מעניקים לשיר כוח שאי אפשר להתעלם ממנו. אם שיר הנושא היה ההכרזה על חזרת המפלצת, "War Machine" הוא הרגע שבו היא כבר צועדת ברחובות. קשה לדמיין סיום מתאים יותר לאלבום שהחליט לא להתנצל על שום דבר. גם העטיפה הפכה עם השנים לחלק מהמיתולוגיה. חברי הלהקה מצולמים באיפור המוכר, על רקע שחור ותאורה כחולה שמעניקה לעיניים מראה על טבעי. אלא שכאמור הצילום הציג את פרהלי למרות שלא הקליט את תפקידי הגיטרה. בהוצאה מחודשת משנת 1985 הופיעה עטיפה אחרת, הפעם עם Bruce Kulick וללא איפור, למרות שגם הוא כלל לא השתתף בהקלטת האלבום. כשהאלבום יצא הוא הגיע רק למקום ה-45 במצעד Billboard 200. סיבוב ההופעות לא החזיר את ימי האולמות המלאים, ווינסנט, שהצטרף להרכב ההופעות, נאלץ להיכנס לנעליים הענקיות של פרהלי. זו הייתה גם הישורת האחרונה של תקופת האיפור המקורית, לפני החשיפה המחודשת של הלהקה עם "Lick It Up" בשנת 1983. ההצלחה המסחרית התעכבה, אך השיקום המוזיקלי כבר החל. במבט לאחור, "Creatures of the Night" הוא הרבה יותר מאלבום קאמבק שלא זכה בזמנו להכרה מספקת. הוא תיעוד של להקה שאיבדה חלק גדול מהקהל שלה, החליפה חברים, התמודדה עם משבר זהות ובכל זאת הצליחה להקליט מוזיקה מעולה שנשמעת חיה, בועטת וחדורת מטרה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... ב-13 באוקטובר 2008 יצא באירופה אלבומה הרביעי "The Way of All Flesh" של להקת המטאל הצרפתית והמיוחדת "Gojira" הזמר ומנהיג הלהקה Joe Duplantier היה בן 30 כשהם עבדו על האלבום, הוא היוצר המרכזי וגם המפיק של האלבום. הוא גם זה שעיצב את העטיפה... הוא סיפר שהאלבום מדבר על כל מה שאנחנו חווים עד שמגיעים למוות. עד לאותה תקופה, מוות לא היה משהו שהוא חשב עליו ולפני יצירת האלבום הוא החל לחשוב ולדבר על הנושא הזה שנקרא מוות. את זה הוא שיקף באלבום. הכובד כאן אינו נשען רק על עוצמה: הריפים המחזוריים והתיפוף המדויק של Mario Duplantier יוצרים תחושה כמעט טקסית, במיוחד ביצירה "The Art of Dying". המפיק Logan Mader, שטיפל בהקלטת התופים, במיקס ובמאסטרינג, העניק לכל המורכבות הזאת צליל חד וכבד. בקטע "Adoration for None" מתארח Randy Blythe, סולן להקת "Lamb of God", ומוסיף קול מחוספס נוסף לעימות של האלבום עם החיים והמוות. לכבוד יום ההולדת לאלבום בשנת 2020 שחררה הלהקה וידאו קליפ לשיר "All The Tears" מתוך האלבום. תחזיקו חזק לפני שאתם לוחצים פליי... אם בא לכם להתעמק במושג "מוות" ולהתפרק על האלבום ליחצו על: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ה"רד רוקר" Sammy Hagar חוגג היום יומהולדת וזו הזדמנות טובה לספר לכם קצת עליו: (Photo: Matt Becker) 1. הוא נולד ב- 13 לאוקטובר 1947 ב- Salinas שבקליפורניה. שמו המלא Samuel Roy Hagar. 2. אביו - בובי הגר היה מתאגרף אלכוהוליסט שנהג לבזבז את דמי משכורתו על אלכוהול ולהתעלל באשתו ובילדיו. 3. כשהיה בן 10 עזב יחד עם אמו, שתי אחיותיו ואחיו את הבית ומאז החל לעבוד בעבודות מזדמנות כדי לסייע בפרנסת המשפחה. 4. הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה שרכש ב- 40 דולר מקטלוג סירס. 5. את הלהקה הראשונה שלו - "The Fabulous Castilles" הקים כשהיה בן 14 בלבד. 6. אחד הרגעים המכוננים עבורו היה בשנת 1965, כשהיה בן 17 והתגנב להופעה של ה"רולינג סטונז". 7. בשנת 1967, סמי הוציא את הסינגל הראשון שלו שכלל את השירים "Reach Out to Find Me" ו-"Read My Thoughts". הוא הוציא אותו כחלק מהצמד Samson & Hagar. 8. עד לשנת 1973 יחליף סמי מספר להקות "Big Bang", "Skinny", "Dustcloud", "Cotton Jimmy", "Manhole" ו- "the Justice Brothers" שהיתה להקת הבית של בר ומועדון לילה בשם "The Nightclub" בסן ברנרדינו. 9. בשנת 1973 הצטרף ל- "Montrose" להקתו של Ronnie Montrose כזמר מוביל. 10. אלבומה הראשון של הלהקה הקרוי על שמה, כלל בין היתר את הסינגל "Bad Motor Scooter" אותו כתב הגר. 11. הגר יעזוב את הלהקה בשנת 1975, לאחר הוצאת האלבום השני "Paper Money" משנת 1974, יש אומרים בשל מתחים שנוצרו בעקבות סגנון הנגינה הפרוע שלו בגיטרה. 12. בשנת 1976 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "Nine on a Ten Scale" בו השתתף בין היתר חברו ללהקת "Montrose" הבסיסט Bill Church. 13. שיר הפתיחה של אלבומו השני משנת 1977, הקרוי על שמו נקרא "Red". השיר שהפך ללהיט, יחד עם עטיפת האלבום האדומה, המכונית האדומה שמופיעה עליה, הגיטרה האדומה והמכנסיים האדומים של סמי, הובילו לכינוי שלו כ- "Red Rocker". 14. במהלך קריירת הסולו שלו הגר כתב גם שירים שהפכו ללהיטים של אומנים אחרים, בעיקר הלהיט של ריק ספרינגפילד, "I've Done Everything for You". גם הזמרת בט מידלר הקליטה שני שירים של הגר, "Keep on Rockin" ו-"Red". 15. בשנת 1982 הוציא הגר את אלבומו השישי "Standing Hampton" שהיה המצליח ביותר שלו עד אותה עת וכלל חמישה סינגלים שנכנסו למצעדים, כולל הלהיט "Heavy Metal" ששימש גם כשיר הנושא מהסרט באותו השם ונכלל גם בפסקול הסרט. 16. אלבומו השמיני "VOA" משנת 1984 כלל את הלהיט הגדול ביותר שלו בקריירת הסולו "I Can't Drive 55". השיר היה כל-כך מצליח עד כי הוא נכלל בסטליסטים של ההופעות של "Van Halen" לאחר שהגר הצטרף ללהקה. 17. באותה שנה הקים הגר את הסופרגרופ "HSAS" בה היו חברים הגיטריסט Neal Schon, הבסיסט Kenny Aaronson והמתופף Michael Shrieve הידוע בין היתר מלהקת "סנטנה". הם שחררו בשנת 1984 את האלבום "Through the Fire". 18. בשנת 1985, לאחר הפרידה של "ואן הלן" מ- David Lee Roth, הופנה Eddie Van Halen, לסמי הגר כמי שיחליף את לי רות'. מי שהפנה את אדי לסמי היה המכונאי שעבד על למבורגיני שלו. 19. כאן המקום לציין שהגיטריסט Eddie Van Halen היה מעריץ של להקת "Montrose" ושהמפיק של "מונטרוס" ושל הגר היה Ted Templeman שהפיק גם את "ואן הלן". 20. האלבום הראשון של הגר עם "ואן הלן" יצא בשנת 1986 ונקרא "5150". האלבום זינק הישר למקום הראשון בבילבורד 200 האמריקאי, כשהוא עוקף אפילו את האלבום הקודם של הלהקה "1984" שנכנס רק למקום השני. 21. האלבום כלל בין היתר את הלהיט "Love Walks In" שבניגוד גמור לכל מה שחשבתם נכתב על "חייזרים". 22. תאמינו או לא, אבל Sammy Hagar מאמין גדול בתאוריית החייזרים ובראיון שלו למגזין Guitar הוא ציין שהוא מאמין בתוקף שראה והרגיש אותם, לטענתו הם פנו אליו בשלוש או ארבע פעמים שונות והורידו לו מידע מהמח. 23. מאז סמי שחרר עם "ואן הלן" עוד שלושה אלבומים מצליחים "OU812" משנת 1988, "For Unlawful Carnal Knowledge" משנת 1991 ו- "Balance" משנת 1995. 24. האלבום "OU812" כולל את השיר "Cabo Wabo" שאת הלחן שלו, שאל סמי מהשיר "Make It Last", שיר שהגר הלחין עבור להקתו הקודמת "Montrose". 25. בהמשך סמי יקרא גם לשם הבר שלו במקסיקו וכן גם לליין הטקילה שייצר "Cabo Wabo". 26. מדובר בטקילה בעבודת יד שעד שנת 2006 הייתה טקילת הפרימיום השנייה הנמכרת ביותר בארצות הברית. 27. בשנת 2007 הגר מכר 80% מזכויותיו ב- "Cabo Wabo" ל- "Gruppo Campari" תמורת 80 מיליון דולר. בכך הוא הרוויח יותר כסף ביום אחד מאשר בכל הקריירה המוזיקלית שלו. 28. שלוש שנים לאחר מכן מכרה הגר את יתרת ה- 20% תמורת 11 מיליון דולר נוספים. 29. במקביל לחברותו ב"ואן הלן" המשיך הגר בקריירת הסולו שלו והוציא לאור בשנת 1987 את אלבום הסולו התשיעי שלו "I Never Said Goodbye". האלבום כלל את הלהיט הראשון שלו שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד "Give to Live". 27. מחלוקות פנימיות הובילו בסופו של דבר לעזיבתו של הגר את "ואן הלן" ביוני 1996. יש מספר גרסאות באשר לסיבה שהביאה לעזיבתו, ביניהן העובדה שאדי דרש ממנו להגיע לקליפורניה להקלטות בזמן ששהה עם אשתו בהוואי והמתין ללידה שתוכננה שם. גירסה נוספת מתייחסת לעובדה שאדי הקליט עם David Lee Roth שני שירים חדשים לאלבום האוסף "Best Of – Volume I". 28. כבר בשנת 1997 הוציא הגר לאור את אלבום הסולו ה- 10 שלו "Marching to Mars". 29. בשנת 1998 השתתף הגר בפרק מהסדרה "Nash Bridges" של דון ג'ונסון. הוא שיחק שם ברמן. 30. בשנת 1999 שחרר הגר את אלבום הסולו ה- 11 שלו "Red Voodoo" שכלל לראשונה את להקת הליווי שלו "the Waboritas", בה חבר בין היתר הגיטריסט Vic Johnson. 31. בשנת 2000 הוציא הגר את אלבום הסולו ה- 12 שלו - "Ten 13", שכותרתו היא למעשה תאריך הלידה שלו. 32. במקביל לקריירת הסולו שלו הקים הגר את הסופרגרופ "Los Tres Gusanos" יחד עם המתופף David Lauser, והבסיסט Michael Anthony, חברו ל"ואן הלן". 33. זה לא היה הסופרגרופ האחרון בו סמי יהיה מעורב. בשנת 2002, הוא הצטרף ל- "Planet Us" עם הגיטריסט Neal Schon, הבסיסט Michael Anthony והמתופף Deen Castronovo. מאוחר יותר יצטרף להרכב גם Joe Satriani. 34. הלהקה הקליטה רק שני שירים ויצאה לסיבוב הופעות קצר לפני שהתפרקה כאשר הגר ואנתוני חוזרים ללהקת האם שלהם "ואן הלן" לאיחוד משנת 2002. 35. בשנת 2005 חזר סמי לעבוד עם להקת הליווי שלו "The Waboritas" והפעם גם צירף את Michael Anthony. סיבוב ההופעות כלל גם קטע שלו עם אנתוני שהוכתרו כלהקה בשם "The Other Half" עם התייחסות לכך שהגר ואנתוני הם החצי של "ואן הלן". 36. בשנת 2008 הגר הקים את הסופרגרופ "Chickenfoot" עם Michael Anthony, Joe Satriani ומתופף "רד הוט צ'ילי פפרס" Chad Smith. 37. אלבום הבכורה של הסופרגרופ "Chickenfoot" יצא ביוני 2009 והגיע למקום ה-4 במצעד הבילבורד. לאחר סיבוב הופעות קצר יצא האלבום השני, "Chickenfoot III" בשנת 2011. 38. בשנת 2014 הקים הגר סופרגרופ נוסף בשם "The Circle", עם הבסיסט Michael Anthony, הגיטריסט Vic Johnson והמתופף Jason Bonham. 39. סמי ישחרר עם הלהקה שלושה אלבומים "Space Between" ,"Lockdown 2020" ו- "Crazy Times" משנת 2022. 40. בשנת 2022 "Megadeth" הקליטה גירסת כיסוי לשיר "This Planet's on Fire (Burn in Hell)" הלקוח מאלבומו הרביעי "Street Machine" משנת 1979. הגר ישתתף בהקלטה בקולות והקאבר הזה ייכלל בגירסה המורחבת של אלבומה ה- 16 של "מגדת'" "The Sick, the Dying... and the Dead!". 41. מעניין שהמוזיקאים Brad Delp, Barry Goudreau ו- Sib Hashian מלהקת "בוסטון" ישתתפו בהקלטת השיר Falling in Love" הלקוח מאותו האלבום - "Street Machine". 42. סמי מחשיב את עצמו שף גורמה, וטוען שבישל לשפים מפורסמים כמו אמריל לגאסה ומריו באטל. 43. הגר גם הוציא לאור שני ספרים. את האוטוביוגרפיה שלו, "Red: My Uncensored Life in Rock" וספר בישול בשם "Are We Having Any Fun Yet - The Cooking & Partying Handbook". 44. בשנת 2007 הוא נכנס יחד עם "ואן הלן" להיכל התהילה של הרוקנרול. 45. בשנת 2024 יצא סמי לסיבוב ההופעות "The Best of All Worlds" עם הבסיסט Michael Anthony, הגיטריסט Joe Satriani והמתופף Jason Bonham. בהמשך הסיבוב החליף Kenny Aronoff את בונהאם בעמדת התופים. 46. בשנת 2025 המשיך סמי עם מופע "The Best of All Worlds" ברזידנסי בלאס וגאס. ההופעות תועדו באלבום ההופעה "The Residency", ובשנת 2026 נמשכה סדרת ההופעות. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 13 באוקטובר, 1976 הוציאה "Triumph" את אלבום הבכורה שלה הקרוי על שמה (שמאוחר יותר קיבל את השם "In the Beginning" בהוצאה משנת 1995). האלבום הזה הוא הצעד הראשון בקריירה של אחת מהפאוור טריו האיקוניות ביותר בקנדה. "Triumph" שהוקמה בטורונטו בשנת 1975, התחילה כלהקת בלוז בת ארבעה נגנים בשם "Abernathy Shagnaster", שכללה את Fred Keeler בגיטרה, Peter Young בקלידים, Mike Levine בבס, ו- Gil Moore בשירה ותופים. הלהקה הוציאה את סינגל הבכורה שלה ב-1975, אבל קילר ויאנג עזבו את הלהקה זמן קצר לאחר מכן. במהלך קיץ 1975 מור ולווין פגשו את Rik Emmett, גיטריסט להקת "ACT III", ולאחר ג'אם סשן קצר בביתו של מור, אמט הצטרף ללהקה. Rik Emmett הביא איתו השפעות של רוק מתקדם ומוזיקה קלאסית אשר השפיעו מיד על הסגנון של הלהקה והביאו מימד חדש לסאונד שלה. האלבום "Triumph" שוחרר בתחילה בקנדה בלבד דרך הלייבל "Atic Records", ונשאר קצת מתחת לרדאר עד שמאוחר יותר, בשנת 1995, הוא מותג מחדש והוצא כ- "In the Beginning" לקהל הבינלאומי. האלבום הזה משקף את ההתמודדות של להקה צעירה שעדיין מחפשת את הכיוון המוזיקלי שלה, אבל כבר כאן ניתן לשמוע את השילוב הייחודי של בלוז, הארד רוק, קלאסי ופרוגרסיב שיגדירו את הסאונד של "Triumph". האלבום יוצא לדרך עם "24 Hours a Day", שמתחיל כבלדה שקטה בסגנון "Boston" ולאט לאט מתפתח לרצועת הארד רוק שנותנת את הטון עם הריפים אנרגטיים ופזמון מדבק. הפתיחה הזו לוכדת את רוח הרוק הקליט של "טריומף", ונותנת למאזינים לטעום מהעוצמה וההתרגשות שהלהקה הביאה איתה. כבר בשיר הזה אנו עדים לערך המוסף האדיר של הלהקה הזו, עם שני סולן מובילים מצוינים, כאשר Rik Emmett מוביל באינטרו השקט, בעוד ש- Gil Moore לוקח את ההובלה בחלק הכבד יותר. אחריו מגיעה "Be My Lover", רצועה בלוזית מונעת ריפים שנשענת על שורשי הרוק של הלהקה עם סולו Talk Box של Rik Emmett. סאונד הגיטרה וההפסקות הפתאומיות יזכירו לכם בוודאי את השנים הראשונות של "Rush" חברתם הקנדית. "Don't Take My Life" בולט באנרגיה האגרסיבית שלו, עם רצף אקורדים שמזכיר את החלק הרועש ב- "Stairway to Heaven" של "לד זפלין", בעוד ש- "Street Fighter" מציג סוויטה בת שני חלקים. החלק הראשון הוא הבי מטאל מהיר, כמעט פרוטו-ספיד, והחלק השני רגוע וחלומי יותר, אשר מראה את היכולת של "טריומף" לאזן בין הארד רוק ועיבודים מורכבים יותר במסגרת של יצירה אחת. הקטע "What's Another Day of Rock'n' Roll" יזכיר לכם בוודאי את "Bachman–Turner Overdrive" בעוד ש- "Let Me Get Next to You" חושף את הרבגוניות של הלהקה עם הארד רוק עוצמתי. "Easy Life", לעומת זאת, מציע אווירה נינוחה יותר, המציגה את הצד הרך יותר של הלהקה. שיר הסיום וללא ספק היצירה הכי מרשימה בו הוא "Blinding Light Show / Moonchild". אפוס פרוגרסיבי בן כמעט תשע דקות המשלב את עבודת הגיטרה הוירטואוזית של Rik Emmett עם שכבות קלידים אטמוספריות ומבנה שיר דינמי ומורכב. הרצועה הזו היא המקום שבו שאיפות הרוק המתקדם של "טריומף" מתממשות בצורה הכי מלאה, תוך שהלהקה מציגה את השורשים הקלאסיים והספרדיים החזקים של אמט, המרמזים על ההשפעות שיעצבו את האלבומים הבאים. בתחילה האלבום הזה יצא אך ורק במולדתה של "טריומף" בקנדה ודי נעלם מתחת לרדאר של השכנה ארה"ב. רק לאחר שחרורו של האלבום השני של הלהקה, "Rock & Roll Machine", חתמה "Triumph" על חוזה הקלטות בינלאומי עם "RCA" בארצות הברית, או אז הלייבל החליט לשלב ארבעה שירים מכל אחד משני האלבומים הקנדיים לאלבום אחד שנקרא גם הוא "Rock & Roll Machine" (גרסת ארה"ב) שהיה זמין ומוכר יותר למעריצים ברחבי העולם. למרות שאלבום הבכורה חוסה בצילם של האלבומים המאוחרים יותר של הלהקה, הוא ללא ספק משחק תפקיד מכריע בהתפתחות המוקדמת של "Triumph". הוא לוכד את הרוח המוקדמת של השלישייה על סף הפריצה שלהם ומספק הצצה אל האלמנטים שיהפכו אותם לאחת מלהקות ההארד רוק המובהקות של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 13 לאוקטובר 1978 שחררה "AC/DC" בבריטניה ובאירופה את אלבום ההופעה הראשון שלה "If You Want Blood You've Got It". מעבר לעובדה שהאלבום הזה מככב כמעט בכל רשימה של אלבומי ההופעה הגדולים בכל הזמנים, הוא גם כנראה האלבום שאחראי לפריצה הגדולה של "AC/DC" בעולם ובעיקר בארה"ב. אז בואו ונבין למה? קשה להאמין, אבל הלהקה האדירה הזאת שהוקמה באוסטרליה בשנת 1973 על-ידי האחים אנגוס ומלקולם יאנג, זכתה להצלחה יחסית בארץ מוצאה, אך במשך שנים לא הצליחה לפרוץ את גבולות מולדתה והתקשתה להשיג הכרה בינלאומית, במיוחד בארה"ב. ההתעלמות מהלהקה היתה כל-כך קיצונית עד כי שלוחת "Atlantic Records" בארה"ב סירבה לשחרר את אלבומה השלישי של הלהקה "Dirty Deeds Done Dirt Cheap" משנת 1976, שכן לא האמינה ביכולתו להצליח במכירות. את ההודעה על- כך קבלה הלהקה במהלך סיבוב ההופעות שנועד לקידום אותו אלבום, אך במקום שהיא תפיל את הלהקה לקרשים היא עשתה בדיוק את ההיפך! היא דירבנה את החבר'ה הקשוחים מאוסטרליה לעשות הכל כדי להוכיח לחברת התקליטים שהיא טועה. הלהקה חזרה מיד לאחר סיבוב ההופעות לסידני אוטרליה בכדי להקליט את אלבומה הרביעי "Let There Be Rock". האלבום הוקלט בתוך שבועיים ובמהלכו עשתה הלהקה מאמץ לשחזר את הסאונד שלה על הבמות. AC/DC הייתה להקה של הופעות, להקה אנרגטית וסוחפת שנותנת את כל כולה מול קהל ולכן היה חשוב לחברים שהאנרגיה המטורפת הזאת תשתקף גם באולפן. לאחר שחרורו של האלבום "Let There Be Rock" בקיץ 1977, מגיעה "AC/DC" בפעם הראשונה לסיבוב הופעות באמריקה, וללא עזרה מתחנות הרדיו היא מתחילה לבנות את הקהל שלה, מלמטה למעלה, בהרבה עבודה קשה, בדרכים ובהופעות. "AC/DC" הייתה פצצת אנרגיה מטורפת על הבמות והעבודה הקשה בדרכים, בהחלט נתנה את אותותיה. "AC/DC" מצליחה לאט לאט לסחוף אחריה עוד ועוד קהל צעיר והיא גם מתחילה לעורר את תשומת ליבן של חברות התקליטים, שכבר לא יכלו להתעלם מהדיבור על הלהקה מאוסטרליה שחורכת את הבמות באמריקה. שיאו של סיבוב ההופעות הזה היה בהופעה שביצעה הלהקה בחודש דצמבר 1977 באולפני "אטלנטיק" בניו יורק. כן, כן, אותה חברה ששנה קודם לכן סירבה לשחרר את אלבומה השלישי של הלהקה בארה"ב, מארחת פתאום את הלהקה למופע שגם שודר בלייב לתחנת הרדיו WIOQ שבפילדלפיה. אגב, המופע ההיסטורי הזה הוקלט ותועד. הוא נקרא "Live from the Atlantic Studios" והוא שוחרר עשרים שנה לאחר מכן, במסגרת הקופסה "Bonfire" שהוציאה הלהקה בשנת 1997. סיבוב ההופעות הזה בארה"ב הוכיח לקהל ולחברות התקליטים מה הלהקה הזאת שווה, והדברים השתקפו היטב גם במכירות של אלבומה החמישי "Powerage" ששוחרר בשנת 1978. מחוזקת מהתוצאות החיוביות הללו מחליטה הלהקה שזה זמן טוב לשחרר אלבום אוסף שיסייע לקהל ולחברות התקליטים להכיר גם חומרים מחמשת אלבומיה הראשונים. האלבום הזה היה אמור להיקרא "12 of the Best", אבל הרעיון לאלבום אוסף נזנח בסופו של דבר לטובת אלבום ההופעה נושא סיקורנו, וכמה שההחלטה הזאת היתה נכונה עבור הלהקה. "AC/DC" מבינה שהקהל וחברות התקליטים צריכים להכיר אותה באופן בו היא נשמעת הכי טוב, בלייב, על הבמה. לכן הוסכם על החברים שזה יהיה אמנם אלבום "להיטים", אך להבדיל מאלבומי האוספים הרגילים, הוא יוקלט בהופעה וינסה להעביר בצורה הכי טובה את הסאונד, את האנרגיה, את העוצמה ואת החשמל, שיש ללהקה הזאת על הבמה. ואכן כך היה. האלבום הזה הוא הר געש חשמלי ממש "Powerage" כשם סיבוב ההופעות שהוא תיעד. הוא מציג את "AC/DC" באיזור הנוחות שלה, בלייב, חשופה מול הקהל, ומעביר בצורה הטובה ביותר את מה שהתחולל באותו סיבוב הופעות על הבמות. האלבום כולל את מיטב שירי הלהקה מהאלבומים "T.N.T.", "Dirty Deeds Done Dirt Cheap", "Let There Be Rock" ו- "Powerage". הוא הוקלט ברובו באולם "Apollo Theatre" שבעיר Glasgow, עיר הולדתם של האחים Angus Young ו- Malcolm Young. הגירסאות הארוכות של "Bad Boy Boogie" ו- "Let There Be Rock" הוכיחו את היכולות הוירטואוזיות של Angus Young והכירו לעולם את אחד מהפרפורמרים הגדולים בכל הזמנים על גיטרה חשמלית, אשר בהחלט היה ראוי לשאגות הקהל Angus! Angus! בברייקים בין הריפים שבפתיחת השיר "Whole Lotta Rosie". הטכנאים של ניידת ההקלטה כנראה לא היו מודעים באותו זמן לאוצר שנתפס במקרופונים שלהם ולהיסטוריה שתועדה באותה הקלטה, שכן שאגות הקהל הקורא בשמו של אלילם Angus Young, יהפכו בהמשך לזעקה של הדורות הבאים של מעריצי "AC/DC" ולמעין מסורת בעת ניגון השיר הספציפי. ביצועים לשירים כמו "Hell Ain't a Bad Place to Be", "Problem Child" ו- "High Voltage" נשמעו אנרגטיים, עוצמתיים וסוחפים אפילו יותר מאשר גרסאות האולפן, ועם השיר "The Jack" נעשה סוף סוף צדק פואטי, כאשר Bon Scott העניק לו בגרסת ההופעה, מילים שונות, "מלוכלכות" ומשעשות יותר מאשר גרסת האלבום. ההימור של הלהקה עם שחרור אלבום הופעה במקום אלבום אוסף, התברר כהימור נכון. האלבום "If You Want Blood You've Got It" הפך להיות אחד מאלבומי ההופעה הגדולים בכל הזמנים והוא ללא ספק עומד בשורה הראשונה עם אלבומים כמו "Strangers in the Night" של "UFO" כמו "Live And Dangerous" של "Thin Lizzy", כמו "No Sleep 'Til Hammersmith" של "Motorhead", כמו "Unleashed In The East" של "Judas Priest" או אפילו המאסטרפיס "Kiss Alive". מעטים הם אלבומי ההופעה שמעבירים בצורה כל-כך טובה את התחושות ואת האנרגיות הקיימות בהופעה חיה והאלבום הזה הוא אחד מאלה. האלבום זכה כמובן לביקורות מהללות הן מצד הקהל והן מצד המבקרים והציב את "AC/DC" על המפה. השיר "Whole Lotta Rosie" הופך להיות השיר הראשון של הלהקה שקיבל השמעות בתדירות גבוהה בתחנות הרדיו בארה"ב. ההצלחה הזאת לא נעלמה כמובן מעיני חברת התקליטים "אטלנטיק" שהתחילה להבין שיש לה בידיים מכרה זהב. בשנת 1978 הסניף האמריקאי של "Atlantic Records" כבר מתחיל להאמין שללהקה יש פוטנציאל להצליח בגדול בארה"ב והם מציעים ללהקה חוזה הקלטות אשר יביא בסופו של דבר לפריצה הגדולה שלה עם אלבום המופת "Highway To Hell" ששוחרר בשנת 1979. אגב, "(If You Want Blood (You've Got It" הוא גם שיר שנכלל באלבום "Highway To Hell" והוא במקרה גם אחד מהשירים שסימן את נקודת המפנה בהקלטות אותו אלבום מופת. סיפור ההצלחה המטאורית של "Highway To Hell" הוא סיפור מדהים ומרתק לכשלעצמו וניתן למצוא אותו בסיקור שכתבנו עליו כאן, אז אל תפספסו. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... ב- 13 לאוקטובר 1992 הוציאו "4 Non Blondes" את אלבומם היחיד "Bigger, Better, Faster, More!" זה לא אלבום מושלם... אפילו לא קרוב, אבל הוא סיפק להיט אחד שבטוח שכולכם מכירים "What's Up?", שסייע לו להימכר כמו לחמניות, עם 6 מיליון עותקים ברחבי העולם. "יש מקרים שבהם אנחנו רק צריכים לקחת נשימה עמוקה ולצרוח במלא גרון וחרון "מה קורה?". זה פחות או יותר מה שהרגישה הזמרת והגיטריסטית Linda Perry כשכתבה את השיר שהושפע מהאקלים הפוליטי של אותה תקופה. בניגוד למה שאומרות השורות הראשונות של השיר "Twenty-five years and my life is still..." לינדה היתה בת 24 כשכתבה את השיר. זה היה הסינגל השני מתוך האלבום והוא הגיע למקום הראשון בהרבה מאוד מדינות, אך באופן אירוני דווקא לא בארה"ב. באלבום יש עוד רצועות רוק מעניינות ביניהן הסינגל הראשון "Dear Mr. President", גם הוא סוג של שיר מחאה על ההיררכיה של הכוח והממשל, והסינגל השלישי "Spaceman" אותו כתבה פרי בשיתוף עם הבסיסטית Christa Hillhouse. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום, במהלך הקלטות אלבומם השני, "4 Non Blondes" שהתחילה כלהקת על טהרת בנות "לא בלונדיניות", התפרקה. לפני פירוקה הצליחה "4 Non Blondes" להכניס את השיר "Mary's House" לפסקול הסרט "Wayne's World 2" משנת 1993 וגם לבצע גירסת כיסוי לשי "I'm the One" של "ואן הלן" בפסקול הסרט "Airheads". הם תרמו גם את השיר "Bless the Beasts and Children" לאלבום המחווה ל"קרפנטרס" "If I Were a Carpenter" משנת 1994, כמו גם ביצוע לשיר "Misty Mountain Hop" באלבום המחווה "Encomium" משנת 1995 ללהקת "לד זפלין". לאחר פירוקה של הלהקה הפכה Linda Perry לכותבת שירים לאומנים אחרים, ביניהם הלהיטים "Beautiful" של כריסטינה אגילרה ו- "Get The Party Started" של Pink. להאזנה לאלבום: Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אם היו מבקשים מאיתנו להגדיר באמצעות אלבום אחד ויחיד מהו "רוק מתקדם" עבורנו, זה כנראה היה "Selling England By The Pound", אלבום האולפן החמישי של להקת "Genesis" ששוחרר ב-5 באוקטובר 1973 בבריטניה וב-13 באוקטובר בארה"ב. זה אלבום שיש בו את כל התכונות והמרכיבים שמגדירים את הז'אנר המופלא הזה. שילוב של סגנונות כמו רוק, פולק ומוסיקה קלאסית. יצירות ארוכות (יחסית) ודינמיות, קומפוזיציות מורכבות, לחנים מלודיים והרמוניות ווקאליות, רעיון מוזיקלי בעל מוטיב חוזר, שימוש מגוון בכלי נגינה ושימוש במקצבים לא שיגרתיים. בקיצור, אם היה במילון "אבן שושן" ערך של "פרוגרסיב רוק" כנראה שההגדרה היתה "Selling England By The Pound" של ג'נסיס. האלבום הוקלט באוגוסט 1973 באולפני Island שברחוב Basing בלונדון, בהפקה משותפת של הלהקה ו-John Burns, ששימש גם טכנאי ההקלטה, ובסיוע Rhett Davies. נבהיר זאת כבר כאן ועכשיו! ההגדרה לא ממעיטה כהוא זה מגדולתם והשפעתם של אלבומים גדולים אחרים בז'אנר, כמו, "In The Court Of The Crimson King" שרק לפני מספר ימים כתבנו עליו והגדרנו כ"מפץ הגדול" אשר הוליד את הרוק המתקדם. פשוט עבורנו "Selling England By The Pound" הוא יציר הבריאה שהגיע אחרי ה"תוהו ובוהו" שיצר "המפץ הגדול". אחרי שטריליוני החלקיקים והרסיסים שהפיץ לכל עבר חזרו והתחברו להם יחדיו ליצירת "גן העדן" המוזיקלי שנקרא "רוק מתקדם". זה האלבום שאנחנו בטוחים שהכניס רבים מכם בשערי "גן העדן". הוא גם כנראה יהיה האלבום הראשון שנשמיע לחייזר שיפול לכדור הארץ ויבקש לדעת מהו "רוק מתקדם". למה? כי יש בו את כל מה שלטעמנו מגדיר את הז'אנר ועם כל זאת, הוא עדיין מספיק מלודי, ידידותי ונגיש, כדי לגרום לאדם שלא מכיר אותו להתאהב בו. נכון, כנראה שיש ברוק המתקדם הקלאסי אלבומים מורכבים יותר, מתוחכמים יותר, אפילו מושלמים יותר, אבל עם כל גדולתם לא בטוח שדווקא בהם הייתם בוחרים כמדגם המייצג הראשון שדרכו תנסו לגרום לאדם זר להתאהב בז'אנר המופלא הזה, נכון? אז זהו, שאנו סבורים שדי בכך כדי להסביר את בחירתנו. לפני שנצלול אל תוך הסיקור, נציין שקיימת דעה פחות רווחת לפיה "Genesis" אינה מוגדרת כ"רוק מתקדם טהור". לדידם של אותם בעלי דיעה (ואנו כמובן לא נמנים עליהם) "ג'נסיס" נעדרת את האילתורים, הוירטואוזיות והיצירות הארוכות שהינם מרכיבים הכרחיים שמגדירים את הרוק המתקדם. אותם גורמים טוענים שבניגוד ללהקות רוק מתקדם "טהורות", אצל "ג'נסיס" הכל מתוכנן, מכוון, מובנה וכתוב מראש, כמו "שיר" שיש בו חשיבות רבה למילים, בעוד שרוק מתקדם אמיתי אמור להיות בנוי על אילתור אינסטרומנטאלי שהמילים ממלאות בו תפקיד זניח. אז זהו שלא! האילתור הוא אומנם מרכיב חשוב בהגדרת הפרוגרסיב, אבל הוא בהחלט לא המרכיב היחידי. מעבר לכך, תמצאו לא מעט להקות שהיצירות שלהן בנויות על אילתור והן ממש לא קרובות ל"רוק מתקדם". מוכנים לעוד "הצהרה"? זו אומנם אמירה שתגרום לחלקכם להתפלא, אולי אפילו להתנגד, אבל תסמכו עלינו שבאמת "שקלנו מילים" לפני שכתבנו. מדובר בפסגת היצירה של "Genesis", הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת הביצוע. נכון, יהיו רבים שיתווכחו איתנו ויטענו שזהו "Foxtrot" המצוין שראוי לכתר, גם אנחנו התלבטנו קשות בשאלה הזאת, אבל לטעמנו הגדולה שלו נשענת בעיקר על יצירת המופת "Supper's Ready" ואם זו היתה יוצאת מן המשוואה היינו נותרים עם אלבום טוב, אבל לא הרבה מעבר לכך. יהיו כאלה שיגידו שהאלבום הכפול האדיר "The Lamb Lies Down on Broadway" הוא זה שמתעלה על כל היתר, אולם לדידנו אורכו בא קצת על חשבון חוסר איזון וקוהרנטיות בין היצירות. ואם תרצו לומר שזהו דווקא "Nursery Cryme" המדהים, הרי שמעבר לעובדה שהוא סובל מבעיות סאונד ביחס לאלבומים האחרים שהזכרנו, הוא גם האלבום הראשון עם ההרכב הקלאסי של הלהקה, אשר בשלב הזה עדיין לא התגבשה לכדי השלמות לה אנחנו עדים באלבום נושא סיקורנו. אין כל צל של ספק. כל אחד מהאלבומים שהזכרנו ראוי בהחלט לכתר, אבל נראה לנו שהוא דווקא מגיע ל- "Selling England By The Pound", ולו רק בשל העובדה שהוא מרגיש יותר שלם, יותר זורם כיצירה אחת מלאה להבדיל מאוסף של קטעים, סוג של אלבום קונספט שמתחיל עם "Dancing with the Moonlit Knight", שהמלודיה שלו חוזרת על עצמה בסוף הקטע "The Cinema Show" ובתחילת שיר הסיום "Aisle of Plenty". ההאזנה לאלבום הזה מעבירה בנו תחושה של האזנה לתסכית רדיו שעבר עיבוד מוזיקלי. הצגה של סיפור תיאטרלי שנעטף בפסקול, ממש בדומה לאופן בו הזמר Peter Gabriel נהג לשלב את כישורי המשחק שלו עם המוזיקה של "ג'נסיס", על הבמה. הוא מתחיל בא-קפלה שפותחת את האלבום, עם השאלה הנוקבת "?Can you tell me where my country lies", ומסתיים במילים "See the deadly nightshade grow" מהקטע הקצר "Aisle of Plenty", שמהווה מעין Reprise קסום וקודר שמסיים את הסיפור לצלילי המלוטרון המדהים של Tony Banks. כל שיר באלבום הזה הוא מערכה בהצגה עליה חתומים Peter Gabriel ו- Tony Banks. נכון, לא ניתן להתעלם מהנגינה המדהימה של Steve Hackett עם תפקידי הגיטרה החדשניים שישפיעו על דורות של גיטריסטים, במיוחד טכניקות ה"tapping" וה- "sweep picking" וכמובן הסולו הפשוט מצמרררררר שלו ב- "Firth Of Fifth". קשה שלא לשים לב להעשרת הצליל החכמה של Mike Rutherford, שמנגן פה על בס, גיטרת 12 מיתרים וסיטאר וגם לא לתרומה המשמעותית שלו בכתיבה. אי אפשר גם שלא להתייחס לתיפוף המגוון והסוחף ולהרמוניות הקוליות של Phil Collins, שאפילו שר כאן סולו בשיר אחד. אבל בסופו של דבר ההובלה באלבום הזה היא של Peter Gabriel עם הטקסטים השנונים והעוקצניים שלו ושל Tony Banks שחתום כאן על כמה מהלחנים הטובים ביותר שכתב אי פעם. שמו של האלבום מעיד על תוכנו. המשפט "Selling England By The Pound" שמופיע גם במילות שיר הפתיחה "Dancing with the Moonlit Knight", נלקח מסלוגן של מפלגת הלייבור בבריטניה באותה תקופה. מדובר במסמך ביקורתי. מעין "כתב אישום" אם תרצו, כנגד החברה בבריטניה ואלו ש"מכרו את בריטניה לפי משקל" (פאונד הוא גם יחידת משקל וגם מטבע). ביקורת מהולה בעצב על אובדן הזהות והייחודיות של בריטניה החל משנות השישים, ההתמסחרות שלה וההתמסרות שלה לתרבות הקפיטליסטית, או במילה אחת - "אמריקניזציה". הביקורת הזאת עוברת כחוט השני בין חלק מהיצירות המופלאות של האלבום. החל מ- "Dancing with the Moonlit Knight" שמתמודד עם הנושא באופן ישיר עם משחקי מילים עוקצניות, דרך "I Know What I Like (In Your Wardrobe)" שמספר על פועל הבמה של ג'נסיס Jacob Finster אשר לא הצליח להחזיק בעבודה קבועה ובשלב מסוים הפך לגנן ומכסח דשא, וכלה ב- "Aisle of Plenty" שחוזר לגעת במוטיב העיקרי ומתייחס לחברה הצרכנית בבריטניה עם משחק מילים מחוכם שמגדיר אותה כ"אי השפע", כאשר המילה "Isle" מוחלפת במילה "Aisle" שפירושה "מעבר" (בסופרמרקט). שיר הפתיחה "Dancing with the Moonlit Knight" התפתח ממספר יצירות פסנתר קצרות שהלחין Peter Gabriel, ששולבו עם תפקידי הגיטרה של Steve Hackett ושני אלו יצרו את השלד עליו בנוי השיר. על השלד הזה הוסיף Tony Banks את עבודת הפסנתר הנפלאה שלו (בפתיח) ובהמשך את המלוטרון המשודרג (לא ההוא שנרכש מ"קינג קרימזון"), אשר יצר את הצליל הכל-כך ייחודי דמוי המקהלה. יצירה מאוד דינמית ומטלטלת המשלבת הרבה שינויי מקצבים וסגנונות. היא מתחילה בא-קפלה המפורסמת ומסתיימת עם גיטרת 12 המיתרים של Mike Rutherford, אשר היתה אמורה במקור להשתלב עם הקטע "The Cinema Show" כיצירה אחת ארוכה של כ -20 דקות, אך הלהקה זנחה את הרעיון בכדי למנוע את ההשוואה ל- "Supper's Ready". במהלך הופעות הלהקה נהג פיטר גבריאל להתחפש בשיר הזה ל"בריטניה" הישנה והטובה, זו שלפני מכירת הערכים, זו החרדה מהמצב אליו הגיעה המולדת. הקטע השני "I Know What I Like (In Your Wardrobe)" הוא "הלהיט" של האלבום, וחברי הלהקה אפילו התבדחו על-כך במהלך ההקלטות. קטע קצר, קליט ומלודי, שמילותיו נכתבו בהשראת סיפור פועל הבמה של הלהקה וציור העטיפה של האלבום "Dream" אותו ציירה Betty Swanwick, אשר מציג גנן ישן על ספסל בגינה וזוכה להתעלמות מוחלטת מצד העוברים והשבים מהמעמד הגבוה, שאינם רואים את מצוקתו של הפועל פשוט העם. אם תרצו ביקורת על תרבות המעמדות של בריטניה והרדיפה אחר סטטוס וכבוד. השיר נולד מתוך ג'אם סשן של הלהקה שנסוב סביב ריף הגיטרה של Steve Hackett, שנדחה באלבום הקודם מכיוון שחברי הלהקה סברו שהוא מזכיר להם יותר מידי את "הביטלס". כלי ההקשה שנשמע בתחילת השיר הוא תוף ניגרי שגבריאל ניגן עליו. השיר שוחרר כסינגל אשר הפך לראשון של הלהקה אשר צעד במצעד הבריטי. גם במקרה זה גבריאל נהג להתחפש בהופעות הלהקה, הפעם לדמותו של הגנן/פועל הבמה "Jacob". הקטע השלישי "Firth Of Fifth" הוא אחד השירים הכי גדולים ומוערכים של הלהקה. היצירה האפית נפתחת בקטע סולו פסנתר של Tony Banks. קטע אדיר עם אקורדים מפורקים המנוגנים במשקלים א-סימטריים כדוגמת 13/16 ו-15/16. בנקס כתב את רוב היצירה המדהימה הזאת לבדו. הוא ניסה לעניין בו את חברי הלהקה עבור האלבום "Foxtrot" אך נדחה. בנקס לא התייאש. הוא עיבד מחדש חלק מהקטעים והציע אותם שוב ללהקה, הפעם זה עבד. הקטע נפתח בסולו פסנתר, שחלקים ממנו חוזרים ומנוגנים על-ידי הלהקה בהמשך. Steve Hackett לקח את אחד מקטעי הפסנתר של בנקס ושילב אותו בסולו הגיטרה שלו. ה"חזרה" הזאת של האקט קיימת גם בסולו החליל של Peter Gabriel שמתחיל בדקה 3:28, אשר Steve Hackett פשוט אימץ אל תוך סולו הגיטרה האלמותי שלו. האזינו לדוגמא בדקה 6:25 ולקליימקס בדקה 7:25 שחוזרים על סולו החליל של גבריאל. מעניין שכותרת השיר "Firth of Fifth", נבחרה כמשחק מילים על שמו של נהר הפורת' (שפך הנהר פורת') וזה גם משחק מילים של "רביעית מחמישית" שאמור להתקשר לנושא של "מוכרים את אנגליה בפאונד". הביקורת לא פוסחת גם על השיר הזה בו מושווים האנשים לעדר כבשים שצריך רועה. הצד הראשון של האלבום מסתיים עם "More Fool Me". זה השיר השני בו Phil Collins נוטל את ההובלה אחרי "For Absent Friends" מ- "Nursery Cryme". באופן לא אופייני לתקופה ולסגנון של הלהקה באותו זמן, השיר מהווה בלדה רכה ורומנטית שפותחת לנו צוהר קטן דרכו ניתן להציץ לאופן בו תישמע "ג'נסיס" שאחרי עידן גבריאל וקריירת הסולו של קולינס. השיר נכתב במהירות על ידי קולינס ורת'רפורד בזמן שישבו על המדרגות מחוץ לאולפן ההקלטות והוא מהווה מעין אתנחתא קלה בין שתי היצירות הכבדות שלפניו ואחריו. הצד השני נפתח עם "The Battle of Epping Forest". יצירה הומוריסית שנוצרה בהשראת סיפור חדשותי שגבריאל קרא מספר שנים קודם לכן, על הקרבות הטריטוריאליים של שתי כנופיות יריבות בקצה המזרחי של לונדון, אשר נועדו להילחם ביער "אפינג". Peter Gabriel חיפש בארכיונים כדי למצוא מידע נוסף על הסיפור, אך לא הצליח ונאלץ ליצור דמויות בדיוניות כמו "Liquid Len", "Harold Demure", "The Bethnal Green Butcher" ועוד שמשתלבות בסיפור שנון והומוריסטי משולב בביקורת עוקצנית, אותו גבריאל הקפיד לתבל בשירה עם מבטא כבד שתאמה את החלפת הדמויות השונות. הביקורת בשיר זה מופנית הן כלפי הציבור הגדול שהתעלם מקרב הכנופיות הגדול ואיפשר לו לקרות והן כלפי חברי הכנופיות עצמן שבסופו של דבר הכריעו את הכף באמצעות הטלת מטבע. הקטע השני בצד השני "After the Ordeal" הוא קטע אינסטרומנטאלי קלאסי שכולו Steve Hackett. השם של הקטע ("אחרי ההתמודדות") מתקשר לאפוס הקודם שסיפר על הקרב ביער "אפינג". זה הקטע הראשון של "ג'נסיס" בו האקט מנגן הגיטרה קלאסית עם מיתרי ניילון. טוני בנקס ופיטר גבריאל התנגדו לשילובו של הקטע, אשר גם האריך את האלבום מעבר לגבולות המקובלים לתקליטי ויניל באותה תקופה, אך האקט התעקש ובסופו של דבר הקטע נשאר, וטוב שכך. מיד לאחר מכן אנחנו מגיעים לאחת היצירות היפות באלבום "The Cinema Show", שכאמור היתה אמורה במקור להיות חלק מיצירה ארוכה יותר, יחד עם קטע הפתיחה של האלבום. מדובר באפוס מדהים המחולק לשני חלקים. הוא מתחיל כסיפור "רומאו ויוליה" רומנטי ומודרני בהובלת גיטרת 12 המיתרים של Mike Rutherford וכולל הרמוניות קוליות בין גבריאל לקולינס, וסולו חליל ואבוב. הקטע השני מתחיל באמצע סולו הקלידים הארוך והמדהים של Tony Banks, כאשר האילתור הזה מוביל אותנו לסגירת מעגל עם המוטיב המינורי שהכרנו בקטע הפתיחה של האלבום. המילים שנכתבו על-ידי בנקס ורת'רפורד שואבות השראה מהפואמה "The Waste Land" של T. S. Eliot. ומביאות את הביקורת אל תוך היחסים שבינו לבינה ולריחוק בין גברים המשולים למים לבין נשים המשולות לאדמה. האלבום מסתיים עם "Aisle of Plenty" הקצר, שכאמור מהווה מעין Reprise קסום וקודר לקטע הפתיחה "Dancing with the Moonlit Knight" ומסיים את הסיפור באופן פסימי לצלילי המלוטרון המדהים של Tony Banks וקולו הנוגה של Peter Gabriel שחותם את המסמך הביקורתי והנוקב עם הקראת רשימת מוצרי סופרמרקט אקראית ומחיריהם, סגירת מעגל עם המחאה על הקפיטליזם ותרבות הצריכה המוגזמת שפשטה בבריטניה. נסכם ונאמר שהאלבום "Selling England By The Pound" הינו אחד מהאלבומים שמגדירים את "הרוק המתקדם" הקלאסי והוא ללא ספק אחד החשובים והמשפיעים בז'אנר. הוא חדשני, הוא מקורי והוא הציב סטנדרטים חדשים וגבוהים, הן מבחינת איכות הכתיבה והן מבחינת רמת הנגינה. ההרכב הקלאסי של "ג'נסיס" נמצא כאן במיטבו, עם כח יצירתי משותף שמוכיח עד כמה השלם גדול מסך חלקיו. זוהי אומנם נקודת השיא של הלהקה, אבל המותג "ג'נסיס" יוכיח פעם אחר פעם שהוא מסוגל להמציא את עצמו מחדש ולהיות במרכז המפה המוזיקלית במשך כמעט 20 שנה, גם לאחר עזיבתם של פיטר גבריאל ובהמשך גם סטיב האקט. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

בשנת 1989 הוציא Yngwie Malmsteen לאור את אלבום "Trial by Fire: Live in Leningrad". האלבום שהוקלט במהלך מספר הופעות בלנינגרד (כיום סנט פטרסבורג) בפברואר 1989, מסכם את תקופת השיא של אינגווי, הכוללת את ארבעת אלבומי הסולו הראשונים שלו ששוחררו בין השנים 1984-1988. הגיטריסט הווירטואוז מגיע לסיבוב ההופעות הזה בשיאו, לאחר שחרורו של האלבום המצליח ביותר בקריירה שלו "Odyssey". גם ההרכב שמלווה אותו בסיבוב הזה הוא אחד הפייבוריטים, הכולל בין השאר את הזמר Joe Lynn Turner והאחים Jens Johansson (קלידים) ו- Anders Johansson (תופים), לצד הבסיסט Barry Dunaway. לא יאומן שפחות משנתיים קודם לכן היה אינגווי בשפל אישי ויצירתי ועם עתיד לוט בערפל. בשנת 1987 הלכה אמו לעולמה לאחר מאבק במחלת הסרטן. בנוסף, עבר אינגווי תאונת דרכים קשה מאוד. הוא הפך למחוסר הכרה וכשהתעורר לאחר שהיה כשבוע בתרדמת הוא גילה שנגרם נזק עצבי לידו הימנית, באופן שהעמיד בסימן שאלה גדול את היכולת שלו לחזור ולנגן. מי שיאזין או יצפה (ההופעה שוחררה גם בוידאו) בביצועיו של אינגווי על הבמה במהלך ההופעה, פשוט לא יאמין שמדובר בגיטריסט שזמן לא רב קודם לכן התנדנד בין חיים ומוות עם נזק חמור בידו הימנית. העובדה הזאת מעצימה את ההישג האדיר של אינגווי ומוסיפה להערכה שלו כאחד מה"שרדרים" הניאו-קלאסיים הגדולים בכל הזמנים. אינגווי מצליח להגיע בהופעה הזאת לרמת נגינה פנומנלית ורמת דיוק מטורפת. לרגעים אתה אפילו לא מאמין שאתה בעצם לא מאזין לגרסת אולפן אלא לגרסת לייב של שיר מסוים. יותר מכך, יש לא מעט קטעים במהלך ההופעה בהם אינגווי מתעלה אפילו על גרסאות האולפן בביצועים אנרגטיים ומלאי תשוקה. זה לא חדש שמלמסטין הוא מסוג הגיטריסטים שפשוט פורחים על הבמה, אבל מה שמדהים הוא שאותו "חשמל באוויר" מצליח לעבור היטב בהאזנה לאלבום, אפילו ללא צורך בצפייה בגרסת הוידאו. אנחנו לא יודעים להסביר למה, אבל נדמה שניתן להרגיש את מלמסטין שורף את הבמה, רק מהאזנה לצורת הנגינה שלו ולתגובות הקהל. מי שמכיר היטב את ארבעת אלבומי האולפן הראשונים של אינגווי, יודע שיש שם לא מעט העלאות של ערוצים ושכבות של גיטרה. מלמסטין מצליח למלא את החלל הזה בעזרת ההרמוניות שמנגן הקלידן ג'נס כפי שבין היתר ניתן לשמוע בבירור בדקה 2:20 של הביצוע לקטע האינסטרומנטאלי "Black Star", הלקוח מאלבום הבכורה "Rising Force". מכירים את הקטע הזה בהופעות כשהלהקה מציגה עיבוד מחודש לשיר מסוים ואתם ממש מצפים לשמוע משהו שיהיה הכי קרוב לגרסת האולפן? אז מלמסטין מצליח לשמור באלבום הזה על ה- DNA של גרסאות האולפן, ועם זאת עדיין לשמור לעצמו הרבה מקום לאלתור. ניתן לשמוע זאת בין היתר במהלך הסולו של השיר "You Don't Remember, I'll Never Forget". אינגווי מצליח לשלב כאן גם את המלודיה של השיר "L'amour est bleu", שבוצע לראשונה באירוויזיון משנת 1967 על-ידי הזמרת Vicky Leandros שייצגה את לוקסמבורג, וגם קטע מהסולו של אביו הרוחני Ritchie Blackmore, בשיר "Strange Kind Of Woman", כפי שנוגן בגרסת ההופעה "Made In Japan". זה קורה גם בפתיח לקטע האינסטרומנטאלי "Far Beyond the Sun" אליו מצמיד אינגווי את "Adagio" המוכר כ"אדג׳ו של אלבינוני", שחיבר המוזיקולוג והמלחין האיטלקי Remo Giazotto וכן בפתיחה לשיר האדיר "Dreaming (Tell Me)", שם אינגווי מצליח לשלב קטע מה"פוגה בסול מינור" של באך. התוספת הזאת כנראה כל-כך אהובה על מלמסטין עד כי הוא בחר להקליט אותה לאלבום האולפן ה- 15 שלו "Unleash the Fury", שם היא תקרא "Fuguetta". אנחנו מחזיקים בדעה ש- אינגווי צריך להתמקד בנגינה בגיטרה. אנחנו לא כל-כך אוהבים את העובדה שלאחרונה הוא נוטל את תפקיד הזמר המוביל בלהקה, הן באלבומי האולפן והן בהופעות. עם זאת, אנחנו חייבים להודות שכישורי השירה שלו באלבום הזה לא רעים. יש חלקים לא מעטים שהוא מלווה את טרנר בקול שני, אבל לרגעים הוא גם נוטל את ההובלה כמו בצעקות בשיר הפתיחה "Liar" או בביצוע לשיר "Spanish Castle Magic" של Jimi Hendrix אשר חותם את האלבום. ואם כבר הזכרנו את טרנר, אז אנחנו חייבים לציין לטובה את היכולות המדהימות שלו ואת העובדה שהוא נכנס יפה מאוד לנעליו של Mark Boals בביצוע שלושה שירים מתוך האלבום "Trilogy" (ארבעה אם סופרים את "Fury" שנכלל רק בגרסת הוידאו). זה לא תמיד פשוט לבצע שירים של זמר אחר ולין טרנר יודע זאת אולי יותר טוב מכולם. כזכור, הניסיון שלו להיכנס לנעליו של Ian Gillan בסיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Slaves and Masters" של "Deep Purple" לא עלה יפה. עם זאת, למרות שלטרנר יש מנעד קולי טבעי נמוך יותר מזה של בולס, הוא מתמודד עם הצרחות הרבה יותר טוב ממנו ולעיתים אפילו נדמה הוא מצליח לבצע היטב את השירים שלו אפילו יותר טוב מהמקור. על השירים מהאלבום "Odyssey" אין בכלל על מה לדבר. טרנר נמצא "במגרש הביתי שלו". אלו שירים שהוא היה שותף ליצירתם והם מתלבשים עליו כמו כפפה והביטחון הזה מאפשר לו להשתחרר קצת ולהכניס קצת יותר חספוס ועוצמה ביחס לגרסאות האולפן. לעניות דעתנו, אלבום ההופעה "Trial by Fire: Live in Leningrad" מסמן נקודת מפנה בקריירה של אינגווי. זה לא שהוא לא ישחרר אלבומי אולפן מצוינים לאחר מכן. זה גם לא שהוא חלילה ירד מרמת הביצוע המדהימה שלו בהופעות, הוא בכל זאת יקליט את "Concerto Suite for Electric Guitar and Orchestra in E flat minor" המטורף. אבל לדעתנו, כשההרכב המצוין, המגובש והמהודק שליווה את אינגווי ירד מהבמה מיד עם סיום סיבוב ההופעות, זה כבר לא חזר להיות אותו דבר. ההרכב הקלאסי של "Rising Force" עם מלמסטין והאחים ג'והנסון התמוסס עוד באותה שנה, כשאנדרס וג'נס עזבו אותו. ג'נס הצטרף ל- Ronnie James Dio, אנדרס יצטרף ל- "Blue Murder" ו- טרנר יצטרף ל- "Deep Purple", לצורך הקלטת האלבום "Slaves and Masters", כשהם מותירים את אינגווי לחפש אחר הרכב חדש לחלוטין שילווה אותו. אז זהו, שזה כבר לא ממש היה "הרכב". משהו הלך שם לאיבוד בדרך. לאחר ההתפוררות של "Rising Force", הדלת המסתובבת של הנגנים סביב המאסטרו, יהיו מוכשרים כאשר יהיו, לא הצליחה למלא את החלל שנותר. הפעם החלטנו לצרף לכם לינק להופעה המלאה כדי שתוכלו גם לחזות בפלא במו עינכם: להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר