Dream Theater - Awake
ב-4 באוקטובר 1994 הוציאה להקת "Dream Theater" את "Awake", אלבום האולפן השלישי שלה.
אחרי ההצלחה של "Images and Words", היה קל לצפות מ-"Dream Theater" לעוד אלבום שיפגיש בין נגינה מסחררת לפזמונים גדולים. אלא שכבר בדקות הראשונות של "Awake" ברור שהלהקה הגיעה עם מצב רוח אחר. הגיטרות כבדות יותר, השירה מחוספסת יותר, וגם כשהמנגינות מתרוממות, משהו מתחתיהן ממשיך להטריד. זה אלבום שדורש קצת יותר סבלנות מקודמו, אבל ברגע שנכנסים אליו, קשה לעזוב.
בעינינו, כוחו של "Awake" טמון דווקא במתח שבין חמשת המוזיקאים. כולם כאן בשיאם, ולכל אחד יש מה לומר, אבל הם לא תמיד אומרים את אותו הדבר. John Petrucci מושך לכיוון מטאל כבד יותר, Kevin Moore מעניק למוזיקה עומק מלנכולי, James LaBrie מגלה צד תקיף בקולו, ו-Mike Portnoy ו-John Myung מחזיקים את כל ההתרחשות הזאת בתנועה. מאחורי הביצועים המרשימים שומעים גם להקה שנמצאת לקראת שינוי כואב.
שנתיים קודם לכן הפך "Images and Words" את הלהקה מסוד של חובבי פרוגרסיב ומטאל לשם שמגיע גם לרדיו ול-MTV. השיר "Pull Me Under" סיפק לה הצלחה מפתיעה, וסיבובי ההופעות נתנו לחברים זמן להתגבש על הבמה. עכשיו הם היו צריכים להוכיח שהפריצה הזאת לא היתה מקרית. חברת התקליטים "East West" רצתה הצלחה נוספת, ובתקופה שבה המטאל נעשה כבד ומבוסס גרוב יותר, עודדה גם כיוון קשוח יותר.
העבודה על החומר החדש החלה בפברואר 1994 ב-"Prince Studios" בניו יורק. בהרכב נשארו אותם חמישה מוזיקאים שהקליטו את האלבום הקודם, אבל החזרות היו טעונות. הנגנים הקפידו על כל פרט, והוויכוחים על העיבודים התארכו. ל-Moore, שהיה שותף לדרך עוד מימי "Majesty", כבר היו שאיפות מוזיקליות אחרות. החשיבות שלו לתוצר הסופי של "Awake" רק הופכת את הפרידה שבאה בסיום העבודה עליו למכאיבה יותר.
האלבום הוקלט באולפני "One on One" ו-"Devonshire" בלוס אנג'לס, בהפקתם של John Purdell ו-Duane Baron, הצמד שעבד גם על "No More Tears" של Ozzy Osbourne. הפעם קיבלו הנגנים מרחב גדול יותר לעצב את הצליל שלהם. פטרוצ'י שילב לראשונה גיטרת שבעה מיתרים, והצלילים הנמוכים הוסיפו לריפים משקל שלא היה להם קודם. במקביל, לאברי הרחיב את אופן ההגשה שלו, והכניס לשירה חספוס וכעס בלי לוותר על המנעד הגבוה.
את השינוי שומעים מיד בשיר "6:00". פורטנוי פותח בתופים חדים ומלאי תנועה, הקלידים מוסיפים מקצב כמעט פאנקי, והגיטרה נכנסת עם צליל יבש ותוקפני. הדגימות מתוך הסרט "The Dead" שוברות את הרצף ומוסיפות תחושה של מחשבות שחוזרות שוב ושוב. Moore כתב את המילים, והעיסוק בשגרה, בתסכול וברצון למצוא מוצא מקבל משמעות נוספת כשמכירים את מצבו בלהקה. ובכל זאת, זה לא שיר שנכנע לכובד שלו. יש בו קפיציות נהדרת, ופזמון שנתפס מהר יותר מכפי שהפתיחה מרמזת.
השיר "Caught in a Web" כבר נותן לגיטרת שבעת המיתרים לעשות את שלה. הריף נמוך ולוחץ, אבל בתוך הכבדות הזאת יש תנועה כמעט "ריקודית". לאברי נשמע כאן נחוש, לעיתים ממש זועם, כשהמילים שכתב עם פטרוצ'י מתארות אדם שמאס בציפיות שאחרים כופים עליו ומבקש לחיות לפי תחושותיו.
מעניין לשמוע אחריו את "Innocence Faded", שמזכיר לרגע את המלודיות של האלבום הקודם. הגיטרה מצלצלת, הקול של לאברי מטפס גבוה והפזמון פתוח, אבל המילים עוסקות בהתפכחות ובקשרים שמשתנים. פטרוצ'י סיפר שההתרחקות מחברו Moore היתה אחת ההשראות לכתיבה. ככל שהקטע מתקדם, הנגינה נעשית צפופה ומורכבת יותר, ובסיום הלהקה פורשת רצף אינסטרומנטלי מרהיב.
בלב האלבום ניצבת היצירה "A Mind Beside Itself", המחולקת לשלושה חלקים. "Erotomania", הקטע האינסטרומנטלי שפותח אותה, הוא חגיגה למי שאוהב לשמוע את הלהקה משחקת עם רעיונות מוזיקליים שונים. ריפים זוויתיים, קלידים שובבים, מעברים שקטים וסולואים מהירים מתחלפים, בלי שהמוזיקה מאבדת כיוון. הטכניקה כאן מספקת הנאה ממשית, אבל יש גם מחשבה על המבנה. רעיונות שמופיעים בקטע מסוים ממשיכים להדהד בחלקים הבאים ומחברים את היצירה כולה.
השיר "Voices" הוא, מבחינתנו, אחד משיאי "Awake". הבס של Myung והכניסה המאופקת יוצרים דריכות, ואז השיר נפתח לדרמה גדולה, עם התפרצויות, הפוגות וסולו גיטרה מלא רגש. פטרוצ'י כתב על עולם נפשי מעורער, והשתמש גם בדימויים דתיים כדי להמחיש את הבלבול. לאברי נע בין שירה שקטה לצעקה, וההבדלים בעוצמה חשובים כאן לא פחות מהתווים. כמעט עשר דקות חולפות, ואנחנו נשארים מרוכזים באדם שמנסה להבין אילו מן הקולות שסביבו ראוי להאמין להם.
אחרי הסערה מגיע "The Silent Man", שיר אקוסטי קצר שפטרוצ'י כתב והלחין. הגיטרה והרמוניות השירה נותנות לנו סוף סוף קצת אוויר, אבל שלא תטעו, השתיקה שבכותרת השיר היא לא ממש שלווה מוחלטת. המילים מעלות שאלות על תקשורת, על דברים שאיננו מצליחים לומר ועל המרחק שנוצר גם בין אנשים קרובים. המיקום שלו בסוף היצירה מצוין. אחרי המאבק הפנימי של "Voices", דווקא השיר הצנוע הזה נשמע כמו הדבר הנכון ביותר במקום הנכון ביותר.
ואז "The Mirror" מחזיר אותנו לקרקע בכוח. פטרוצ'י מנגן ריף פשוט לכאורה, ופורטנוי מזיז תחתיו את הדגשים כך שאותו משפט גיטרה נשמע בכל פעם מעט אחרת. כאן, המתופף גם כתב לראשונה לבדו את כל מילותיו של שיר באלבום אולפן של הלהקה, על המאבק שלו באלכוהול ועל הקושי להודות באמת ולעמוד מול עצמך במראה. הכבדות מתאימה לווידוי הזה, והקלידים מוסיפים עצב מתחת לזעם. נושא ההתמכרות ישוב אצל פורטנוי ביצירות מאוחרות יותר, אבל כבר כאן הוא מקבל ביטוי אישי חזק.
המעבר אל "Lie" כמעט לא מאפשר לנו לקחת נשימה. שני הקטעים נולדו מחומר משותף, ואפשר לשמוע את הקרבה ביניהם גם לאחר שהופרדו. מור כתב הפעם מילים על שקר ואמון שהתערער, לאברי נושך כל משפט, והגרוב נותן לריף תנופה אדירה. פטרוצ'י מסיים את החשבון בסולו מהיר וחד, מהזכורים שלו באלבום. זה הסינגל שהוביל את "Awake", ובהחלט אפשר להבין מדוע. הוא תמציתי וישיר יחסית, והוא עדיין לא הצריך את הלהקה לוותר על הזהות שלה.
הניגוד שמציע "Lifting Shadows Off a Dream" חיוני להמשך ההאזנה. Myung כתב את המילים, והבס שלו מעניק לשיר בסיס עדין ומלודי. הגיטרה עם האפקטים והקלידים בונים בהדרגה מרחב פתוח, והשירה מתרככת. הדימויים של מים ואור מאפשרים לקרוא את המילים כסיפור על אהבה שמסייעת לאדם להשתנות. אחרי החשדנות של "Lie", יש כאן נכונות להאמין שוב במישהו. זו בלדה נהדרת, והאיפוק של כל החברים כאן הוא חלק גדול מהיופי שלה.
השיר "Scarred", שנמשך כמעט אחת עשרה דקות, מציע את אחד העיבודים השלמים באלבום. הוא מתחיל בבס נינוח ובגיטרה בעלת גוון בלוזי, ואז מתרחב בהדרגה למטאל, למלודיות גדולות ולחילופי תפקידים בין הגיטרה לקלידים. המילים של פטרוצ'י מתארות כאב, ספק ורצון להשתחרר מהם, והנגינה נותנת לכל תחושה זמן להתפתח. אנחנו אוהבים במיוחד את האופן שבו הלהקה הזו בונה את השיאים. שום דבר לא חייב לקרות מיד, ולכן כשהמוזיקה מתפרצת, היא באמת מרגשת.
אבל את המילה האחרונה מקבל Moore. השיר "Space-Dye Vest", שאת המילים והלחן שלו כתב לבדו, נפתח בפסנתר קודר ושירה נטולת מחוות גדולות. ההשראה הגיעה מתצלום של דוגמנית בקטלוג בגדים, לאחר פרידה שחווה. הוא הבין שהוא משליך על דמות שאינו מכיר רגשות שעוד לא מצאו מקום אחר, והפך את ההכרה הזאת לשיר על בדידות ועל הפחד להיפתח מחדש. הדגימות המדוברות נשמעות כמו קולות מן העולם שבחוץ, בשעה שהפסנתר ממשיך לחזור אל אותו כאב.
כשהלהקה מצטרפת בעוצמה לקראת הסיום, היא אינה משנה את אופיו של השיר. התחושה נשארת חשופה, כמעט לא נוחה, עד שהפסנתר חוזר וחותם את האלבום. קשה לחשוב על סיום מתאים יותר לאלבום האחרון עם Moore. הוא לא כתב אותו כהודעת פרישה, אבל בדיעבד אנחנו שומעים בו גם את המרחק שנפער בינו לבין הלהקה. אחרי כל הנגינה המבריקה ששמענו, דווקא המשפטים הפשוטים האלה נשארים איתנו.
גם העטיפה שעיצב Larry Freemantle מזמינה לחזור אל השירים. השעון המורה על שש, המראה וקורי העכביש משלבים בנוף המוזר רמזים לתוכן האלבום. כמו במוזיקה, יש בתמונה סדר ברור לצד תחושה שמשהו אינו במקומו.
עם צאתו הגיע "Awake" למקום ה-32 במצעד האלבומים האמריקאי, אך הסינגלים לא שחזרו את ההצלחה של "Pull Me Under". לקראת סיבוב ההופעות "Waking Up the World" הצטרף Derek Sherinian במקום Moore, ובהמשך נעשה חבר קבוע בהרכב. האלבום סימן אפוא גם המשך להתבססותה של הלהקה וגם את סופו של ההרכב שהביא לה את הפריצה.
בשנים שחלפו הפך "Awake" לאחד האלבומים האהובים בקטלוג של "Dream Theater". ב-2022 יצאו גם הדמואים שלו במסגרת "Lost Not Forgotten Archives", והציעו מבט נוסף על החומר לפני שהושלמה ההפקה. עבורנו, האלבום המקורי נשאר מסמך מרתק של להקה שהרחיבה את הצליל שלה בשעה שהשותפות בתוכה התחילה להשתנות.
אפשר להבין מדוע "Images and Words" הוא נקודת הכניסה הטבעית ל-"Dream Theater", אבל ל-"Awake" יש מקום מיוחד משל עצמו. הכבדות, המלנכוליה והמתח בין הנגנים מעניקים לו אופי שקשה לשחזר, והווירטואוזיות משרתת כאן שירים שיש בהם הרבה יותר מהפגנת יכולת. זה אלבום שאפשר להתפעל ממנו בהאזנה הראשונה, ולהיקשר אליו הרבה יותר בכל האזנה נוספת.
להאזנה: Spotify, Apple Music
תגובות