Elton John - Goodbye Yellow Brick Road
כתב: Moti Kupfer
תאריך הוצאה - 05.10.1973
"למוזיקה יש כוח מרפא. יש לה את היכולת להסיט אנשים מהחשיבה על עצמם".
"אנחנו חיים בעידן שבו יש כל כך הרבה שליליות, יש כל כך הרבה אלימות בעולם, יש כל כך הרבה אי שקט ואנשים במלחמה, שרציתי להפיץ את המילה אהבה, והצבע האדום מסמל אהבה".
נהוג לחשוב ש-David Bowie ו-Marc Bolan מלהקת "T. Rex" הם אלה שהקפיצו את הגלאם רוק קדימה, וזה כמובן נכון. אבל Elton John היה זה שהשלים את הטריו הזה, כאשר ל-"Goodbye Yellow Brick Road" יש מניות רבות בנושא.
סיפורו של אלבום דרך האבנים הצהובות מתחיל כמה שנים קודם לכן, כאשר חברת התקליטים מחליטה לשלוח את Bernie Taupin ואלטון ג'ון לסיבוב הופעות בארה"ב. צמד היוצרים, שרק התחילו להצליח בבריטניה, טאופין על הכתיבה ואלטון על ההלחנה, חשבו שזה מוקדם מדי. אבל רגע לפני הנסיעה אלטון ג'ון מחליט לרענן את המלתחה שלו. כשהוא יעלה להופיע בארה"ב, הקהל יופתע מדמותו הססגונית, לאור התמונות שראה מאלבומיו הראשונים.
הציפייה שלהם לסינגר-סונגרייטר מיוסר, ששר שירים שקטים ונוגים, התנפצה על גלי המציאות. ארה"ב זכתה לקבל אלטון ג'ון חדש ותזזיתי, משל היה Little Richard או Jerry Lee Lewis.
אלטון ג'ון משלים את המטמורפוזה מהבחור השמנמן והמופנם בשם Reginald Kenneth Dwight, שגדל תחת החוקים הנוקשים של אביו איש הצבא, לאמן צבעוני, ססגוני ומלא תעוזה בצורת ההגשה של שיריו, כמו גם בצורת לבושו. בהמשך יאמץ רשמית את השם Elton Hercules John.
ההופעות בארה"ב הופכות את טאופין ואלטון ג'ון בתוך כמה ימים לסיפור הצלחה. הם מקבלים מחמאות ממוזיקאים ומאנשי התעשייה. Leon Russell הוא אחד המוזיקאים שבאו לראות את אלטון בהופעותיו במועדון "Troubadour" בלוס אנג'לס באוגוסט 1970. גם Bob Dylan ולהקת "The Band" היו מקורות השראה חשובים עבור הצמד, ובהשראת "Music from Big Pink" נוצר האלבום "Tumbleweed Connection". הם משתתפים במסיבות שבהן הם ממשיכים לקבל מחמאות מכל כיוון. אלטון ג'ון חי את החלום. לעיתים זה באמת מרגיש לו כמו חלום. יכול להיות שזו המציאות של הזמר השקט שעד לפני שלוש שנים איש לא שמע עליו, למעט מתי מעט? כנראה שכן!
החוזה מול חברת התקליטים דרש קצב עבודה מסחרר של שני אלבומים בשנה, אבל לאלטון זה לא הפריע, גם לא לברני טאופין. ההספק שלהם מתחילת הדרך ועד לאלבום "Goodbye Yellow Brick Road" הוא לא פחות ממדהים. שישה אלבומי אולפן, פלוס פסקול ואלבום הופעה, קדמו לאלבום הזה, שחוגג היום 53 שנים לצאתו, ב-05.10.1973.
אבל אי אפשר בלי סימן שאלה קטן שהעיב על האידיליה. השינוי הקיצוני בצורת הלבוש של אלטון ג'ון באותה התקופה העיב במעט על היחסים שלו עם ברני טאופין, שחשש שאלטון שם דגש רב מדי על המסביב, ובסוף זה יפגע במהות, במוזיקה עצמה.
האלבום הכפול, יש לומר, נוצר בקצב מדהים. חלק מהשירים נכתבו כבר בג'מייקה, וההקלטות העיקריות נמשכו כשבועיים במאי 1973 בשאטו ד'ארוויל בצרפת, שבו הוקלטו גם שני אלבומיו הקודמים. אף שאין כאן אלבום קונספט עם עלילה רציפה, הוא מלא בדמויות מרתקות וצבעוניות, חלקן מהשואו ביזנס. זהו אלבום שעוסק בהצלחה בענק ובפרסום, וגם בנושאים אפלים יותר, כמו גנגסטרים שגם הם יוצאים כאן כסוג של גיבורים. אלבום שמבוסס על נוסטלגיה לילדות ולתרבות מהעבר.
אלטון ג'ון מגיע לתובנות רבות לגבי חייו בתקופה הזאת. הוא מקבל את הביטחון לשנות את סגנון לבושו ואת האמונה שהיתה חסרה לו מוקדם יותר. לא עוד פסנתרן שמקליט שירים, אלא זמר אמיתי שמסוגל להחליף דמויות רבות תוך כדי אלבום אחד.
העבודה על האלבום החלה בינואר 1973 בג'מייקה, אך הפכה לאיטית וקשה עקב קשיים עם מערכת הסאונד, ציוד האולפן ובעיות לוגיסטיות סביב קרב האיגרוף בין George Foreman ל-Joe Frazier בקינגסטון. במקביל התקיימו מחאות בשל המצב הפוליטי והכלכלי. הניסיון להקליט שם ננטש, ובמאי חזר הצוות לטירה בצרפת, הפעם עם טכנאי ההקלטה David Hentschel. לצדו של אלטון ניגנו Davey Johnstone בגיטרה, Dee Murray בבס ו-Nigel Olsson בתופים, כשעל ההפקה ניצח Gus Dudgeon.
השיר הפותח והכפול "Funeral for a Friend/Love Lies Bleeding" נפתח במוזיקה שאלטון ג'ון כתב מתוך מחשבה על מה היה רוצה שיושמע בהלוויה שלו. משם ממשיכים לשיר זועם על מערכת יחסים לא מתפקדת. שני החלקים נכתבו בנפרד וחוברו ליצירה אחת, כשפתיחת הסינתיסייזר הדרמטית של הנצ'ל מעצימה את המעבר אל הלהקה.
ברני טאופין תיאר את "Love Lies Bleeding" כהצהרה על מה שסיבוב הופעות ורוקנרול עושים לחיי המשפחה.
הרצועה השנייה, "Candle in the Wind", נכתבה במקור על Marilyn Monroe. דמותה עמדה לנגד עיניו של טאופין כדמות הידוענית שעוברת האדרה לאחר מוות טראגי בגיל צעיר. בראיונות סיפר טאופין שתופעת ההערצה העיוורת לסלבריטאים תמיד ריתקה אותו. את שם השיר שאב מהתבטאות של Clive Davis, שתיאר את חייה של Janis Joplin כנר ברוח.
ב-31 באוגוסט 1997 נהרגה הנסיכה Diana בתאונת דרכים. אלטון ג'ון ביקש מברני טאופין לשנות את מילות השיר כך שיתאימו לזכרה. בהלווייתה, ב-6 בספטמבר, שר אלטון את הגרסה החדשה ברגע מרגש במיוחד.
השיר "Bennie and the Jets" נכתב כהומאז' לגלאם רוק. "בני" היא דמות נשית שטאופין תיאר כאלת רוק מעולם המדע הבדיוני, חלק מהרכב דמיוני ועתידני. המפיק גאס דאדג'ן הוסיף להקלטה מחיאות כפיים ושריקות, והפך שיר אולפן למופע חי מדומיין.
שיר הנושא של האלבום, "Goodbye Yellow Brick Road", עוסק בבריחה מעולם הזוהר ובחזרה אל העולם הפשוט של הכפר. טאופין התרחק מאור הזרקורים גם בזמן כתיבת השיר, וכאשר הוא ראה את אלטון ג'ון מתמכר לדמות החדשה שלו, לבגדים החדשים ולזוהר, אפשר לשמוע בשיר גם חשש מהמחיר של ההצלחה ומהתרחקות מהשורשים.
השיר "Saturday Night's Alright for Fighting", שנוסה תחילה בג'מייקה אך הוקלט מחדש בצרפת, היה אחד הניסיונות הבולטים של ברני טאופין לכתוב רוקנרול מנקודת מבט אנגלית. בניגוד למשיכה שלו לתרבות האמריקאית, כאן הוא חוזר לזיכרונות נעוריו, לפאבים ולאלימות של מוצאי שבת.
אחד השירים הבולטים, ובו בזמן הנחבאים, באלבום הוא ללא ספק "The Ballad of Danny Bailey (1909-1934)", שמגולל את סיפור חייו ומותו של גנגסטר צעיר ובדיוני, מנקודת מבט של גיבור עממי לכאורה. בשנות השלושים רבים מהפושעים זכו למעמד של סלבריטאים ונתפסו כגיבורים עממיים. השיר מהווה הפתעה למי שהתרגל לשירים התמימים יותר של אלטון ג'ון, וממחיש עד כמה טאופין הרחיב כאן את עולם הדמויות שלו.
לא רק שהאלבום הקפיץ את ברני טאופין ואלטון ג'ון תודעתית ותרבותית, הוא גם הפך לאלבום האולפן הנמכר ביותר של אלטון. הוא שהה שמונה שבועות בראש מצעד האלבומים האמריקאי והגיע למקום הראשון גם בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה. דרך האבנים הצהובות אולי מסמלת בשיר רצון לברוח מהזוהר, אבל עבור אלטון וטאופין היא היתה גם הדרך אל אחד השיאים הגדולים של השותפות שלהם.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות