ב- 14 לנובמבר 2000 שחרר Geddy Lee את אלבום הסולו הראשון (ונכון לרגע זה גם היחיד) שלו, "My Favorite Headache".
ככל שחולף הזמן מאז מותו של Neil Peart וההבנה שלהקת "Rush" כבר לא תחזור לנגן יחד מחלחלת לנו פנימה, הרלוונטיות של האלבום הזה רק הולכת וגוברת, בעיקר לאור העובדה שהוא מעניק לנו הצצה לאופן בו יכול להישמע הפרויקט הבא של Geddy Lee, אם הוא בכלל יקרה, אולי לבדו, אולי עם Alex Lifeson, מי יודע?
האלבום הזה כנראה לא היה מגיע בכלל לעולם, אם להקת האם "Rush" לא היתה נכנסת בשנת 1997 להפסקה ארוכה ללא הגבלת זמן, ולולא היה מרחף מעל ראשו של ההרכב האדיר הזה איום של פירוק סופי.
כזכור, ההפסקה הארוכה הזאת נכפתה על "Rush" בעקבות שני האסונות שפקדו את המתופף Neil Peart.
באוגוסט 1997, בסיום סיבוב ההופעות של האלבום "Test for Echo" נהרגה בתו בת ה- 19 של פירט בתאונת דרכים. 10 חודשים לאחר מכן נפטרה בת זוגתו של פירט ממחלת הסרטן. פירט סיפר בספרו "Ghost Rider" שבלוויית בתו הוא הודיע לחבריו, Geddy Lee ו- Alex Lifeson, שהוא פורש מהלהקה. מתוך כבוד והבנה למצבו של ניל, גדי ואלכס נתנו לו את כל הזמן שהיה דרוש לו כדי להתאושש מהאסונות שנחתו עליו.
גדי סיפר שמעולם לא היה לו הרצון לעשות פרויקט סולו, היה לו טוב עם מה שיש לו בתוך משפחת "Rush" והוא מעולם לא חשב לפזול החוצה. הוא נהנה ממה שהלהקה הזאת עשתה ולא ראה צורך לעשות משהו לבד. אבל כשההפסקה המאולצת הלכה והתארכה, וכאשר היה ברור לגדי שהיא לא הולכת להסתיים בקרוב, אם בכלל, הוא החל להרגיש את הדחף לעסוק שוב במוזיקה.
השותף שנראה לו הכי מתאים באותו זמן היה חברו הטוב Ben Mink, היוצר, המפיק והמולטי אינסטרומנטאליסט המוכר בין היתר מההרכב "FM", וכמי שניגן את סולו הכינור המדהים בשיר "Losing It" מהאלבום "Signals". לגדי לי ובן מינק מכנה משותף רחב. שניהם נולדו להורים יהודים, פולנים, ניצולי שואה, שניהם גדלו וחיו בטורנטו קנדה ושניהם הושפעו מאותה המוזיקה.
גדי סיפר שכל העניין התחיל בכלל כבדיחה וכתירוץ לבלות זמן עם בן. זה התחיל בקטן, הם חשבו להקים חברת הפקות ולהתחיל לנהל ולהפיק להקות צעירות, לכתוב חומר עבור אומנים אחרים ולסייע להם לקדם אותו.
גדי גם ציין שהדבר האחרון שחשב לעשות זה אלבום, בטח לא כזה שיציג אותו כאמן סולו. אבל לאט לאט הוא התחיל להתאהב בחומר שנכתב וחשש מהאופן בו הוא ישמע כשאומנים אחרים יבצעו אותו. בשלב הזה חברת התקליטים עודדה, תמכה ודחפה אותו ואת בן Ben Mink ללכת עם זה קדימה. וכך הפרויקט הקטן והצנוע הזה גדל והתפתח לאלבום הסולו הראשון ואנחנו בהחלט מקווים שלא האחרון של Geddy Lee.
תהליך הכתיבה היה שונה ממה שגדי הורגל אליו במשך תקופה מאוד ארוכה עם להקת האם "Rush". הוא היה צריך לחזור ולסגל לעצמו את היכולת לכתוב מילים לשירים. הוא לא עשה זאת כבר למעלה משני עשורים. כאשר Neil Peart הצטרף בשנת 1974 ללהקה, הוא ונטל כמעט באופן בלעדי את תפקיד התמלילן. Geddy Lee ציין שזה היה החלק הכי מאתגר עבורו בפרויקט הזה, אבל בסופו של דבר גם הכי מעניין, מתגמל ומהנה.
גם מבחינת הקומפוזיציה הכתיבה היתה קצת שונה, בעיקר לאור השותף החדש לכתיבה Ben Mink. זה התחיל בפריקת אגרסיות של Geddy Lee על הבס. הוא כתב את המוזיקה כולה על גיטרת בס, ולא על גיטרה רגילה. זה התחיל עם ליינים ומשפטים קצרים והמשיך לאקורדים שנוגנו על גיטרת הבס.
מצד אחד האלבום הזה לא שונה בהרבה ממה שלהקת האם עשתה רגע לפני ההפסקה שנכפתה עליה. הקשיבו לדוגמא ל- "Half the World" ול- "Resist" מהאלבום "Test for Echo"" משנת 1997 ותבינו על מה אנחנו מדברים. מצד שני, האלבום הזה הוא בהחלט לא "Rush". באלבום הזה קיים דגש רב על מלודיה ופחות על המורכבות המוזיקלית. השירה של Geddy Lee יותר רכה ובוגרת, וההפקה של Ben Mink הרבה יותר עמוסה ומוקפדת ממה שאנחנו ממה שהורגלנו עם "Rush". אבל השוני הגדול ביותר מיוחס כנראה לגיוון שמכניס Ben Mink עם כלי נגינה נוספים, בעיקר כלי מיתר, כינור וויולה שמעניקים לאלבום הזה צליל מלא ועשיר.
לצורך ההקלטות היו צריכים השניים לצרף אליהם את הצלע השלישית בדמותו של המתופף Matt Cameron, הידוע לנו בין היתר מהלהקות "Pearl Jam" ו- "Soundgarden". למאט היה חלון של שלושה שבועות לפני שיצא לסיבוב ההופעות לקידום האלבום "Binaural" של "Pearl Jam" והוא ניצל את הזמן בכדי להיכנס עם השניים לאולפן לצורך הקלטת האלבום.
גדי אמר בריאיון שנערך עימו בעקבות צאת האלבום, שמעט מאוד אנשים שמעו את החומר לפני שהוא שוחרר, אפילו לא חברת התקליטים עצמה שעודדה אותו להוציא את האלבום.
שמו של האלבום הגיע מסיפור שבן מינק סיפר לגדי לי על הוריו. הוא מייצג משהו שאתה מאוד אוהב לעשות, אבל הוא עדיין מכאיב לך בצורה כזאת או אחרת. הכותרת הזאת כנראה ממחישה את מה שעבר על גדי לי שמאוד רצה לעשות מוזיקה, הוא העדיף לעשות אותה בתוך המשפחה, אבל כשהבין שזה לא הולך לקרות בקרוב הוא עשה את זה לבד למרות כל הקשיים שעברו עליו בתהליך הכתיבה.
את פריקת האגרסיות עליהן סיפר Geddy Lee ניתן לשמוע כבר בפתיחת האלבום עם ליין הבס העצבני שלו בשניות הראשונות של שיר הנושא. הגיטרה החשמלית של בן מינק מזכירה מאוד את צליל הגיטרה וסגנון הנגינה הפראי וה"פרימוסי" של Alex Lifeson מפרויקט הסולו שלו "Victor". אבל דווקא כשאתה בטוח שזה הולך להיות אלבום מחוספס ואגרסיבי האווירה משתנה באחת, ובדקה וחצי לתוך השיר אנחנו מנמיכים קצת ומשנים למשהו יותר רך ומלודי עם הגיטרה האקוסטית והכינורות של בן מינק, שלאחר חצי דקה מוחלפים שוב לריף חשמלי וחוספס וחוזר חלילה.
השילוב הזה בין מחוספס לנקי, בין קצבי לרגוע, אבל בעיקר בין שליו למלטף, עובר בין שירים נוספים באלבום, ומייצר זרימה קולחת ונעימה מאוד להאזנה לכל אורכו. אין באלבום הזה שירים גרועים ולבטח לא תמצאו כאן "פילרים". לכל רצועה יש את הקסם שלה וכולן יחד משלימות מארג מוזיקלי שלם שפשוט כיף להאזין לו בריפיט.
הריף הגראנג'י והסוחף בפתיחה של "The Present Tense" מתחלף אחרי חצי דקה מתחילת השיר בבית שליו ורגוע וחוזר חלילה. הרצועה השלישית "Window to the World" נפתחת באקורד עם סאונד פסיכדלי שנשמע כמו משהו שרובי קרייגר עשה בשנות השישים עם "הדלתות", ובהמשך מתפתח לרוק ניינטיז אלטרנטיבי. השיר הזה הוקלט בשלוש גירסאות שונות, לפני שגדי והחברים הגיעו לגירסה הסופית שאותה הם אוהבים. השיר "Working at Perfekt" הוא אחד היפים והמיוחדים באלבום. הוא מתנדנד בין צליל הגיטרות הגראנג'י לצלילי כלי המיתר והפסנתר. נדנדת הסאונד הזאת קיימת גם בשיר "Runaway Train" שנפתח בסאונד גיטרה "זפליני" ומתכתב עם "The Present Tense", ב- "Home On A Strange" הFאנקי שהיה האחרון להיכתב לאלבום ובקטע הסיום המצוין "Grace to Grace" שחותם את האלבום ברוק קצבי ובועט שלרגעים הזכיר לנו את "Pearl Jam".
האלבום הזה כולל גם כמה בלדות רוק יפות ומרגשות כמו "The Angel's Share" עם הסולו הכפול ויולה-גיטרה, "Slipping" שנפתח עם נגינת הפסנתר המיוחדת של Geddy Lee וכולל את אחד הפזמונים הקליטים באלבום ו- "Still" שממשיך את הקו הלירי והמוזיקלי של קודמו ומוכיח לנו שקולו של Geddy Lee יכול להיות גם חם, רך ומלטף.
פרויקט הסולו הנפלא הזה נשאר קטן וצנוע, ממש כמו שהוא התחיל. Geddy Lee לא הלך עם זה הלאה. הוא ויתר מראש על הרעיון לקידום האלבום בהופעות, וככל הנראה אי הזמינות של Matt Cameron לא היתה הסיבה העיקרית לכך.
לא ברור אם זה באמת נכון, אבל אנו משערים שלהוצאת האלבום הזה היתה בכל זאת השפעה כזו או אחרת על Neil Peart. מעין "שעון מעורר" שהזכיר לו עד כמה הוא אוהב לבלות עם שני חבריו משכבר הימים, ליצור, לעשות ולחוות את הדבר הגדול הזה שנקרא מוזיקה. כחודשיים לאחר הוצאת האלבום, בחודש ינואר 2001, נפגשו גדי, אלכס וניל ולראשונה מזה 5 שנים נכנסו לחדר חזרות בכדי לעבוד על מה שיהפוך להיות אלבומה ה- 17 של הלהקה, "Vapor Trails".
ייתכן שהמסך ירד על פרויקט הסולו הפרטי של Geddy Lee מהר מיד, אך הוא כנראה פרץ את הסכר המוזיקלי של השלישיה הקנדית שהמשיכה ללוות אותנו עוד למעלה מעשור לאחר מכן עם אלבומים מצוינים והופעות סוחפות. גדי סיכם את חווית היצירה שלו באלבום הזה כמשהו מאוד חיובי שככל שהוא העמיק בו יותר ויותר, כך הוא הבין עד כמה הוא מתגמל עבורו. בהיעדר כל סיכוי לראות משהו חדש מהשלישייה המופלאה בעתיד בעקבות מותו של Neil Peart, בואו נקווה שהזיכרון של החוויה המתגמלת הזאת תדחוף את Geddy Lee לפרויקטים נוספים ופורים כאלה ובקרוב!
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
להאזנה לריאיון מהתקופה הרלוונטית עם גדי לי לחצו כאן:
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
Comments