• FaceOff - עימות חזיתי

Iron Maiden - Iron Maiden

אלבום הבכורה של "Iron Maiden" שוחרר ב- 14 לאפריל 1980.


זה לא סתם עוד אלבום בכורה.


זה אחד מאלבומי הבכורה המשפיעים ביותר בעולם המטאל.


יודעים למה ?


כי האלבום הזה התחיל תקופה חדשה.


כי עולם המטאל מחולק לשניים, זה שלפני "מיידן" וזה שלאחריו.


וכי לא ניתן אפילו לדמיין כיצד עולם המטאל היה נראה לולא "איירון מיידן".


לא, לא הגזמנו!


אם האלבום הראשון של סאבאת' הצית את מנוע המטאל, אז בדיוק 10 שנים אחר-כך, עם האלבום הזה, מיידן לחצה על הכפתור שהעביר אותו למצב טורבו.


מיידן עשו למטאל את מה שהביטלס עשו לרוק. כשם שאין אוהב מוזיקת רוק שלא שמע על הביטלס, אין חובב מטאל שלא שמע על מיידן. כמו שלא תמצא חובב מוזיקת רוק ללא אלבום של הביטלס בספריית התקליטים שלו, כך לא תמצאו "מטאלהד" שלא מחזיק אלבום של מיידן בבית.


40 אלבומים, מהם 16 אלבומי אולפן, אחד מהם כפול, למעלה מ- 2000 הופעות בפני מיליוני אנשים, אשר רק אחת מהן לבדה היתה בפני 300,000 איש, מכירות של למעלה ממאה מיליון אלבומים ברחבי העולם. אין שום מקום לטעות, מיידן היא להקת המטאל הגדולה בעולם, נקודה!


זה לא שההצהרה הזאת ממעיטה בערכן של להקות גדולות אחרות במטאל. ממש לא!


זה גם לא שהיא מוחקת את תרומתן והשפעתן האדירה של הלהקות הגדולות של דור המייסדים, שהביא לעולם את ההארד רוק והמטאל, דוגמת "Black Sabbath", "Deep Purple" ו- "Led Zeppelin".


היא גם חלילה לא מזלזלת בהשפעה הגדולה של להקות הדור הבא, חלוצות הדואל גיטאר, כמו "AC/DC", "Judas Priest", "Thin Lizzy" ועוד. אלא ש"מיידן" יצרה מהפיכה. היא העלתה את עולם המטאל לרמה אחרת לגמרי. והכל התחיל ב- 14 לאפריל 1980!


נכון, האלבום הזה הוא לא מיידן הקלאסית שתתחיל להתגבש שנתיים לאחר מכן עם אלבום המופת "The Number of The Beast", אבל יש באלבום הזה את כל המרכיבים החשובים שיהפכו אותה לכזאת.


יש כאן את הבס הדומיננטי והפועם של Steve Harris, שאומנם לא מצא עדיין את הנוסחה הסופית לסגנון "הדהירה" הכל-כך מזוהה איתו, אבל הוא ממש ממש קרוב לשם, כמו בשיר "Runnin' Free" – הסינגל הראשון מהאלבום אשר נכתב על-ידו יחד עם הזמר Paul Di'Anno ואשר מילותיו הן מעין אוטוביוגרפיה על חייו של הזמר, כילד מופרע בן 16, מורד, שובר מוסכמות וחופשי.


יש את ההרמוניות המפורסמות של ה"דואל גיטאר" שרוכבות אחת על השניה, כמו ה"ליינים" הקטנים של "Prowler" - שיר הפתיחה הכוחני והעוצמתי של האלבום, ויש את הסולואים המתחלפים בין שני הגיטריסטים כמו בשיר "Charlotte the Harlot" (הקשיבו החל מדקה 2:57), אשר נכתב על-ידי Dave Murray לבדו והינו החלק הראשון מתוך ארבע בסידרת שירי "היצאניות" של "מיידן".


יש כאן גם את הניצנים הפרוגרסיבים עם חילופי המקצבים התכופים, ואת השורשים ליצירות האפיות מבוססות הסרטים, הספרים או המאורעות, כמו בשיר "Phantom of the Opera", המבוסס על הנובלה המפורסמת משנת 1910 של Gaston Leroux, אשר התפרסמה מאוחר יותר דרך המיוזיקל בברודווי. זה אחד השירים האהובים על האריס אשר עד היום מחזיק בדעה שזהו אחד השירים הגדולים שכתב אי פעם.


יש גם את הקטעים האינסטרומנטאלים כמו "Transylvania" שיפותחו בהמשך לקטעים כמו "Genghis Khan" ו- "Losfer Words (Big 'Orra)". ויש כאן אפילו את הקטעים המורכבים והדינמיים איטי-מהיר, שקט-רועש כמו "Remember Tomorrow" האלמותי, שיהווה את נוסחת הבסיס שתייצר קטעים בלתי נשכחים באלבומים הבאים, כמו "Hallowed Be Thy Name", "Revelations" ואפילו "Fear of the Dark". את השיר כתבו האריס ודיאנו, כאשר דיאנו מבסס את המילים על משפט שאמר סבו על ערש דווי כשסבל ממחלת הסכרת. "זכור את המחר" הוא אמר לפול. "זכור אותו כי הוא יכול להיות יום טוב יותר...".



אבל למרות קיומם של כל "צבעי היסוד" שיוצרים את הסיגנון של מיידן, עדיין החומר המוזיקלי והסאונד הכללי של האלבום הזה, אינם משדרים מטאל טהור. סגנון השירה של Paul Di'Anno שיקף את מה שקרה באותן שנים בבריטניה. הוא הכניס ללהקה השפעות של פאנק, הן בסגנון המוזיקלי ובשירה היותר אגרסיבית והן במראה ובהופעה החיצונית. ההשפעה הזאת התבטאה גם בצליל הגיטרות הבוסרי, המלוכלך והמחוספס כמו זה שנשמע כבר בריף הראשון באלבום אשר פותח את השיר "Prowler".


על אף שה- DNA של מיידן זועק פה כמעט מכל שיר כפי שפירטנו לעיל, זו עדיין אינה מיידן הקלאסית אשר תזדקק לעוד שנתיים כדי להגיע לשם. Paul Di'Anno הוא זמר אדיר, אבל הוא לא Bruce Dickinson והיכולות הווקאליות שלו, כמו גם המנעד הקולי היחסית מוגבל, מתאימים אולי כמו כפפה לשירים באלבום הזה, אך הם עדיין לא הספיקו על-מנת להפוך את מיידן לאחת הלהקות החשובות במטאל. זה כבר כנראה יקרה רק בצרחה המפורסמת של Bruce Dickinson ב- "Hallowed Be Thy Name", אשר תפער לרווחה את אוזניהם של כל מאזיני המטאל בעולם, ותגרום להם לשנות לגמרי את התפיסה באשר לתפקידו ומעמדו של זמר בלהקה.


גם Dennis Stratton הוא אינו Adrian Smith, ועל אף שתרם לאלבום כמה סולואים יפים, הוא לא התאים ללהקה ושוחרר ממנה בשל חילוקי דעות מוזיקליים, כאשר חבריו מעידים עליו שהוא לא ניגן את הסולואים הרועשים באותה תשוקה כמו את אלו בקטעים השקטים כמו בשיר "Strange World"' שהוא ללא ספק אחד השירים היפים באלבום, אבל הוא "עוף שונה ומוזר" ביחס לרפרטואר של מיידן.


ועם כל זאת, כפי שאמרנו, זה אחד מאלבומי הבכורה החשובים במטאל, לאו דווקא בשל האיכויות שלא וגם לא בשל ההשפעה שלו, אלא בגלל המה]יכה שנוצרה בעקבותיו. האלבום זכה מיד לתשבוחות של המבקרים והתקבל בידיים פתוחות אצל הקהל. אפילו הלהקה עצמה מתייחסת לאלבום הזה ביראת כבוד כאשר 4 מתוך 8 שיריו (בהוצאה המקורית) הינם בין השירים שנוגנו הכי הרבה פעמים בהופעות של הלהקה עד היום: "Phantom of the Opera", "Running Free", "Sanctuary" ו- "Iron Maiden", כאשר האחרון נוגן בכל הופעות הלהקה אי פעם.


מעניין לציין שבשלב מאוחר יותר כל שירי האלבום למעט "Strange World" הוקלטו על-ידי Bruce Dickinson, בין במהלך הופעות ובין במסגרת B-Sides, מה שממחיש עוד יותר את הכבוד שהלהקה רוחשת לאלבום החשוב הזה, שלא רק שסימל את אות הפתיחה לקריירה האדירה של הלהקה, אלא אף היווה את אבן הדרך שתבשר את תחילת מהפיכת ה- NWOBHM ותעמיד את עולם המטאל בפרספקטיבה שונה לגמרי!


להאזנה לאלבום: Apple Music, Spotify.


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!