ב- 2 לאוקטובר 1995 שוחרר "The X Factor", אלבום האולפן העשירי של "Iron Maiden".
זה אלבום שעורר מחלוקת בקרב מעריצי "Iron Maiden", אשר חלקם התקשו לקבל את הזמר החדש Blaze Bayley ולא היו פתוחים לשינוי הסגנון שעברה הלהקה.
אם אתם נמנים על אותם מעריצים או שפשוט דילגתם על האלבום הזה, אנחנו כאן כדי לשכנע אתכם שמדובר באלבום מצויין, שממש שווה לכם להאזין לו.
הסיפור של האלבום הזה מתחיל בסיום סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "Fear Of The Dark", עת הזמר Bruce Dickinson עזב את הלהקה. ברוס הרגיש שהוא מיצה את עצמו במסגרת הלהקה, הוא סיפר שהוא הרגיש בתוך כלוב של זהב. לדבריו, האופציה הקלה מבחינתו היתה להמשיך ולמחזר את עצמו במסגרת הלהקה, כאשר האפשרות השניה היתה לצאת החוצה מאיזור הנוחות של "Iron Maiden" ולנסות לחפש את עצמו כזמר, אולי אפילו להמציא את עצמו מחדש. כשהוא הודיע לחברי הלהקה שהוא עוזב, לא היו לו עדיין תוכניות לעתיד, הוא רק ידע שהוא לא רוצה להמשיך לעשות את אותו הדבר, ולכן חבריו התקשו עוד יותר להבין את ההחלטה.
אחרי הפסקה שנטלה הלהקה בעקבות הודעתו הדרמטית של Bruce Dickinson, החליטו חברי הלהקה שזו לא אופציה לפרק אותה, ושהם מעוניינים להמשיך הלאה. יחד עם זאת, היה ברור לכולם שזו לא הולכת להיות משימה פשוטה להחליף את אחד הזמרים הגדולים במטאל ושיהיה קשה מאוד למצוא מישהו שיוכל להיכנס לנעליו. הם התחילו לערוך אודישנים לזמר שיחליף את ברוס בשנת 1994 והקשיבו למאות של קלטות ודמואים שנשלחו אליהם, מתוכם בחרו 12 פיינליסטים שיגיעו לאודישן פרונטלי. אחד מאותם זמרים היה Blaze Bayley מלהקת "Wolfsbane", אשר חיממה אותם בראשית שנות התשעים. כידוע, בלייז נבחר לבסוף להיות הפרונטמן שיחליף את ברוס, והבסיסט Steve Harris נימק את החלטת הלהקה, בכך שהם חיפשו משהו אחר ושונה מברוס.
כשבלייז נכנס לתמונה, הלהקה עדיין לא כתבה אפילו תו אחד לאלבום, ולכן הוא היה שותף מלא לעשייה, הגם שבפועל הוא השתתף בכתיבת שלושה שירים בלבד מתוך האלבום, בינהם אחד השירים הגדולים והמצליחים מתוכו - "Man on the Edge". מילות השיר נכתבו על-ידי ביילי בהשראת הסרט "בדרך למטה" ("Falling Down") בכיכובו של מייקל דאגלאס, ואכן צמד המילים חוזר על עצמו בפזמון. מעניין לציין שזה השיר היחידי באלבום שהבסיסט Steve Harris לא היה מעורב בו בכתיבה כלל, ובשל כך די מפתיע שדווקא Janick Gers ו- Blaze Bayley הצליחו לקלוע כאן בול לסגנון המדהים של "Iron Maiden", המשלב עוצמה ומלודיה. השיר הזה בולט מאוד בנוף הכללי של האלבום אשר ברובו קודר, אפלולי, איטי וכבד יותר בהשוואה לאלבומים הקודמים של הלהקה. אין פה כמעט את מקצבי הדהירה המהירים, אין פה קטעים שנושקים לספיד מטאל, ונראה כי על-פי רוב האלבום הותאם לטרנדים של שנות התשעים המינימליסטיות שהמוטו שלהם התמקד ב- "Les Is More", וזה לא בהכרח גרוע במקרה הזה.
סיבה נוספת לכך שהאלבום אפל וקודר מקודמיו מושפעת מבעיותיו האישיות של Steve Harris ובעיקר מהליך הגירושים שעבר באותו זמן. הדברים עולים בקנה אחד עם העטיפה הקודרת שנבחרה לאלבום בה אדי נמצא בתוך מכשיר עינויים. זה גם מסביר את העובדה שדווקא השיר היחיד בו האריס לא היה מעורב כלל - "Man on the Edge" הינו בין הקצביים באלבום והוא גם השיר שהכי מזכיר את החומרים הקודמים של הלהקה.
צריך לזכור שמעבר לרצון לשנות קצת את הסגנון וללא כל קשר לסערה הנפשית שעבר Steve Harris באותה עת, יתכן והאיטיות והכבדות של האלבום נבעה מהצורך להתאים את השירים לסגנון ולקול של Blaze Bayley, או במילים אחרות, השירים כאן הותאמו למנעד הקול המוגבל של Blaze Bayley, אבל אנחנו לא רואים בכך שום דבר רע, אלא להיפך. זה הביא צד אחר ויפה של "Iron Maiden" שלא ניתן לשמוע באלבומים אחרים.
גם שמו של האלבום תאם את הבחירה של הלהקה לעשות כאן שינוי. Steve Harris ציין שהם הרגישו שבאלבום הזה יש את הדבר הנוסף, את האיכות הייחודית שלו, את ה"אקס פקטור" ולכן בחרו בשם "The X Factor", מה גם שהספרה X בספרות רומיות מייצגת את המספר 10 - והיה מדובר באלבום העשירי של הלהקה.
ואם אנחנו מדברים על אלבום שונה, אז עצם הבחירה לפתוח את האלבום עם שיר כמו "Sign of the Cross" מהווה הצהרת כוונות של הלהקה שפשוט זועקת "שינוי. מדובר בקטע אפי, בומבסטי ומורכב שבדרך כלל שמור לו מקום של כבוד ברצועות האחרונות באלבומים של "Iron Maiden", ואילו כאן, הלהקה בחרה דווקא לפתוח את האלבום עם המיני אפוס המדהים הזה שחוצה את קו 11 הדקות. השיר מבוסס על הספר "שם הוורד" שבשלב מאוחר יותר גם הפך לסרט "Name Of The Rose" בכיכובו של שון קונרי וכריסטיאן סלייטר, וזו גם הסיבה שהשיר נפתח עם סוג של תפילה/שירה גרגוריאנית שמבוצעת על-ידי "The Xpression Choir". זה אחד השירים המורכבים, הדינמיים, המלודיים והיפים של מיידן ואנחנו פשוט מכורים לו. אין פלא שזה אחד מהשירים הבודדים מתקופת Blaze Bayley שהלהקה בחרה לבצע גם לאחר חזרתו של Bruce Dickinson להרכב.
בדומה לשני השירים שהזכרנו לעיל אשר הושפעו מסרטים, גם השיר "The Edge of Darkness" הושפע מהסרט "אפוקליפסה עכשיו" משנת 1979, או יותר נכון מהספר "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד עליו בוסס הסרט, אשר עוסק בזוועות מלחמת ויטנאם והשפעתם השלילית על העקרונות והאמונות של החיילים שחוו אותן. גם השיר הזה מאד דינמי ונפתח שקט ואיטי, עם אקורדי הבס של Steve Harris ולאט לאט הולך ומעלה את הקצב בהדרגה, לשיא שסופו בקרב סולואים מלודי וסוחף בין Dave Murray ו- Janick Gers, רק כדי לחזור ולהאט את הקצב שוב בהדרגה, עד לסיום האיטי והשקט, בדיוק כפי שהתחלנו.
גם השיר "Lord of the Flies" מבוסס על הספר ובעל אותו שם של וויליאם גולדינג "בעל זבוב", אשר הפך בהמשך לסרט. השיר שנכתב על-ידי Janick Gers ו- Steve Harris הינו גם הסינגל השני ששוחרר מהאלבום, אשר הקליפ שלו צולם בישראל, בין היתר באתר "מצדה" בה ביקרה הלהקה במהלך הופעותיה בישראל בשנת 1995. בדומה לסינגל הקודם גם השיר הזה הוא אחד הקצביים באלבום ומובל בעיקרו על-ידי הגיטרות.
בעובדה שארבעה מתוך שירי האלבום מבוססים על ספרים ו/או סרטים ניתן למצוא אולי את קווי הדימיון הבודדים בין האלבום הזה לבין אלבומים קודמים של הלהקה, אשר לא מעט שירים בהם הושפעו אף הם מספרים או הסרטים.
כאן המקום לציין את השילוב המופלא שיש באלבום הזה בין הגיטרות של Janick Gers ו- Dave Murray, אשר הגיבוש ביניהם הלך ונבנה במהלך 5 השנים בהם ניגנו ביחד מאז Gers הצטרף ללהקה, ואשר הגיע באלבום הזה לכדי שלמות. הנגינה של שניהם סוחפת ונטולת רבב. הם מרימים אחד לשני ומשלימים זה את זה. ההרמוניות כאן בשיאן והמלודיות פשוט מאלפות. תקשיבו לסולואים בשיר המצוין "The Aftermath" או לפתיחה של "The Unbeliever", תאזינו להם גם בשיר "Judgement of Heaven" החל מדקה 2:46, או בסולואים החל ממחצית השיר "2AM". בולטת במיוחד נגינת הסטקאטו של Janick Gers, אשר משתלבת יפה ומתאימה את עצמה לצליל המעודכן של הלהקה ולטרנדים בז'אנר המטאל באותה תקופה. Gers גם התעלה כאן מבחינת כתיבה כשהשתתף בכתיבה של 6 מתוך 11 שירי האלבום, כאשר באופן מפתיע ל- Dave Murray אין באלבום הזה שום תרומה מבחינת הכתיבה.
גם Steve Harris מביא לאלבום הזה צבע אחר שלו מבחינת נגינה. אם זה בשירים שנפתחים בפריטות הבס המפורקות שלו כמו לדוגמא בשיר "Fortunes of War", ואם זה בשימוש במיתרים הסתומים באינטרו לשירBlood on the World's" "Hands או החל משניה 0:22 בשיר "The Unbeliever". אהבנו מאוד גם את השילוב שלו עם הגיטרות בפתיחה לשיר "Look for the Truth" אשר העלה בנו זכרונות מהשיר "Remember Tomorrow" מימי אלבום הבכורה "Iron Maiden".
לאלבום נכתבו 3 שירים נוספים שנפלו בחדר העריכה. "I Live My Way", "Justice of The Peace" ו- "Judgement Day", כולם שירים מצויינים ששוחררו כבי סיידים ובאוספים ששחררה הלהקה, גמו גם בגירסה היפנית של האלבום.
כמו שכתבנו בפתיחה, אנחנו סבורים שהאלבום הזה הוא אלבום מצוין, ואנחנו רואים בו כמתנה כפולה שקיבלנו מ- "Iron Maiden". מצד אחד זכינו לאלבום שונה מבחינת סאונד וסיגנון, שקט יותר, קודר יותר, מלודי יותר. מצד שני, בלי האלבום הזה, העוצמה של הקאמבק של Adrian Smith ו- Bruce Dickinson בתחילת שנות ה- 2000 לא היתה חזקה כל-כך. רק תחשבו מה היה קורה אם הלהקה היתה ממשיכה לשחרר אלבומים בינוניים עם ברוס, כנראה שהיא היתה הולכת ונעלמת, לכן, דווקא כניסתו של בלייז ללהקה היא זו שבסופו של דבר תוביל לאחד הקאמבקים המדהימים במטאל.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט