ב- 9 לספטמבר 1971 שוחרר האלבום "Imagine",אלבום האולפן השני של John Lennon.
זה לא סתם עוד תאריך שנבחר באופן אקראי לשחרור האלבום. לספרה "9" משמעות מאוד גדולה עבור John Lennon, ניתן לומר שזה אפילו מספר המזל שלו ולכן הוא בחר בתאריך 9.9 כתאריך שחרורו של האלבום. על-מנת להמחיש עד כמה הספרה "9" משמעותית ורפטטיבית בחייו של ג'ון, נציין שהוא נולד ב- 9 לאוקטובר, הבן שלו שון נולד באותו היום, הבית הראשון בו גר היה ברח' ניוקאסל מס' 9, ההופעה הראשונה של הביטלס במועדון ה- Cavern נערכה ב- 9 לפברואר 1961 והיום בו בריאן אפשטיין גילה אותם היה ב- 9 לנובמבר 1961. גם לא מעט שירים שכתב כללו את הספרה "9", כמו: "Revolution 9", "One After 909", "#9 Dream" והאמינו לנו יש עוד ועוד דוגמאות.
מצד אחד, האלבום הזה מהווה המשך ישיר לחספוס של אלבום הבכורה "John Lennon/Plastic Ono Band", אשר שוחרר שנה קודם לכן. לא מעט שירים, במיוחד בצידו השני של הויניל, מביאים איתם את המרירות, הכעס והביקורת ששלטה באלבום הקודם. מצד שני, האלבום הזה כולל כמה שירים אופטימיים אפילו מתקתקים שמציגים את לנון הרך והשלו.
בניגוד לאלבום הקודם, בו לנון בחר בקומץ נגנם מצומצם שליווה אותו בהקלטות, ביניהם Ringo Starr ו- Klaus Voormann, הרי שקשת האומנים המתארחים באלבום הזה, כמו גם קשת הכלים עליהם הם מנגנים רחבה במיוחד, וכוללת בין היתר את George Harrison, Nicky Hopkins, Klaus Voormann, Alan White, Ted Turner, Mike Pinder ועוד. עם זאת, בדומה לאלבום הקודם "Imagine" הופק על-ידי ג'ון יוקו ו- Phil Spector.
האלבום נפתח עם המניפסט האוטופי ושיר הנושא "Imagine". זה השיר הגדול ביותר של לנון, וגם הסינגל הכי מצליח בכל הקריירה שלו, אשר עם השנים הפך להמנון בינלאומי להפצת המסר של אחווה ושלום, כמתאר עולם אוטופי ללא גבולות, ללא דת, ללא רכוש וללא מלחמות. רשימת הכתרים והתארים שחולקו לשיר ארוכה מאוד וביניהם, מקום השלישי ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון, מקום שני בסקר ספר השיאים של גינס, הוא חלק מהרשימה היוקרתית של היכל התהילה ומונה 500 שירים שעצבו את הרוקנרול, הוא נבחר על-ידי האגודה הלאומית למפיקי מוזיקה כשיר של המאה ה-20 ועוד. היסודות לשיר הונחו לראשונה במהלך הסשנים לאלבום "Let it Be" של ה"ביטלס" אך לנון השלים את כתיבתו רק בשנת 1971 על פסנתר ה- Steinway שהיה ממוקם בחדר השינה שלו ושל Yoko Ono באחוזתם שבאסקוט, אנגליה. לנון הושפע בכתיבת השיר מספר השירים "Grapefruit" אותו כתבה יוקו בשנת 1963 וכולל מספר משפטים המתחילים במילה "Imagine". שנים לאחר מכן יודה לנון שהיה קצת אנוכי כשלא הוסיף אתמה שליוקו לרשימת הקרדיטים, שכן היא השפיעה על הקונספט והמילים, אך עיוות זה תוקן בשנת 2017, כאשר שמה של יוקו הוסף לרשימת הקרדיטים.
הקטע השני "Crippled Inside"הוא קטע קאנטרי "עליז" בו מתארחים George Harrison בנגינת סלייד והגיטריסט Ted Turner מלהקת "Wishbone Ash" בגיטרה אקוסטית. בראיון שנערך עם טד בדצמבר 2012 ציין טד כי להקתו היתה בדיוק במהלך הקלטת האלבום "Pilgrimage" כשקיבל שיחת טלפון המזמינה אותו להתארח באלבום של ג'ון לנון. טד הסכים מיד, אך חברו ללהקה הגיטריסט Andy Powell שקיבל שיחה דומה, סירב. טד סיפר שנאסך במכונית רולס רויס בה ישב הקלידן Nicky Hopkins. כשהגיע לאולפן ראה שם את George Harrison ואת Ringo Starr שלא ניגן באלבום. זה היה השיר האחרון שהוקלט ומיד אחריו זכה טד לשמוע לראשונה את האלבום כולו באולפן.
השיר השלישי "Jealous Guy" הוא אחד היפים של לנון. הוא החל לכתוב את השיר בשנת 1968, במהלך השהות שלו ושלח חברי הביטלס ברישיקש שבהודו. השיר שנקרא במקור ""Child of Nature" בוצע במהלך הסשנים לאלבום הלבן של הלהקה (The White Album), אך בסופו של דבר נזנח ומילותיו נכתבו מחדש לאלבום הנוכחי. בניגוד למה לסברה השיר אינו שיר "קנאה" של לנון ליוקו במובן הפיזי. בשנת 1998 סיפרה יוקו במהלך ראיון עימה כי זו הייתה קינאה רוחנית. העובדה שהיא יודעת שפה נוספת (יפנית) וג'ון לא יכול להיות שותף למחשבות שלה בשפה שהוא לא מבין. מעניין לציין שיוקו סייעה בכתיבת מילות השיר, אך גם הפעם היא לא קיבלה על כך קרדיט, מתוך ניסיון שלא ללבות את דעת הקהל השלישית שהיתה עליה באותה תקופה. Joey Molland ו- Tom Evans מלהקת "Badfinger" מנגנים כאן בגיטרה אקוסטית.
הרצועה "It's So Hard" היא קטע בלוז קלאסי ששוחרר כבי סייד לשיר הנושא "Imagine". לנון מתאר בשיר את הקשיים בחיים, אשר לכולם פתרון אחד - "אהבה". בשיר מתארח הסקסופוניסט King Curtis אותו העריץ לנון בהקלטה אחרונה שלו. קרטיס נרצח חודש אחד בלבד לפני שהאלבום שוחרר באמריקה.
את הצד הראשון של הויניל מסיים "I Don't Want to Be a Soldier Mama" שמביא לנו את ג'ון לנון המחאתי. קטע בלוז-רוק מונוטוני ומהפנט שכולל את נגינת הסלייד של George Harrison. השיר הוקלט במהלך אותם סשנים של השיר הקודם "It's So Hard" ולכן גם כאן מתארח הסקסופוניסט King Curtis. במהלך אותם סשנים מפברואר 1971 הוקלט גם השיר "Power to the People" ששוחרר כסינגל. אומן מעניין נוסף שמתארח כאן הוא Mike Pinder מלהקת המודי בלוז. השיר זכה לגרסת כיסוי מעניינת של הסופרגרופ "Mad Season", שמופיעה בין היתר באלבום ההופעה "Live at The Moore".
הצד שני של הויניל נפתח עם שיר מחאה נוסף - "Gimme Some Truth" אשר בדומה לשיר "Jealous Guy" נכתב גם הוא במהלך שהותם של לנון וחברי הביטלס ברישיקש שבהודו בשנת 1968. מה שהוביל את לנון לכתב את השיר הוא בין היתר "טבח מִי ליי" במלחמת וייטנאם והניסיון של ממשלת ארה"ב ובראשה הנשיא ריצ'ארד ניקסון לטייח אותו. לנון מתייחס במפורש לניקסון בשיר תוך שימוש בכינוי "trick-dicky", כינוי של ניקסון שהפך לפופולרי במהלך פרשת ווטרגייט.
(Photo: Johnlennon.com)
מיד אחר כך מגיע אחד השירים היפים והממיסים של לנון "Oh My Love". הדמו הראשון לשיר הונח בשנת 1968, לאחר הסשנים לאלבום הלבן של הביטלס ("The White Album"). את מילים כתבה יוקו אונו, שהפעם קיבלה קרדיט על כתיבתו יחד עם לנון, לאחר שהפילה את פרי ביטנה בחודש השישי להריונה. גם בשיר זה משתתף George Harrison בנגינה על גיטרה חשמלית.
אנחנו מגיעים לאחד השירים החזקים של האלבום "How Do You Sleep?", בו לנון לא חוסך מילים כנגד חברו ללהקת הביטלס Paul McCartney. בניגוד למסרים הנסתרים של מקרטני נגד לנון בעטיפת האלבום "Ram", לנון עולה להתקפה ולא חוסך בחיצי הביקורת נגד מקרטני במילים כמו:
"The only thing you done was yesterday And since you've gone you're just another day
How do you sleep? How do you sleep at night?"
מעניין לציין שמי שסייע ללנון לכתוב את המילים לשיר היה Allen Klein מנהלו של לנון, אשר בזמנו עשה יד אחת עם שלושת חברי הביטלס בתביעה כנגד מקרטני. גם מבחינת המוזיקה, הפתיחה של השיר עם הדיבורים וכיווני הכלים נועדה להוות עקיצה של מקרטני שפתח את האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" בצורה דומה. העקיצה לכיוון מקרטני עולה גם מתוך עטיפת האלבום שכוללת בתוכה תמונה של לנון מחזיק באוזני חזיר, וזאת בתגובה לתמונה של מקרטני באלבום "Ram". ראוי לציין במיוחד את החיזוק שלנון מקבל כאן מחברו ל"ביטלס" George Harrison שפשוט מדהים כאן בנגינת הסלייד שלו.
אנחנו מתקרבים לסיום עם "How?" שיר קסום ויפה שבניגוד גמור לשיר הקודם מציג את הצד חסר הביטחון של ג'ון לנון עם מילים כמו: “How can I go forward when I don’t know which way I’m facing?”. המילים המרגשות של לנון והשירה השברירית שלו רוכבים בצרה מושלמת על העיבודים התזמורתיים והתיפוף המינימליסי של Alan White שממש מזכיר כאן בנגינתו את Ringo Starr.
האלבום מסתיים בנימה אופטימית ושמחה בסגנון קאנטרי עם "Oh Yoko!". לנון החל לכתוב את השיר בשנת 1968 במהלך הביקור שלו ברישיקש, הודו. זה שיר אהבה המלודיה של השיר הושפעה מהשיר "Lost John" של Lonnie Donegan וג'ון לנון מנגן בו בפעם הראשונה והאחרונה על מפוחית, בקריירת הסולו שלו. מי ששר כאן קולות רקע הוא המפיק Phil Spector. מעניין שחברת EMI ביקשה לשחרר את השיר כסינגל, אך לנון סירב.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט