Korn - Life Is Peachy
ב- 15 באוקטובר 1996 יצא "Life Is Peachy", אלבום האולפן השני של להקת "Korn".
שנתיים בלבד לאחר שאלבום הבכורה המהפכני שלה (משנת 1994) טלטל את עולם המוזיקה הכבדה והניח את היסודות למהפכת הנו-מטאל, מצאה את עצמה החמישייה מבייקרספילד, קליפורניה - הסולן Jonathan Davis, הגיטריסטים James "Munky" Shaffer ו-Brian "Head" Welch, הבסיסט Reginald "Fieldy" Arvizu והמתופף David Silveria - מול אתגר אדיר: איך ממשיכים הלאה אחרי אלבום שפתח פצע מדמם וחשוף שסחף אחריו דור שלם?
במקום לנוח על זרי הדפנה או ללטש את הסאונד לכיוון מסחרי ורדיופוני יותר (כפי שיקרה בהמשך עם שוברי הקופות "Follow The Leader" מ-1998 ו-""Issues" מ-1999), בחרה "Korn" לעשות בדיוק את ההפך. מיד עם סיום סיבוב ההופעות המתיש של אלבום הבכורה, חזרה הלהקה באפריל 1996 אל אולפני Indigo Ranch שבמאליבו עם המפיק האגדי Ross Robinson. החזון היה ברור. להקליט אלבום מהיר, אינסטינקטיבי, מלוכלך וכבד פי כמה, כזה שנשמע כמו התקף חרדה מתמשך ורוחש זעם גולמי.
תהליך היצירה של "Life Is Peachy", ששמו האירוני והציני ("החיים דבש") נלקח משם של תיקיית לימודים (Pee-Chee folder) שאייר באותה תקופה הבסיסט Fieldy, היה קצר, כאוטי ואינטנסיבי במיוחד. הלהקה נכנסה לאולפן עם שירים ספורים בלבד, וכתבה את רוב האלבום תוך כדי תנועה מתוך ג'אמים אפלים, אלתורים ספונטניים ולחץ זמנים אדיר. כדי לשמור על תחושת החיספוס האותנטית, כמעט ולא נעשה שימוש בהכפלות אולפניות, ורבים מהקטעים הוקלטו בטייקים חיים ראשונים ששימרו את האנרגיה האלימה של החדר.
האלבום נפתח במכת חשמל טהורה עם "Twist". ארבעים ותשע שניות בלתי נשכחות שבהן Jonathan Davis יורק שירת סקאט (Scat) גרונית, מעוותת ופסיכוטית מעל ריף שבעה מיתרים מועך של Munky ו-Head. הקטע נולד באולפן כשדייוויס ניסה להסביר לחברי הלהקה באמצעות קולו איזה מקצב הוא שומע בראשו, ורוס רובינסון התעקש להקליט זאת בדיוק כך.
מיד אחריו מתפרץ "Chi", שנקרא על שמו של בסיסט להקת "Deftones" המנוח, Chi Cheng. השיר מציג במלוא תפארתו את סאונד הסלאפ-באס הקרקשוני והמטונף של Fieldy לצד מעברי הדינמיקה החדים של הלהקה בין לחישות מצמררות לצרחות אימה, כשהטקסט עוסק בהתמודדות עם כאב באמצעות אלכוהול וסמים.
לאחר מכן מגיעים "Lost" הקודר ו-"Swallow" הקלסטרופובי, שמעמיקים את תחושת הפרנויה והניכור, לפני שהאלבום מגיע לאחד מרגעי השיא המוכרים ביותר שלו - הסינגל הראשון "No Place to Hide". השיר, שזיכה את הלהקה במועמדות לפרס הגראמי בקטגוריית ביצוע המטאל הטוב ביותר, מובל על ידי תיפוף הגרוב השבטי והחד של David Silveria וגיטרות צורמות שמדמות אזעקה, כשדייוויס חושף את תחושת הפלישה לפרטיות והחשיפה הרגשית בעקבות הפרסום הפתאומי.
מיד אחריו נוחת "Porno Creep", קטע אינסטרומנטלי Fאנקי, אפלולי וקולנועי שמשמש כפסקול מעוות לסרטי אקספלויטיישן משנות ה-70, ומהווה הקדמה מושלמת לסינגל המצליח והאייקוני ביותר מהאלבום - "A.D.I.D.A.S." (ראשי תיבות סרקסטיים ל-All Day I Dream About Sex). השיר הפך את האובססיה ליצר ומין להמנון היפ-מטאל סוחף, גרובי ומרקיד באפלה, שלווה בקליפ בלתי נשכח בבימויו של ג'וזף קאהן, שבו נראים חברי הלהקה מוטלים בתוך חדר מתים לאחר תאונת דרכים קטלנית.
אחת הפנינים האנרגטיות והמפתיעות באלבום היא "Wicked", גרסת כיסוי פרועה ומלאת הומור עצמי לשירו של אגדת ההיפ-הופ Ice Cube, שבה מתארח סולן "Deftones", החבר הקרוב Chino Moreno. הדואט הקולי בין מורנו לדייוויס מדגים בצורה מושלמת את החיבור הטבעי, האמיץ וחסר הגבולות של "Korn" לעולמות הראפ וההיפ-הופ של החוף המערבי.
בחלקו השני של האלבום, האווירה הופכת לקיצונית, סוריאליסטית וחשופה עוד יותר. לצד "Lowrider" - קאבר קצרצר, כבד ומשעשע לקלאסיקת ה-Fאנק של להקת "War" שבו מנגן דייוויס בחמת חלילים (סימן ההיכר הסודי שלו) ו-Head מספק את השירה - בולט הסינגל השלישי והקטלני "Good God". זהו אחד השירים האלימים והמטלטלים בקטלוג של הלהקה, שנכתב על מכר נצלני ומניפולטיבי שפגע בדייוויס, ומגיע לשיאו ברייקדאון מתרסק שבו דייוויס צורח את נשמתו מעל גיטרות חורקות ודיסטורשן חונק.
האלבום נחתם בשני קטעים שחושפים את הפצעים העמוקים ביותר של דייוויס: "Ass Itch" העצבני, שנכתב על תסכול ומחסום כתיבה, ויצירת הסיום המצמררת "Kill You" - מונולוג כואב, אפל ומטריד בן שמונה דקות המופנה אל אמו החורגת של דייוויס, שבו הוא מתפרק בבכי ובזעם חשוף מול המיקרופון, ממש כפי שעשה ב-"Daddy" מאלבום הבכורה.
גם עטיפת האלבום המצמררת, שעיצבו Martin Riedl ו-Scott Leberecht, הפכה לאייקונית. בצילום שחור-לבן גותי נראה ילד קטן בחליפה מביט בעצמו במראה עתיקה ומסרק את שערו, כשמאחוריו מתנשאת דמות צללים מאיימת וגדולה - ייצוג ויזואלי מושלם לתמת אובדן התמימות, הפחד והטראומה שעוברת כחוט השני לאורך האלבום כולו.
עם צאתו, נכנס "Life Is Peachy" ישירות למקום ה-3 במצעד הבילבורד 200 האמריקאי, הגיע למעמד של אלבום פלטינה כפולה, וביסס סופית את מעמדה של "Korn" כמנהיגת גל המוזיקה הכבדה החדש של שנות ה-90, דרך שתוביל אותה בהמשך לאלבומי ענק נוספים כמו "Untouchables", "Korn III: Remember Who You Are" ומופע ה-""MTV Unplugged" המפורסם שלה. במבחן הזמן, מדובר באלבום האפל, הגולמי והנועז ביותר של הלהקה, יצירה שמסרבת להתנצל או להתייפייף, וממשיכה להכות בעוצמה בבטן הרכה גם שלושה עשורים לאחר שיצאה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"Face/Off" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות