Led Zeppelin - BBC Sessions
ב-11 בנובמבר 1997 יצא "BBC Sessions", אלבום ההופעה והאוסף ההיסטורי הכפול של להקת "Led Zeppelin".
במשך עשרים ואחת שנים תמימות, מאז צאת אלבום ההופעה ופסקול הסרט "The Song Remains the Same" בשנת 1976, שיוועו מעריציה של להקת "Led Zeppelin" ברחבי העולם למסמך רשמי חדש שיתעד את עוצמתה הבלתי נתפסת של הרביעייה הבריטית בזמן אמת. לאורך שנות השבעים והשמונים הפכו הקלטות הרדיו שביצעה הלהקה עבור תאגיד השידור הבריטי ה-BBC בשנותיה הראשונות לגביע הקדוש של אספני הבוטלגים, הקלטות שהועברו מיד ליד על גבי תקליטים פיראטיים וקלטות באיכות ירודה. כאשר התפנה Jimmy Page באמצע שנות התשעים לאצור, לערוך וללטש את סרטי ההקלטה המקוריים יחד עם טכנאי הסאונד הוותיק Jon Astley באולפני Metropolis בלונדון, התוצאה שיצאה לאור בנובמבר 1997 תחת חברת התקליטים Atlantic Records הכתה את עולם הרוק בתדהמה. "BBC Sessions" לא נשמע כמו עוד אוסף ארכיון מאובק, אלא כמו מכונת זמן חיה, גולמית ומחשמלת שתפסה את Robert Plant, Jimmy Page, John Paul Jones והמתופף האגדי John Bonham בדיוק ברגעים שבהם המציאו מחדש את שפת ההארד-רוק.
כדי להבין את ייחודו ההיסטורי של האלבום, יש לחזור אל בריטניה של שלהי שנות השישים. באותם ימים החזיק תאגיד ה-BBC במונופול מוחלט על שידורי הרדיו בממלכה, אך בשל תקנות מחמירות של איגוד המוזיקאים הבריטי שהגבילו באופן דרסטי את מספר הדקות שבהן הותר להשמיע תקליטים מסחריים בשידור, נאלצו תוכניות המוזיקה להזמין להקות להקליט ביצועים חיים וייחודיים באולפני התאגיד. בעוד שהעיתונות המוזיקלית הבריטית התייחסה אל "Led Zeppelin" בראשית דרכה בחשדנות ובציניות, שדרן הרדיו פורץ הדרך John Peel זיהה מיד את הגאונות של הרביעייה ופתח בפניה את דלתות תוכנית הדגל שלו, Top Gear. תנאי ההקלטה באולפני ה-BBC היו ספרטניים וקשוחים, עם ציוד הקלטה מוגבל לשני ערוצים או לארבעה ערוצים וטכנאי סאונד לבושים בחלוקים לבנים שהקציבו ללהקות שעות ספורות להקליט ולהתחיל מיד במיקס. אך דווקא המגבלות הללו, ללא רשת הביטחון של הפקות האולפן המורכבות, אילצו את פייג', פלאנט, ג'ונס ובונהאם להישען על הכימיה הטלפתית ועל הרעב העצום שפיתחו בסיבובי ההופעות הראשונים שלהם.
(Photo: Atlantic Records)
הדיסק הראשון של האלבום הכפול מתמקד כולו בשנת 1969, השנה המטאורית שבה הפכה הלהקה מאלמונית יחסית בבריטניה לתופעה עולמית בעקבות צאת שני אלבומיה הראשונים. ההקלטות נפתחות בסשן הראשון שהקליטה הלהקה ב-3 במרץ 1969 באולם Playhouse Theatre בלונדון בהפקתו של Bernie Andrews ובטכנאותו של Pete Ritzema. הביצועים לשני שירי הבלוז שכתב Willie Dixon, הרצועה הפותחת "You Shook Me" והשיר "I Can't Quit You Baby", מציגים להקה שניגשת אל הבלוז של שיקגו בעוצמה של פטיש אוויר. קולו של פלאנט, שהיה אז בן עשרים בלבד, נשמע כאן בשיא גמישותו הפראית, כשהוא מנהל דיאלוג של קריאה ותשובה עם מפוחית הפה ועם גיטרת הטלקסטר המייללת של פייג', בעוד פדאל הבס החורק של בונהאם מעניק להקלטה נוכחות פיזית כמעט מוחשית. באותו סשן הוקלטה גם גרסה מוקדמת ומהודקת בת שש דקות וחצי של "Dazed and Confused", שמאפשרת לשמוע את שלד השיר במלוא כובדו הפסיכדלי לפני שהפך ליצירת אלתור של חצי שעה בהופעות המאוחרות.
אוצר של ממש ממתין למאזינים בהקלטות שבוצעו ב-16 וב-24 ביוני 1969 באולפני Maida Vale ובאולפני Aeolian Hall בלונדון עבור התוכניות של Chris Grant ושל John Peel. לצד גרסה מוקדמת, חשופה ומלאת גרוב של "Whole Lotta Love" וביצוע מופתי ל-"What Is and What Should Never Be", חושפת כאן הלהקה שלושה שירים שמעולם לא נכנסו לאלבומי האולפן הרשמיים שלה בזמן אמת. הראשון שבהם הוא "The Girl I Love She Got Long Black Wavy Hair", שיר בלוז-רוק כבד וקטלני המבוסס על שיר של Sleepy John Estes, שבו פייג' משגר את אחד הריפים החדים והמדבקים ביותר שלו משנת 1969, ריף שמעריצים רבים תהו במשך שנים מדוע לא מצא את דרכו אל האלבום "Led Zeppelin II".
פנינה שנייה מאותם ימים ביוני 1969 היא "Travelling Riverside Blues", מחווה מחשמלת לאגדת הבלוז Robert Johnson, שבה מציג פייג' עבודת סלייד-גיטרה מהפנטת על גבי גיטרת 12 מיתרים חשמלית, בעוד ג'ונס מחזיק קו בס מתגלגל ופלאנט שוזר במילות השיר ציטוטים שהפכו לימים לבסיס של "The Lemon Song". את שלישיית השירים הבלעדיים משלים ביצוע רוקבילי פראי ומהיר בתשוקה נעורים לקלאסיקה "Somethin' Else" של Eddie Cochran, שבו הלהקה נשמעת משוחררת ומחוייכת מאי פעם. הדיסק הראשון נחתם בארבע רצועות שהוקלטו ב-27 ביוני 1969 מול קהל חי ב-Playhouse Theatre עבור התוכנית Sunday Night at the London Palladium, ובראשן גרסאות מורחבות ווירטואוזיות ל-"You Shook Me" שנמתח לעשר דקות ול-"How Many More Times" בן השתים עשרה דקות, שכולל בתוכו מחרוזת בלוז סוחפת ואת פתיחת ה-Bolero המפורסמת של פייג'.
אם הדיסק הראשון מתעד את הלהקה ככוח בלוז-רוק מתפרץ בראשית דרכו, הרי שהדיסק השני מעביר את המאזין שנתיים קדימה, אל ה-1 באפריל 1971, להופעה היסטורית ואינטימית מול קהל מצומצם באולם Paris Theatre ברחוב ריג'נט בלונדון. ההופעה, שהוקלטה עבור תוכניתו של John Peel כחלק מסיבוב ההופעות המכונה "Back to the Clubs" שבו חזרה הלהקה להופיע במועדונים קטנים למרות שכבר מילאה אצטדיונים, תפסה את "Led Zeppelin" בנקודת מפנה קריטית, חצי שנה לאחר צאת "Led Zeppelin III" ושבעה חודשים לפני צאת אלבומה הרביעי. המופע נפתח בסערה ויקינגית עם "Immigrant Song" שמוביל ישירות אל "Heartbreaker", לפני שהלהקה צוללת אל ביצוע מצמרר ובלתי נשכח של "Since I've Been Loving You", שבו קלידי ההאמונד של ג'ונס והדינמיקה של פייג' ובונהאם בונים מתח רגשי אדיר.
גולת הכותרת ההיסטורית של ההופעה ב-Paris Theatre טמונה בכך שעל הבמה הזו העניקה הלהקה למאזיני הרדיו בבריטניה השמעת בכורה עולמית לשלושה שירים מתוך אלבום המופת "Led Zeppelin IV" חודשים ארוכים לפני שיצא לחנויות. אחרי ביצוע אגרסיבי ולוהט של "Black Dog" ומסע פסיכדלי אפל בן שמונה עשרה דקות וחצי של "Dazed and Confused", מציג פלאנט בפני הקהל שיר חדש שהלהקה סיימה להקליט לאחרונה באחוזת Headley Grange, "Stairway to Heaven". לשמוע את אחד השירים המפורסמים בתולדות המוזיקה מנוגן מול קהל שמאזין לו בפעם הראשונה בחייו, ללא קריאות ההתלהבות המוכרות מראש אלא בדממה מהופנטת שמתחלפת בתשואות נרגשות בסיום, הוא רגע שמעביר צמרמורת בכל חובב רוק.
מיד לאחר מכן עוברת הרביעייה לחלק האקוסטי של הערב עם ביצוע בכורה רדיופוני נוסף ל-"Going to California" העדין, שבו המנדולינה של ג'ונס והגיטרה האקוסטית של פייג' עוטפות את שירתו החשופה של פלאנט, לצד ביצוע יפהפה ל-"That's the Way". ההופעה נחתמת במפגן כוח של ארבע עשרה דקות ל-"Whole Lotta Love", שהופך למסיבת רית'ם אנד בלוז משוחררת הכוללת מחרוזת הצדעה לשיריהם של John Lee Hooker, Bukka White, Arthur Crudup ו-Elvis Presley, ולבסוף הדרן מרגש ועוצמתי של "Thank You" שבו סולו האורגן של ג'ונס והגיטרה של פייג' מרימים את תקרת האולם.
ב-16 בספטמבר 2016 זכה הפרויקט להרחבה היסטורית עם צאת המהדורה המשולשת "The Complete BBC Sessions" בפיקוחו של פייג'. המהדורה החדשה הוסיפה דיסק שלישי שכלל תשע רצועות נוספות, ובהן הקטע האינסטרומנטלי הווירטואוזי של פייג' "White Summer" מתוך הופעת יוני 1969, וחשוב מכך, שלוש הקלטות מתוך הסשן האבוד של ה-19 במרץ 1969 עבור התוכנית Rhythm and Blues של Alexis Korner. במשך עשרות שנים נחשבו סרטי ההקלטה של הסשן הזה לאבודים לאחר שנמחקו מארכיוני ה-BBC, אך הקלטה ביתית באיכות מפתיעה ששמר מעריץ ששמע את השידור המקורי שוחזרה בקפידה וחשפה לראשונה באופן רשמי את השיר המקורי והנדיר "Sunshine Woman", בלוז-בוגי מחוספס שהלהקה אילתרה באולפן ומעולם לא הקליטה בשום מקום אחר.
במבחן הזמן, קרוב לשלושים שנה לאחר יציאתו הראשונה ויותר מחמישים וחמש שנה לאחר שהוקלטו הצלילים באולפני לונדון, "BBC Sessions" ניצב כאחד מאלבומי ההופעה החשובים והחיוניים ביותר בתולדות הרוק הקלאסי. אם אלבומי ההופעה המאוחרים יותר מתעדים את "Led Zeppelin" כאימפריה מלכותית השולטת באצטדיוני ענק, הרי שההקלטות עבור ה-BBC מנציחות את ארבעת המוזיקאים ברגעים שבהם היו רעבים, מהירים, מסוכנים וחסרי מעצורים, להקה צעירה שחיברה את הבלוז השורשי אל זרם חשמל במתח גבוה ושינתה את פני המוזיקה לעד.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות