Led Zeppelin - The Song Remains the Same
ב-22 באוקטובר 1976 יצא "The Song Remains the Same", אלבום ההופעה החיה הראשון ופסקול סרט ההופעה של להקת "Led Zeppelin". בכורת הסרט בניו יורק נערכה יומיים קודם לכן, ב-20 באוקטובר 1976.
בקיץ 1973 הייתה להקת "Led Zeppelin" בשיא כוחה האימפריאלי, כוח טבע בלתי ניתן לעצירה ששינה לעד את כללי המשחק של תעשיית המוזיקה העולמית. בעקבות יציאת אלבום האולפן החמישי שלה, "Houses of the Holy", יצאה הרביעייה הבריטית לסיבוב הופעות בצפון אמריקה, ששבר את כל שיאי המכירות והקהל שהחזיקה עד אז להקת "The Beatles". על הבמה, רחוק ממגבלות הזמן של תקליטי הוויניל האולפניים, הפכו Robert Plant, Jimmy Page, John Paul Jones והמתופף האגדי John Bonham ליחידת עילית טלפתית שמותחת את גבולות הבלוז, ההארד-רוק, הפולק והפסיכדליה למחוזות של אלתור חופשי ומיסטיקה.
כדי להנציח את העוצמה הזו על המסך הגדול ועל גבי תקליט, החליט מנהלה האימתני והנאמן של הלהקה, Peter Grant, לתעד את שלוש ההופעות שחתמו את סיבוב ההופעות האמריקאי באולם ה-Madison Square Garden בניו יורק, בין ה-27 ל-29 ביולי 1973. לצד טכנאי הסאונד האגדי Eddie Kramer, שהקליט את ההופעות באמצעות אולפן ההקלטות הנייד של Wally Heider, נשכר הבמאי Joe Massot כדי לצלם סרט קולנועי רחב יריעה ששילב בין תיעוד ההופעה לבין קטעי פנטזיה סוריאליסטיים ששיקפו את עולמם הפנימי של ארבעת חברי הלהקה.
אלא שמאחורי הקלעים של שלושת הלילות ההיסטוריים הללו בניו יורק התחוללה דרמה שהפכה לאחת האגדות האפלות בתולדות הרוקנרול. ביומו האחרון של סיבוב ההופעות נפרצה כספת המלון של הלהקה במלון Drake במנהטן, וממנה נשדדו 203 אלף דולר במזומן, כספי ההכנסות מההופעות באולם. תעלומת השוד, שמעולם לא פוענחה רשמית, יחד עם עיכובים טכניים, חילופי במאים עם כניסתו של הבמאי האוסטרלי Peter Clifton, ובעיות סנכרון מורכבות בין הסאונד לתמונה, עיכבו את השלמת הפרויקט במשך שלוש שנים תמימות. כאשר יצא האלבום הכפול לבסוף באוקטובר 1976 תחת הלייבל העצמאי של הלהקה, Swan Song Records, הוא תפס את עולם המוזיקה בנקודת זמן שונה לחלוטין, רגע לפני התפרצות הפאנק, והפך לקפסולת זמן מונומנטלית של תור הזהב של הרוק האצטדיוני.
האלבום פותח במכת חשמל ישירה עם "Rock and Roll", שבו תופי הרעם של John Bonham והריף החד של Jimmy Page מזניקים את הקהל בניו יורק מהשנייה הראשונה. מיד לאחריו, ללא רגע של הפוגה, גולשת הלהקה אל תוך "Celebration Day", שבו עבודת הגיטרה של Jimmy Page והבס הדוהר של John Paul Jones מדגימים עד כמה הייתה הלהקה מהודקת ורעבה על הבמה.
לאחר הפתיחה הסוחפת, לוקחת הלהקה את המאזינים אל תוך צמד השירים הפותח את אלבומה החמישי "Houses of the Holy", שיר הנושא של ההופעה "The Song Remains the Same" ובעקבותיו הבלדה המופתית "The Rain Song". כאן באה לידי ביטוי הגאונות של Jimmy Page עם גיטרת ה-Gibson EDS-1275 בעלת הצוואר הכפול, המאפשרת לו לעבור בין פריטות שמיימיות על 12 מיתרים לבין סולואים חודקים על 6 מיתרים, בעוד John Paul Jones עוטף את האולם בצלילי מלוטרון חמים שמעניקים לשיר נפח תזמורתי מרגש.
אחד מרגעי השיא המהפנטים באלבום מגיע בשיר "No Quarter", שבו תופס John Paul Jones את מרכז הבמה בפסנתר החשמלי. הביצוע במהדורה המקורית נמשך כשתים עשרה דקות וחצי, ובתוכו נבנית אווירה אפלה וכמעט פרוגרסיבית, לפני ש-Jimmy Page מצטרף בסולו גיטרה מרשים.
אך הלב הפועם והשאפתני ביותר של האלבום המקורי נמצא על פני הצד השני כולו, המוקדש כולו לביצוע אפי בן קרוב לעשרים ושבע דקות של "Dazed and Confused". מה שהתחיל באלבום הבכורה משנת 1969 כבלוז-רוק פסיכדלי אפל, הפך בשנת 1973 על בימת ה-Madison Square Garden לטקס שמאני רב-פרקים. פייג' שולף את קשת הכינור המפורסמת שלו ומפיק מהגיטרה יללות רוחות רפאים ודיסוננסים מהפנטים, לפני שהלהקה מתפרצת לג'אם מהיר ווירטואוזי שבו קולו של Robert Plant מנהל דו-קרב טלפתי עם הגיטרה של Jimmy Page על גבי המקצבים המשתנים של John Bonham ו-John Paul Jones.
החצי השני של האלבום ממשיך להפגין את המנעד האדיר של הלהקה, ובראשו ביצוע מרגש, מלכותי ורחב יריעה של "Stairway to Heaven". כאן תופס Robert Plant את מרכז הבמה ומזכיר מדוע הפך לארכיטיפ של סולן הרוק האולטימטיבי, כשהוא מוביל את השיר בשירה שנעה בין לחישה פולקית שבירה ומסתורית בפתיחה, לבין זעקת רוק אנד רולית בסיום. רגע לפני שהשיר מתפוצץ אל הקרשנדו הסופי, שוזר פלאנט את השורה המאולתרת המפורסמת ביותר בתולדות ההופעות של הלהקה, "Does anybody remember laughter?", משפט שהפך לסמל המיתולוגי של האלבום כולו, בעוד Jimmy Page מאלתר סולו גיטרה ארוך, מלודי וחופשי יותר מזה שמוכר מגרסת האולפן.
משם ממשיך האלבום אל מפגן הכוח הקצבי של John Bonham בסולו התופים המפורסם "Moby Dick", שבו הוא מניח את המקלות ומכה בתופים בידיים חשופות, ונחתם בביצוע בן ארבע עשרה דקות של "Whole Lotta Love", שמתפתח למסע Fאנקי ובלוזי חושני הכולל תיאטרליות קולית חסרת מעצורים של פלאנט, משחקים פסיכדליים ומחרוזת הצדעה לשורשי הבלוז והרוקנרול של Bo Diddley ו-John Lee Hooker.
המהדורה המקורית כללה תשע רצועות. בשנת 2007 הורחב האלבום ל-15 שירים במיקס חדש של Kevin Shirley, עם שש תוספות: "Black Dog", "Over the Hills and Far Away", "Misty Mountain Hop", "Since I’ve Been Loving You", "The Ocean" ו-"Heartbreaker". בשנת 2018 יצאה גרסת רימאסטר בפיקוח Jimmy Page, המבוססת על המהדורה המורחבת.
עטיפת האלבום, בעיצוב Hipgnosis ו-George Hardie, מציגה בית קולנוע ישן ומחברת באופן חזותי בין הופעת הרוק לבין המסך הגדול.
במבחן הזמן, "The Song Remains the Same" נותר הרבה יותר מפסקול של סרט פולחן. הוא מסמך היסטורי נדיר וחסר פשרות של להקת הרוק הגדולה בעולם ברגע שבו הרגישה שהשמיים עצמם קטנים עליה, אלבום שמזכיר בכל האזנה מחדש מדוע "השיר", והקסם של "Led Zeppelin", "נשארים תמיד אותו הדבר".
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות