יום אחד כשהייתי בן 14, קראתי בעיתון היומי ביקורת על שני אלבומי מופת שיצאו באותה התקופה, ג'נטלמן של The Afghan Whigs והשני היה Superunknown של Soundgarden... אלו היו שנותיי הראשונות במסע המוסיקלי שלי.
באותו יום הלכתי לחנות הדיסקים ברחוב הסמוך והאזנתי גם לפלא שנקרא סאונדגארדן ולקולו הייחודי ובלתי ניתן לשחזור של כריס קורנל.
מאז ועד היום חיי הלכו, התפתחו והשתנו, כריס גם הלך התפתח והשתנה... מבחינתי תוך כדי האזנות, גם 4 שנים לאחר לכתו. הוא יצר דברים מופלאים יותר ומופלאים פחות... אבל תמיד אותו הקול, העוצמה (ובדיעבד גם עם הכאב), היו חלק בלתי נפרד מפסקול החיים שלי.
כאשר הייתי לבד, יחד עם החברים המדהימים ובהמשך אפילו התעצם עם אשתי האהובה ובנותינו היקרות. עד היום זהו האמן שראינו הכי הרבה... כל ביקור שהיה בארץ, אנחנו היינו שם.
המוות שלו היכה בי בצורה כה לא צפויה. גם אחרי שאיבדתי קרובי משפחה, לא תיארתי שניתן להרגיש ככה עם אבדן פיזי של מישהו... בייחוד אחד שלא הכרת באופן אישי. בוכה במשרד ולא מבין/מאמין שאני מרגיש את זה בצורה כל כך חדה... הדמעות זלגו ומדי פעם אותה לחלוחית מאז, חוזרת לבקר.
למה? דרך הצלילים, המילים, הרגש והמסרים שניסה להעביר/עדיין מעביר לנו, כל פעם שאנו שומעים משהו שנגע בו... כמו כל תקשורת, הייתה בו אותנטיות שחדרה, לצד כישרון נדיר היא עוררה אמפתיה והזדהות ... כפי שגם מורגש בכל קאבר מטלטל שביצע... כאילו "הפך לשלו" בלי הרבה מאמץ.
בדיעבד, דרך המילים, כריס נשא הרבה יותר כאב ממה שתיארנו... ואם צריך לבחור שיר אחד, הכי קל היה לבחור שיר כאב שמקשר אותנו לתחנה האחרונה ביחסים איתו - הפרידה, עם כל הרגשות המבאסים שנלווים אליה.
אבל הוא, כמו המוסיקה שלו, מעוררים בנו הרבה יותר רגשות... והם ממשיכים להלום... עם דרך הרכבי המופת של Temple Of The Dog ,Soundgarden , Audioslave או קריירת הסולו המופלאה, קיים קשר של צלילים ומילים שמהדהדים ומזכירים שהוא שזור בנפשנו.
ב"ה 🙏 שזכינו ועודנו זוכים לפסקול הזה בחיינו... כמו השיר הזה, זאת הייתה ועדיין... אהבה ...רועשת ...ורועמת... בדרך הזאת אנחנו הכרנו!
Soundgarden - Loud 🖤 Love