• FaceOff - עימות חזיתי

Metallica - St. Anger

אחרי מעט מחשבות והרהורים החלטנו להיות בוטים, ישירים וללא עקבות, בדיוק כמו האלבום הזה האלבום השמיני של מטאליקה שיצא ב-5 ביוני 2003.


אז נתחיל עם סיפור המעשה כפי שהוא נתפס בעיניים שלנו...


אם "Load" ו- "ReLoad" היו אלבומים שנויים במחלוקת שפילגו סופית את מעריצי מטאליקה לשתי קבוצות, האחת אהבה, אימצה וחיבקה את השינוי שהביאה הלהקה והשניה שנאה, דחתה וזעמה על המטמורפוזה בצליל ובסגנון, הרי שבאלבום "St. Anger" לקחה מטאליקה את שתי הקבוצות הללו על כל המטענים שלהם, הכניסה אותם לשני דליי מים ובעטה בעוצמה אדירה בשני הדליים, כשהיא שופכת את המעריצים יחד עם המים...


מאז הוצאת ה"אלבום השחור" החלה מטאליקה לאסוף מטענים שליליים. אמינות הלהקה הוטלה בספק, היושר היצירתי שלה הוטל בספק והרצון שלה להצליח על חשבון האינטגריטי המקצועי ישבו על כתפיה כמו סלעי בזלת ענקיים. מי שכמובן הועלה על המוקד בכל הזדמנות ועליו הוטלה האחריות הכמעט בלעדית היה Bob Rock, שהפיק את האלבום השחור ומאז הפיק את כל אלבומי מטאליקה עד ל- "St. Anger" כולל!

המטענים הללו גרמו לקונפליקטים רבים בתוך הלהקה, שבחלקם מתוארים בסרט "Some Kind Of Monster" המספר את סיפור הקלטתו של האלבום "St. Anger". זהו סרט חשוב מאוד במהותו בכדי להבין את מה שעבר על הלהקה בתקופה שמאז צאת האלבום השחור ולא סתם מטאליקה החליטה לשתף אותו עם המעריצים, שזה דבר נועז לכשעצמו. להיכנס לחדר של הלהקה כשהיא עוברת טיפול פסיכולוגי זה חושפני, מביך ואפילו כואב. הסרט מרכך קצת את פעולת העיכול של האלבום "St. Anger" שכן החשיפה של מה שקורה מאחורי הקלעים עוזרת לנו להבין את המשברים שלהקה הזאת עברה בדרך ובכך מעורר איזושהי אמפתיה שמסייעת לנו לנסות וקבל את האלבום למרות הקושי הרב להכיל אותו.


הסיפור של מטאליקה והאלבום "St. Anger" מורכב מאוד ויש בו הרבה אלמנטים לא פשוטים כמו...


העזיבה של הבסיסט, Jason Newsted, את הלהקה שנגרמה כתוצאה מהתעללות ויחס משפיל של חברי הלהקה במשך שנים רבות. הוא סיפר באחד הראיונות שאף פעם הוא לא הרגיש חלק מהלהקה, תמיד זכה ליחס מזלזל והתנהגות פוגענית מצד הטפילד ולארס. התקופה הזו השפיעה עליו בצורה מהותית וגרמה לו לנזק נפשי עמוק ולכן הוא החליט שהוא לא יכול להמשיך (הרי מי עוזב את אחת הלהקות הגדולות בתבל ועוד בשיאה ?).

הטפילד סבל מהתמכרות קשה לאלכוהול ויש אומרים שגם סמים. במהלך העבודה על האלבום הוא נכנס למכון גמילה למשך שנה והמשיך לאחר יציאתו. לאחר שיצא מהגמילה המצב היה אפילו יותר קשה מאחר והוא היה צריך להתמודד עם המציאות כמו שהיא. בסרט יש רגעים שבהם ממש כואב לראות את הטפילד נאבק בעצמו ובמציאות המתרחשת סביבו. ישנם אף רגעים שאתה כצופה חושש לחייה של הדמות הראשית והיא הלהקה.



בוב רוק שכבר היווה חלק בלתי נפרד מהלהקה היה שותף לכל התהליך שהם עברו. הואיל וציבור המעריצים האשים אותו בהתדרדרות של מטאליקה, הוא היה צריך להתמודד עם שדים לא קטנים. שדים שבאו מבחוץ אך גם שדים שבאו מבפנים. כשהמצב התלהט, דבר שקרה יותר מפעם אחת, חברי הלהקה הפנו אליו אצבע מאשימה על מצבם. (עכשיו תדמיינו את הטפילד ולארס מפנים אליך מבטים מאשימים). היה די ברור שזוהי סופה של חברות נהדרת (חלקכם יגדירו את זה אחרת) ובוב שהקליט את תפקידי הבס באלבום הזה סיים את דרכו עם מטאליקה לאחר יציאת האלבום.


על מנת להתמודד עם כל הבעיות, התככים, המשקעים והצרות, לקחו מטאליקה מאמן שליווה אותם לאורך התהליך. דעה אישית: הרבה מאוד מהאופי, הסגנון והסאונד של האלבום קשור לאותו מאמן. הוא לחץ על חברי הלהקה להיות אמיתיים, להוציא הכל החוצה, ללא עקבות, ללא מסננים. גס, חד-משמעי, לא מתפשר ולא מהונדס.

אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר באלבום הזה, מלבד סגנון המוסיקה ומבנה השירים הוא הסאונד של הסנר של לארס. צליל מאוד קשה לעיכול שמתופפים משתמשים בו לעיתים נדירות. רק לצורך ההבנה הטכנית של איך ניתן להוציא סאונד כזה (שלדעתנו היא חשובה כאן), מתחת לסנר יש סלילים שעשויים מברזל ונצמדים על ידי מנגנון לתחתית התוף. הסאונד הרגיל של הסנר הוא כשהסלילים הללו מתוחים וצמודים לתחתית עור הסנר ע"י אותו המנגנון. כשהמנגנון הזה פתוח הסלילים אינם נוגעים בעור הסנר ומתקבל צליל שהוא שילוב של תוף טמטם עם הד מתכתי. באחת מהחזרות לארס שכח לסגור את המנגנון ולהצמיד את הסלילים, כשהוא ניגן הוא אהב מאוד את הצליל, הוא עשה לו עוד כיוונון קטן (הצמיד את הסלילים באופן מאוד רפוי) והחליט להשאיר אותו לאורך כל הקלטת האלבום. באחד מהראיונות הוא סיפר שהוא הרגיש שהתוף "שר אליו" בצורה מאוד יפה!



בטח שמתם לב שבאלבום הזה אין סולואים גרנדיוזים או פיוטי גיטרה מהודרים, למען האמת אין בכלל סולואים באלבום בניגוד לאלבומים הקודמים. הטפילד וקירק החליטו שהם לא רוצים ליצור סאונד מהונדס או לרקוח ריפים וסולואים עם מתכונים מעובדים, אלא ללכת על קו גס, אמיתי בסגנון של "מה שיוצא אני מרוצה". ללא עיבודים, אפקטים מיוחדים או דאבינג. הגיטרות היו נקיות ונשמעו כמו משהו שבוקע מלהקה שמנגנת במוסך של הבית או בחדר חזרות אפלולי בדרום תל אביב שראה ימים טובים יותר לפני עשרות שנים.


השיר הפותח את האלבום, "Frantic" הוא בדיוק מה שצריך כדי להבין מה מחכה לנו בהמשך. וכשמו של השיר צריך להיות ממש "מטורף" כדי להמשיך להקשיב למה שקורה בהמשך. פרנטיק הוא הסינגל השני שיצא מהאלבום ובעצם מסכם את מה שהטפילד עבר בשנתיים של כתיבת האלבום או אולי אפילו הרבה לפני?



השיר השני באלבום הוא שיר הנושא את שם האלבום ולא סתם, הוא בעצם תמציתו של האלבום הן מבחינת הסאונד והן מבחינת המילים. הוא הסינגל הראשון שיצא מאלבום וזיכה את מטאליקה בזכיה בגראמי ב-2004. הקליפ לשיר צולם ב- "San Quentin State Prison" שנמצא בקליפורניה והוא אחד מבתי הכלא הקשים והידועים לשימצה בארה"ב. זוהי למעשה הופעתו הראשונה של רוברט טרוחיליו, הבסיסט החדש של מטאליקה שהצטרף עם יציאת האלבום.



השיר השלישי הנושא את שם הסרט הדוקומנטרי "Some Kind Of Monster", אורך כ-8 דקות ומייגע את המאזין בסאונד הקשוח והבלתי מתפשר של מטאליקה באלבום הזה והוא בעצם תחילתו של המסע. אם שרדתם עד כאן ונהנתם אז מכאן אתם על רכבת הרים שמדי פעם יורדת מהפסים. אם לא שרדתם הנכם מתבקשים לרדת ולנסות לקבל החזר כספי על הכרטיס בקופה.



בכל הזדמנות שהייתה לחברי הלהקה לדבר על האלבום הם סיפרו שהם רצו שהאלבום הזה יהיה כמו פעם, ארבעה חברים נפגשים במוסך, כותבים ומנגנים מוסיקת רוק. ללא הפקה מצוחצחת וללא ליטוש הסאונד, הקולות, הגיטרות או התופים. מוזיקה עם סאונד גולמי שיוצאת מהבטן ואיך שהיא נשמעת במציאות ככה להקליט אותה. ועל-פי רוב כך זה אכן היה. אלבום שנכתב עם הרבה מאוד רגש, הרבה מטענים ושיקף בדיוק את מה שהלהקה חוותה באותה תקופה.


בדומה לפוסט על הלהקה מאתמול, אנחנו בטוחים שגם היום יהיו פה עימותים לגבי האלבום (אנחנו אוהבים עימותיים, בעיקר "חזיתיים"), אתם בטח שייכים לאחד מהדליים שנבעטו על-ידי הלהקה, אבל השאלה היא האם חזרתם לאחד הדליים או שהתייאשתם סופית ויצאתם לחפש דברים אחרים?


להקה היא דבר חי ונושם, אנשים שעושים מוסיקה ויוצרים אותה מהבטן, מבפנים. אז גם אם אנחנו לא אוהבים, כועסים, דואגים או אפילו נפגעים ממה שהלהקה עושה, צריך לזכור שבסוף מדובר כאן באנשים כמונו שמושפעים ממה שעובר עליהם בחיים. כשההשפעות האלה בדרך כלל מוצאות עצמן לתוך יצירת האומנות, וברוב המקרים זה חיובי וזה טוב. האם זה קרה גם ב "St. Anger" ? אתם בטח כבר מנחשים מה אנחנו חושבים, אבל שכל אחד מכם יקח את זה מכאן לכיוון שמתאים לו!


להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!