Metallica - 72 Seasons

ב- 14 לאפריל, 2023 "Metallica" הוציאו לאור את "72 Seasons" והוכיחו ש"אלי הת'ראש הוותיקים" עדיין רועמים מעל האולימפוס של המטאל...

זה האלבום ה- 11 של "Metallica" ומכל תו בו זועק כוח ההתמדה של הלהקה לאורך השנים. עם יותר מ-77 דקות של מוזיקה, זהו אלבום האולפן הארוך ביותר של "Metallica" והוא ללא ספק גם האישי ביותר שלהם מבחינת כתיבה. הוא אמנם מהדהד את אלבומי העבר - המהירות של "Kill 'Em All", הגרוב של "Load", החספוס של "St. Anger", והליטוש של "Hardwired", אבל עדיין, "72 Seasons" עומד כאלבום "מפלצתי" בזכות עצמו. זה לא אלבום "נוסטלגי" טהור שיתרפק אך ורק על העבר, אלא כזה שגם חוגג את ההווה עם מסע ארוך ובלתי מתנצל של ריפים כבדים ונושאי כתיבה עמוקים על זמן, טראומה, הזדקנות וחוסן אישי.

ג'יימס הטפילד תיאר את שם האלבום כמטאפורה ל-18 שנות החיים הראשונות של אדם - "72 עונות של כאב, שמחה, צמיחה ואובדן". המטאפורה הזו קובעת את הטון הרגשי של האלבום כולו. המילים של James Hetfield אישיות מתמיד ונוגעות בנושאים הללו בפתיחות ובבגרות. הזעם ההטפילדי עדיין קיים, אבל עכשיו הוא גם מושפע מהתפכחות, ניסיון ומחיפוש עמוק יותר אחר משמעות.

שיר הנושא "72 Seasons" פותח את האלבום בסערה ונותן את הטון להמשך האלבום, ממש כמו "אוברטורה" לירית. האינטרו הארוך והדרמטי מרגיש לנו כמו קפיץ של "פינבול" שנמתח לאט לאט, עד השחרור שלו בדקה 0:50, ואז כמו "רכבת קליע" שנורית מהתחנה, הריפים האכזריים נכנסים להילוך גבוה ולא מרפים במשך יותר משבע דקות. זה שיר ת'ראש קלאסי של "מטאליקה" - צפוף, דחוס ומלא ב"אש ותמרות עשן". הטפילד נוהם ורושף על צלקות ילדות ועל משבר זהות, הברייק? כבד!!! הסולו? לוהט!!! זו הצהרת כוונות רצינית, על הפתיחה!!!! השיר זכה בפרס על "Best Metal Performance" בטקס פרסי הגראמי של שנת 2024. זה היה הגראמי התשיעי של "מטאליקה".

ה- "Bullet Train" של "מטאליקה" לא עוצרת בתחנה ולא אוספת נודעים בדרך... "Shadows Follow" נוחת עלינו כמו פטיש. הוא יותר גרובי, אבל עדיין נושך. תחשבו על "Reload" פוגש את "Justice". הטפילד מוכיח איזה זמר גדול הוא, ונדמה שהוא רק משתבח עם השנים. הוא עדיין זועם ושואג, אבל כנראה שהגיל מביא אתו גם רגישות מלודית נפלאה, עם מילים שנוגעות באפלה הפנימית - נושא ש"מטאליקה" מעולם לא התחמקה ממנו, אבל כאן הוא מרגיש לנו אפילו יותר ישיר ועמוק.

הקטע השלישי "Screaming Suicide" הוא הסינגל השני מהאלבום, ובהחלט אפשר להבין את הבחירה של הלהקה. הוא בולט מבין שירי האלבום הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה נושאית. הקצב הדוהר והשאגות של הטפילד כאילו נתפרו לשלב ההופעות החיות, אבל מתחת לעוצמה ולזעם מסתתרים נושאים רגישים במיוחד: בריאות נפשית, התאבדות והרס עצמי, בהם עסקה הלהקה כבר בעבר בשירים כמו "Fade To Black" ו- "Sad But True". אבל הפעם "מטאליקה" הופכת כנה מתמיד, וזה עובד. "Don’t ever speak that word" הטפילד מגחך, ואז מתמודד עם זה בהתרסה. זה טראק המנוני, גס ואנושי כאחד. ומה עם הסולו של Kirk Hammett ??? האם זו גניבה או הומאז' ל- "Speed ​​King" של "Deep Purple"? תאזינו לו בדקה 3:32 ותחליטו בעצמכם.

הקטע הרביעי "Sleepwalk My Life Away" הוא רצועת גרוב-מטאל מאסיבית המונעת על ידי הבס הרועם של Robert Trujillo. בחלקים מסוימים (במיוחד בקטע המעבר האינסטרומנטלי) הוא מזכיר את "Sabbath", אבל עם אגרוף מודרני לפרצוף. המילים מדברות על קהות וניתוק, מה שגורם לריפים האיטיים להרגיש כמעט היפנוטיים - וכשהפזמון מתרסק פנימה, השיר הזה פשוט ממריא.

ועכשיו מגיע האבדון - "You Must Burn!" - אולי הרצועה הכבדה ביותר באלבום. מבחינה "ריפית", השיר מרגיש לנו כמו הבן דוד האבוד של "Sad But True" ו- "The Thing That Should Not Be". הטפילד נשמע כאן מאיים מתמיד, התופים של Lars Ulrich דופקים בכבדות מסונכרנת עם טרוחיו שגם עושה כאן (לראשונה אי פעם באלבום של "מטאליקה") קולות רקע. וכשתגיעו לקטע המעבר האינסטרומנטלי כבר תבינו לבד. זו "Metallica" הכי מרושעת שתשמעו באלבום.

"מטאליקה" בחרה לשחרר את השיר הזה כסינגל המוביל מהאלבום וניתן להבין למה. "Lux Æterna" הוא פצצת ת'ראש מטאל שמחזירה את הלהקה לשורשים, אבל במקביל מראה שהמורשת של "מטאליקה" "תאיר לנצח". לא פלא שפירוש שם השיר בלטינית הוא "אור נצחי". הוא מהיר, מהנה ומרגיש כמו אגרוף לבטן. בפחות מארבע דקות, זו חזרה על מלא לימי "Kill 'Em All", תוך התכתבות עם ההשפעות של "Diamond Head" ו- "Motörhead". אדרנלין טהור וקלאסיקה מידית ברפרטואר של "מטאליקה". לא הרבה זמן אחרי שהשיר שוחרר, Kirk Hammett התחיל לחטוף אש באינטרנט, כשמעריצים מחליפים את הסולו שלו בגרסאות משלהם. נו אז מה? זה שיר מעולה!

המחצית השנייה של האלבום מתחילה עם "Crown of Barbed Wire". "מטאליקה" נשענת כאן על איפוק וכבדות על-פני מהירות וזעם. זה לא סינגל, זה גם לא השיר הכי נוצץ באלבום - אבל הוא אחד הדחוסים ביותר מבחינה רגשית. הוא נבנה עם אווירה מהפנטת שנותנת לאלבום הרבה מהעומק שלו. זה הסאונד של להקה שמתעמתת עם השדים הפנימיים שלה - לא על ידי גירושם, אלא על ידי חבישתם על הראש, ממש כמו "כתר של תיל".

השיר "Chasing Light" מרגיש כמו "מטאליקה" במנוסה - לא מהעבר, אלא לעבר משהו: וודאות, ריפוי, שלווה. זו אחד הרצועות האנרגטיות והטעונות מבחינה רגשית באלבום. היא משלבת ת'ראש שורשי עם הבי מטאל קלאסי. הקצב עולה ויורד, אבל הוא תמיד נשען על מתקפת הסנייר הבלתי פוסקת של Lars Ulrich, מגובה בריפים חזקים שמתכתבים ומהדהדים את "...And Justice for All" ו- "Hardwired", אבל עם טוויסט רענן ומודרני. קטע המעבר האינסטרומנטלי ראוי לציון: הוא מאט לתוך שוחה עמוקה לאתנחתא קלה לפני השיגור לעבר המתקפה האחרונה. Kirk Hammett משחרר כאן את אחד הסולואים הטובים ביותר שלו באלבום - כאוטי, מהיר ומלודי בבת אחת.

הקטע הבא - "If Darkness Had a Son" הוא מפלצת מטאל עוצמתית שרוקעת ברגליים, ממש כמו קצב התופים של לארס בפתיח והדקלום המהפנט: "Temptation! Temptation!" הריף המוביל אמנם פשוט אבל הוא גם אחד המדבקים באלבום. יש כאן התכתבות ברורה עם "האלבום השחור", אבל במעטפת מעודכנת ובוגרת יותר. האווירה הכללית מרגישה כמו “The God That Failed” פוגש את “Leper Messiah”. תגידו מה שתגידו, אבל גם כאן הסולו של האמט פשוט נהדר! חד וקצת כאוטי.

הקטע "Too Far Gone?" הוא שילוב היברידי של פאנק-ת'ראש עם אחלה ריפים ופזמון בלתי נשכח. זה אחד הרגעים היותר "קומפקטיים" ומלודיים באלבום, ובין הקליט שבו. הוא יוצר את האיזון המושלם של "מטאליקה" הישנה והחדשה ומשלב בין עוצמה ברוטאלית ורגישות מלודית..

אנחנו מתקרבים לסיום עם "Room of Mirrors" ואווו ואיזו הפתעה מוחלטת... איזה אינטרו מלודי ויפה... לא זוכרים כזה מבית היוצר של "מטאליקה". אבל אז בדקה 0:20 הכל חוזר למקום - מקצבים דוהרים, הרמוניות גיטרה רב-שכבתיות שיכולות היו להיכנס בקלות לאלבום "Ride the Lightning". זה קטע מהיר ומורכב שמציג עד כמה הלהקה האדירה הזאת עדיין "נותנת בראש" גם אחרי 40+ שנה.

הקטע שסוגר את האלבום "Inamorata" הוא מפלצת בת 11 דקות. השיר הארוך ביותר בדיסקוגרפיה של "מטאליקה", אשר למרות אורכו מצליח עדיין לרגש. סיום אפי לאחד האלבומים הגדולים של הלהקה במילניום הנוכחי. זוהי "מטאליקה" במלוא תפארתה. עמוקה, מנוסה וכבדה יותר מאי פעם - רגשית ומוזיקלית. רצועת דום-מטאל, במיד-טמפו, שנשענת על צער, חרטה והרבה רגש. ממש בלדת מטאל בהילוך איטי. סוג של המשך ל- "My Friend of Misery" ("האלבום השחור"), אבל גם שואבת השראה מ- The Outlaw Torn" ("Load")" ו- Fixxxer" ("Reload")" - רצועות ארוכות, מהורהרות, רגשיות, ששמות את האווירה לפני העוצמה. אבל "Inamorata" מוסיפה להן רמה חדשה של בגרות. הריף האיטי והזוחל שפותח את הרצועה הוא ללא ספק בהשראת "סאבאת'", נשמע לנו כמעט כמו הלוויה... כבד, מהפנט ועוצמתי. בסביבות אמצע היצירה, השיר מקבל תפנית שקטה ונקייה שבה השירה של הטפילד מיוסרת וכואבת. הקטע הזה - עם הבס הפועם של Robert Trujillo, הוא אחד הרגעים היפים והמהפנטים ש"מטאליקה" הקליטו בעשורים האחרונים ומיד לאחריו מגיע סולו גיטרה איטי והרמוני שנבנה אט אט באווירה מדיטטיבית ומהפנטת שמזכירה את "To Live Is to Die" מהאלבום"..And Justice for All").

באלבום "Seasons"72" "מטאליקה" לא ממציאה את עצמה מחדש, היא פשוט מאשררת את עצמה מחדש. הלהקה נשענת כאן על מה שהם תמיד ידעו לעשות הכי טוב: ת'ראש מטאל לפנים, ריפים כבדים ומקצבים סוחפים. אבל הפעם הם עושים את זה עם בגרות, תובנה וניסיון, מלווה בחדשנות במינון מספיק כדי להישמע רעננים. אמנם, אורך האלבום עשוי להרתיע, אבל אנו חותמים לכם שהוא לחלוטין לא מרגיש משעמם. לכל רצועה יש מה לומר - ומשהו להציע ולהוכיח.

"מטאליקה" נשמעת פה פשוט מעולה!!! ההפקה לא פחות ממדהימה!!! למרות ביקורות המעריצים, הסולואים של Kirk Hammett, ברוב המקרים, נשמעים יותר ספונטניים ומגוונים. Robert Trujillo זורח לכל אורך האלבום, ו- Lars Ulrich מספק את אחת ההופעות הכי עקביות שלו מזה שנים. אבל בפער גדול מעל כולם, מתייצב James Hetfield כליבה הרגשית-גולמית של האלבום, עם יכולת כתיבה וביצוע מדהימים. הוא נותן עבודת גיטרה מטורפת, ריפים בלתי נשכחים ושואג כמו מלך האריות...

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר