• FaceOff - עימות חזיתי

Neil Young - Tonight’s The Night

האלבום "Tonight’s The Night", אלבומו השישי של Neil Young, חוגג היום יומהולדת!

הקלאסיקה הזאת של Neil Young ששוחררה ב- 20 ליוני 1975, נחשבת לאחד מאלבומיו הגדולים של היוצר האדיר הזה, לאבן דרך, לא רק בקטלוג האישי של Neil Young אלא במוזיקה המודרנית בכלל.


הדברים לא נראו כך בעת יציאת האלבום, למעשה הם היו רחוקים שנות אור מהמתואר. הישארו איתנו להמשכו של המאמר וגלו למה.


למרות שהאלבום "Tonight’s The Night" הוקלט עוד בשנת 1973, מיד לאחר אלבומו המצליח של ניל יאנג "Harvest", האלבום הזה שוחרר בסופו של דבר רק שנתיים לאחר מכן, בשנת 1975. חברת התקליטים ששמעה את האלבום, כל-כך נבהלה מהתוכן, שחשבה שהוא יהיה כישלון מסחרי והחליטה שלא להוציאו לאור. בינתיים שחרר יאנג שני אלבומים אחרים, את "Time Fades Away", שהוקלט בהופעה חיה שיצא בשנת 1973 ואת אלבום האולפן "On The Beach" שיצא בשנת 1974. שלושת האלבומים הללו ידועים גם כ- "The Ditch Trilogy", קרי, טרילוגיית "השוחה" או "בור התעלה", כולם מהתקופה המלנכולית והאפלה של Neil Young.


ואכן, "Tonight’s The Night" הוא אלבום קודר ודכאוני המתייחס לנושאים כמו אובדן ומוות, המושפע בעיקר ממותם של שני חבריו של יאנג, Danny Whitten ו- Bruce Berry.


הראשון ליפול בסם היה Danny Whitten, גיטריסט להקת ה"קרייזי הורס", אשר מת ממנת יתר של הירואין ב- 18/11/1972. דני וויטן הוא גם הנושא המרכזי של השיר "The Needle and The Damage Done" מהאלבום המצליח "Harvest", אותו כתב ניל יאנג בעוד דני וויטן בחיים. באופן מצער, ההפצרות של Neil Young ואפילו השיר שכתב עליו לא עזרו לדני וויטן להשתחרר מההתמכרות שלו, דבר שאילץ את Neil Young לפטר אותו בסופו של דבר מהלהקה. ניל יאנג הניח בידו של דני שטר של 50 דולר ושלח אותו לדרכו. דני קנה עם הכסף שנתן לו יאנג את מנת ההירואין האחרונה והקטלנית שהרגה אותו לבסוף, כשהוא מותיר את יאנג עם רגשי אשם איומים, טראומה קשה ודיכאון עמוק.


מספר חודשים לאחר מכן, מת גם Bruce Berry מי שהיה פועל הבמה של "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", יחד וגם לחוד, אף הוא ממנת יתר של הירואין וקוקאין. ברוס דורדר לסמים על-ידי אותו דני וויטן ומצא את מותו לא הרבה לאחר מכן.


ההשפעה של מות שני המקורבים לו היתה טראומטית עבור יאנג, שלא הצליח להתאושש ממותם של שני חבריו.

כשלושה חודשים לאחר מותו של ברוס ברי, נכנס יאנג לאולפן הקלטות בהוליווד קליפורניה, כשהוא מחוזק בכמות אדירה של אלכוהול והחל להקליט את האלבום "Tonight’s The Night". רוב השירים באלבום הוקלטו בסשן אחד שנערך בשעת לילה מאוחרת בתאריך 28/8/1973, כשחברי הלהקה שיכורים כלוטים, והדבר משתקף היטב מההקלטות.

התוצאה היתה אפלה, קודרת ודיכאונית במיוחד.


השיר הפותח והמסיים של האלבום, שהוא גם שיר הנושא "Tonight’s The Night", נכתב כטריביוט לאותו ברוס ברי. כפי שניתן גם לשמוע ממילות השיר, מדובר למעשה ברקוויאם המתאר קטעים מחייו של ברוס, על היותו "איש עובד" שנהג להעמיס את ואן הלהקה ולנהוג בו, על איך נהג לקחת את הגיטרה של יאנג אחרי שכולם הלכו לישון ולשיר שירים עם קולו הרועד ועוד. השיר הוקלט על-ידי הלהקה בטייק אחד, מה שככל הנראה העניק לו את הצליל הבוסרי והמחוספס שלו. אגב, המוטיב הזה של שירים שמתחילים ומסיימים את האלבום, יחזור על עצמו גם עם "Hey Hey, My My" מהאלבום "Rust Never Sleeps" ועם "Rockin' In The Free World" מהאלבום "Freedom".


קולו השבור והמיוסר של יאנג בשיר "Borrowed Tune" ממחיש בצורה הטובה ביותר את המצב בו Neil Young היה שרוי באותה עת. הלחן של השיר "נגנב" מהשיר "Lady Jane" של הרולינג סטונס והדבר גם מוזכר במילות השיר של יאנג שאומר: "זהו לחן שהשאלתי מהרולינג סטונס". ההודאה הזאת של יאנג ברייש גלי על "ההשאלה" שביצע מהסטונס, מסבירה אף היא את מה שעבר על יאנג באותה תקופה.


דוגמא נוספת לאופיו המלנכולי של האלבום נשקפת מקולו המרוסק ומילל מכאב של יאנג בשיר "Mellow My Mind". השיר מדבר על איש נואש שאינו יכול לחוות את ההנאות הקטנות של החיים בשל ההתמכרות לסמים.


הקטע "Albuquerque" הוא שיר עצוב המדבר על ההתמודדות עם ההצלחה, ובו Neil Young מספר על רצונו לשכור אוטו ולנהוג בו מאלבקורקי ניו מקסיקו לסנטה פה, רק כדי לזכות בכמה דקות של שקט ולהיות לבד עם מחשבותיו. הקשיבו לסטיל-גיטאר הגונחת והמייללת שמלווה את השיר לכול אורכו ומעבירה בצורה מדהימה, מרגשת וסוחטת לב, את תחושותיו של יאנג.


ואם הכיוון בו צועד האלבום הזה עדיין לא ברור, אז הקשיבו לשיר "Tired Eyes", ואז כבר בטוח תבינו את חששה של חברת התקליטים משחרורו של האלבום, במיוחד אחרי האלבום המצליח "Harvest". זה שיר שבור, מיוסר וכואב שלא מותיר עין אחת יבשה.


אבל האלבום לא כולל רק קטעים שקטים ומלנכולים, אלא גם קטעים כועסים ומחוספסים מבחינת ההפקה שלהם. "Come on Baby Let's Go Downtown" שהוקלט בפילמור איסט בשנת 1970 ו- "Lookout Joe" שנכתב לפני יתר שירי האלבום, ואולי מסיבה זו האווירה בו שונה מיתר הקטעים באלבום.


לסיכום, האלבום הזה צלח היטב את מבחן הזמן, כנגד כל הסיכויים, למרות החומר הדיכאוני, חרף ההפקה המרושלת (אולי בכוונה) ועל-אף העובדה שהוא נשמע כאילו הוקלט במהלך חזרה אחת ארוכה.


ואולי "Tonight’s The Night" הפך בעצם לנכס צאן ברזל דווקא מכל הסיבות הללו, כי הוא אלבום שהיה מכוון להישמע כפי שהוא נשמע. תמונת סטילס שקיבעה תקופה קשה במיוחד בחייו של יוצר דגול. בלי ליטושים, בלי פוטושופ ובלי עיגולי פינות. המאזינים קיבלו את יאנג חשוף, ללא מסננת ובלי הגנות, בדיוק כפי שהיה באותם סשנים אפלים בשנת 1973, ופה טמונה בסופו של דבר גדולתו של האלבום.

ואם לא די בכך, הרי שהעובדה שהאלבום הזה קודם מבחינת הזמן לאלבום "On The Beach" אך יצא אחריו, רק הוסיפה להילה שסביבו, מפני שהיא הדגישה את הנסיבות שאפפו את תהליך היצירה הכואב שלו.


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!