The First Ozzfest - 1996
עודכן: לפני שעה (1)
ב- 25 וב- 26 באוקטובר 1996 נערך בפניקס שבאריזונה ובדבור שבקליפורניה פסטיבל "Ozzfest" הראשון, האירוע ששינה לעד את פני המוזיקה "הכבדה" והפך מדחייה משפילה לאימפריית המטאל הגדולה והמשפיעה בעולם.
אמצע שנות התשעים היו ימים מורכבים ומאתגרים עבור עולם ההבי מטאל הקלאסי. מהפכת הגראנג' של סיאטל ופריחת הרוק האלטרנטיבי כבשו את תחנות הרדיו, את ערוץ MTV ואת שערי המגזינים, בעוד ענקיות המטאל של שנות השבעים והשמונים נתפסו בעיני תעשיית המוזיקה המרכזית כדינוזאורים אנכרוניסטיים שעבר זמנם. גם Ozzy Osbourne, נסיך האופל ואבי המזון של הז'אנר, מצא את עצמו בתחילת המערכה השלישית של הקריירה שלו. לאחר שהכריז על פרישה מהופעות בעקבות האלבום "No More Tears" משנת 1991, הבין אוסבורן כי אינו מסוגל לחיות ללא הבמה, וחזר בסתיו 1995 עם אלבום האולפן המצליח "Ozzmosis" וסיבוב ההופעות "Retirement Sucks!".
נקודת המפנה ההיסטורית נולדה מתוך עלבון צורב. בשנת 1996 פנתה Sharon Osbourne, אשתו והמנהלת האישית הקשוחה של אוזי, אל מארגני פסטיבל "Lollapalooza", שנחשב אז למדורת השבט הנוצצת והיוקרתית של הרוק האלטרנטיבי בארצות הברית, והציעה לשלב את Ozzy Osbourne בליינאפ של אותו קיץ. התשובה שקיבלה הייתה יהירה ומזלזלת, כאשר מפיקי הפסטיבל טענו כי אוזי אינו רלוונטי יותר וכי שילובו יפגע בתדמית האלטרנטיבית והעדכנית של האירוע. במקום לבלוע את הצפרדע ולהסתפק בסיבוב הופעות שגרתי באולמות סגורים, החליטה שרון אוסבורן, יחד עם בנה הצעיר Jack Osbourne ששימש כיועץ המוזיקלי שלה לבחירת להקות חדשות, להשיב מלחמה שערה. אם הממסד האלטרנטיבי מסרב לתת דריסת רגל למטאל, משפחת אוסבורן תקים פסטיבל משלה שיוקדש כולו אך ורק למעריצי המוזיקה הכבדה, הקיצונית והמנודה.
רבים אינם יודעים זאת, אך בשנתו הראשונה לא היה "Ozzfest" סיבוב הופעות נודד ברחבי ארצות הברית, אלא ניסוי כלים נועז בן יומיים בלבד בדרום מערב ארצות הברית. היום הראשון התקיים ב- 25 באוקטובר 1996 באמפיתיאטרון Blockbuster Desert Sky Pavilion שבפניקס, אריזונה, והיום השני נערך למחרת, ב- 26 באוקטובר 1996, במתחם הענק Glen Helen Blockbuster Pavilion בעיירה דבור שבסן ברנרדינו, בפאתי לוס אנג'לס שבקליפורניה. תחת שמש מדברית קופחת נהרו אל שני המתחמים קרוב לחמישים אלף מטאליסטים רעבים, שהפכו את שני הימים להצלחה מסחרית מסחררת עם מכירת כרטיסים מלאה והוכיחו לתעשיית המוזיקה ההמומה כי קהל המטאל חי, בועט וצמא לבית משלו.
החזון האמנותי שגיבשו שרון וג'ק אוסבורן עבור שלוש עשרה הלהקות שהופיעו בשתי הבמות של הפסטיבל היה הברקה אסטרטגית. במקום להתבסס על נוסטלגיה בלבד, הם יצרו גשר בין-דורי נדיר שחיבר בין אגדות ת'ראש, גרוב והבי מטאל מבוססות לבין הדור החדש והזועם של התעשייה, מלהקות אינדסטריאל והארדקור ועד חלוצות הנו-מטאל שעשו אז את צעדיהן הראשונים.
בראש הבמה המרכזית ניצב כמובן Ozzy Osbourne עצמו, מלווה בהרכב נגנים וירטואוזי ועוצמתי במיוחד שכלל את הגיטריסט Joe Holmes, תלמידו לשעבר של Randy Rhoads האגדי, את הבסיסט Robert Trujillo מלהקות "Suicidal Tendencies" ו-"Infectious Grooves" שלימים יצטרף לאוזי וללהקת "Metallica", את המתופף Mike Bordin מלהקת "Faith No More" ואת הקלידן John Sinclair. אוזי סיפק מופע ראווה מחשמל ששילב בין המנוני הסולו הגדולים שלו לבין קלאסיקות נצחיות של להקת האם "Black Sabbath", ובהם "Perry Mason", "Crazy Train", "Bark at the Moon", "Suicide Solution", "I Don't Know", "Paranoid" ו-"War Pigs".
לצדו של אוזי על הבמה המרכזית התייצבה שורה של מפלצות מטאל שהפכו את היום כולו למתקפה סונית בלתי פוסקת. ענקית הת'ראש מטאל "Slayer", שהגיעה לפסטיבל חודשים ספורים לאחר צאת אלבום גרסאות הכיסוי הפאנקיסטי שלה "Undisputed Attitude" במאי 1996, עלתה לבמה עם הסולן והבסיסט Tom Araya, צמד הגיטריסטים Kerry King ו-Jeff Hanneman והמתופף Paul Bostaph. הלהקה ריסקה את המדבר עם ביצועים חסרי רחמים לקלאסיקות כמו "Angel of Death", "South of Heaven" ו-"Raining Blood", במה שהפך ליריית הפתיחה של מערכת יחסים הדוקה עם הפסטיבל שאליו תחזור שוב ושוב בשנים הבאות.
אחת ההופעות הטעונות, האמוציונליות וההיסטוריות ביותר בפסטיבל הייתה זו של ענקית המטאל הברזילאית "Sepultura". הלהקה הגיעה לארצות הברית בשיא הצלחתה האמנותית בעקבות אלבום המופת המהפכני "Roots" שיצא בפברואר 1996, אך מאחורי הקלעים כבר געשו הרוחות. חודשיים בלבד קודם לכן, באוגוסט 1996, בזמן שהלהקה שהתה באנגליה לקראת הופעתה בפסטיבל "Monsters of Rock" בדונינגטון, נהרג Dana Wells, בנו החורג של הסולן והגיטריסט Max Cavalera ובנה של מנהלת הלהקה Gloria Cavalera, והקרע בין קוואלרה לבין שאר חברי הלהקה הלך והעמיק. הופעותיה של "Sepultura" בפסטיבל "Ozzfest" הראשון, שבהן הרעידה את האדמה עם שירים כמו "Roots Bloody Roots" ו-"Attitude" בליווי כלי הקשה שבטיים, היו מהפעמים האחרונות בהחלט שבהן זכה הקהל האמריקאי לראות את ההרכב הקלאסי עם Max Cavalera, שעזב את הלהקה בדצמבר של אותה שנה והקים את "Soulfly".
עוד על הבמה המרכזית הופיעה להקת "Danzig" בהנהגתו של Glenn Danzig האפל והכריזמטי, יוצא להקת "Misfits", שהציגה באותם ימים את הכיוון התעשייתי והקודר של אלבומה החמישי "Danzig 5 Blackacidevil" וסיפקה ביצועים מהפנטים לשירים כמו "Her Black Wings" ו-"Mother". לצדה בלטו ענקית ההארדקור-מטאל מברוקלין "Biohazard", שהגיעה עם האנרגיות הרחוביות המתפרצות של האלבום "Mata Leão" והרימה מעגלי פוגו אדירים עם השיר "These Eyes Have Seen", וחלוצת האינדסטריאל-דת' מטאל מלוס אנג'לס "Fear Factory", שנישאה על גלי ההצלחה האדירים של אלבום המופת פורץ הדרך "Demanufacture" משנת 1995 וכבשה את הקהל עם השילוב המכני והמדויק בין שאגותיו של Burton C. Bell לריפים החותכים של Dino Cazares והתיפוף הקיברנטי של Raymond Herrera בשירים כמו "Replica". את הבמה המרכזית השלימה להקת "Narcotic Gypsy", כשביום ההופעות הראשון בפניקס התארחה גם להקת הפוסט-מטאל והסלאדג' האוונגרדית מאוקלנד "Neurosis", שהיפנטה את הקהל עם העוצמות האפלות של אלבומה "Through Silver in Blood" ובמיוחד בביצוע החי המטלטל לשיר "Locust Star".
אך הקסם האמיתי שהפך את "Ozzfest" לתופעה תרבותית חסרת תקדים התרחש גם על הבמה השנייה. שם, במגרש החניה הלוהט ובמרחק נגיעה מהקהל, הוצבו חמש להקות צעירות ורעבות שייצגו את תת-הז'אנרים החדשים של סוף המילניום. הבולטת שבהן הייתה להקת הנו-מטאל הצעירה מלוס אנג'לס "Coal Chamber" בהנהגת הסולן Dez Fafara, שעוד לפני צאת אלבום הבכורה שלה הפכה לסנסציה בזכות הפסטיבל וביצעה בטירוף חושים את המנון הבכורה שלה "Loco", כאשר בהופעה בדבור הוזמן לבמה כוכב הקולנוע למבוגרים Ron Jeremy כדי להציג את הלהקה.
לצדה של "Coal Chamber" על הבמה השנייה כיכבה להקת המטאל התעשייתי מבוסטון "Powerman 5000", בהנהגתו של Spider One, אחיו הצעיר של Rob Zombie, שהקפיצה את הקהל עם השיר "Organizized" לקראת פריצתה הגדולה. בגזרה הקיצונית והאידיאולוגית בלטה להקת ההארדקור הטבעונית מסירקיוז "Earth Crisis" בהובלת הסולן Karl Buechner, שהביאה לבמה את בשורת הסטרייט-אדג' המיליטנטית והכבדה עם השיר "Broken Foundation" מתוך אלבומה "Gomorrah's Season Ends". את הבמה השנייה השלימו הלהקה הקליפורנית "Cellophane" עם השיר "Ride Thy Neighbor" ולהקת "King Norris", שהייתה להקת הבית של תוכנית הרדיו הפופולרית של השדרן Howard Stern.
ההצלחה האמנותית והמסחרית של שני הימים הללו הונצחה באפריל 1997 עם צאת אלבום ההופעה המשותף וקלטת הווידאו הרשמית "The Ozzfest Live" בהפקתו של Thom Panunzio, שכללו עשרה קטעים חיים נבחרים שהוקלטו וצולמו במהלך הפסטיבל והפכו לפריט חובה בכל בית של חובב מטאל בשנות התשעים.
גם לישראל יש מקום בסיפור של "Ozzfest". ב-28 בספטמבר 2010, בחול המועד סוכות, הגיע הפסטיבל לפארק הירקון בתל אביב, בהפקתו של שוקי וייס. בראשו עמד Ozzy Osbourne בהופעתו הראשונה בארץ, ולצדו הופיעו להקות "Korn" ו-"Soulfly", יחד עם "Betzefer" הישראלית. לערב אחד הפך המותג העולמי לחגיגת מטאל מקומית, שחיברה את הקהל הישראלי ואת הסצנה המקומית למורשת שנולדה באותם יומיים ב-1996.
במבט לאחור, היומיים ההם באוקטובר 1996 באריזונה ובקליפורניה היו הרבה יותר מעוד פסטיבל רוק מוצלח. "Ozzfest" הראשון הוכיח כי המוזיקה הכבדה אינה זקוקה לחסדי הרדיו המסחרי או למבקרי המוזיקה של הזרם המרכזי כדי לשגשג. כבר בשנה העוקבת, שנת 1997, הפך הפסטיבל לסיבוב הופעות ארצי אדיר שכלל איחוד היסטורי של "Black Sabbath" לצד להקות כמו "Pantera", "Type O Negative", "Fear Factory", "Machine Head" ו-Marilyn Manson, ובעשור שלאחר מכן הפך לחממה המרכזית שהזניקה לתהילת עולם להקות כמו "Slipknot", "System of a Down", "Linkin Park", "Disturbed", "Incubus", "Deftones", "Godsmack", "Lamb of God" ו-"Mudvayne", עם למעלה מחמישה מיליון צופים והכנסות של מאות מיליוני דולרים. הדחייה ההיא של "Lollapalooza" התבררה כמתנה הגדולה ביותר שקיבל עולם המטאל המודרני, והמצבה המפוארת ביותר לחזונו ולמורשתו הנצחית של Ozzy Osbourne.
להאזנה: YouTube Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות