Whitesnake - Restless Heart
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 3 דקות
ב- 26 למרץ, 1997, הוציאו "Whitesnake" את אלבומם התשיעי ביפן (ובהמשך ב- 26 למאי באירופה) "Restless Heart" in Japan.
באמצע שנות ה-90, "Whitesnake" כבר נראתה שונה מאוד מההרכב הבלוזי ש- David Coverdale הקים בסוף שנות ה-70, אבל גם מהמכונה כובשת האצטדיונים של "1987".
לאחר השיא המסחרי והדעיכה שבאו בעקבות "Slip of the Tongue", התרחק David Coverdale מהמסגרת של הלהקה, ותכנן בתחילה את "Restless Heart" כאלבום סולו שלו. שיתוף הפעולה הקצר עם Jimmy Page בפרויקט "Coverdale/Page" משנת 1993 היה סטייה יצירתית זמנית, ולאחר סיומה הוא חזר ליצור קשר עם הגיטריסט Adrian Vandenberg. ניסיונות כתיבה מוקדמים ביניהם לא הובילו לשום מקום, בשל הבדלים סגנוניים, אך החיבור המחודש הזה הפך לבסיס של "Restless Heart". למרות שתוכנן בתחילה כאלבום סולו, לחץ מצד חברת התקליטים הוביל לכך שהאלבום יצא תחת השם "David Coverdale & Whitesnake", ומיקם אותו כפרק מעבר שמגשר בין הזהות המוכרת של הלהקה לבין גישה יותר אישית וממוקדת בכתיבה.
תהליך ההקלטה משקף את האופי ההיברידי הזה. האלבום נבנה בעיקר סביב קוברדייל והגיטריסט אדריאן ואנדנברג. מאז "1987" זהו האלבום הראשון שבו Adrian Vandenberg מנגן לאורך אלבום מלא של "Whitesnake", לאחר שב- "Slip of the Tongue" תפקידי הגיטרות בוצעו ברובם על ידי Steve Vai. בשיתוף של המתופף Denny Carmassi והבסיסט Guy Pratt, האלבום מאמץ הפקה מלוטשת בסגנון סוף שנות ה-90, שנמנעת במכוון מהבומבסטיות של האלבומים הקודמים. התוצאה היא סאונד רגוע יותר ובעל השפעות בלוז בולטות יותר משני האלבומים הקודמים של הלהקה. בהשוואה ל -"Slip of the Tongue", הצליל כאן מרוסן ומלודי יותר, עם דגש על אווירה וגרוב. הגיטרות כאן יותר תומכות מאשר שולטות, ונותנות מקום לניואנסים הווקאליים ולעומק הכתיבה הלירי.
השינוי הזה בולט מיד בפתיחה עם "Restless Heart", שבו גרוב רגוע מחליף את הסטייל והעוצמה של סוף שנות ה- 80. המילים משקפות את העייפות של קוברדייל בתקופת "Slip of the Tongue", כשהוא נשחק מהניסיון לעמוד בציפיות של אחרים.
הלהיט "Too Many Tears" ניצב כאחד הרגעים המכוננים של האלבום. הוא נבנה בהדרגה ומתמקד בהגשה מאוד אישית ומרגשת על-פני גרנדיוזיות. השיר נולד במקור בסשני הכתיבה המוקדמים עם ואנדנברג בתחילת שנות ה- 90 כקטע מושפע מסול, והוא עובד כאן מחדש לבלדה בלוזית שמדגישה רגש ודינמיקה מאופקת.
השיר "Crying" מביא איתו תחושת בלוז-רוק שזכתה להשוואות ל- "Led Zeppelin", ומשלב בין האנרגיה המוכרת של "Whitesnake" לבין סאונד מעודן יותר. "Stay with Me (Baby)" הוא קאבר, שבוצע במקור על ידי Lorraine Ellison, וכאן הוא נוטה לחלוטין לכיוון הסול, עם דגש על רגש על פני עוצמה. הביצוע מחזק את החיבור העמוק של קוברדייל לבלוז הקלאסי ול- R&B, שמלווים את האלבום כולו. "Can't Go On" ממשיך את הקו המלודי והמרוסן של האלבום, עם דגש על מלודיה, זרימה ואווירה ופחות על ריפים דומיננטיים.
שירים כמו "Woman Trouble Blues" ו- "Take Me Back Again" נושאים גם משקל היסטורי, שכן הם מבוססים על רעיונות שפותחו במקור עבור פרויקט ההמשך של Coverdale-Page, שלא יצא בסופו של דבר לפועל. הם מעגנים את האלבום עמוק יותר בטריטוריה בלוזית, תוך שמירה על הפקה מלוטשת ועכשווית. הדינמיקה בין נגינת הגיטרה של ואנדנברג לבין השירה של קוברדייל לאורך האלבום, שמה דגש על אווירה, ומתרחקת מהבומבסטיות שאפיינה את שנות השיא של הלהקה. אפילו השיר הקצבי יותר "You're So Fine" מלודי יותר כולל קולות רקע כמעט "גוספלים" ולא ממש חוזר להתקפה המתפרצת שאפיינה את הלהקה בעבר.
בשנת 2021 זכה "Restless Heart" להוצאה מחודשת מקיפה שכללה גרסאות מחודשות ומעובדות מחדש לצד דמואים, קטעים שלא פורסמו וחומרי ארכיון. המהדורה המעודכנת כללה תוספות חדשות של הגיטריסט Joel Hoekstra והקלידן Derek Sherinian, כמו גם של Christopher Collier שהיה אחראי על הרמיקסים והוסיף גם כלי הקשה וקולות רקע, ובכך הציע פרשנות מודרנית לחזון המקורי של האלבום.
בתוך הקטלוג הרחב של "ווייטסנייק", "Restless Heart" ניצב כאלבום שמגדיר מחדש יותר מאשר ממשיך. הוא מסיר את הגרנדיוזיות שפנתה לאיצטדיונים ומתמקד יותר בכתיבה, בגוון הצליל ובהגשה הרגשית. למרות שהוא אולי לא יספק את המעריצים שציפו לעוצמה של האלבומים הקודמים, הוא מציע אמירה אישית ומדויקת יותר שמשקפת את ההתפתחות של קוברדייל בתקופה בה עבר שינוי משמעותי.
להאזנה: Spotify | Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות