פסטיבל הכוכבים 85

ב־6 באוגוסט 1985 היה אמור להיערך באצטדיון רמת גן אירוע שהיה אמור להיות רגע מכונן בתולדות המוזיקה הישראלית – "פסטיבל הכוכבים 85". שני ערבים רצופים, עם שמות ענקיים מהעולם, במה עצומה, הפקה גרנדיוזית, וקהל של עשרות אלפים. ההבטחה הייתה חסרת תקדים. התוצאה – אחת ההתרסקויות המביכות בתולדות התרבות הישראלית.

מאחורי הפסטיבל עמדו גבי נויבאואר, בעל חנות התקליטים החיפאית "גבי תקליטים", ושותפו יעקב סאלם, שהקימו במיוחד את חברת "Gabi Corporation" כדי להפיק את האירוע הגרנדיוזי, הראשון מסוגו בישראל. על הנייר – הכול נראה נוצץ ומבטיח. מופע בסגנון ה- "Live Aid" שנערך מספר שבועות קודם לכן: ג'ו קוקר, "מריליון", אל סטיוארט, ג'ואן ג'ט, "סוויט", אריק ברדון, אלווין לי, דייויד קנופלר, בילי קובהאם, פיטר גרין, סאלי אולדפילד, אל דימיולה – כולם הוכרזו כלהקות והאמנים שישתתפו בפסטיבל בינלאומי ראשון מסוגו בישראל.

הפסטיבל הוצג לציבור כאירוע המוזיקלי הגדול ביותר שנעשה אי פעם בישראל. ההפקה התפארה בנתונים מטורפים לתקופה: 150 אמנים, 80 טון ציוד, 14 הופעות, במה עצומה, 50 אלף צופים ביום – חזון של ארה"ב ומערב אירופה בלב המזרח התיכון.

הכוונות היו טובות, קורין אלאל ז"ל אפילו הקליטה במיוחד את "שיר בכיף" שיועד לשמש כהמנון לפסטיבל המהולל...

אבל מה שקרה בפועל – היה רחוק מהחזון.

הפסטיבל תוכנן להתקיים על פני יומיים מלאים – 6 ו-7 באוגוסט 1985 – עם 14 הופעות, שיכילו קהל של 50,000 איש ביום. מחיר כרטיס: 15,000 שקלים ישנים. אך תכנונים לחוד ומציאות לחוד. המכירה נכשלה כישלון חרוץ – פחות מ־12,000 כרטיסים נמכרו. הציבור, ברובו, פשוט לא האמין שהכוכבים באמת יגיעו. ובצדק: ג'ו קוקר, ג'ואן ג'ט, אל סטיוארט, אריק ברדון, "סוויט" – כולם ביטלו את הגעתם. חלקם ברגע האחרון, חלקם בכלל לא הזמינו טיסות. הודעת הביטול של קוקר פורסמה רק בעיתון "על המשמר", ולא הגיעה לידיעת מרבית רוכשי הכרטיסים הזועמים. בסופו של דבר ה"פסטיבל" התקצר ליום אחד בלבד – 6 באוגוסט – ונמשך מ־17:00 עד חצות, בהנחיית שוש עטרי, דורי בן־זאב ואלי ישראלי.

הפסטיבל נפתח עם הופעה של קורין אלאל, שניסתה לחמם את הערב, אך ירדה מהבמה אחרי עשר דקות בהלם. הקהל היה מתוסכל, מאחורי הקלעים דווח על אמנים כועסים.

ועם זאת ולמרות הכול, זו היתה הפעם הראשונה בה ראינו ניצוצות של הפקת חו"ל בארץ. מקבץ של אומני חו"ל על במה אחת, בישראל. 2 במות ענק זו לצד זו, כשבאחת נערכת הופעה, בשניה שלצידה כבר מארגנים את ההופעה הבאה. כמה מהאמנים אכן עלו לבמה ונתנו את הלב:

סאלי אולדפילד פתחה את הערב בשירי פולק־רוק, מול קהל אדיש ומפוהק.

בילי קובהאם, פיטר גרין, אל דימיולה, דייויד קנופלר, קליימקס בלוז בנד ו־ אלווין לי (שסגר את הערב) השלימו את הלילה עם הופעות מגוונות – חלקן אינטימיות, אחרות יותר סוחפות.

אבל מעל כולם – בלטה ההופעה של להקת "Marillion", שהגיעה לכאן בשיא הצלחתה וביצעה את כל הצד הראשון של אלבומה "Misplaced Childhood", לצד קטעים מ־ "Fugazi" ו־ "Script for a Jester's Tear".

זו הייתה ההופעה הראשונה (והיחידה) של הלהקה בישראל. הסולן פיש התראיין ל"מעריב" והכריז: "גמרנו עם האיפור – מה שחשוב זה המוזיקה". מבחינה אמנותית – זו הייתה הופעה חזקה, מרוכזת, מוקפדת. אלא שהמעטים שנכחו – אולי 10,000 איש באצטדיון ענק – לא הצליחו להציל את התחושה הכללית של מבוכה.

ומה קרה לאחר מכן???

גבי נויבאואר נמלט מהארץ עם חובות של חצי מיליון שקלים ישנים. סאלם התבצר במלון קרלטון עם שומרי ראש. נגדו הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ. מרבית האמנים כלל לא קיבלו את שכרם, ועזבו בזעם.

פיטר ג'ייקובס, איש ההפקה הבריטי, סיכם זאת בקור רוח:

"הם מפיקים חובבנים מהעולם השלישי."

גם פיש, שנים אחר כך, כתב באתר הרשמי שלו:

"פסטיבל מגוחך בתל אביב. היו יותר אנשים מאחורי הבמה מאשר מול הבמה. בילינו ארבעה ימים עם שלשול כרוני במלון קינג דייוויד."

"פסטיבל הכוכבים 85" זכור עד היום ככישלון קולוסאלי. הפקה שלא קראה את השוק, לא הבינה את הקהל, ולא ידעה לנהל אירוע בהיקף כזה – שם נרדף ליומרה ללא אחריות. משרד הפרסום "בן־שאול" תבע 200 מיליון שקלים ישנים, צו עיכוב יציאה הוצא נגד סאלם, והאדמה בערה מתחת לרגלי כולם.

אבל אנחנו נקח מהפסטיבל הזה דבר אחד. באותו ערב, מתחת לשמי אוגוסט מהבילים, זכינו לראות את "מריליון" עולה לבמה ונותנת את הלב. רגע נדיר של רוק בריטי אמיתי – שצלל ונעלם יחד עם שאריות התאורה, הציוד, והחלום.

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר