Search Results

אחרי מעט מחשבות והרהורים החלטנו להיות בוטים, ישירים וללא עקבות, בדיוק כמו האלבום הזה האלבום השמיני של מטאליקה שיצא ב-5 ביוני 2003. אז נתחיל עם סיפור המעשה כפי שהוא נתפס בעיניים שלנו... אם "Load" ו- "ReLoad" היו אלבומים שנויים במחלוקת שפילגו סופית את מעריצי מטאליקה לשתי קבוצות, האחת אהבה, אימצה וחיבקה את השינוי שהביאה הלהקה והשניה שנאה, דחתה וזעמה על המטמורפוזה בצליל ובסגנון, הרי שבאלבום "St. Anger" לקחה מטאליקה את שתי הקבוצות הללו על כל המטענים שלהם, הכניסה אותם לשני דליי מים ובעטה בעוצמה אדירה בשני הדליים, כשהיא שופכת את המעריצים יחד עם המים... מאז הוצאת ה"אלבום השחור" החלה מטאליקה לאסוף מטענים שליליים. אמינות הלהקה הוטלה בספק, היושר היצירתי שלה הוטל בספק והרצון שלה להצליח על חשבון האינטגריטי המקצועי ישבו על כתפיה כמו סלעי בזלת ענקיים. מי שכמובן הועלה על המוקד בכל הזדמנות ועליו הוטלה האחריות הכמעט בלעדית היה Bob Rock, שהפיק את האלבום השחור ומאז הפיק את כל אלבומי מטאליקה עד ל- "St. Anger" כולל! המטענים הללו גרמו לקונפליקטים רבים בתוך הלהקה, שבחלקם מתוארים בסרט "Some Kind Of Monster" המספר את סיפור הקלטתו של האלבום "St. Anger". זהו סרט חשוב מאוד במהותו בכדי להבין את מה שעבר על הלהקה בתקופה שמאז צאת האלבום השחור ולא סתם מטאליקה החליטה לשתף אותו עם המעריצים, שזה דבר נועז לכשעצמו. להיכנס לחדר של הלהקה כשהיא עוברת טיפול פסיכולוגי זה חושפני, מביך ואפילו כואב. הסרט מרכך קצת את פעולת העיכול של האלבום "St. Anger" שכן החשיפה של מה שקורה מאחורי הקלעים עוזרת לנו להבין את המשברים שלהקה הזאת עברה בדרך ובכך מעורר איזושהי אמפתיה שמסייעת לנו לנסות וקבל את האלבום למרות הקושי הרב להכיל אותו. הסיפור של מטאליקה והאלבום "St. Anger" מורכב מאוד ויש בו הרבה אלמנטים לא פשוטים כמו... העזיבה של הבסיסט, Jason Newsted, את הלהקה שנגרמה כתוצאה מהתעללות ויחס משפיל של חברי הלהקה במשך שנים רבות. הוא סיפר באחד הראיונות שאף פעם הוא לא הרגיש חלק מהלהקה, תמיד זכה ליחס מזלזל והתנהגות פוגענית מצד הטפילד ולארס. התקופה הזו השפיעה עליו בצורה מהותית וגרמה לו לנזק נפשי עמוק ולכן הוא החליט שהוא לא יכול להמשיך (הרי מי עוזב את אחת הלהקות הגדולות בתבל ועוד בשיאה ?). הטפילד סבל מהתמכרות קשה לאלכוהול ויש אומרים שגם סמים. במהלך העבודה על האלבום הוא נכנס למכון גמילה למשך שנה והמשיך לאחר יציאתו. לאחר שיצא מהגמילה המצב היה אפילו יותר קשה מאחר והוא היה צריך להתמודד עם המציאות כמו שהיא. בסרט יש רגעים שבהם ממש כואב לראות את הטפילד נאבק בעצמו ובמציאות המתרחשת סביבו. ישנם אף רגעים שאתה כצופה חושש לחייה של הדמות הראשית והיא הלהקה. (Photo: Kevin Winter) בוב רוק שכבר היווה חלק בלתי נפרד מהלהקה היה שותף לכל התהליך שהם עברו. הואיל וציבור המעריצים האשים אותו בהתדרדרות של מטאליקה, הוא היה צריך להתמודד עם שדים לא קטנים. שדים שבאו מבחוץ אך גם שדים שבאו מבפנים. כשהמצב התלהט, דבר שקרה יותר מפעם אחת, חברי הלהקה הפנו אליו אצבע מאשימה על מצבם. (עכשיו תדמיינו את הטפילד ולארס מפנים אליך מבטים מאשימים). היה די ברור שזוהי סופה של חברות נהדרת (חלקכם יגדירו את זה אחרת) ובוב שהקליט את תפקידי הבס באלבום הזה סיים את דרכו עם מטאליקה לאחר יציאת האלבום. על מנת להתמודד עם כל הבעיות, התככים, המשקעים והצרות, לקחו מטאליקה מאמן שליווה אותם לאורך התהליך. דעה אישית: הרבה מאוד מהאופי, הסגנון והסאונד של האלבום קשור לאותו מאמן. הוא לחץ על חברי הלהקה להיות אמיתיים, להוציא הכל החוצה, ללא עקבות, ללא מסננים. גס, חד-משמעי, לא מתפשר ולא מהונדס. אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר באלבום הזה, מלבד סגנון המוסיקה ומבנה השירים הוא הסאונד של הסנר של לארס. צליל מאוד קשה לעיכול שמתופפים משתמשים בו לעיתים נדירות. רק לצורך ההבנה הטכנית של איך ניתן להוציא סאונד כזה (שלדעתנו היא חשובה כאן), מתחת לסנר יש סלילים שעשויים מברזל ונצמדים על ידי מנגנון לתחתית התוף. הסאונד הרגיל של הסנר הוא כשהסלילים הללו מתוחים וצמודים לתחתית עור הסנר ע"י אותו המנגנון. כשהמנגנון הזה פתוח הסלילים אינם נוגעים בעור הסנר ומתקבל צליל שהוא שילוב של תוף טמטם עם הד מתכתי. באחת מהחזרות לארס שכח לסגור את המנגנון ולהצמיד את הסלילים, כשהוא ניגן הוא אהב מאוד את הצליל, הוא עשה לו עוד כיוונון קטן (הצמיד את הסלילים באופן מאוד רפוי) והחליט להשאיר אותו לאורך כל הקלטת האלבום. באחד מהראיונות הוא סיפר שהוא הרגיש שהתוף "שר אליו" בצורה מאוד יפה! בטח שמתם לב שבאלבום הזה אין סולואים גרנדיוזים או פיוטי גיטרה מהודרים, למען האמת אין בכלל סולואים באלבום בניגוד לאלבומים הקודמים. הטפילד וקירק החליטו שהם לא רוצים ליצור סאונד מהונדס או לרקוח ריפים וסולואים עם מתכונים מעובדים, אלא ללכת על קו גס, אמיתי בסגנון של "מה שיוצא אני מרוצה". ללא עיבודים, אפקטים מיוחדים או דאבינג. הגיטרות היו נקיות ונשמעו כמו משהו שבוקע מלהקה שמנגנת במוסך של הבית או בחדר חזרות אפלולי בדרום תל אביב שראה ימים טובים יותר לפני עשרות שנים. השיר הפותח את האלבום, "Frantic" הוא בדיוק מה שצריך כדי להבין מה מחכה לנו בהמשך. וכשמו של השיר צריך להיות ממש "מטורף" כדי להמשיך להקשיב למה שקורה בהמשך. פרנטיק הוא הסינגל השני שיצא מהאלבום ובעצם מסכם את מה שהטפילד עבר בשנתיים של כתיבת האלבום או אולי אפילו הרבה לפני? השיר השני באלבום הוא שיר הנושא את שם האלבום ולא סתם, הוא בעצם תמציתו של האלבום הן מבחינת הסאונד והן מבחינת המילים. הוא הסינגל הראשון שיצא מאלבום וזיכה את מטאליקה בזכיה בגראמי ב-2004. הקליפ לשיר צולם ב- "San Quentin State Prison" שנמצא בקליפורניה והוא אחד מבתי הכלא הקשים והידועים לשימצה בארה"ב. זוהי למעשה הופעתו הראשונה של רוברט טרוחיליו, הבסיסט החדש של מטאליקה שהצטרף עם יציאת האלבום. השיר השלישי הנושא את שם הסרט הדוקומנטרי "Some Kind Of Monster", אורך כ-8 דקות ומייגע את המאזין בסאונד הקשוח והבלתי מתפשר של מטאליקה באלבום הזה והוא בעצם תחילתו של המסע. אם שרדתם עד כאן ונהנתם אז מכאן אתם על רכבת הרים שמדי פעם יורדת מהפסים. אם לא שרדתם הנכם מתבקשים לרדת ולנסות לקבל החזר כספי על הכרטיס בקופה. בכל הזדמנות שהייתה לחברי הלהקה לדבר על האלבום הם סיפרו שהם רצו שהאלבום הזה יהיה כמו פעם, ארבעה חברים נפגשים במוסך, כותבים ומנגנים מוסיקת רוק. ללא הפקה מצוחצחת וללא ליטוש הסאונד, הקולות, הגיטרות או התופים. מוזיקה עם סאונד גולמי שיוצאת מהבטן ואיך שהיא נשמעת במציאות ככה להקליט אותה. ועל-פי רוב כך זה אכן היה. אלבום שנכתב עם הרבה מאוד רגש, הרבה מטענים ושיקף בדיוק את מה שהלהקה חוותה באותה תקופה. בדומה לפוסט על הלהקה מאתמול, אנחנו בטוחים שגם היום יהיו פה עימותים לגבי האלבום (אנחנו אוהבים עימותיים, בעיקר "חזיתיים"), אתם בטח שייכים לאחד מהדליים שנבעטו על-ידי הלהקה, אבל השאלה היא האם חזרתם לאחד הדליים או שהתייאשתם סופית ויצאתם לחפש דברים אחרים? להקה היא דבר חי ונושם, אנשים שעושים מוסיקה ויוצרים אותה מהבטן, מבפנים. אז גם אם אנחנו לא אוהבים, כועסים, דואגים או אפילו נפגעים ממה שהלהקה עושה, צריך לזכור שבסוף מדובר כאן באנשים כמונו שמושפעים ממה שעובר עליהם בחיים. כשההשפעות האלה בדרך כלל מוצאות עצמן לתוך יצירת האומנות, וברוב המקרים זה חיובי וזה טוב. האם זה קרה גם ב "St. Anger" ? אתם בטח כבר מנחשים מה אנחנו חושבים, אבל שכל אחד מכם יקח את זה מכאן לכיוון שמתאים לו! להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והפעם... על אלבום הבכורה של הסופרגרופ "Chickenfoot" שיצא לאור ב- 5 ליוני 2009. הסופר-גרופ רוק "Chickenfoot" הוקם בשנת 2008 על-ידי הסולן Sammy Hagar (אקס "Van Halen" ו"Montrose"), הבסיסט Michael Anthony (אקס "Van Halen"), הגיטריסט Joe Satriani והמתופף Chad Smith (בעיקר "Red Hot Chili Peppers"). מאיפה הכל התחיל? זוכרים את השיר "Cabo Wabo" מתוך האלבום "OU812" של "Van Halen"? אז כזכור, סמי הגר קרא לשם הבר שלו במקסיקו "Cabo Wabo" וכך גם לליין הטקילה שייצר. חברים של סמי היו מגיעים מידי פעם ל- "Cabo Wabo" ומג'מג'מים איתו מול הקהל שנכח במקום. גם Michael Anthony ו- Chad Smith ניגנו לא פעם עם סמי על הבמה במועדון. זה נשמע כל-כך טוב שאנשים התחילו לשאול את סמי מתי הם הולכים להקליט אלבום ולצאת לסיבוב הופעות. סמי ענה שאם הם הולכים לעשות את זה כמו שצריך אז הם חייבים להשיג גיטריסט תותח, לכן הם חייבים לדבר קודם עם Joe Satriani כי מבחינתו הוא הגיטריסט הכי טוב בעולם. עכשיו תשאלו איך סמי יודע את זה? כי הגר, אנתוני וסטריאני שיתפו כבר פעולה יחד בשנת 2002 תחת השם "Planet Us" שכללה גם את הגיטריסט Neal Schon והמתופף Deen Castronovo שניהם מלהקת "Journey". ההופעה הראשונה של ארבעת החברים יחד על אותה במה הייתה בפברואר 2008 בהופעה של Sammy Hagar בלאס וגאס. הם ניגנו יחד שלושה שירים: "Rock and Roll" של "לד זפלין", "Dear Mr. Fantasy" ו-"Going Down" של "Traffic". בהפסקות בין סיבובי ההופעות של Joe Satriani, התאספו ארבעת החברים בביתו של הגר במטרה להקליט דמו, אבל בסופו של דבר הכל הלך כל-כך טוב שהם הקליטו אלבום באורך מלא באולפן. כל השירים לאלבום נכתבו על-ידי Joe Satriani ו- Sammy Hagar למעט "Down the Drain" ו- "Future in the Past" שנכתבו על-ידי כל ארבעת החברים יחד. שם הלהקה והלוגו שלה הינם תוצאה של בדיחה עצמית של החברים. הוא מציג טביעת רגל של תרנגולת שמתכתבת עם סמל השלום. הבסיסט מייקל אנתוני טען שמקור השם הגיע ממפגשי הג'אם הראשוניים בינו לבין הגר וסמית'. הם חשבו על עצמם כשלושת הטפרים של רגל התרנגולת. זו היתה בדיחה, אבל כאשר השמועות התפשטו על הסופרגרופ ההולך ומתהווה, הם כבר השתמשו בשם ובלוגו. הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, היה "Oh Yeah!". שיר הארד רוק סוחף שסטריאני אמר שהוא וסמי כתבו בזמן ששוחחו על אמני הבלוז והרוק שגדלו עליהם. הם חשבו לשלב את הסגנונות האהובים של המטאל עם הבלוז-רוק שהם כל-כך אהבו. יתר הקטעים באלבום לא הולכים רחוק משם. שילוב של הארד רוק עצבני עם נגיעות בלוז המובלים על-ידי נגינת הגיטרה הפנומנלית של Joe Satriani וקולו העוצמתי של Sammy Hagar. זו גם אחת מנקודות התורפה של האלבום הזה. רוב השירים הם גנריים ויושבים על אותה נוסחה. הפוטנציאל אדיר אבל ברוב המקרים משה הולך שם לאיבוד. השיר הפותח "Avenida Revolucion" הוא שיר פוליטי על הצרות בגבול מקסיקו/אמריקה. סטריאני כתב את המוזיקה והקליט את חלקי הגיטרה שלו כדמו. הוא חשב ששאר חברי הלהקה לא יאהבו אותו. הוא חזר מסיבוב ההופעות שלו והופתע לגלות שהם כבר הקליטו בס, תופים ושירה על הדמו. הקטע "Down the Drain" נכתב באופן ספונטני באולפן. סטריאני היה אמור לנגן ללהקה שיר חדש שכתב. הוא בדק את כיוון הגיטרה שלו וניגן ריף בלוזי רק כדי להתחמם. צ'אד התחיל לנגן קצב על הריף וסמי שאל את ג'ו "זה השיר החדש?" והתחיל לכתוב את המילים במקום. הם המשיכו לג'מגם ובסוף שאלו את המפיק אנדי ג'ונס, "האם הקלטת את זה?" התשובה הייתה "כן". הסופרגרופ הזה אומנם יצא לסיבוב הופעות יחד, אבל הלוז הצפוף של כל אחד מארבעת החברים לא איפשר להרכב הזה להחזיק מעמד הרבה זמן. באוקטובר 2009, חזר Chad Smith לזרועות ה- "Red Hot Chili Peppers" כדי להתחיל לעבוד על אלבום האולפן העשירי שלהם, מה שבסופו של דבר גרם ל- "Chickenfoot" להיכנס להפסקה זמנית קצרה. ההרכב חזר לעבוד על האלבום השני בשנת 2010, לאחר שחרור האלבום "I'm with You" של ה- "Red Hot Chili Peppers". האלבום "Chickenfoot III" שוחרר בסופו של דבר בספטמבר 2011, אבל כבר ביוני 2016 אמר Chad Smith שיש לו ספקות לגבי הישרדותה של הלהקה בגלל לוחות הזמנים העמוסים שלהם, אך עד למועד זה לא הודיעה הלהקה על התפרקותה באופן רשמי. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

יש לו חיוך של ילד, חוש הומור של קומיקאי, כינוי של "דוב איכפת לי", אבל שלא תטעו, כל מכת תוף שלו מקפיצה את השעונים בתחנות הססמולוגיות ברחבי הגלובוס. (Photo: drummagazine.com) קוראים לו Nicko McBrain והוא חוגג היום יומהולדת. אז בואו נספר עליו קצת. 1. הוא נולד בפרבר של לונדון ה- 5 ליוני 1952 בשם Michael Henry "Nicko" McBrain. 2. את הכינוי Nicky נתנו לו הוריו על שם הדוב Nicholas אשר היה לו בילדותו. 3. כבר בגיל 10 הוא החל לתופף על מערכת תופים מאולתרת שהרכיב לעצמו בבית מסירים, מחבתות ושאר כלי מטבח. 4. שנה לאחר מכן אביו קנה לו את מערכת התופים הראשונה והוא החל ללמד את עצמו לנגן כשתיפף שירים של הביטלס והרולינג סטונס. 5. בגיל 14 הוא כבר החל לנגן בפאבים עם להקות מקומיות. 6. לאחר לימודי התיכון הוא החל ללמוד הנדסה ב- "Southgate Technical College". 7. את שכר הדירה שלו במהלך לימודיו הוא מימן כששימש כנגן סשנים שכיר באולפנים. 8. הלהקה הרצינית הראשונה בה היה חבר היתה "The 18th "Fairfield Walk ששינתה מאוחר יותר את שמה ל- "Peyton Bond", זו היתה להקת קאברים. 9. ההקלטה הראשונה בה השתתף היתה בשנת 1973, זה היה סינגל בשם "Nice One Cyril" של "Cockerel Chorus". 10. באותה שנה השתתף בהקלטה הרצינית הראשונה שלו. זה היה באלבום הבכורה של הגיטריסט האנגלי Gordon Giltrap. 11. ניקו המשיך ללוות את גורדון גם באלבומיו הבאים ובשנת 1978 הקליט עימו אלבום בשם "Fear Of The Dark" (ממש כמו של הלהקה אליה יצטרף בהמשך). 12. הפונט בו נעשה שימוש באלבום "Fear Of The Dark" של גילטארפ מזכיר מאוד את הפונט בלוגו של "איירון מיידן". ראו כאן: 13. בשנת 1975 הצטרף להרכב "Streetwalkers" עימו שחרר שני אלבומים, "Downtown Flyers" משנת 1975 ו- Red" Card" בשנת 1976. 14. בהמשך הצטרף להרכב של הגיטריסט הקנדי Pat Travers וגם איתו שחרר שני אלבומים בשנת 1977. 15. באותה שנה שחרר עם ההרכב "Blazer Blazer" את הסינגל "Cecil B. Devine". (Photo: Heavymetalrarities.com) 16. ניקו המשיך את הטיול הבינלאומי שלו כשהצטרף להרכב ההארד רוק הצרפתי "Trust" ושחרר עימם את האלבום "Marche ou Crève" בשנת 1981. 17. בשנת 1982 הוא קיבל הצעה לה לא יכל לסרב. בדצמבר אותה שנה הוא החליף את המתופף Clive Burr בלהקת "Iron Maiden". 18. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא ניגן עם הלהקה. הוא החליף את קלייב בהופעה טלוויזיונית שנערכה בחודש אפריל אותה שנה, הואיל וקלייב לא הרגיש טוב. באותה הופעה ניקו עטה מסיכה של אדי, ככל הנראה כדי שלא יזהו שהוא מתופף מחליף. 19. מאז שהחליף את קלייב ניקו הוא חבר קבוע בלהקה ושחרר עמה 14 אלבומי אולפן, אחד מהם כפול. 20. כבר בשיר הראשון מהאלבום הראשון אותו הקליט עם הלהקה "Piece of Mind", התגלתה יכולת התיפוף המדהימה שלו. הוא סירב לתופף עם דאבל בייס דרום, את הכל ביצע עם פדאל בייס דרום אחד ומעברי טמטמים מהירים. 21. באותו אלבום התגלה גם חוש ההומור שלו. בסיום השיר "The Trooper" ולפני הקטע "Still Life" קיים קטע דיבור קצר המושמע לאחור, אשר נוצר כלעג וזלזול של הלהקה באותם אלה שהאשימו אותה בשטניזם, לאחר צאת האלבום "The Number Of The Beast". בקטע נשמע ניקו מנסה להישמע כמו השחקן הבריטי, ג'ון בירד, שמחקה את הדיקטטור "אידי אמין". בהקלטה אומר מקבריין את המילים הבאות, כשהן מושמעות לאחור: “What ho said the t'ing with the three 'bonce,' do not meddle with things you don't understand” 22. מקבריין למעשה מעולם לא השתמש בדאבל בייס דרום, למעט מקרה אחד, בשיר "Face in the Sand" מהאלבום "Dance of Death". 23. ניקו כתב שיר אחד ל"איירון מיידן" הוא נקרא "New Frontier" ומופיע באלבום "Dance of Death". 24. בשנת 1991 הוא שחרר וידאו הדרכה למתופפים בשם "Rhythms of the Beast". 25. בשנת 1991 הוא השתתף בפרוייקט הסופרגרופ "WhoCares" עם איאן גילאן, טוני איומי ועוד. 26. אולי תופתעו לגלות, אבל גם לניקו מקבריין יש רישיון טיס לא רק ל"ברוס הגדול מכולם" - Bruce Dickinson. 27. הוא מטורף על מכוניות יגואר. בשנת 2012 החברה יצרה עבורו דגם מיוחד לפי ספסיפיקציות ודרישות שהוא העביר להם. (Photo: Lessentiel.lu) 28. בשנת 2018 הוא פתח במנצ'סטר חנות למכירת ציוד למתופפים בשם "Drum One". 29. כשהוא לא בטורים עם מיידן הוא מתחזק את הפרויקט הצדדי שלו בשם McBrain Damage הידוע גם כ “The McBrainiacs” יחד עם הבסיסט Dave "The Beast" Spitz שניגן עם "בלאק סאבאת'" באלבום "Seventh Star" והיה חלק מההרכב של "Great White". 30. הוא הבעלים של מסעדה בפלורידה, ארה"ב, בשם "Rock ‘N’ Roll Ribs". 31. בינואר 2023 הוא עבר אירוע מוחי שהשאיר אותו משותק בצד ימין. הוא עבר חודשים של פיזיותרפיה אינטנסיבית ותוך שלושה חודשים חזר לכושר, אבל בכל זאת הוא מודה שיש שירים של "איירון מיידן" שהוא לא מסוגל לנגן. 32. בשנת 2024 הוא פתח בסיבוב הופעות קצר בפלורידה עם פרויקט "TITANIUM TART" שלו, שלדבריו היא לא להקת מחווה אלא "celebration band of Iron Maiden". למרות השבץ שעבר ניקו המשיך להופיע עם "איירון מיידן" עד לסיום סיבוב ההופעות "The Future Past". ניקו ערך את הופעתו האחרונה עם הלהקה ב- 7 לדצמבר 2024 והודיע על פרישתו לאחר 42 שנים בשורותיה. הוא ציין שהפרישה היא רק מהופעות וכי הוא ימשיך להיות חלק מהלהקה, כמו גם לנהל פרויקטים אחרים הקשורים לעולם התיפוף. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 ביוני 1979 "Dire Straits" הוציאו את אלבומם השני, "Communiqué". האלבום "Communiqué" הינו האלבום האחרון בהשתתפות David Knopfler, שעזב את הלהקה במהלך הקלטת אלבומה הבא - "Making Movies" עקב מחלוקות יצירתיות עם אחיו - Mark Knopfler. האלבום הזה הוא גם האחרון שהוקלט על-ידי ההרכב המקורי של הלהקה. אם תבקשו מאיתנו להסביר למה אנחנו כל-כך אוהבים את האלבום הזה, אז כנראה שהסיבה תהיה "הסאונד הייחודי ואיכות ההפקה המופתית שלו". האלבום הזה היה אחד המועדפים על ידי הסטריאו, אשר עשו באלבום המצוין הזה (וכמובן גם באלבום "The Dark Side Of The Moon") כדי להדגים את היכולות של מערכות הסטריאו המתקדמות אותם הם מכרו. נשמע לכם מוזר? פשוט תגבירו את עוצמת הווליום במערכת הסטריאו Hi-Fi שלכם לצלילי "Where Do You Think You're Going?" ותבינו בדיוק למה אנחנו מתכוונים. למרות שיצא ב-1979, לאלבום הזה יש איכות סאונד מרשימה ביותר שלא מביישת את ההפקות המתקדמות של ימנו. הוא מציע חווית האזנה דינמית עם הפקה מושלמת שנשמעת כל-כך ברורה, חיה ורלוונטית גם היום. האלבום הופק על-ידי Barry Beckett ו- Jerry Wexler, שתי דמויות אגדיות מ"Muscle Shoals Sound Studio", שאחראים על כל היופי הזה. ל- "Communiqué" יש סאונד מלוטש ומעודן. איכות ההפקה של השניים פשוט ללא דופי. היא לוכדת את הביצועים המדהימים של הלהקה כאשר כל כלי מוזיקה וערוץ שירה נלכדו בבהירות, בדיוק ובחום. האלבום משדר אווירה נינוחה, המשקפת להקה רגועה ובטוחה יותר בעצמה, בהשוואה לאלבום הבכורה שלה. בעקבות אלבום הבכורה שלהם "Dire Straits", שהציג את הלהיט האיקוני "Sultans of Swing", הגיטריסט והסולן Mark Knopfler, יחד עם חבריו ללהקה, הוציאו תחת ידם אלבום שאמנם לא הצליח מבחינה מסחרית כמו אלבום הבכורה שלהם, אבל בהחלט מבסס את המוניטין שלהם ביצירת מוזיקת רוק קלה ואינטליגנטית. לאחר שסיימה את סיבוב ההופעות "Dire Straitblends Tour" ב-18 בנובמבר 1978, התחילה הלהקה לעבוד על הקלטת "Communiqué". מפגשי ההקלטות התקיימו על פני פחות משבועיים, החל מ-28 בנובמבר ועד 12 בדצמבר 1978, באולפני "Compass Point" שב- Nassau, איי הבהאמה. האלבום עבר מיקס בינואר 1979 ב- "Muscle Shoals Sound Studio" שבאלבמה. כאשר Barry Beckett ו- Jerry Wexler, מ- "Muscle Shoals Sound Studio" מובילים את ההפקה המופתית. בקט (שזכה בתור B. Bear) גם תרם נגינת קלידים לחלק מתשעת הרצועות של האלבום. מעבר לסאונד האדיר ולהפקה המושלמת, אחד ההיבטים הבולטים הנוספים של "Communiqué" הוא המוזיקליות המעולה של כל אחד ואחד מחברי הלהקה. נגינת הגיטרה הייחודית של Mark Knopfler כובשת כתמיד, מאופיינת בקווים הנקיים והמלודיים ובסולואים המורכבים והמעלפים שלו. חטיבת הקצב, המורכב מ- John Illsley בבס ו- Pick Withers בתופים, מספק בסיס יציב, מוצק, אך עם זאת מאופק שמאפשר לעבודת הגיטרות של Mark Knopfler. בנוסף, גיטרת הקצב של David Knopfler מוסיפה עומק לסאונד המדהים ממילא של הלהקה. האלבום שמשלב בצורה מושלמת השפעות של רוק, קאנטרי ורגאיי, נפתח עם "Once Upon a Time in the West", קטע אדיר ומעט מהורהר עם ריף הגיטרה הכל-כך אייקוני, המילים המופנמות שלו, נגיטת הגיטרה המהפנטת והקול הייחודי והרגיש של Mark Knopfler. אחריו מגיע "News" עם עבודת הגיטרה היפה של האחים קנופלר. שיר כל-כך יפה, רך ומלטף, ואנחנו יכולים להישבע שאם תגבירו את הווליום ותעצמו את עיניים, תרגיש כאילו הלהקה כולה נמצאת שם איתכם בחדר ומנגנת במיוחד בשבילכם. הקטע השלישי "Where Do You Think You're Going?" הוא עוד רצועה בולטת באלבום, המציגה את יכולת הכתיבה של קנופלר ואת הטווח הדינמי של הלהקה. השיר הולך ונבנה אט אט, החל מאינטרו עדין והמופנם ועד לקרשנדו עוצמתי ודינמי. הסאונד כאן כל-כך נקי, שאפשר ממש לשמוע כל החלקה על צוואר הגיטרה וכל נשימה של קנופלר - פשוט שיר מדהים והפקה מושלמת. שיר הנושא "Communiqué" מגיע מיד לאחר מכן עם אווירה הונקי-טונקית, אבל הוא לוקח כיוון מוזיקלי שונה אחרי האינטרו היפייפה. הקטע "Lady Writer", הוא הסינגל המוביל מהאלבום ואחד מהרצועות היותר קצביות באלבום. הוא כולל ליין גיטרה קליט, סוחף ומדבק. לשיר הזה יש את כל המרכיבים הנמצאים באלבום הבכורה של הלהקה, ובקלות יכול היה לשמש אאוטייק ממנו. השיר נוצר בהשראת סופרת שמארק קנופלר ראה בטלוויזיה, לפי ההשערה מדובר ב- Marina Warner, הידועה בכתביה על מרי הבתולה. השיר הגיע למקום ה-45 במצעד הבילבורד הוט 100 ולמקום ה-51 במצעד הסינגלים הבריטי. שתי רצועות נוספות הראויות לאיזכור הן "Portobello Belle" ו-"Single-Handed Sailor", הראשונה עם סאונד קצת יותר פולקי והשניה קצת יותר מחשמלת וקצבית. האלבום מסתיים עם "Follow Me Home" הבלוזי שמותיר לנו טעם של עוד מהמוזיקה המהפנטת הזו. ל- "Communiqué" אין אולי את ההילה של אלבום הבכורה "Dire Straits", אבל הוא המשך מצוין וראוי שמציג את הצמיחה והרבגוניות של הלהקה. הוא אלבום "מתגמל". ככל שתעמיקו בו בהאזנות חוזרות ונשנות, יחשפו באוזניכם יותר ויותר מהניואנסים והדקויות שלו. לחובבי "Dire Straits" או לכל מי שמעריך סאונד נהדר, הפקה מופתית ומוזיקת ​​רוק כתובה היטב עם מגע של תחכום, "Communiqué" הוא אלבום חובה והוא עדות ליכולת של "Dire Straits" ליצור מוזיקה נגישה, אך גם מתוחכמת מבחינה אמנותית. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 ליוני 2022 הוציאה "Wolfsbane" את אלבומה החמישי "Genius". להקת האם של Blaze Bayley חוזרת עם אלבום אולפן ראשון מזה עשור, אחרי "Wolfsbane Save the World" אשר יצא בשנת 2012. כזכור, Blaze Bayley המוכר מלהקת "Iron Maiden" החל את הקריירה המוזיקלית שלו עוד בשנת 1984, כאשר הצטרף ללהקת "Wolfsbane". אלבומה הראשון של הלהקה - "Live Fast, Die Fast" שוחרר בשנת 1989 ומאז השתתף ביילי בעוד שלושה אלבומי אולפן של הלהקה. מעניין שמאז הקמתה שומרת "Wolfsbane" על ההרכב המקורי שלה, אשר מונה מעבר לבלייז את הגיטריסט Jason Edwards, הבסיסט Jeff Hateley והמתופף Steve Danger. השירים נעים ברובם באזור הנוחות של "הארד רוק" עם נגיעות קלות של פאנק ומטאל. אהבנו את השילוב בין ספיד מטאל לפאנק בשיר הפתיחה "Spit It Out", את ההארד רוק של "Impossible Love" שלרגעים נשמע כמו שילוב של "בון ג'ובי" ו"ואן הלן" של ימי David Lee Roth, ואת הפאנק-פופ בפזמון של "Zombies" ו- "Good Time". רשימת השירים: 1. Spit It Out 2. Zombies 3. Impossible Love 4. Rock the Boat 5. Small Town Kisses 6. Things Are Getting Better 7. Good Time 8. Rock City Nights 9. Running Wild 10. I Was Born in '69 להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4 ליוני 1984 הוציא Bruce Springsteen את אלבומו השביעי "Born in the U.S.A". זה האלבום שסימן את שיא ההצלחה המסחרית של Bruce Springsteen, עם מכירות של 30 מיליון עותקים ברחבי העולם. האלבום שהה 84 שבועות רצופים בעשריה הראשוה של מצעד הבילבורד. 7 מתוך 12 השירים באלבום הפכו לסינגלים מצליחים וללהיטים בטופ 10 של הבילבורד האמריקאי, מה שהופך אותו לאחד האלבומים המצליחים בכל הזמנים. סיפור ההצלחה של האלבום הזה מתחיל אי שם בשנת 1980 אז ספרינגסטין חווה הצלחה מסחרית עצומה עם האלבום הכפול "The River". ספרינגסטין כינה את האלבום הזה כ"שער" לכתיבה העתידית שלו. בשנת 1981, ספרינגסטין התבקש לכתוב מוזיקה לסרט שאמור היה להיקרא "Born In the U.S.A". זה היה בזמן שעבד על אלבומו הסולו שלו "Nebraska", אשר שאב לא מעט מהסיפורים וההשראה של האלבום "The River". ספרינגסטין לקח את הלחן שכתב לסרט ומיזג אותו לשיר בשם “Vietnam", שיר אותו התכוון לכלול באלבום "Nebraska" משנת 1982. ואולם, בסופו של דבר הסרט "Born In the U.S.A" יצא לאקרנים רק בשנת 1987 ונקרא "Light of Day", מה שהשאיר את ספרינגסטין עם שיר בשם "Born In the U.S.A" שעוסק בקשיים שחוו החיילים יוצאי מלחמת וייטנאם עם חזרתם הביתה. זה היה השיר הראשון שנכתב לאלבום. מעניין לציין שזה לא היה השיר היחיד מהאלבום אשר נכתב עוד לפני הוצאת האלבום "Nebraska". הסשנים לאלבום "Born in the U.S.A" התחילו למעשה עוד בחודש ינואר 1982, כתשעה חודשים לפני מועד יציאת האלבום "Nebraska". יותר מכך, רוב השירים באלבום "Born In the U.S.A" הוקלטו עוד לפני שהאלבום "Nebraska" יצא לאור, הם פשוט לא התאימו לאווירה ולנושאי הכתיבה של "Nebraska". לא הרבה יודעים אבל ספרינגסטין כתב קרוב ל- 70 שירים לאלבום, כאשר רק 12 מהם מצאו את דרכם אל תוך "Born In the U.S.A". חלקם נכנסו לאלבומים אוסף וקטעים נדירים וחלק אחר יצאו כבי-סיידים, כמו "Pink Cadillac", שהפך ללהיט בפני עצמו. סוד ההצלחה של ".Born In The U.S.A" הוא כנראה בשילוב בין הסגנון המוזיקלי לנושאי הכתיבה ואת זה ניתן ללמוד כבר מהשניות הראשונות של האלבום. צליל הסינתסייזר של Roy Bittan ומכות תוף הסנייר של Max Weinberg, החברים הוותיקים ב- "E Street Band" חושפים את הסוד הגדול של האלבום. לחנים קליטים ומלודיים, מנוגנים עם סאונד עשיר ומעודכן, עטופים בהפקה פופ-רוק מושלמת, הרחוקה שנות אור מצלילי הפולק המלנכוליים של האלבום הקודם. עכשיו תוסיפו על זה את נושאי הכתיבה שנתקעים כמו חץ בליבה של החברה האמריקאית והרי לכם מתכון מנצח. השילוב המנצח הזה עובר כחוט השני בין רוב שירי האלבום ולכל הפחות בין כל שבעת הסינגלים ששוחררו מתוכו. את הסינגל הראשון "Dancing in the Dark" כתב ברוס מתוך תסכול, על הקשיים לכתוב שיר שיהיה "להיט". באופן אירוני זה הפך להיות הלהיט הכי גדול שלו בארה"ב. זה היה השיר האחרון שנכתב לאלבום, אחרי שהמנהל של ספרינגסטין Jon Landau דרש ממנו "להיט". למרות שהיו לו כבר כ- 70 שירים מוכנים, ברוס כתב את השיר עוד באותו הלילה, שכן לנדאו לא היה מרוצה, הוא רצה את "הלהיט" שיהפוך את ספרינגסטין לסופר אליל כי אליל הוא כבר היה. לנדאו וספרינגסטין קיבלו את זה דרך השיר עם ריף הסינתסייזר הקליט ששוחרר עוד לפני יציאת האלבום, במאי 1984. השיר הזה גם זיכה את ספרינגסטין בגראמי הראשון שלו, עם קליפ שנחרש ב- MTV, הכולל את הופעת הבכורה של השחקנית Courtney Cox (מהסידרה "חברים"), אותה הוא העלה לבמה ורקד איתה. אחרי ה"להיט" הזה כבר לא היה לאמריקה שום סיכוי. היא נשבתה בקסמיו של הבוס. כשלושה חודשים אחר כך, משחרר ברוס את "Cover Me" שיר פופ מוגש על מצע רוק ובלוז, עם הגיטרות המזיעות של הבוס ו- Steven Van Zandt ועבודת הבס ה"כשרונית" של Garry Tallent. ספרינגסטין כתב את השיר במקור עבור Donna Summer, אבל המנהל שלו, Jon Landau, דרש לכלול אותו באלבום. דרש וצדק! השיר נכנס לעשרייה הראשונה במצעד הבילבורד. כשהסינגל הרביעי משוחרר מהאלבום (השלישי היה שיר הנושא) לכולם כבר היה ברור, הבוס הוא הדבר החם ביותר במוזיקה באותה שנה. מה זה חם? הוא פשוט "עולה בלהבות". "I'm on Fire" היא בלדה פשוטה אך עוצמתית. זה אחד השירים הראשונים שהוקלטו לאלבום ומקורו בג'אם סשן מאולתר בין Bruce Springsteen, הקלידן Roy Bittan והמתופף Max Weinberg. ההפקה פשוט מושלמת ומינימליסטית. שטיחי קלידים ונגיעות גיטרה, המכות הקלות על הרים של תוף הסנייר וטכניקת ההברשה הופכים את השיר הזה ליצירת מופת. הסינגל החמישי "Glory Days" חוזר על הנוסחה המושלמת המשלבת בין צלילי הסינתסייזר הקליטים לרוק הגיטרות. ספרינגסטין שר כאן על מפגש מקרי עם חבר ותיק שהיה שחקן כוכב בייסבול בתיכון. המפגש המתואר אכן קרה במציאות. השחקן הוא Joe DePug, שהיה חבר כיתה של ספרינגסטין ושיחק איתו בקבוצת הבייסבול. השניות הראשונות של "I'm Goin' Down", הסינגל השישי מתוך האלבום, בוודאי יזכירו לכם את "דייר סטרייטס", גם ההמשך לא ממש רחוק משם והוא כולל סולו סקסופון מעניין של Clarence Clemons. למרות שהסינגל יצא רק ב-27 באוגוסט 1985 (למעלה משנה לאחר יציאת האלבום), הוא הוקלט עם "E Street Band" עוד בחודש מאי 1982. הסינגל האחרון ששוחרר מהאלבום מחזיר את ספרינגסטין לשורשים. "My Hometown" עוסק בחוויותיו של ספרינגסטין וזכרונותיו מעיר הולדתו "Freehold" ניו ג'רזי. לברוס אין הרבה דברים נחמדים להגיד על המקום. המילים הן דיוקן עגום של חיי מעמד הפועלים בעידן הנשיא רונלד רייגן, כאשר ערים קטנות רבות קרסו תחת הנטל הכלכלי. ספרינגסטין מתאר בשיר זה סגירת מפעל ("They're closing down the textile mill..."), הנבואה הזאת הגשימה את עצמה, כאשר "3M Company" סגרה את המפעל בעיר הולדתו בשנת 1985. האלבום הזה הזניק את הקריירה המצליחה ממילא של ספרינגסטין כאשר השיר "My Hometown" מבסס את מעמדו כשופר של "מעמד הפועלים" בארה"ב. עם ההצלחה חסרת התקדים הזו, ספרינגסטין יצא לסיבוב הופעות הגדול ביותר שלו עד אותה עת. הסיבוב הזה הוליד סט של חמישה תקליטים בשם "Live/1975–85", אשר רק הוכיח לשאר העולם את מה שהמעריצים שנכחו בהופעותיו כבר ידעו. ספרינגסטין הוא ה"בוס"!!! והיד? מה עם היד על העטיפה האייקונית? האם המחאה של ספרינגסטין הובילה אותו להשתין על הדגל המקודש? אנחנו ניתן לכם להחליט אחרי שתאזינו לאלבום. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אנחנו נדרשים לא פעם בסיקורים שלנו לשאלה על הלגיטימציה באבולוציה שעוברת המוזיקה של הרכב כזה או אחר במהלך תקופת חייו. לשאלה מה נחשב בעיני המאזינים כהתפתחות טבעית וחדשנות מבורכת, ומה נתפס על-ידי אחרים כהתדרדרות, התמסחרות ואפילו במקרים מסויימים כבגידה. אין תשובה חד משמעית לשאלות הללו, ואנחנו לא חושבים שתמיד אפשר למצוא היכן עובר הקו הדקיק שבין גאונות להתמסחרות, בין צל"ש לטר"ש. מה שבטוח הוא שתמיד קיים מתח בין הרצון של האומן למכור כמה שיותר לבין השאיפה ללכת עם האמת המוזיקלית שלו. היום אנחנו מעוניינים לפתוח את הנושא הזה לדיון ולשמוע את דעתכם. יש לנו תחושה שהאלבום נושא הסיקור, הינו אחד מהאלבומים שלגביו חוסר ההסכמה באשר לשינוי המוזיקלי שעברה הלהקה הוא בין הגדולים שקיימים. אנחנו מדברים על "Load" אלבום האולפן השישי ומעורר המחלוקת של "Metallica" אשר שוחרר ב-4 ליוני 1996. אם ה"אלבום השחור" משנת 1991 סימן נקודת מפנה בצליל של מטאליקה, האלבום הזה כבר פירק לגורמים את ה- DNA של הלהקה, עם השפעות של אלטרנטיב, בלוז, רוק דרומי ואפילו קאנטרי. זה אלבום האולפן הארוך ביותר של הלהקה אשר נושק ל- 79 דקות. החומר לאלבום נכתב יחד עם החומר לאלבום "Reload" ששוחרר שנה לאחר מכן. הכוונה המקורית היתה לשחרר אלבום כפול, אך הקלטה של כמות כה גדולה של שירים הנפרשים על פני דקות ארוכות גרמה ללהקה ולמנהליה להחליט לשחרר בשלב ראשוני את האלבום "Load", כשהלהקה תמשיך להקליט את יתר השירים שישוחררו באלבום הבא. באופן חריג ליתר אלבומיה של הלהקה, האלבום "Load" כולל שלושה שירים שקטים יחסית "Hero of The Day", "Bleeding Me" ו- "Mama Said". (Photo: rockcelebrities.net) זה גם האלבום הראשון של הלהקה בו יש אך ורק שלושה כותבי שירים. James Hetfield כתב את מילות כל השירים, כאשר את המוזיקה הוא כתב יחד עם Lars Ulrich בשיתוף עם Kirk Hammett אשר השתתף בתיבת המוזיקה לשישה מתוך 14 השירים. לאלבום יש ווייב מאוד כבד ואפל. הדבר נעוץ בשתי סיבות עיקריות. ראשית, זה האלבום הראשון של הלהקה בו כל השירים הוקלטו כשהגיטרות של ג'יימס וקירק מכוונות למטה בכיוון E-Flat. חלק מהריפים כאן יזכירו לכם אפילו את בלאק סבאת', קחו לדוגמא את "2X4". שנית, חלק גדול מהשירים עוסקים במוות, התמכרות ודיכאון. "Bleeding Me", "Mama Said", ו- "Until It Sleeps" הושפעו ממותה של אמו של הטפילד, "Thorn Within" ו- "Poor Twisted Me" עוסקים בדכאונות שלו, "The House Jack Built" ו- "Cure" עוסקים בהתמכרות לאלכוהול וסמים והשיר "The Outlaw Torn" הושפע ממותו של Cliff Burton. מעניין לציין שהשיר קוצץ בדקה לערך על מנת לאפשר לשחרר את "Load" כאלבום יחיד. גירסה מלאה של השיר ניתן למצוא בבי סייד לסינגל "The Memory Remains" שם הוא מגיע ל- 10:48 דקות. אם לא היה די בשינוי המהותי בסגנון המוזיקלי, הוויב הכללי, נושאי הכתיבה, והפזילה של הלהקה לכיוון המיינסטרים, הרי שאלבום לווה גם בשינוי במראה החיצוני של כל חברי הלהקה שבחרו להיפרד משערם הארוך. השינוי התפרש אצל חלק מהמעריצים כבגידה וכזלזול, אך לא רק. מייק אינז מלהקת "Alice in Chains" רשם על גיטרת הבס שלו את המשפט "Friends Don't Let Friends Get Friends Haircuts..." , במהלך הופעת האנפלאגד של אליס בה התארחו חברי "מטאליקה". לעומת זאת, היו כאלה שברכו על השינוי וסברו כי מדובר בשינוי והתפתחות לגיטימיים העדיפים על-פני סטגנציה ועמידה במקום. ועכשיו הגיע תורכם, אנחנו באמת סקרנים לשמוע מה דעתכם על השינוי. אם בא לכם להיזכר לפני שאתם מגיבים, כנסו ל: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4 ליוני 2007 שחררה "Dream Theater" את האלבום התשיעי שלה "Systematic Chaos". נראה כי שם האלבום מציג בצורה מדויקת את מה שהוא גרם לנו להרגיש - "כאוס סיסטמטי" ובלבול גדול. תחושות שהתשנו מהאזנה להאזנה, ונעו בין אהבה והערצה ועד לאכזבה ואדישות. בדומה לפוסט על האלבום "Load" של "Metallica" שיצא היום בשנת 1996, אנו סבורים שהאלבום הזה התקבל בתחושות מעורבות אצל בסיס המעריצים של הלהקה ואפילו גרם למחלוקת גדולה. היו כאלה מבין המעריצים הוותיקים של הלהקה שסלדו מחוסר החדשנות ומהסטגנציה של הלהקה, אשר עשתה כאן שימוש ממוחזר בכל הטריקים והשטיקים, המוכרים והלעוסים בהם השתמשה כבר בעבר, והיו כאלה שקידמו בברכה את העובדה שהלהקה נותרה נאמנה לעצמה ולסגנון שלה. לזכותה של הלהקה ייאמר כי היא לא ניסתה לגמד את עניין "החזרה העצמית" והעובדה שהלכה למעשה העניקה למאזין "עוד מאותו דבר". בראיון שקיים Mike Portnoy עם אתר "Tama.com" הוא תיאר את האלבום ככזה שמכיל את כל האלמנטים שאנשים מצפים להם מאלבום של "דרים ת'יאטר". ובמילותיו הוא עצמו: "Heavy and technical, powerful and dynamic, all of the elements that people kind of expect out of a Dream Theater album" אנחנו חייבים להודות ש"הכאוס" הפנימי בכל הקשור לאלבום הזה נמשך אצלנו עד היום, אבל כמו ההנאה מ"סחוג", שלמרות שהוא צורב ושורף אתה ממשיך לאכול אותו, אנחנו מצליחים ליהנות מאוד מהאלבום הזה למרות ה"צריבות" שאנו מקבלים במהלך ההאזנה. למה "צריבות"? כי גם אנחנו חושבים שהלהקה הלכה שבי אחר מה שמצופה ממנה ואיבדה בדרך את הנועזות והחדשנות, עוד אי שם באלבום "Train of Thought". היא היתה עסוקה יותר מידי בשמירה על המצב הקיים ושכחה שמה שהביא אותה לגדולה היא החשיבה מחוץ לקופסא. בניסיון לשמר את הקיים, לא היססה הלהקה להעתיק מעצמה, אבל יותר מכך היא לא חששה להשאיל מאחרים. כל "השאלה" שכזאת (ויש כאן לא מעט) גורמת לנו עד היום ל"צריבה" אבל משום מה, כמו שאמרנו זו צריבה שבדומה ל"סחוג" אתה בסופו של דבר נהנה ממנה. דוגמאות לאותן "צריבות" ניתן למצוא בין היתר בהעתקות מריפים של "Metallica", בשירה במהלך הבתים בשיר "Constant Motion" שממש מזכירה את השירה של James Hetfield, בריף בשיר "The Dark Eternal Light" שנשמע כמו ריף שכתב Dimebag Darrell מלהקת "Pantera", בפלירט עם נו-מטאל וראפ-מטאל א-לה "Linkin Park" בשיר "Prophets Of War" שהפתיחה שלו מתכתבת בכלל עם "Muse" ולרגעים גם הזכיר לנו קצת את "Ayreon", בהשאלות הברורות, מ- "Porcupine Tree" כולל השירה של Steven Wilson בשיר "Repentance" שלקראת הסיום מקיים את האימרה "הגונב מגנב פטור" עם השאלות ברורות מ- "Pink Floyd" ועם קטעי דקלום שיחזירו אתכם לאלבום "Caress Of Still"של להקת "Rush" ועוד ועוד. וכמו שאתה מפתח עמידות לסחוג עם השימוש הגובר בו, גם כאן ההאזנות החוזרות ונשנות לאלבום הזה מטשטשות את עוצמת הצריבה ומתחתיה מתגלה אלבום מקסים עם לחנים מצוינים ומלודיים ועם יכולת נגינה וירטואוזית ומדהימה, כמו שרק חברי "דרים ת'יאטר" יכולים לספק ומשתקפת היטב כבר באינטרו הארוך לשיר הפתיחה "שומט הלסתות" "In the Presence of Enemies - Part I". למרות שניתן אולי להאשים את "דרים" בחוסר מעוף וחדשנות, לא היינו מוכנים לוותר על האלבום הזה ועל שירים כמו Forsaken", עם הלחן הממיס והמלודיה המצמררת, "Constant Motion" ששוחרר כסינגל הראשון מהאלבום ושיועד בתחילה להיות בכלל אינסטרומנטאלי, "Repentance" שמהווה חלק מסאגאת "Twelve-step Suite" של פורטנוי ומתארחים בו אומנים רבים כמו Mikael Åkerfeldt, Jon Anderson, David Ellefson, Steve Hogarth, Neal Morse, Joe Satriani, Corey Taylor, Steve Vai, Steven Wilson, הקטע האפי "The Ministry of Lost Souls" ועוד. ועכשיו תוציאו את הסחוג מהמקרר והצטרפו אלינו לארוחה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4, 1982, "Genesis" הוציאו את אלבום ההופעה השלישי שלהם "Three Sides Live". עד שנת 1982, "Genesis" השלימה את אחד השינויים המרשימים ביותר בתולדות הרוק. עשור קודם לכן היא נחשבה לחלוצה של הרוק המתקדם, תחילה תחת הנהגתו של Peter Gabriel ובהמשך כקולקטיב דמוקרטי יותר בהובלת Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford. עם "Abacab" בשנת 1981, הלהקה בחרה במודע לפשט את הצליל שלה, לאמץ מבנים קצרים יותר, מקצבים מודגשים יותר וסגנון הפקה עכשווי יותר. "Three Sides Live" מתעד את הרגע שבו השינויים הללו הגיעו לבשלות מלאה על הבמה. האלבום הורכב לאחר ש "Genesis" סיימה את סיבוב ההופעות העולמי הנרחב של 1981 לקידום האלבום "Abacab". לאחר סיום הסיבוב בדצמבר 1981, חברי הלהקה יצאו להפסקה של שמונה חודשים, שבמהלכה Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford התמקדו בפרויקטי הסולו שלהם. במהלך התקופה הזו נבחרו הקלטות מסיבובי ההופעות של 1980 ו- 1981, מה שהוביל ליצירת אחד מאלבומי ההופעה המצליחים ביותר מבחינה מסחרית בקריירה של הלהקה. ההופעות באלבום מציגות את שלישיית הליבה של הלהקה Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford לצד נגני ההופעות, המתופף הוותיק של ההרכב החי Chester Thompson והגיטריסט והבסיסט Daryl Stuermer. בשלב זה כבר הפכו Thompson ו- Stuermer לחלק בלתי נפרד מהצליל החי של הלהקה. תרומתם אפשרה ל- "Genesis" לשחזר בנאמנות את העיבודים המורכבים יותר ויותר של הקלאסיקות הפרוגרסיביות לצד החומרים החדשים, מבלי לאבד את העוצמה שנדרשה מלהקת אצטדיונים. בניגוד ל- "Seconds Out" המורכב והרחב יותר, "Three Sides Live" מציג להקה ממוקדת, חדה ודינמית יותר מבחינה קצבית. ההשפעה של "Abacab" מורגשת לכל אורכו. השירה של Phil Collins נמצאת במרכז הבמה. הוא מלווה את עצמו לעיתים בתוף מרים ובקטעים האינסטרומנטליים הוא לוקח את השליטה בעמדת התופים לצד תומפסון. Tony Banks משתמש יותר ויותר בסינתיסייזרים כדי ליצור אווירה וצבע במקום שכבות עבות של עיבודים תזמורתיים. עבודות הגיטרה והבס של Mike Rutherford משרתת לרוב את הגרוב והקצב יותר מאשר נטילה של ההובלה. רצף הפתיחה של "Turn It On Again", "Dodo" ו- "Abacab" מדגים מיד את המיקוד החדש של הלהקה. "Turn It On Again" נשען על משקל קצבי יוצא דופן ומקבל אנרגיה נוספת מול קהל חי. "Dodo", אחת היצירות השאפתניות ביותר מתוך "Abacab", מציגה את יכולתה של "Genesis" לשלב בין מבנים פרוגרסיביים לבין סאונד מודרני. "Abacab" עצמו הופך על הבמה לאגרסיבי יותר, מונע על ידי התיפוף העוצמתי של Chester Thompson והאינטראקציה הממושכת בין הנגנים. אולי ההישג הגדול ביותר של האלבום הוא האופן שבו הוא מחבר בין תקופות שונות בהיסטוריה של הלהקה. "Behind the Lines" ו- "Duchess" שומרים על העומק הרגשי שאפיין את "Duke", אך נהנים מביצועים חיים דינמיים יותר. Phil Collins, מוכיח כאן עד כמה הוא תפתח כסולן וכפרונטמן של הלהקה. האינטראקציה הנינוחה שלו עם הקהל עומדת בניגוד חד לתיאטרליות שאפיינה את תקופת Peter Gabriel, אך מתגלה כיעילה לא פחות. גולת הכותרת הבלתי מעורערת של האלבום היא המחרוזת "In the Cage". המחרוזת, שהוצגה לראשונה בסוף שנות השבעים, התפתחה לכלי שאפשר ל "Genesis" לחזור לקטלוג הפרוגרסיבי העשיר שלה מבלי לפגוע בזרימה של מופע מודרני יותר המותאם לשנות השמונים. קטעים ומוטיבים מתוך "The Cinema Show", "The Colony of Slippermen" וקלאסיקות נוספות נשזרים למסע מוזיקלי רציף של כ- 12 דקות, המדגיש את רמת הנגינה יוצאת הדופן של הלהקה שרק הלכה והשתבחה עם השנים. Tony Banks בולט כאן במיוחד ומספק כמה מקטעי הקלידים הזכורים ביותר של הלהקה על הבמה. הסיפור של האלבום הופך למעניין עוד יותר בזכות הגרסאות השונות שיצאו באזורים שונים בעולם. לאחר סיום סיבוב ההופעות של "Abacab", בחרה "Genesis" הקלטות מסיבובי ההופעות של 1980 ו- 1981 לצורך האלבום. שלושת הצדדים הראשונים היו זהים בכל המדינות, אך הצד הרביעי השתנה באופן משמעותי. המהדורה הבריטית כללה קטעים חיים נוספים, ובהם "One for the Vine", "The Fountain of Salmacis" ו- "It/Watcher of the Skies", שהוקלטו בופעות בין השנים 1976 ל- 1980. לעומתה, המהדורה הבינלאומית והצפון אמריקאית כללה שירים מהמיני אלבום השני של הלהקה "3×3" משנת 1982 - "Paperlate", "You Might Recall", ו- "Me and Virgil" ושני ביסיידיםשהוקלטו במהלך הסשנים של "Duke" השירים "Open Door" ו- "Evidence of Autumn". סרט ה- DVD הנלווה, שנשא גם הוא את השם "Three Sides Live", צולם בנובמבר 1981 בתיאטרון Savoy בניו יורק במהלך סיבוב ההופעות של "Abacab". הסרט מספק תיעוד חזותי מצוין של הלהקה בתקופה זו ומציג את האנרגיה, הדיוק המוזיקלי והביטחון שאפיינו את הופעותיה בתחילת שנות השמונים. מבחינה מסחרית, "Three Sides Live" היה הצלחה משמעותית. האלבום הגיע לעשירייה הראשונה במצעדי המכירות בבריטניה ובארצות הברית, והמחיש את המשך התחזקותה של "Genesis" כלהקה בעלת משיכה רחבה לקהל המיינסטרים. חשוב מכך, הוא תיעד להקה שהצליחה לצלוח את אחד המעברים המורכבים ביותר בעולם הרוק. מעט מאוד הרכבים שורדים את עזיבתו של סולן כריזמטי, ומעטים עוד יותר מצליחים להפוך מלהקת קאלט של רוק מתקדם לאחת מאטרקציות ההופעות הגדולות בעולם מבלי לוותר על הזהות המוזיקלית שלהן. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 03.06.1985 "הגעתי לשלב בחיי שבו חפרתי עמוק יותר ויותר בתוך עצמי בכל פעם שאני מוציא אלבום. וכשאני צולל לדברים, אני מוצא כמה מצבי רוח עצובים. העניין הוא לנסות ולייצר מכך משהו יפה." האלבום "Avalon" היווה את אקורד הסיום המרשים של להקת "רוקסי מיוזיק". הסולן בריאן פרי שעמד להתחתן עם חברתו לוסי הלמור החליט "להפריש" את הלהקה בשיאה. הוא לקח את הזמן כדי לפתח את הקשרים עם אשתו לעתיד, אך זה לא מנע ממנו במקביל לחזור לאהבה הישנה שלו. שבע שנים אחרי אלבום הסולו האחרון שלו "The Bride Stripped Bare", פרי אסף חבורה של מוזיקאים משכמם ומעלה, המשיך את הסטייל האווירתי של "אבלון", כשהוא עובד במשך שנה וחצי על תיאום מושלם עם הנגנים באלבום, התוצאה הפתיעה אפילו אותו. אלבום הסולו השישי שלו "Boys and Girls" שיצא ב- 03.06.1985, הפך לאלבום המצליח ביותר שלו הן בצד הביקורתי, והן מבחינת מכירות, כמו שכבר הבנתם נדרשה לכך עבודה רבה. "באלבום הזה, בסופו של דבר השתמשתי בכ- 30 נגנים מעוררי השראה, שרבים מהם כמו: נייל רוג'רס, דיוויד סנבורן, ומארק נופלר הם אמני סולו בעצמם. הרעיון היה שהם יביאו את סגנון הנגינה שלהם, תוך כדי שהם כפופים לחזון שלי", הסביר פרי את דרך הבניה של "Boys and Girls". "זה תהליך של ניסוי וטעייה, וזה לוקח זמן. באלבום הזה התנסיתי הרבה, לא היה קל להתאים את המילים, השירה ומצב הרוח של המוזיקה, וכמובן, מחסום הכתיבה הנוראי הופיע כמה פעמים. "Avalon" היה אלבום שהרבה אנשים אהבו, והיה לי סוג של פחד כשהתחלתי לעבוד על האלבום החדש". פרי היה נחוש לא לתת ל- "Boys and Girls" להפוך למעין "אבלון חלק 2". "שמתי לב, שכאשר אני מכניס את עצמי לקו המחשבה הזה, שני האלבומים הבאים יווצרו בצורה הרבה יותר קלה". פרי החל להקליט את האלבום ביולי 1983 בביתו בסאסקס. בתחילה, הוא השתמש במכונת תופים, ובקלידים כדי לשרטט את שיריו החדשים. בהמשך התהליך בוצעו הקלטות מקצועיות במספר אולפנים. מעמדו של פרי בקרב עמיתיו איפשר לו להיעזר בכמה מהשמות הגדולים ביותר במוזיקה, כמו נייל רוג'רס, David Gilmour, גיא פלטשר, Mark Knopfler, טוני לוין ("קינג קרימזון") מרקוס מילר, עומר חכים ("Weather Report"), ודיוויד סנבורן. למרות האורחים הרבים והאולפנים הרבים בהם הוקלט, מבחינת הסאונד, "Boys And Girls" הוא אלבום עקבי מאוד. המוזיקה הקודרת מצטיירת כמאהבת עדינה, ומפתה, למרות שהמילים בכלל לא מלאות תקווה. עצב שמתורגם ליופי מוזיקלי בל יתואר. פרי מקפיד על האווירה, כשהוא מבליט חום, אנושיות, עצב, יופי, רגש, רומנטיקה, ויראה המתחלפים ביניהם במהלך האלבום. הלהיט הגדול ביותר באלבום, "Slave to Love" הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו האלבום עוצב הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה לירית. המוזיקה מפתה וסקסית, אבל המילים אפלות. פרי שר על תחושת חוסר אונים במערכת היחסים שלו, ובמקביל רומז להנאה שהוא שואב מהיותו נתון לחסדי אהובתו. הקליפ הרשמי ל- "Slave To Love" בוים על ידי הקולנוען, והצלם הצרפתי ז'אן-בפטיסט מונדינו. בקליפ מככבות הדוגמנית הצרפתיה לורנס טרייל, הדוגמנית ההולנדית מרפסה הנינק, והדוגמנית השוודית כריסטין ברגסטרום. הוא שזור צילומים של הדוגמניות הללו שרות את השיר במגוון סביבות שיקיות, ומפוארות עם צילומים של פרי עוזב את שדה התעופה, ונרדף על ידי פפראצי. השיר הופיע בהמשך בסרטים "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (86'), ובסרט "ירח מר" (92'). בסינגל השני "Don't Stop the Dance" פרי מתייחס לשיר הלפידים (שיר אהבה סנטימנטלי) שנכתב ע"י הרולד ארלן, וטד קוהלר, ובוצע לראשונה ב 1933 ע"י את'ל ווטרס. כעבור 8 שנים היה זה הביצוע של לנה הורן שגרף את כל הקופה, והוכנס להיכל התהילה של הגארמי בשנת 2000. מחד, השיר מייצר אווירה מוזיקלית חושנית, ומפתה, ומאידך על פני השטח, זוהי תחינה הפונה להדוניסט שבכל אחד מאיתנו, אך מתחתיו מסתתר מארג של הרהורים קיומיים וחיפוש אוניברסלי אחר משמעות בתוך הריקוד הכאוטי של החיים. כאשר המוזה של פרי, קולה האימהי של החוכמה, רומזת לעולם "קרוע ומרופט", הוא משקף את החוויה האנושית הנצחית. תחושת ההיסחפות ללא מטרה בסביבה, ומגלמת את אי הוודאות המוחלטת של המצב האנושי. מצוקתו הקיומית של הפרט מתוארת בעוצמה באמצעות המטאפורה של צעדים במקום חשוך, "מתאחדים". היא מדברת לא רק על האקראיות של החיים אלא גם על הצורך הפנימי בחיבור, ועל החתירה לאור בתוך החושך השורר. המוזיקה ב- "Don't Stop the Dance" אינה רק מלודיה וקצב, כי אם חבל הצלה שקיים. הציווי החוזר ונשנה, "אל תפסיקו את הריקוד", משמש כקריאה ברורה להתמיד, להמשיך לנוע למרות "מזג האוויר הסוער" והיעדר אור שמש שיאיר את הדרך. השיר "A Waste Land" הוא גרסת כיסוי לשיר שנכתב על ידי המשורר טי-אס. אליוט, שיר מפורסם בעל אותו שם. המילים חוקרות תחושה של אכזבה, ריקנות רוחנית וחיפוש אחר משמעות בעולם שמרגיש צחיח וכאוטי. משמעות השיר מרפררת עם הנושאים של שירו ​​המקורי של אליוט, ומדגישה תחושה של אובדן וניתוק בחברה המודרנית. השיר "Windswept" הוא אחד הרגעים היפים ביותר באלבום. עטוף באווירה חלומית ומועשר בעבודת הגיטרה המעודנת של David Gilmour, השיר מרגיש כמו הרהור לילי על אהבה, זיכרונות וחלוף הזמן. שיר כמו "The Chosen One" יכול להיות סצנת רחוב בשדרה החמישית, אבל המרקמים המוזיקליים והקוליים, שמשתנים ללא הרף, פותחים את השיר, ומעניקים לו תחושה נצחית. לאווירה שהוא מעורר בצורה כה יעילה יש ממד נצחי, תשוקה, רצון, תאווה, אהבה, ואובססיה קלה מתערבבים להם כאן ביחד. השיר "Valentine" חושף את הצד הרך יותר של פרי וכולל את עבודת הגיטרה הייחודית של Mark Knopfler. מתחת להפקה המלוטשת מסתתר שיר כן ומרגש על געגוע ומסירות. הנגינה המלודית של קנופלר משתלבת באופן מושלם עם ההגשה הרומנטית של פרי השיר "Stone Woman" מביא עימו אווירה אפלה ומפתה יותר, שמועצמת בזכות נגינת הגיטרה מלאת הרגש של David Gilmour. פרי מצייר דמות של אישה מסתורית ובלתי מושגת שיר הנושא "Boys and Girls" בוחן נושאים של אהבה, מערכות יחסים ומורכבויות של קשר אנושי. המילים מרמזות על רצון לקשר עמוק יותר, כמיהה להתעלות מעל ההיבטים השטחיים של מערכת יחסים ומציאת אינטימיות אמיתית. השיר משתמש בדימויים של "בנים ובנות" כדי לייצג את ההיבטים השונים של מערכות יחסים, אולי מרמז על התמימות השובבה, ועל ההיבטים הבוגרים והאחראיים יותר. המילים נוגעות גם באתגרים של מציאת מישהו/י שמבין אותך ועונה על הצרכים שלך. פרי הקדיש את האלבום לאביו פרדריק צ'רלס פרי שמת במהלך הקלטות האלבום, באוגוסט 1984. האלבום הגיע למקום הראשון בבריטניה ביוני 1985, והיה אלבום הסולו הראשון והיחיד שלו שהגיע לראש המצעד. "Boys and Girls" נשאר במצעד הבריטי במשך 44 שבועות והסינגל המוביל שלו, "Slave to Love", נכנס לטופ 10 בבריטניה. ביולי 1985, פרי הופיע בהופעת "Live Aid" בלונדון, בליווי גיטריסט "פינק פלויד", David Gilmour. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 3 ליוני 1970 הוציאה "Deep Purple" את אלבום האולפן הרביעי שלה "In Rock". זה האלבום הראשון של הלהקה בהרכב MKII המצליח, אשר כלל את Ian Gillan כסולן ואת Roger Glover כבסיסט. האלבום נחשב כאלבום פורץ דרך שהגדיר את סגנונות, ה"הארד רוק" וה"הבי מטאל", והוא ללא ספק אחד מהחשובים והמשפיעים ביותר על התפתחות הז'אנרים הנ"ל. האלבום הזה כל-כך חשוב שאפילו נכתב עליו ספר שלם: "Wait For The Ricochet: The Story of Deep Purple In Rock". סיפור יציאת האלבום והפיכתו לכה משפיע, החל אי שם בשנת 1969. לאחר צאת אלבומה השלישי, החליטה דיפ פרפל לעשות שינוי מהותי בכיוון המוזיקלי שלה. במהלך סיבוב הופעות של הלהקה בארה"ב, נפגשו הקלידן Jon Lord, הגיטריסט Ritchie Blackmore והמתופף Ian Paice בכדי לדון בעתידה של הלהקה. השלושה הביעו פה אחד את רצונם לקחת את הלהקה לכיוונים כבדים יותר. לשלושתם היה ברור שהזמר Rod Evans והבסיסט ניק סימפר לא יתאימו לסיגנון החדש בו הלהקה הולכת וכי הם לא יוכלו "לספק את הסחורה". לאחר חיפושים אחר זמר ובסיסט מתאימים נבחרו בחודש יוני 1969 איאן גילאן ורוג'ר גלובר, שניהם היו חברים בלהקת Episode Six. השניים נבחרו בין היתר בשל יכולת הכתיבה שלהם. הואיל ולדיפ פרפל היתה עדיין מחוייבות לכמה הופעות בהרכב MKI אשר האחרונה בהן נקבעה ל- 4 ליולי 1969, נפגשו חברי ההרכב החדש והמתהווה בתחילה בחשאי וללא ידיעתם של סימפר ואוואנס, לצורך החלפת רעיונות כתיבה. הלהקה בהרכבה החדש נכנסה בקיץ 69 לאולפן והקליטה את השיר "Hallelujah". בתקופת הקלטת השיר סבר ניק סימפר שהוא עדיין חלק מן הלהקה. הוא ביקש לברר מתי תיערך הקלטת השיר ואז התחוור לו שרוג'ר גלובר כבר הקליט את תפקידי הבס במקומו. בשל התקרית המביכה ביקשו חברי הלהקה מהנהלת הלהקה לצאת בהודעה מסודרת על החלפת סימפר ואוואנס. בספטמבר 1969 הקליטה הלהקה; במהלך הופעה באולם הרויאל אלברט הול, את אלבומה "Concerto for Group and Orchestra". האלבום הוקלט יחד עם התזמורת הסימפונית המלכותית של לונדון והוא היה האלבום הראשון בהיסטוריה המשלב בין תזמורת סימפונית ללהקת רוק. בחודש אוקטובר 1969 נכנסה הלהקה שוב לאולפן, לצורך הקלטת אלבומה החדש. ריצ'י בלקמור ציין שהוא היה צריך לקחת את העניינים לידיים, אחרת הלהקה היתה ממשיכה לנגן עם תזמורות סימפוניות לנצח. ואכן, הפעם הכל כבר נשמע אחרת וסוף סוף הסתמן השינוי המיוחל בסגנון הלהקה. הצלילים שבקעו מהאולפן היו כבדים, מחוספסים, מנסרים ואפילו צווחניים, אך עם זאת היתה בהם הרמוניה מדהימה ומלודיה מושלמת. אפילו שמו של האלבום נבחר בקפידה כדי לערוך הפרדה ברורה בין ימי האורקסטרה הקלאסיים לתקופה החדשה. דיפ פרפל האה להודיע "קבל עם ועדה": "אנחנו להקת רוק ואת זה תוכלו לראות הן מהעטיפה והן מכותרת שם האלבום". האלבום נפתח עם "Speed King" בפיצוץ אטומי. רעש אדיר, עצום ומתגלגל של תופים בומבסטיים, גיטרות חורקות ובס מפמפם מעורבבים יחד, כשמתחת לכל האנדרלמוסיה וההמולה הזאת שטיח רך ומלטף של קלידים. וכמו השקט השורר לאחר "ההפצצה", גם הרעם האדיר הזה של כלי הנגינה הולך ומתעמעם לו ואנחנו נותרים עם אותו שטיח רך ומלטף של הקלידים הכנסייתיים של ג'ון לורד, שהופך לסולו קלידים קצרצר המוביל אותנו דרך מסדרון קר וחשוך אל תוך השיר. ואז בבת אחת, הדלת נפתחת ואור בוהק בוקע ומסנוור את העיניים, והשיר נפתח בריף משולש גיטרה-בס-קלידים, עם תיפוף בומבסטי של פייס והשאגות של גילאן, ואין שום דבר שנשמע ככה באותה תקופה, פשוט אין !!!! אגב, הריף המפורסם נכתב על הבס של גלובר אשר ניסה לחקות את השיר "Fire" של Jimi Hendrix. לא ברור מדוע הפתיחה המדהימה הזאת באורך 1:30 דקות נחתכה בכל גירסאות האלבום, שניתן למצוא באפליקציות הסטרימינג למיניהם. זה פשוט סירוס של השיר ושל האמירה הנועזת של דיפ פרפל, לעולם המוזיקה, שימו לב לא רק ששינינו את סגנון המוזיקה שלנו מקצה לקצה, אלא באנו לתת לכם בראש עם משהו חדש ועוצמתי שלא נשמע כאן לפנינו. לאור חשיבותה ומושלמותה של הפתיחה המטורפת הזאת, הנה לכם גירסת יוטיוב של השיר המלא, הכולל את אותה פתיחה: אגב, זהו השיר הראשון של הלהקה שגילאן כתב לו מילים. מדובר בהומאז' של גילאן לשירי הרוקנרול שגדל עליהם כאשר מילות השיר הינן אוסף של קטעים משירי רוקנרול מפורסמים בין היתר של צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד ואלביס פרסלי. מיד אחר כך מגיע "Bloodsucker" עם הריף הבלוזי שמנוגן בקצב מהיר. זה השיר האחרון שנכתב לאלבום וכולל את הצרחה המפורסמת של גילאן בסיומו של כל בית. כאן המקום לציין שלגילאן חלק מרכזי ומהותי בהפיכת האלבום הזה לפורץ דרך בז'אנרי ההארד רוק והמטאל. אנחנו לא מדברים רק על הקול העוצמתי, המנעד הבלתי נגמר וסגנון השירה הייחודי, אלא בעיקר על האומץ והתעוזה המופגנת להישמע שונה ואחר. עד לתקופת גילן זמרים בעיקר שרו, אחריו הם כבר לא פחדו לשאוג ולצרוח. מעניין לציין שהשיר הוקלט מחדש על-ידי הלהקה לאלבום "Abandon" משנת 1998, בהרכב שכלל את הגיטריסט Steve Morse. הגירסה החדשה של השיר קיבלה כותרת שונה במקצת - "Bludsucker". בשנת 2017 שוחרר קליפ של הלקה מבצעת את השיר בפסטיבל "Hellfest". השיר השלישי וזה שחותם את הצד הראשון של הויניל הוא המאסטרפיס "Child In Time". שיר שגם במפעם המי יודע כמה שנשמע אותו הוא יעביר בנו צמרמורות בכל הגוף. שיר שהוא נס מוזיקלי מעל הטבע. איזו נגינה וירטואוזית של כל החברים, במיוחד לורד, איזה שירה אמתנית ומטלטלת של גילן. פשוט שיר מושלם שלא נס ליחו גם 50 שנה אחרי. השיר הזה הינו שיר מחאה אנטי-מלחמתי המתייחס למלחמת וויטנאם, שהוא גם אחת מהיצירות הגדולות של הלהקה בכל תקופותיה. השיר נפתח בנגינת קלידים (עוגב) איטית ורכה של ג'ון לורד והוא הולך ונבנה אט אט בקצב עולה, הולך ומתגבר עד לנקודת שיא שלאחריה ג'אם סשיין הכולל סולו גיטרה וירטואוזי של בלקמור ומשם חוזר חלילה לנגינת הקלידים השקטה והג'אזית של לורד, אשר שוב הולכת ומתגברת עד לקלימקס האדיר שבסופו. השיר כולל את אחד הביצועים הקוליים הטובים ביותר של גילאן אשר מפגין כאן את יכולותיו האדירות ואת המנעד הקולי הרחב שלו. מומלץ בחום להקשיב לקולו של גילן בביצוע השיר בהופעה "Made In Japan", על-מנת להבין את הגדולה הבלתי מעורערת של הזמר האגדי הזה. ריף הקלידים המפורסם של לורד בשיר הזה הושפע מאוד מהשיר "Bombay Calling" של להקת "It's a Beautiful Day" האמריקאית. השיר נכלל באלבום הבכורה של הלהקה ששוחרר שנה קודם לכן, ב- 1969. למי שלא מכיר את השיר כדאי מאוד להאזין כאן כי הדימיון פשוט מדהים. אין באלבום הזה שירים חלשים הוא שומר על רמה גבוה לכל אורכו. הקטע "Flight of the Rat" שפותח את צידו השני של הוניל וכולל ריף הארד רוק פשוט, בסיסי וכל-כך קלאסי וסולואים ארוכים של בלקמור ולורד, כשגלובר מחזיק הכל מלמטה עם נגינת הבס היציבה שלו. בהמשך השיר קטע Fאנקי משהו של בלקמור הכל עוצר בפתאומיות לשתי שניות כדי להתחיל שוב הכל מחדש. ואם כל זה לא הספיק השיר מסתיים בסולו תופים קצר של איאן פייס. הקטע התפתח במהלך החזרות מעיבוד הומוריסטי של גלובר לקטע הקלאסי "מעוף הדבורה" של ניקולאי רימסקי קורסקוב. הרצועה "Into The Fire" בעלת ריף כבד ומתכתי המושפע קצת מקינג קרימזון וכוללת סולו גיטרה איטי ובלוזי של בלקמור ואת הצרחה המפורסמת של גילאן שהיא למעשה גם הפזמון “Into The Fire”. גלובר התכוון להציב כאן תמרור אזהרה נגד שימוש בסמים. השיר "Living Wreck" הינו תולדה של קומפוזיציה משותפת של כל החברים. הריף של השיר הזה יעבור מטאמורפוזה מוזיקלית וינחת כמעט עשור לאחר מכן בשיר "Don't Make No Promises (Your Body Can't Keep)" של הסקורפיונז. לורד מנגן כאן על ההאמונד דרך Leslie speaker אשר מעניק לקלידים צליל שונה במקצת משירים אחרים באלבום בהם הוא מנגן דרך מגבר מארשל כמו בשיר "Hard Lovin' Man" לדוגמא. בלקמור מנגן כאן את הסולו דרך אפקט octave. ואכן אי אפשר בלי הפנינה שמסיימת את האלבום "Hard Lovin' Man", עם הבס הדוהר של גלובר וריפי הקלידים הצורמים והמדהימים של ג'ון לורד שפשוט זורח בשיר הזה. בלקמור סיפר שאת סולו הגיטרה השני בשיר הזה הוא ביצע במטרה לעצבן את אחד מטכנאי הסאונד באולפן. הוא ציין שהוא שיפשף בכוונה את הגיטרה במעלה הצוואר ובמורדו במטרה להפיק ממנה צלילים מופרעים, עד כי אותו טכנאי היה בטוח שבלקמור השתגע. כאן המקום לציין שזה השיר הראשון מתוך שניים באלבום שהופק על-ידי מפיק העל "Martin Birch". בירץ' הפיק גם את השיר "Flight of the Rat", כאשר כל יתר השירים הופקו על-ידי הלהקה עצמה. העבודה של בירץ' על שני השירים הללו מצאה חן בעיני הלהקה והיא תביא לשיתוף פעולה פורה של בירץ' עם דיפ פרפל אשר יימשך עד שנת 1976. לפני סיום חייבים להזכיר את השיר “Black Night” שאומנם לא היה חלק מן האלבום עצמו אך הוקלט בתקופת יצירת האלבום, שוחרר כסינגל וזכה להצלחה רבה משני צידי האוקיינוס. השיר זכה להיכנס למהדורות המורחבות של האלבום שיצאו בהמשך ולגירסאות כיסוי רבות ביניהן של "מטאליקה" ו- Bruce Dickinson. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על Doro Pesch, זמרת ויוצרת שהשפיעה רבות על תרבות המטאל הנשי וזכתה לכינוי "Metal Queen". (Photo: Fullmetalhipster.com) 1. היא נולדה ב- 3 ליוני 1964 ב- Düsseldorf גרמניה, בשם Dorothee Pesch. 2. היא בת יחידה שכבר בגיל צעיר ספגה מוזיקה בבית הוריה. הזיכרון המוזיקלי הראשון שלה הוא את עצמה בגיל 3 שרה את "Lucille" של Little Richard. 3. בגיל 10 החלה ללמוד פסנתר ולשיר. בתקופה זו היא כבר נחשפה לגלאם רוק וללהקות כמו "T. Rex", "Sweet" ו- "Slade". 4. בגיל 16 התגברה על מחלת השחפת אשר סיכנה את חייה. באותה נקודת זמן היא החליטה שהיא רוצה להקדיש את מרבית זמנה למוזיקה ולשירה. (Photo: kickassforever.com) 5. היא החלה את הקריירה שלה בלהקות גראז' בסצנת המחתרת המקומית של דיסלדורף וכבר בשנת 1980, היא הצטרפה ללהקתה הראשונה "Snakebite". 6. ההקלטה הראשונה של דורו כזמרת הייתה שמו הכולל 7 שירים אשר נועד לשווק את "Snakebite" בפני חברות התקליטים. 7. לאחר פירוקה של "Snakebite" בשנת 1981, עברה דורו ללהקות גראג' כמו "Beast" ו- "Attack". 8. בשנת 1982 היא הקימה את "Warlock" עם Peter Szigeti, Rudy Graf, Thomas Studier, ו- Michael Eurich. (Photo: Musicscore.ms) 9. תוך זמן קצר חתמה "Warlock" על חוזה ההקלטות הראשון שלה עם "Mausoleum Records". 10. בשנת 1984 שחררה הלהקה את אלבום הבכורה שלה "Burning the Witches". דורו שימשה כזמרת והשתתפה בכתיבת השירים. 11. כבר בשלב זה משכה דורואת תשומת הלב של המעריצים והעיתונות והפכה להיות הדוברת והסמל של הלהקה. 12. הקול והנוכחות הבימתית של דורו הובילה את "Warlock" להצלחה בסצנת המטאל של שנות ה- 80, אשר באותה עת נשלטה כמעט באופן מוחלט על-ידי גברים. 13. ההצלחה של הלהקה מוביל אותה לזרועות הלייבל הבינלאומי "Vertigo", איתו הלהקה משחררת בשנת 1985 את אלבומה השני "Hellbound". דורו משתתפת בכתיבת כל השירים באלבום. 14. בשנת 1986 משחררת הלהקה את אלבומה השלישי "True as Steel" וב- 16 באוגוסט 1986, דורו הפכת לאישה הראשונה שהובילה להקת מטאל בפסטיבל "Monsters of Rock" שהיה פסטיבל המטאל האירופי החשוב ביותר של שנות ה-80. 14. לאחר סיום סיבוב ההופעות לקידום האלבום "True as Steel", דורו עברה להתגורר בניו יורק, שם הקליטה יחד עם "Warlock" את אלבומם הרביעי והאחרון "Triumph and Agony" ששוחרר בשנת 1987. (Photo: https://bravewords.com) 15. זה היה האלבום המצליח ביותר של הלהקה, אשר זכה למעמד זהב בגרמניה ואף נכנס למצעד הבילבורד 200 בארה"ב. באלבום מתארח המתופף Cozy Powell. 16. בסיום סיבוב ההופעות של "Warlock" בארה"ב בשנת 1988, דורו נשארה הגרמנית היחידה בלהקה, לאחר שכל שאר החברים המקוריים פרשו והוחלפו במוזיקאים אמריקאים. 17. בשנת 1989, בזמן שדורו הייתה עסוקה בכתיבת חומרים לאלבומה הבא של הלהקה, היא הפסידה בתביעה משפטית כנגד מנהלה לשעבר של הלהקה, ונאסר עליה לעשות שימוש בשם ובזכויות של "Warlock". 18. ממועד זה ואילך היא החלה לשחרר אלבומים תחת השם "Doro", החל באלבום הראשון "Force Majeure" משנת 1989. 19. אלבומה השני שיצא בשנת 1990 ונקרא "Doro", הופק על-ידי לא אחר מאשר Gene Simmons. 20. דורו לא נכנעה, היא המשיכה במאבק המשפטי על השם "Warlock" ובסופו של דבר החזירה לעצמה את הזכויות בשנת 2011. 21. בשנת 2012 היא שחרר את אלבומה ה- 12 "Raise Your Fist" שכולל את השירים "Revenge" ו- "Victory", אשר ככל הנראה קשורים לנצחונה במאבק המשפטי. 22. האלבום גם כולל את השיר "Hero" אשר מוקדש ל- Ronnie James Dio אשר הלך לעולמו בשנת 2010. 23. דורו גם משתתפץ באלבום המחווה לדיו "Holy Dio: Tribute to Ronnie James Dio" משנת 1999 ומבצעת שם את השיר "Egypt (The Chains Are On)". 24. דורו היא אמנית ההבי מטאל הראשונה שביצעה קונצרט "דרייב-אין" במהלך מגיפת הקורונה. 25. דורו ידועה גם בזכות הדואטים שלה עם זמרים ומוזיקאים בסצנת המטאל, ביניהם: Motörhead", "Saxon", "Dio" "Scorpions, Udo Dirkschneider ועוד. 26. עד היום היא הוציאה 18 אלבומי אולפן כאמנית סולו ועם "Warlock". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר