כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 05.10.1973 "למוזיקה יש כוח מרפא. יש לה את היכולת להסיט אנשים מהחשיבה על עצמם". "אנחנו חיים בעידן שבו יש כל כך הרבה שליליות, יש כל כך הרבה אלימות בעולם, יש כל כך הרבה אי שקט ואנשים במלחמה, שרציתי להפיץ את המילה אהבה, והצבע האדום מסמל אהבה". נהוג לחשוב ש-David Bowie ו-Marc Bolan מלהקת "T. Rex" הם אלה שהקפיצו את הגלאם רוק קדימה, וזה כמובן נכון. אבל Elton John היה זה שהשלים את הטריו הזה, כאשר ל-"Goodbye Yellow Brick Road" יש מניות רבות בנושא. סיפורו של אלבום דרך האבנים הצהובות מתחיל כמה שנים קודם לכן, כאשר חברת התקליטים מחליטה לשלוח את Bernie Taupin ואלטון ג'ון לסיבוב הופעות בארה"ב. צמד היוצרים, שרק התחילו להצליח בבריטניה, טאופין על הכתיבה ואלטון על ההלחנה, חשבו שזה מוקדם מדי. אבל רגע לפני הנסיעה אלטון ג'ון מחליט לרענן את המלתחה שלו. כשהוא יעלה להופיע בארה"ב, הקהל יופתע מדמותו הססגונית, לאור התמונות שראה מאלבומיו הראשונים. הציפייה שלהם לסינגר-סונגרייטר מיוסר, ששר שירים שקטים ונוגים, התנפצה על גלי המציאות. ארה"ב זכתה לקבל אלטון ג'ון חדש ותזזיתי, משל היה Little Richard או Jerry Lee Lewis. אלטון ג'ון משלים את המטמורפוזה מהבחור השמנמן והמופנם בשם Reginald Kenneth Dwight, שגדל תחת החוקים הנוקשים של אביו איש הצבא, לאמן צבעוני, ססגוני ומלא תעוזה בצורת ההגשה של שיריו, כמו גם בצורת לבושו. בהמשך יאמץ רשמית את השם Elton Hercules John. ההופעות בארה"ב הופכות את טאופין ואלטון ג'ון בתוך כמה ימים לסיפור הצלחה. הם מקבלים מחמאות ממוזיקאים ומאנשי התעשייה. Leon Russell הוא אחד המוזיקאים שבאו לראות את אלטון בהופעותיו במועדון "Troubadour" בלוס אנג'לס באוגוסט 1970. גם Bob Dylan ולהקת "The Band" היו מקורות השראה חשובים עבור הצמד, ובהשראת "Music from Big Pink" נוצר האלבום "Tumbleweed Connection". הם משתתפים במסיבות שבהן הם ממשיכים לקבל מחמאות מכל כיוון. אלטון ג'ון חי את החלום. לעיתים זה באמת מרגיש לו כמו חלום. יכול להיות שזו המציאות של הזמר השקט שעד לפני שלוש שנים איש לא שמע עליו, למעט מתי מעט? כנראה שכן! החוזה מול חברת התקליטים דרש קצב עבודה מסחרר של שני אלבומים בשנה, אבל לאלטון זה לא הפריע, גם לא לברני טאופין. ההספק שלהם מתחילת הדרך ועד לאלבום "Goodbye Yellow Brick Road" הוא לא פחות ממדהים. שישה אלבומי אולפן, פלוס פסקול ואלבום הופעה, קדמו לאלבום הזה, שחוגג היום 53 שנים לצאתו, ב-05.10.1973. אבל אי אפשר בלי סימן שאלה קטן שהעיב על האידיליה. השינוי הקיצוני בצורת הלבוש של אלטון ג'ון באותה התקופה העיב במעט על היחסים שלו עם ברני טאופין, שחשש שאלטון שם דגש רב מדי על המסביב, ובסוף זה יפגע במהות, במוזיקה עצמה. האלבום הכפול, יש לומר, נוצר בקצב מדהים. חלק מהשירים נכתבו כבר בג'מייקה, וההקלטות העיקריות נמשכו כשבועיים במאי 1973 בשאטו ד'ארוויל בצרפת, שבו הוקלטו גם שני אלבומיו הקודמים. אף שאין כאן אלבום קונספט עם עלילה רציפה, הוא מלא בדמויות מרתקות וצבעוניות, חלקן מהשואו ביזנס. זהו אלבום שעוסק בהצלחה בענק ובפרסום, וגם בנושאים אפלים יותר, כמו גנגסטרים שגם הם יוצאים כאן כסוג של גיבורים. אלבום שמבוסס על נוסטלגיה לילדות ולתרבות מהעבר. אלטון ג'ון מגיע לתובנות רבות לגבי חייו בתקופה הזאת. הוא מקבל את הביטחון לשנות את סגנון לבושו ואת האמונה שהיתה חסרה לו מוקדם יותר. לא עוד פסנתרן שמקליט שירים, אלא זמר אמיתי שמסוגל להחליף דמויות רבות תוך כדי אלבום אחד. העבודה על האלבום החלה בינואר 1973 בג'מייקה, אך הפכה לאיטית וקשה עקב קשיים עם מערכת הסאונד, ציוד האולפן ובעיות לוגיסטיות סביב קרב האיגרוף בין George Foreman ל-Joe Frazier בקינגסטון. במקביל התקיימו מחאות בשל המצב הפוליטי והכלכלי. הניסיון להקליט שם ננטש, ובמאי חזר הצוות לטירה בצרפת, הפעם עם טכנאי ההקלטה David Hentschel. לצדו של אלטון ניגנו Davey Johnstone בגיטרה, Dee Murray בבס ו-Nigel Olsson בתופים, כשעל ההפקה ניצח Gus Dudgeon. השיר הפותח והכפול "Funeral for a Friend/Love Lies Bleeding" נפתח במוזיקה שאלטון ג'ון כתב מתוך מחשבה על מה היה רוצה שיושמע בהלוויה שלו. משם ממשיכים לשיר זועם על מערכת יחסים לא מתפקדת. שני החלקים נכתבו בנפרד וחוברו ליצירה אחת, כשפתיחת הסינתיסייזר הדרמטית של הנצ'ל מעצימה את המעבר אל הלהקה. ברני טאופין תיאר את "Love Lies Bleeding" כהצהרה על מה שסיבוב הופעות ורוקנרול עושים לחיי המשפחה. הרצועה השנייה, "Candle in the Wind", נכתבה במקור על Marilyn Monroe. דמותה עמדה לנגד עיניו של טאופין כדמות הידוענית שעוברת האדרה לאחר מוות טראגי בגיל צעיר. בראיונות סיפר טאופין שתופעת ההערצה העיוורת לסלבריטאים תמיד ריתקה אותו. את שם השיר שאב מהתבטאות של Clive Davis, שתיאר את חייה של Janis Joplin כנר ברוח. ב-31 באוגוסט 1997 נהרגה הנסיכה Diana בתאונת דרכים. אלטון ג'ון ביקש מברני טאופין לשנות את מילות השיר כך שיתאימו לזכרה. בהלווייתה, ב-6 בספטמבר, שר אלטון את הגרסה החדשה ברגע מרגש במיוחד. השיר "Bennie and the Jets" נכתב כהומאז' לגלאם רוק. "בני" היא דמות נשית שטאופין תיאר כאלת רוק מעולם המדע הבדיוני, חלק מהרכב דמיוני ועתידני. המפיק גאס דאדג'ן הוסיף להקלטה מחיאות כפיים ושריקות, והפך שיר אולפן למופע חי מדומיין. שיר הנושא של האלבום, "Goodbye Yellow Brick Road", עוסק בבריחה מעולם הזוהר ובחזרה אל העולם הפשוט של הכפר. טאופין התרחק מאור הזרקורים גם בזמן כתיבת השיר, וכאשר הוא ראה את אלטון ג'ון מתמכר לדמות החדשה שלו, לבגדים החדשים ולזוהר, אפשר לשמוע בשיר גם חשש מהמחיר של ההצלחה ומהתרחקות מהשורשים. השיר "Saturday Night's Alright for Fighting", שנוסה תחילה בג'מייקה אך הוקלט מחדש בצרפת, היה אחד הניסיונות הבולטים של ברני טאופין לכתוב רוקנרול מנקודת מבט אנגלית. בניגוד למשיכה שלו לתרבות האמריקאית, כאן הוא חוזר לזיכרונות נעוריו, לפאבים ולאלימות של מוצאי שבת. אחד השירים הבולטים, ובו בזמן הנחבאים, באלבום הוא ללא ספק "The Ballad of Danny Bailey (1909-1934)", שמגולל את סיפור חייו ומותו של גנגסטר צעיר ובדיוני, מנקודת מבט של גיבור עממי לכאורה. בשנות השלושים רבים מהפושעים זכו למעמד של סלבריטאים ונתפסו כגיבורים עממיים. השיר מהווה הפתעה למי שהתרגל לשירים התמימים יותר של אלטון ג'ון, וממחיש עד כמה טאופין הרחיב כאן את עולם הדמויות שלו. לא רק שהאלבום הקפיץ את ברני טאופין ואלטון ג'ון תודעתית ותרבותית, הוא גם הפך לאלבום האולפן הנמכר ביותר של אלטון. הוא שהה שמונה שבועות בראש מצעד האלבומים האמריקאי והגיע למקום הראשון גם בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה. דרך האבנים הצהובות אולי מסמלת בשיר רצון לברוח מהזוהר, אבל עבור אלטון וטאופין היא היתה גם הדרך אל אחד השיאים הגדולים של השותפות שלהם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "Slaves and Masters", אלבום האולפן ה-13 של להקת "Deep Purple", יצא ב- 5 באוקטובר 1990 בארה"ב וב- 22 באוקטובר בשטא העולם. והפעם אנחנו צריכים אתכם מרוכזים, כי היום אנחנו הולכים לבצע תרגיל "דימיון מודרך", אז תהיו איתנו בבקשה... כן, כן, אנחנו שומעים את הלחשושים עד כאן: "למה הם מסקרים את האלבום הכי גרוע של Deep Purple?", "מה הם נפלו על הראש?" ועוד... נכון, האלבום הזה הוא כנראה אחד החלשים מבין אלבומי האולפן של הלהקה. הוא עד כדי-כך חלש שההרכב שלו, שממוספר כ- MKV, הוציא לאור רק אלבום אולפן אחד ומיד הוחלף. השירים באלבום אינם מזכירים כמעט את "Deep Purple" הישנה והטובה, צליל אורגן ההאמונד העמוק של Jon Lord הוחלף בסינתסייזר רזה וחסר השראה, סאונד התופים של Ian Paice מזכיר יותר להקות AOR אמריקאיות מאשר להקת הארד רוק, והקול של Joe Lynn Turner פשוט לא שייך ל"דיפ פרפל". אפילו שמות השירים לא מתחברים לנו עם "דיפ פרפל". "King of Dreams", ?"Breakfast in Bed" ,?"Love Conquers All"?, נו באמת... לאן נעלמו "Speed King", "Burn", "Bloodsucker" ? ועכשיו אחרי שהוכחנו את הנקודה, בואו נעשה זאת שוב, אבל מזווית שונה. תמחקו את כל מה שכתבנו תחליפו "דיסק" ועכשיו בואו נתחיל מחדש, אבל הפעם קצת אחרת: בשנת 1990 שחררה "Rainbow" את אלבום האולפן השמיני שלה "Slaves and Masters". זה אלבום הקאמבק של הלהקה אחרי 7 שנים של שתיקה מאז "Bent Out Of Shape" ששוחרר בשנת 1983. הלהקה חוזרת עם 3/5 מההרכב שניגן באלבומה האחרון: Ritchie Blackmore על הגיטרה, Roger Glover אשר גם הפיק את האלבום בבס, ו- Joe Lynn Turner בשירה. וכעת להפתעה הגדולה של הקאמבק המתוקשר הזה. ללהקה מצטרפים שני שחקני חיזוק אדירים המוכרים לנו מדיפ פרפל ואשר הופכים את ההרכב הזה של "Rainbow" ל"הרכב החלומות". אז אם לא הבנתם למי אנחנו מתכוונים, מדובר ב- Jon Lord על הקלידים ו- Ian Paice על התופים. מבחינת הסגנון המוזיקלי, הלהקה ממשיכה באלבום הזה בדיוק מהיכן שהפסיקה לפני 7 שנים. הלחנים הקליטים, הצליל הנגיש והשירים מכווני הרדיו עוברים כחוט השני לאורכו של כל האלבום. השאיפה של Ritchie Blackmore להידמות ללהקת "Foreigner", אשר החלה בדיוק לפני עשור וגרמה לעזיבתו של Ronnie James Dio, מקבלת כאן משנה תוקף, כאשר אחד השירים באלבום - "Too Much Is Not Enough", נכתב בסיוע Al Greenwood אשר היה בין מקימה של להקת "Foreigner" וליווה אותה בשלושת אלבומיה הראשונים. אחרי שסיימנו עם ה"דימיון המודרך", יש לנו כמה שאלות אליכם. נכון שהאלבום הזה נראה ונשמע לכם עכשיו יותר הגיוני? נכון שפתאום "King Of Dreams" שפותח את האלבום עובר לכם טוב יותר בגרון? האם הוא לא נשמע לכם כמו המשך ישיר ל- "Street Of Dreams" של "Rainbow"(הם אפילו מצטלצלים אותו דבר). נכון שעכשיו המלודיה והשפעות האורינטאליות בשיר לא נשמעות תלושות מהמציאות, ופתאום נדמה שהן מתכתבות עם חומרים נוספים של "Rainbow" ועם ההשפעות המזרחיות שהיו לה פה ושם? מעולה! אז הבנתם את הנקודה. אם היו מספרים לכם שמי שהוציא את האלבום הזה הוא הרכב "אול סטאר" של "Rainbow", לא רק שהייתם מתייחסים אליו ביתר סלחנות, אלא שרובכם הייתם טסים לרכוש אותו ואף נהנים ממנו. כשחושבים על האלבום הזה כיצירה של "Rainbow" אפילו הבלדה המדהימה "Love Conquers All", נשמעת פתאום יותר הגיונית, נכון? זה הרי לא שיר רע בכלל. הוא פשוט לא תפור לחליפה של "Deep Purple". לפתע "The Cut Runs Deep" לא נשמע רע בכלל, הוא אפילו מלודי וקליט עם השפעות קלאסיות, ממש כמו שאנחנו אוהבים. פתאום ליין הפתיחה לשיר "Fire in the Basement" נשמע כמו הומאז' ל- "Wring That Neck" של להקת האם "Deep Purple", האווירה ב- "Truth Hurts" והקלידים דמויי הכינורות שם מזכירים לנו לפרקים קטעים אפיים מהגלגול הראשון של "Rainbow", כך גם "Fortuneteller" שנשמע פתאום כמו אחלה שיר. בקיצור, הבנתם את הנקודה. מה שבאנו להגיד לכם בסיקור הזה הוא שבמוזיקה אין חוקים, היא לא מדע מדוייק, ומה שעובד על נימי הרגש שלך יום אחד יכול להטריף אותך בתקופה אחרת בחיים, מה שממיס אותך יכול להרגיש כמו הרעלת סוכר לאחר. לכן, מה שחשוב הוא לבוא תמיד פתוחים, בלי מגננות בלי השפעה קודמת או דעות קדומות, אחרת אתם עלולים להפסיד, הנה כמעט ופספסתם את האלבום המצוין הזה, וכידוע: "ללא מוזיקה, החיים היו שגיאה" (פרידריך וילהלם ניטשה)... ראיתם איזה יופי? ואפילו לא אמרנו מילה רעה על Ritchie Blackmore שגרר את יתר החברים שלו להרפתקה הזו או חצי מילה רעה על הופעת הלהקה בישראל מיד אחרי שהאלבום שוחרר. אז יאללה בואו להאזין איתנו לאלבום היפה הזה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הגיטריסט, הזמר והיוצר Steve Miller. (Photo: Tim Brown / Space Cowboy Records) / Wikimedia Commons / CC BY-SA 4.0 מהילד שקיבל שיעורי גיטרה מלס פול, דרך מועדוני הבלוז של שיקגו והפסיכדליה של סן פרנסיסקו, ועד ללהיטים שהפכו לחלק קבוע מפסקול הרוק האמריקאי. הנה 46 עובדות על מילר ועל הדרך שעשה עם להקתו. 1. הוא נולד בשם Steven Haworth Miller ב-5 באוקטובר 1943 במילווקי, ויסקונסין. 2. אביו George "Sonny" Miller היה רופא פתולוג וחובב ג'אז, שעסק גם בהקלטת מוזיקאים. אמו Bertha Miller הייתה זמרת מוכשרת, ומילר סיפר שכבר בילדותו שר איתה ועם קרובי משפחתו בהרמוניות. 3. הגיטרה הראשונה שלו הייתה גיטרת "Gibson" קטנה שהשאיר לו דודו. בבית המשפחה התארחו מוזיקאי ג'אז ובלוז, כך שהנגינה הייתה חלק מחיי היומיום שלו עוד לפני שהפכה למקצוע. 4. Les Paul ו-Mary Ford היו חברים קרובים של הוריו. לס פול, שהיה גם הסנדק שלו, לימד אותו את האקורדים הראשונים והכיר לו את עולם ההקלטה, האפקטים ושכבות הגיטרה והשירה. 5. בילדותו הקליט אותו אביו שר ומנגן בבית. כשמילר התבייש להשמיע את ההקלטה ללס פול, הגיטריסט שילם לו רבע דולר כדי שיסכים להאזין איתו. מילר תיאר זאת בהומור כעבודה המוזיקלית הראשונה שקיבל עליה תשלום. 6. בשנת 1950 עברה המשפחה לדאלאס. שם הפך T-Bone Walker לאורח קבוע בבית ולמורה חשוב עבורו. ממנו למד מילר נגינת בלוז וסולואים, וגם תרגילי במה כמו נגינה מאחורי הגב. 7. בשנת 1955, בזמן שלמד בבית הספר "St. Mark's", הקים את להקתו הראשונה, "The Marksmen". הוא לימד את אחיו הגדול לנגן בבס, ואת חברו ללימודים Boz Scaggs כמה אקורדים כדי שיוכל להצטרף כגיטריסט. 8. בשנת 1961 החל ללמוד באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון והקים את "The Ardells". סקאגס הצטרף בהמשך, וכך גם הקלידן Ben Sidran. ההרכב ניגן במסיבות סטודנטים, ומילר המשיך לפתח את ניסיונו כמוזיקאי וכמנהיג להקה. 9. במהלך לימודיו שהה גם סמסטר באוניברסיטת קופנהגן. הוא עזב את האוניברסיטה כשהיה קרוב להשלמת תואר בספרות, ובחר בקריירה מוזיקלית. אמו עודדה אותו לנסות להגשים את רצונו לנגן בלוז בשיקגו, גם כשאביו הסתייג. 10. בשנת 1964 עבר לשיקגו ונכנס לסצנת הבלוז המקומית. הוא ניגן עם מוזיקאים כמו Muddy Waters, Howlin' Wolf ו-Buddy Guy, והכיר את נגן המפוחית Paul Butterfield. 11. בשנת 1965 הקים עם הקלידן Barry Goldberg את "Goldberg-Miller Blues Band". ההרכב חתם בחברת "Epic" והוציא את הסינגל "The Mother Song", עוד לפני שמילר עבר לחוף המערבי. 12. בשנת 1966 הגיע לסן פרנסיסקו והקים את "Steve Miller Blues Band", שממנה צמחה "Steve Miller Band". בין חברי ההרכב המוקדם היו הגיטריסט James "Curley" Cooke, הבסיסט Lonnie Turner והמתופף Tim Davis. 13. בשנת 1967 ליוותה הלהקה את Chuck Berry בהופעות ב-"Fillmore". ההקלטות יצאו באלבום ההופעה "Live at Fillmore Auditorium". מילר סיפר שהתנה את השתתפותו בקיום חזרות משותפות עם ברי לפני ההופעות. 14. ביוני 1967 הופיעה "Steve Miller Band" בפסטיבל "Monterey Pop", עם סקאגס בהרכב. בהמשך אותה שנה חתמה הלהקה ב-"Capitol", והחלה את הדרך שהובילה לאלבומי הבלוז הפסיכדלי שלה. 15. בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה "Children of the Future", שהוקלט בלונדון בהפקת Glyn Johns. הוא שילב בלוז, פסיכדליה וקטעים מחוברים זה לזה, והגיע למקום ה-134 במצעד Billboard 200. 16. באוקטובר 1968 יצא "Sailor", האלבום השני, שהגיע למקום ה-24 בארה"ב. הוא כלל את "Living in the U.S.A." ואת גרסת הלהקה ל-"Gangster of Love". אחרי שני האלבומים הראשונים עזב סקאגס והמשיך לקריירת סולו. 17. בשנת 1969 יצא "Brave New World", האלבום השלישי, שהגיע למקום ה-22 בארה"ב. סידראן חזר לעבוד עם מילר, ובאלבום נכלל "Space Cowboy", שהעניק לו את אחד הכינויים המזוהים איתו. להקת "Steve Miller Band", 1969 (Photo: Capitol Records) / Wikimedia Commons 18. ב-"My Dark Hour" מתוך "Brave New World" השתתף Paul McCartney תחת השם "Paul Ramon". מקרטני ניגן בבס ובתופים ושר קולות רקע. ריף הגיטרה של מילר בקטע שימש אותו בהמשך גם ב-"Fly Like an Eagle". 19. בנובמבר 1969 יצא "Your Saving Grace", האלבום הרביעי, שהגיע למקום ה-38 בארה"ב. בשנת 1970 הגיע האלבום החמישי, "Number 5", למקום ה-23, והרחיב את הצליל גם לכיוונים של קאנטרי ורוק שורשי. 20. בשנת 1971 יצא "Rock Love", האלבום השישי בקטלוג הלהקה, ששילב הקלטות אולפן והופעה והגיע למקום ה-82 בארה"ב. בשנת 1972 יצא האלבום השביעי, "Recall the Beginning...A Journey from Eden", שהגיע למקום ה-109. 21. באוקטובר 1973 יצא "The Joker", האלבום השמיני, שהפך את מילר לכוכב מיינסטרים. האלבום הגיע למקום השני בארה"ב, ושיר הנושא הגיע למקום הראשון ב-Billboard Hot 100 בינואר 1974. 22. האלבום "The Joker" הוקלט, מוקסס ועבר מאסטרינג בתוך 17 ימים באולפני "Capitol" בלוס אנג'לס, בהפקתו של מילר. הוא הגיע לאולפן לאחר עבודה ממושכת על השירים בהופעות ובהקלטות של ארבעה ערוצים בחדרי מלון. 23. בפתיחת "The Joker" חזר מילר לכינויים שכבר הופיעו ביצירותיו, "Space Cowboy", "Gangster of Love" ו-"Maurice". לצד הפזמון, גם גיטרת הסלייד וצליל השריקה הפכו לחלק מסימני ההיכר של הלהיט. 24. בשנת 1976 יצא "Fly Like an Eagle", האלבום התשיעי. הוא הגיע למקום השלישי בארה"ב וקיבל הסמכת פלטינה מרובעת. מילר הפיק אותו ושילב בו בלוז, פאנק, רוק וסינתיסייזרים. 25. שלושה מהלהיטים הבולטים מתוך "Fly Like an Eagle" היו "Take the Money and Run", שהגיע למקום ה-11 בארה"ב, "Rock'n Me", שהגיע למקום הראשון, ושיר הנושא, שהגיע למקום השני. מאחורי הצליל החללי של שיר הנושא נמצאו גם מילים על עוני ועל הצורך בשינוי חברתי. 26. בשנת 1977 יצא "Book of Dreams", האלבום העשירי, שהגיע למקום השני בארה"ב וקיבל הסמכת פלטינה משולשת. ההקלטות הבסיסיות שלו נעשו באותם סשנים שמהם נולד "Fly Like an Eagle". 27. הלהיט "Jet Airliner" מתוך "Book of Dreams" נכתב בידי Paul Pena, ולא בידי מילר. גרסת הלהקה הגיעה למקום השמיני בארה"ב. האלבום כלל גם את "Jungle Love" ואת "Swingtown". 28. נגן המפוחית Norton Buffalo השתתף ב-"Book of Dreams" והפך לשותף מוזיקלי קבוע של מילר במשך יותר משלושה עשורים. המפוחית שלו הוסיפה לצליל הלהקה שכבה של בלוז גם בשנים שבהן מילר זוהה בעיקר עם להיטי רדיו. 29. בשנת 1978 יצא האוסף "Greatest Hits 1974-78", שריכז את להיטי התקופה. באותה שנה יצאה "Steve Miller Band" גם לסיבוב הופעות באצטדיונים עם להקת "Eagles". 30. בשנת 1981 יצא "Circle of Love", האלבום ה-11, שהגיע למקום ה-26 בארה"ב וקיבל הסמכת זהב. לצד "Heart Like a Wheel" נכלל בו "Macho City", קטע באורך של כ-18 דקות שתפס כמעט צד שלם בתקליט. 31. בשנת 1982 יצא "Abracadabra", האלבום ה-12, שהגיע למקום השלישי בארה"ב וקיבל הסמכת פלטינה. שיר הנושא הגיע למקום הראשון ב-Billboard Hot 100, והקליפ שלו הפך לאחד המזוהים עם הלהקה בשנות השמונים. 32. בשנת 1984 יצא "Italian X Rays", האלבום ה-13, שהגיע למקום ה-106 בארה"ב. בשנת 1986 יצא האלבום ה-14, "Living in the 20th Century", שהגיע למקום ה-65 ושילב חומר מקורי עם חזרה לשירי בלוז. 33. בשנת 1988 הוציא מילר את "Born 2 B Blue", אלבום הסולו הראשון שלו, שיצא בשמו ולא בשם הלהקה. הוא עסק בעיקר בסטנדרטים של ג'אז, עם סידראן בקלידים ואורחים כמו Milt Jackson ו-Phil Woods, והגיע למקום ה-108 בארה"ב. 34. בשנת 1990 חזר "The Joker" לראש המצעדים, הפעם בבריטניה, בעקבות שימוש בו בפרסומת של "Levi's". יותר מ-16 שנים אחרי שהגיע למקום הראשון בארה"ב, הוא כבש גם את המצעד הבריטי. 35. בשנת 1993 יצא "Wide River", אלבום האולפן ה-15 של הלהקה, שהגיע למקום ה-85 בארה"ב. אחריו חלפו 17 שנים עד אלבום האולפן הבא, אך הלהקה המשיכה להופיע. 36. בשנת 2010 יצא "Bingo!", האלבום ה-16 של הלהקה, שהגיע למקום ה-37 בארה"ב ולראש מצעד אלבומי הבלוז. הוא הוקלט באולפני "Skywalker" בהפקת מילר ו-Andy Johns, והוקדש לבאפלו, שמת בשנת 2009. 37. בשנת הלימודים 2010-2011 שימש כאמן אורח בבית הספר למוזיקה "USC Thornton". בהמשך הרחיב את פעילותו ב-"Jazz at Lincoln Center", שם עסק בהופעות ובתוכניות המוקדשות להיסטוריה של הבלוז ולקשר שלו לג'אז. 38. בשנת 2011 יצא "Let Your Hair Down", האלבום ה-17 של הלהקה, מתוך אותם סשנים של "Bingo!". גם הוא התמקד בגרסאות לשירי בלוז ורית'ם אנד בלוז. בספירה זו אלבום הסולו "Born 2 B Blue" אינו נכלל באלבומי הלהקה. 39. בשנת 2016 נכנס מילר להיכל התהילה של הרוקנרול. להקת "The Black Keys" הציגה אותו בטקס. במהלך האירוע מתח ביקורת על התנהלות ההיכל ועל הייצוג החסר של נשים בו. 40. בשנת 2019 הוציא את מארז הארכיון "Welcome to the Vault", שכלל הקלטות נדירות וחומר שלא פורסם קודם לכן. באותה שנה הוצגו חמש מהגיטרות שלו בתערוכת "Play It Loud" במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. 41. בשנת 2021 יצא אלבום ההופעה "Breaking Ground Live! August 3, 1977", שתיעד את הלהקה בשיא התקופה המסחרית שלה. בשנת 2022 נכנס מילר גם להיכל התהילה של כותבי השירים. 42. בשנת 2023 ציין יובל ל-"The Joker" עם המארז "J50: The Evolution of The Joker". הוא כלל את האלבום לצד 27 הקלטות שלא פורסמו קודם לכן, ובהן סקיצות, חזרות והקלטות הופעה, וגם הסברים של מילר על תהליך היצירה. 43. בשנת 2024 השתמש Eminem ב-"Abracadabra" במסגרת "Houdini". באותה שנה הופיעה "Steve Miller Band" גם בסיבוב משותף עם להקות "Journey" ו-"Def Leppard", והביאה את השירים לקהל אצטדיונים רחב. 44. באפריל 2025 נבחר "Fly Like an Eagle" לשימור במאגר ההקלטות הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקאית. ביוני אותה שנה קיבל מילר את "Les Paul Spirit Award", על שם המוזיקאי שהיה המורה והסנדק שלו. 45. ביולי 2025 הודיעה הלהקה על ביטול מועדי ההופעות המתוכננים להמשך השנה. בהודעתה ציינה את הסיכונים של חום קיצוני, הצפות ותופעות מזג אוויר נוספות לקהל, לנגנים ולצוות. 46. ביולי 2026 הודיע האתר הרשמי שהאוסף "Greatest Hits 1974-78" הגיע להסמכה של 16 פעמים פלטינה בארה"ב. כמעט חמישה עשורים אחרי צאתו, אוסף הלהיטים ממשיך להיות אחד ההישגים המסחריים הגדולים בקריירה שלו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הזמר והיוצר Brian Johnson חוגג היום יומהולדת ובהחלט מגיע שנספר כמה עובדות על הפרפורמר האגדי הזה. (Photo: Arrowlordsofmetal.nl) הוא נולד ב- 5 לאוקטובר 1947 בעיר "Gateshead" שבצפון מזרח אנגליה, לאמא ממוצא איטלקי ואב ממוצא בריטי. בילדותו היה ג'ונסון חבר במקהלת כנסיה מקומית ואף חבר בלהקת תנועת נוער. במסגרת חברותו בלהקת תנועת הנוער הוא הופיע על במות ואף בטלוויזיה. להקתו הראשונה נקראה "Gobi Desert Canoe Club" הוא היה חבר בה עוד כשהיה בן 16, אבל הוא חשב שהיא היתה להקה גרועה. בשנת 1970 הוא היה חבר בלהקת "Jasper Hart Band" אשר ביצעה גירסאות כיסוי לשירי פופ ורוק ובין היתר לשירים מהמחזמר שיער. בשנת 1971 הוא הקים יחד עם חלק מחברי להקת "Jasper Hart Band" את ההרכב "Geordie" איתו הוא משחרר ארבעה אלבומי אולפן בין השנים 1973 ועד 1978 . (Metal-jukebox.net) בתאריך 29/3/1980 הוא מקבל טלפון מ- Malcolm Young הגיטריסט של "AC/DC" אשר מבשר לו כי הוא התקבל ללהקה במקומו של הזמר Bon Scott, שמצא את מותו לאחר לילה של שתיה כבדה. באותו היום בו עבר ג'ונסון את האודישן ל- "AC/DC" הוא תרם את קולו לפרסומת לשואב אבק "Hoover". ניתן רק לדמיין מה היה קורה לולא טס ג'ונסון להקליט את הפרסומת. אולי הוא אפילו לא היה שוקל בכלל להגיע לאודישן. בריאן היה אז בן 32 ובאותה תקופה הוא חשב שכבר לא יצליח בתור מוזיקאי. הוא עזב את להקת "Geordie", עבר להתגורר עם הוריו בניוקאסל והיה בעליה של חנות לתיקון גגות ויניל למכוניות אספנות. בתאריך 25/7/80 כבר מוציא ג'ונסון יחד עם "AC/DC" את האלבום הראשון של הלהקה ללא בון סקוט "Back In Black". זה האלבום הנמכר ביותר של הלהקה במהלך למעלה מ- 40 שנות פעילותה והוא ממוקם במקום השני מבין האלבומים הכי נמכרים בכל הזמנים, עם נתון מכירות מדהים של למעלה מ- 50 מליון עותקים בכל העולם. אלבום שנמצא במקום ה- 77 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, של מגזין הרולינג סטון. השיר הראשון שג'ונסון כותב ללהקה הוא "You Shook Me All Night Long" הוא ניסה להרשים את החברים כשקיבל השראה מבחורות ומכוניות וכתב בין היתר את המשפט הנצחי: "She was a fast machine, she kept her motor clean". זה היה גם הסינגל הראשון של הלהקה ללא Bon Scott. האלבום האחרון שבו השתתף בכתיבת המילים ללהקה היה "Blow Up Your Video" משנת 1988, מאז ואילך היו אלה Angus Young ו- Malcolm Young שכתבו את המילים לשירים. משנשאל למה הוא ענה: "נגמרו לי המילים". לפני מותו סיפר Bon Scott ל- Angus Young שראה הופעה של בריאן ג'ונסון עם להקתו וכי בריאן ג'ונסון הוא זמר רוקנרול מצוין. את כובע הקסקט המפורסם חובש ג'ונסון בעצת אחיו כדי למנוע מהזיעה להיכנס לעיניו במהלך ההופעות. בהמשך זה הפך לסימן ההיכר שלו. ג'ונסון הוא בעל אוסף גדול של מכוניות. הוא חובב מאוד מכוניות ומרוצי מכוניות. הפעם הראשונה בה הופיע Bon Scott עם "AC/DC" היתה ב- 5 לאוקטובר 1974, יום הולדתו של בריאן גונסון. התאריך 5 באוקטובר 1974 מתועד בארכיון ההופעות Highway To ACDC כהופעה הראשונה עם סקוט, ב-Masonic Hall שב-Rockdale. הוא כבר היה חבר בלהקה ב-1974, ולכן שנת 1975 בנוסח הקודם היתה שגויה. בשנת 2014 הוא קיבל מאוניברסיטת "Northumbria" שבעיר ניוקסל תואר ד"ר של כבוד במוזיקה. ג'ונסון הופיע יחד עם "AC/DC" בסרטו של האוורד סטרן "Private Parts". בשנת 2016 במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום "Rock or Bust" נאלץ בריאן ג'ונסון להפסיק את השתתפותו בסיבוב ההופעות בשל בעיות שמיעה קשות תוך סיכון להתחרשות. מי שהחליף את ג'ונסון כזמר בסיבוב ההופעות היה לא אחר מאשר Axl Rose. באוגוסט 2018 החלו שמועות על חזרתו של ג'ונסון ללהקה. בספטמבר 2020 אישרה הלהקה רשמית כי ג'ונסון חזר ל- "AC/DC" ובנובמבר 2020 שוחרר אלבומו הראשון עם הלהקה מאז פרישתו - "Power Up". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה בבריטניה - 5.10.1987 "אני לא יודעת שום בושה, אני לא מרגישה כאב, אני לא יכולה לראות את הלהבה, אבל אני יודעת את מנדינקה" שרה שינייד אוקונור במילים לשיר "Mandinka" שמביעות בצורה המיטבית את הסערות, והסתירות שהתחוללו בה בתור אדם עוד משחר ילדותה. כבר בגיל 20, שינייד הצעירה שרה על המנדינקה שהיא יודעת ומכירה, אז היא לא ידעה בושה וכאב, בהמשך כולנו חזינו בכאב שפורץ מתוכה, אבל ברגע הזה היא שרה מתוך ביטחון עם הידיים על ההגה, כאשר היא הפיקה את אלבום הבכורה שלה "The Lion and the Cobra" (תוך כדי שהיא בהריון) שיצא בבריטניה ב-5 באוקטובר 1987. הודעת ההוצאות ב-Record Mirror מ-3 באוקטובר 1987 מציינת את התאריך הזה במפורש. תאריך 4 בנובמבר המופיע במקורות אחרים אינו מוצג כאן כמועד ההוצאה הבריטית או כהוצאה אמריקאית מאומתת. שינייד מארי ברנדט אוקונור נולדה בגלנאגירי שבמחוז דבלין, היא נקראה שינייד ע"ש שינייד דה ואלרה אשתו של הנשיא האירי איימון דה ואלירה, מארי ע"ש אימו של הרופא שעזר ליילד אותה, וברנדט ע"ש סיינט ברנדט מלורד, קדושה של הכנסייה הקתולית. הוריה התגרשו כשהיתה בת 8, והיא עברה לגור עם אמא יחד עם שני אחיה הגדולים, בהמשך טענה שאמה הרבתה לשתות, ובעקבות כך להתנהג באלימות גם לשינייד הקטנה, החיים שלה התנהלו על רקע מאבק קשה של משמורת בין אמא לאביה, מאבק שהפך למפורסם באירלנד השמרנית של אותם הימים. בגיל 15 בעקבות היעדרה מהלימודים, ותפיסתה גונבת מחנויות, נשלחה שינייד לבית המחסה "מגדלנה", בית מחסה שאליו היו נשלחות בנות שסטו מדרך היישר לעיתים בניגוד לרצונן. דווקא שם מצאה שינייד את שלוות הנפש לה היתה זקוקה, היא חיזקה שם את יכולות הכתיבה, והנגינה שלה ב 18 החודשים שבהם חיתה שם. אחת המתנדבות באותו בית מחסה היתה אחותו של פול בירן מתופף להקת הרוק האירית "In Tua Nua" ששמע את אוקונור מבצעת את השיר "Evergreen" של ברברה סטרייסנד, אוקונור הקליטה שיר עם "Nua Nua" אבל בגיל 15 הם הרגישו שהיא עדיין לא בשלה להצטרף אליהם. בקיץ 84 פרסמה שינייד מודעה בעיתון וחברה למספר מוזיקאים כדי להקים את להקת "Ton Ton Macoute" (ע"ש מיתוס איטיאני על זומבים), הלהקה ניגנה מוזיקה שהושפעה ממיסטיקה, מוזיקת עולם, וכישוף. ב 10 בפברואר 1985 נהרגה אמא של שינייד בתאונת דרכים, ושינייד עזבה את הלהקה, אך היא הספיקה להשאיר רושם על תעשיית המוזיקה כזמרת של "Ton Ton Macoute" והוחתמה בחברת Ensign Records כשבמקביל היא צירפה אליה מנהלת מנוסה שעבדה לפני כן עם להקת "U2". אוקונור החלה להקליט את אלבום הבכורה במהלך שנת 1986, אבל ההקלטות התעכבו עקב מחלוקות קשות שלה עם המפיק, ובמקביל היא נכנסה להריון מהמתופף ג'ון ריינולדס, חברת התקליטים לחצה עליה לעשות הפלה מלאכותית, אך לא אישה דעתנית וחזקה כשינייד תתקפל, באישור המנהל שלה החלה אוקונור להפיק בעצמה את אלבום הבכורה שלה. לא פעם אחת הפה הגדול שלה סיבך אותה באמירות בעייתיות אחת מהן היתה על כאשר הגנה על ה IRA הצבא האירי הרפובליקני שבמהלך אותן השנים ניסה להתנקש בחייה של מרגרט ת'אצ'ר, בהמשך היא חזרה בה מההערות שאמרה, וטענה שהיתה צעירה מידי מכדי להבין את המצב המתוח באירלנד כראוי. לאחר שקיבלה לידיה את הסמכויות בלעדיות להפקת האלבום, הפכה אוקונור את הקול שלה ל- Master Fader היא שרה למכשיר ההקלטה האישי שלה כאשר היא מודדת מתי הקול שלה נמצא בצבע הירוק שבו הקלטת השירה שלה טובה, מתי בצבע הצהוב שבו היא על גבול הדיסטורשן, ומתי היא באדום שפירושו דיסטורשן. אלבום הבכורה של אוקונור דורש מהמאזין הקשבה רצופה, ומנסה לחבר אותנו לאי הנוחות שלה, לרצון שלה לייצר כל הזמן יחסים פעילים עם המאזין, כאלה שיגרמו לו להאזין בקשב רב לכל שניה באלבום, ולא ליפול לבנאליות שבה שיר אחרי שיר נשמעים אותו הדבר, ועם קול המצו סופראן היא בהחלט מצליחה לרגש. האלבום משלב בין רוק לפופ ומכניס את המאזין לרגעים האפלים והשקטים של שינייד מחד, ומאידך הוא מרגיע ומכניס את המאזין לאווירה חיובית כמו מצב השמים לאחר סערה, בין לבין אפשר לשמוע אומנים שבאו לעזרת שינייד כמו הזמרת האירית אניה, גיטריסט להקת "ג'אפאן" Rob Dean. MC Lyte השתתפה ברמיקס מאוחר יותר של "I Want Your Hands on Me", ולא באלבום המקורי. אחד השירים היחידים באלבום ששינייד הודתה שהוא אוטוביוגרפי היה "Troy" שנכתב על אימה המתעללת. שינייד של אלבום הבכורה היא אישה שמטיילת לה בעולם בין תקוה לייאוש בזמן שכל הסביבה שלה לא מבינה אותה. "Mandinka" שהפך ללהיט הגדול מתוכו מתייחס בעצם לשבט המנדינקה המצוי בעיקר במערב אפריקה, עליו קראה שינייד בספרו של אלכס היילי "שורשים" "כדי לדעת על מה מדובר בשיר, אתם חייבים לקרוא את הספר", ציינה שינייד. רבים משיריה של שינייד או'קונור עוסקים בחייה, אך "Jackie" הוא סיפור שהיא המציאה על רוח רפאים שנידונה לבלות נצח בחיפוש אחר בעלה. היא הסבירה על כך בספר הזכרונות שלה "Rememberings": "ראיתי מחזה בטלוויזיה על אישה זקנה מאוד בסקוטלנד שעמדה למות. היא הייתה מבלה את ימיה בהסתכלות מבעד לחלון המכוסה בווילון, מחכה לבעלה, שמת מזמן, חוזר מטיול דיג שיצא אליו 40 שנה קודם לכן ובמהלכו טבע. הם היו ללא ילדים, והיא מעולם לא פגשה אף אחד אחר. זה נתן לי השראה, לכתוב את "Jackie", על דמות שמשוטטת בחוף ומחכה לשובו של מישהו מת. בשיר שלי, המספרת היא רוח רפאים". שינייד של תחילת הדרך הרבתה לכתוב על שירי קדושה ורוחניות. אלבום הבכורה שלה מכיל רפרנסים תנ"כיים לכל אורכו (שם האלבום עצמו לקוח מתהילים צ"א, פסוק י"ג) ומכיל את השיר הפ'אנקי הזה "Jerusalem" על ירושלים. 8 שנים אחר כך ב 13 ליוני 1995, אוקונור קפצה לביקור בישראל, הופיעה בבריכת הסולטן, והתעמתה עם צלמים שהטרידו את מנוחתה בזמן שהיא ביקרה בכנסיית הקבר בעיר העתיקה. עטיפת האלבום מראה את אוקונור כאשר פיה פעור, גבותיה מקושתות, וכתפיה מושלכות מעט לאחור במראה שנראה אז קצת כועס ופרובוקטיבי לזמנו "הצלם", נזכרת אוקונור, "עודד אותי להגיב בטבעיות כשהמצלמות מהבהבות, אני נראית כאילו אני צורחת, כאשר למעשה אני שרה". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 לאוקטובר 1992 הוציאה "R.E.M." לאור את אלבומה השמיני "Automatic for the People". שנת 1991 היתה השנה הכי טובה בקריירה של "R.E.M.". הלהיט "Losing My Religion" הושמע בלי הפסקה בתחנות הרדיו והקליפ שלו זכה לרוטציה מטורפת ב- MTV. אלבומם השביעי "Out of Time" העניק להם הצלחה בינלאומית אדירה. הוא שהה 183 שבועות במצעד המכירות הבריטי, מכר 18 מיליון עותקים ברחבי העולם וזיכה את הלהקה בלא פחות משלושה פרסי גראמי. בפני חברי הלהקה עמדה השאלה כיצד מתעלים על הצלחה כזו? הכוונה המקורית של הלהקה היתה להתרחק עד כמה שניתן מהאווירה האקוסטית והפולקית של "Out of Time" ולייצר אלבום רוק קצבי. ביוני 1991 נכנסו Peter Buck, Mike Mills, ו- Bill Berry לאולפן בכדי לכתוב את המוזיקה לאלבום. בכדי לאלץ את עצמם ליצור הפעם משהו שונה, הם אפילו החליטו להחליף ביניהם כלי נגינה. באק ניגן במנדולינה, מילס ניגן בפסנתר או אורגן וברי ניגן בס. באק הסביר מאוחר יותר שהכתיבה ללא תופים הייתה פרודוקטיבית עבורם ומשכה אותם לכיוונים חדשים. הלהקה, שהתכוונה לספק אלבום של חומרים קצביים יותר אחרי "Out of Time", עשתה מאמץ לכתוב שירי רוק מהירים יותר במהלך החזרות, אבל כשהלחנים התגבשו, הם איכשהו יצאו אפילו יותר איטיים ומלנכוליים מהאלבום האחרון. כאשר Michael Stipe קיבל את הלחנים ששלושת חבריו כתבו בראשית 1992, הוא שם לב לאווירה העגמומית. היו שם יותר כלים אקוסטיים ואורגנים ופחות תופים. כך יצא שגם המילים שכתב Michael Stipe התאימו עצמם לאווירה המלנכולית, הן התרכזו בעיקר סביב אובדן, אבל ומוות וביטאו נושאים אפלים בהרבה מכל האלבומים הקודמים של הלהקה. האווירה הזאת משתקפת כבר מצלילי הפתיחה של האלבום, עם השיר "Drive". אנחנו זוכרים את ההלם הראשוני למשמע צלילי האקוסטית של Peter Buck, מלווה בנגיעות הבס המינימליסטית של Mike Mills. ככה נקי, בלי אפקטים, בלי תופים. מי פותח אלבום בצורה כזאת? ועוד בשנות ה- 90? בשיא הפריחה של האלטרנטיב והגראנג'? הלם טוטאלי, שהתחלף מיד בחיבוק גדול לדבר הנפלא והמרגש הזה. ומאוחר יותר כשהתברר לנו מתוך עיון בחוברת שהגיעה עם הדיסק כי John Paul Jones אחראי על העיבודים התזמורתיים של השיר, הכל כבר התחבר לנו. הקסם הטהור הזה הזכיר בלא מעט מובנים את "לד זפלין" האקוסטית של שנות ה- 70. זה היה הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום. Michael Stipe סיפר שזה היה השיר הראשון שהוא כתב על מחשב, כשעד אז הוא היה מסתייע במכונת כתיבה. הוא ציין ש- "Drive" היה מעין הומאז' לשיר "Rock On" של David Essex. וזו לא הייתה ההשפעה היחידה כאן. הגיטריסט Peter Buck מנגן את הסולו החשמלי בדקה 2:05 תוך שימוש במטבע "ניקל" כמפרט, ממש כמו הגיטריסט Brian May. מעניין לציין שהלהקה נהגה לנגן את השיר בהופעות בגירסת רוק קצבית, פשוט כי היה להם קשה לשחזר את האווירה שלו על הבמה. הגרסה הקצבית והמעולה הזו, מופיעה באלבום המחווה עבור "גרינפיס" בשם "Alternative NRG", שיצא לאור בשנת 1994. האווירה המלנכולית-אקוסטית נמשכת עם "Try Not to Breathe". השיר שנכתב על סבתו של Michael Stipe, אשר גססה בעת כתיבת המילים. סטייפ שר מזווית הראיה של אדם גוסס אשר אומר לבני המשפחה לא לבכות, כי הוא חי חיים מלאים וטובים והוא מוכן כבר לעבור הלאה לעולם הבא. במילות השיר מייקל שואל את סבתו "Why do you shiver?" הוא ציין שבאותה תקופה היא רעדה הרבה וזה השפיע גם על הופעתו החיצונית על הבמה, עם התנועות המיוחדות שלו. השיר הבא "The Sidewinder Sleeps Tonite" היה הסינגל השלישי ששוחרר מהאלבום והוא מעלה קצת את הקצב ומשנה את האווירה המלנכולית שליוותה אותנו מהפתיחה. פיטר באק התייחס אחר כך להחלטה לכלול את השיר הזה באלבום וציין, כי הוא הוכנס על מנת לשבור קצת את האווירה הרווחת. בהתחשב בכך שהאלבום עסק בתמותה, בהזדקנות ואובדן, הלהקה הרגישה שיש צורך בנקודת אור קטנה. גם בשיר הזה עושה John Paul Jones עבודה מצויינת בעיבודים התזמורתיים שכל-כך מוסיפים לתוצאה הסופית. אנחנו חוזרים לאווירה המלנכולית עם "Everybody Hurts" שגם עליו ניצח John Paul Jones. רוב השיר נכתב על ידי המתופף ביל ברי אשר רצה להגיע לאנשים שהרגישו שאין להם תקווה. זה שיר נגד התאבדות והזמר Michael Stipe ציין שהוא עשה מאמץ מיוחד לשיר בצורה ברורה ונהירה, כי היה חשוב לו מאוד שהמסר בשיר לא ילך לאיבוד. זה אחד השירים שהוא הכי גאה בהם, כי לטענתו זה משהו שהלהקה עשתה והשפיע על החיים של אנשים אחרים. שיר שהציל חיים, ממש כך. הקליפ שיצא לשיר הזה זכה בלא פחות מארבעה פרסי וידאו של MTV. האווירה המלנכולית מלווה אותנו עד לסוף הצד הראשון של האלבום, עם הקטע האינסטרומנטאלי המצוין "New Orleans Instrumental No. 1", שנכתב בשעה 2 בלילה באולפן ההקלטות בניו אורלינס, לאחר שהלהקה סיימה את ההקלטות של "Drive". מיד אחריו מגיעים צלילי הצ'לו המצמררים של "Sweetness Follows" שעוסק באובדן אדם קרוב. הצד השני של האלבום נפתח עם "Monty Got A Raw Deal" לצלילי הבוזוקי של פיטר באק, אשר הלחין אותו בחדר המלון בניו אורלינס. ה"מונטי" בשיר הזה הוא השחקן Montgomery Clift, שכיכב בין היתר בסרטים "The Misfits" ו- "From Here to Eternity". מייקל סטייפ קיבל את הרעיון לשיר לאחר שדיבר עם הצלם שצילם את קליפט בסרט את "The Misfits". ששה מתוך 12 הקטעים באלבום שוחררו כסינגלים רשמיים מצליחים, "Ignoreland" לא היה אחד מהם. הוא שוחרר רק כסינגל פרומו, אבל למרות זאת גם הוא זכה לצעוד במצעדים. התוכן הלירי של השיר הוא לגמרי פוליטי והוא מתייחס למצבה של ארצות הברית בתקופת הנשיאות של ג'ימי קרטר, רונלד רייגן וג'ורג' בוש. מיד אחר כך מגיע השיר "Star Me Kitten" אשר במקור נקרא “Fuck Me Kitten”. מזל שהשחקנית מג ראיין, הגיעה לאולפן "Bad Animals" המפורסם שבסיאטל, בזמן צילומי הסרט "Sleepless In Seattle" ושכנעה את חברי הלהקה שהאלבום יימכר טוב יותר אם ישנו את שם השיר ל- "Star Me Kitten". האלבום מסתיים עם רצף מדהים של שלושה שירים, הראשון שבהם הוא הלהיט הקצבי "Man on the Moon" שנוצר בהשראת הקומיקאי המנוח אנדי קאופמן, אותו העריץ סטייפ מצפיה בתוכנית "Saturday Night Live". מעניין שכותרת השיר שימשה גם ככותרת לשם הסרט משנת 1999 על אנדי קאופמן, בכיכובו של ג'ים קארי. "R.E.M." אפילו זכתה לעשות את הפסקול, שכלל גם את השיר הזה. בפרק של תוכנית הטלוויזיה הבריטית "Top Of The Pops 2", מייקל סטייפ טען שהשיר הזה היה מחווה למילים ולכתיבתה של Kurt Cobain, בעיקר ה- "yeah yeah yeah yeah" החוזר ונשנה. זה היה ניסיון שלו לשים יותר "yeah" בשיר ממה שקוביין עשה. אחריו מגיע "Nightswimming" עם הפסנתר המצמרר ועיבודי המיתר האלמותיים של John Paul Jones. לפי הזיכרון שסיפר Peter Buck, המילים קדמו ללחן והרעיון כבר עלה בתקופת "Out of Time". Mike Mills זכר את התהליך אחרת: הוא ניגן רעיון על הפסנתר, ומייקל סטייפ ביקש ממנו להמשיך והתחיל לכתוב לו מילים. אלה זיכרונות שונים של חברי הלהקה, ולא סדר כתיבה שניתן לקבוע בוודאות. מילס כתב את הלחן, ולדבריו השיר קשור לשחיות הלילה העירומות שלו ושל חבריו באתונה, ג'ורג'יה, בתחילת שנות השמונים, ולא לזיכרונות ילדות של הלהקה. ההקלטה נערכה ב-Criteria Studios במיאמי, על הפסנתר ששימש גם בהקלטת הסיום של "Layla", עם עיבוד המיתרים של ג'ון פול ג'ונס. האלבום מסתיים עם "Find the River" לצלילי המלודיקה עליה מנגן המתופף Bill Berry. זה אחד משירי הסיום היפים והקסומים שאנחנו מכירים לאלבום כלשהו, בטח לאלבום של "R.E.M.". החשש של הלהקה כי לא תצליח להתעלות על "Out of Time" התגלה כלוא מוצדק. במובנים מסוימים האלבום "Automatic for the People" אפילו התעלה על קודמו והתוצאה המדהימה אפילו מתעצמת נוכח העובדה שהאלבום האקוסטי-מלנכולי הזה יצא בשיא מהפיכת האלטרנטיב והגראנג', בדיוק בתקופה בה כל הלקות מנסות להישמע כמה שיותר בוסריות, רועשות ומלוכלכות. בתנאים הבלתי אפשריים הללו הצליח האלבום למכור 18 מיליון עותקים ברחבי העולם ולזכות בביקורות מהללות מפה לאוזן. האלבום גם נכנס לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין "רולינג סטון", לרשימת 100 האלבומים הגדולים של שנות ה- 90 של אותו מגזין, לרשימת "1001 Albums You Must Hear Before You Die" ועוד ועוד... להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 לאוקטובר 1970, שחררה "Led Zeppelin" את אלבומה השלישי "Led Zeppelin III". זהו תאריך היציאה בארצות הברית; בבריטניה יצא האלבום ב-23 באוקטובר 1970. האלבום הזה מסמן שינוי מהותי בסגנון המוזיקלי של הלהקה שהתנסתה כאן עם קטעים פולקיים, אקוסטיים, בלוז רוק ופסיכדליה בנוסף להארד רוק השורשי שאפיין אותה. לאחר שני אלבומים וסיבובי הופעות אינטנסיביים בתקופה של פחות משנתיים, מחליטה הלהקה לקחת פסק זמן למנוחה לפני שיתחילו לעבוד על אלבומם הבא. הזמר Robert Plant מחליט לפרוש לקוטג' "Bron-Yr-Aur" שבוויילס בו נהג לבלות יחד עם משפחתו בילדותו. הוא משכנע את הגיטריסט Jimmy Page לחבור אליו לקוטג' בכדי לכתוב חומר לאלבומם הבא. הקוטג' היה מאוד מבודד ולא היו בו מים זורמים או חשמל, דבר שהשפיע מאוד על הכתיבה אשר התמקדה בעיקר על ביצועים אקוסטיים. דבר נוסף שאפיין את השירים שנכתבו לאלבום הזה, היו כיווני הגיטרה החריגים. Page הושפע באותה תקופה מהנגנים Davey Graham ו- Bert Jansch אשר נהגו לכוון את הגיטרה באופן שונה מהכיוון המסורתי והדבר ללא ספק השפיע על הסאונד של האלבום. פלאנט ציין שאחרי שני אלבומי בלוז והארד רוק הלהקה היתה מעוניינת בשינוי בכיוון המוזיקלי, כי רצתה להראות שהיא מסוגלת לנגן גם סגנונות מוזיקליים אחרים. מאפיין נוסף שקיים באלבום הזה, הוא העובדה שכל חברי הלהקה היו שותפים לכתיבה, לעומת האלבומים הקודמים בהם Page היה הכותב הדומיננטי. כמו כן, מי שמתבלט במיוחד באלבום הזה הוא הבסיסט John Paul Jones אשר התגלה כאן כמולטי אינסטרומנטאליסט מוכשר שמנגן גם על שלל כלים, ביניהם אורגן האמונד, מוג סינתסייזר, מנדולינה ובס פדאל וגם היה אחראי על תוספת כלי המיתר בשיר "Friends". האלבום נפתח עם התיפוף הדוהר של בונהאם וקריאת הטרזן המפורסמת של פלאנט בשיר "Immigrant Song". השיר נכתב באיסלנד שם הופיעה הלהקה בשנת 1970 והוא מושפע מהפלישה הויקינגית לאנגליה. "We come from the land of the ice and snow" קורא פלאנט "The Hammer Of The God" ו- "Valhalla" אינם מותירים מקום לספק כי אכן מדובר בשיר על הויקינגים. השיר בוצע בפסטיבל "Bath", רק 6 ימים אחרי שהלהקה עזבה את ריקיאוויק, אך עם מילים קצת שונות. הקטע השני "Friends" הוא שיר אקוסטי בכיוון גיטרה לא מסורתי של Jimmy Page ועיבוד כלי מיתר של John Paul Jones. פייג' רצה להביא בשיר הזה סאונד בסגנון הודי והוא אכן הוקלט מחדש בשנת 1972 יחד עם האורקסטרה של בומביי והביצוע המיוחד הזה מופיע בגירסה המורחבת של האלבום "Coda" אשר יצאה בשנת 2015. השיר הזה מתחבר לשיר הבא "Celebration Day" בקטע קישור המנוגן על-ידי סינתסייזר מוג. הקטע הזה נועד לחפות על תקלה בה נמחקו קטע מהשיר בתחילת סרט המאסטר של ההקלטה. התקלה הזאת כמעט והביאה לכך שהשיר יישאר מחוץ לאלבום. השיר נכתב על-ידי Robert Plant כהבעה לחוויה שלו משהותו בניו יורק. פלאנט גם נהג להציג את השיר הזה כ- "The New York Song" במהלך ההופעות של הלהקה. הרצועה הרביעית "Since I've Been Loving You" היא ללא ספק השיר הטוב באלבום ואחד מהשירים הגדולים של הלהקה. קטע בלוז אלמותי שהוקלט חי באולפן כשכל הלהקה מנגנת סימולטנית, ומי שיקשיב היטב יוכל לשמוע את חריקות פדאל הבייס דראם של בונהאם, מה שרק מוסיף לאותנטיות של הביצוע. John Paul Jones מנגן כאן על אורגן האמונד כשאת תפקידי הבס הוא מבצע באמצעות בס פדאל. הסולו של Jimmy Page הוא אחד היפים בכל הקריירה שלו ורק לחשוב שגם הוא בוצע בלייב ובטייק אחד מעביר בנו צמרמורת. השירה של פלאנט היא בין העוצמתיות ביותר שלו, עוד מהתקופה בה המנעד הקולי שלו היה אינסופי. הצד הראשון של האלבום נסגר עם "Out on the Tiles" שיר שנכתב במשותף על-ידי Jimmy Page, Robert Plant ו-John Bonham. האינטרו לשיר שימש לפתיחת השיר "Black Dog" בהופעות. בערך באמצע השיר ניתן לשמוע את Jimmy Page אומר את המילה "Stop" כנראה שביקש לעצור את הטייק אך הלהקה המשיכה לנגן. השיר הראשון בצד השני של הויניל "Gallows Pole" הוא גירסת זפלין לשיר העממי "The Maid Freed from the Gallows". Jimmy Page מנגן כאן לראשונה בבנג'ו שהיה שייך ל- John Paul Jones, בגיטרה חשמלית ואקוסטית ואילו John Paul Jones מנגן במנדולינה ובבס. השיר "Tangerine" נכתב על-ידי Jimmy Page עוד בתקופת היארדבירדס שלו, שם הוא נקרא "Knowing That I'm Losing You". השיר מספר על אהבה אבודה. Jimmy Page מנגן כאן על סטיל גיטר פדאל מעבר לאקוסטית. ממשיכים עם הקו האקוסטי והשיר "That's the Way" אשר נכתב בקוטג' "Bron-Yr-Aur" על הבעיות של בני זוג במערכת היחסים שלהם. השיר נקרא במקור "The Boy Next Door" והוא נולד כתוצאה מאילתור של Jimmy Page שניגן את האקורדים ופלאנט אילתר מילים על הנגינה של פייג'. השיר נוגן לראשונה על-ידי הלהקה בפסטיבל בת'. זו גם הייתה הפעם הראשונה של הלהקה לנגן סט אקוסטי. הלהקה תמשיך בקו הזה ותשלב סטים אקוסטיים במהלך ההופעות שלה בשנים 71-73. מכאן אנחנו מגיעים לשיר "Bron-Y-Aur Stomp" שמהווה מעין אות הוקרה לקוטג' בו נכתבו חלק מהשירים לאלבום. השיר שמדבר על כלבו של פלאנט נקרא במקור "Jennings Farm Blues" והוא הוקלט עוד בשנת 1969 בגירסה חשמלית. לכבוד האלבום השלישי של הלהקה השיר קיבל עיבוד אקוסטי והוא כולל נגינה של John Bonham על כפיות ונגינה של John Paul Jones על קונטראבס. השיר החותם את האלבום "Hats Off to (Roy) Harper" מבוסס על שיר בלוז של "Bukka White" אשר נקרא "Shake 'Em On Down" והוא מוקד לחברם הזמר והיוצר Roy Harper. בשיר זה קולו של פלאנט עובר דרך מגבר עם אפקט ויבראטו. במהלך הסשנים לאלבום הקליטה הלהקה שירים נוספים אשר לא מצאו דרכם לגירסא הסופית של האלבום. "Poor Tom" שוחרר במסגרת אלבום האוסף "Coda", השיר "Bron-Yr-Aur" נכלל באלבום הכפול "Physical Graffiti", השיר "Hey, Hey, What Can I Do" שוחרר לראשונה כבי סייד לשיר "Immigrant Song", והשירים "Jennings Farm Blues" ו- "Key to the Highway/Trouble in Mind" הופיעו בהוצאה המורחבת של האלבום משנת 2014. עם שחרורו האלבום הזה גרר לא מעט ביקורת על הלהקה ואפילו טענה שהלהקה מנסה להישמע כמו "Crosby, Stills & Nash". הביקורת הזאת פגעה מאוד ב- Jimmy Page וגרמה לו להפסיק לתת ראיונות לקידום האלבום. הביקורת הזאת גם גרמה לפייג' לעמוד על-כך שהאלבום הרביעי של הלהקה לא יישא את שם הלהקה על העטיפה. פייג' רצה שיישפטו את הלהקה על סמך החומר המוזיקלי ולא בגלל השם שלה. למרות הביקורת שספגה הלהקה בזמן אמת מדובר באלבום מצוין שמוכיח את הגיוון והוורסטיליות של הלהקה, שלב מהותי וחשוב בהתפתחות שלה שרק תלך ותתעצם באלבומים הבאים. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המחצית הראשונה של שנות ה-90 הביאה לנו כל כך הרבה אלבומי מופת, במיוחד מסצנת הגראנג' והרוק האלטרנטיבי. לעניות דעתנו, אלבום אחד מהתקופה המדהימה הזאת נותר כיצירת מופת רבת עוצמה, אך לא מספיק מוערכת באופן פשוט טראגי: אנחנו מדברים על "Gentlemen" של "The Afghan Whigs" שיצא ב-5 באוקטובר 1993. זהו תאריך היציאה בארצות הברית לפי Rhino; באתר Sub Pop מופיע 1 באוקטובר 1993. ה"מגנום אופוס" המדהים הזה, שכתב Greg Dulli במהלך סיבוב ההופעות לאלבום "Congregation" משנת 1992, הוא לא רק אלבום; זה מסע רדוף רוחות במסדרונות האפלים של מערכת יחסים עכורה. Greg Dulli, הסולן האניגמטי של "The Afghan Whigs", שאב את ההשראה לאלבום הקונספט הזה מהסרט "One from the Heart" של פרנסיס פורד קופולה משנת 1982, ובמיוחד מהדמות הראשית, אדם שבור ופגום שנאבק עם הטבע שלו. דאלי ביקש לחצות באלבום הזה את המעמקים העכורים של הנפש הגברית, תוך שהוא חוקר כאן, באומץ רב, תהומות אפלים אשר חלקנו הגדול יעדיף לא להתמודד איתם. כיוצר סרטים חובב בצעירותו, הדחף היצירתי של דאלי מצא כאן ביטוי בנרטיב שמלווה את האלבום. סיפור הקונספט של האלבום שואב מסרטו של קופולה, ומשקף את הקונפליקט הפנימי של הדמות הראשית. המטרה של דאלי נועדה לצלול לתהום ולקלף שכבות של מורכבות רגשית אחת אחר השניה, ככל שאנחנו מתקדמים בין רצועה לרצועה באלבום. מבחינה מוזיקלית, "Gentlemen" הוא סוג של התגלות ייחודית וחד-פעמית. הוא משלב אלטרנטיב, גראנג', פוסט פאנק והארד רוק ומושך גם השפעות מ-R&B ומוזיקת נשמה. לאחר שהתמודד בעבר עם הקלאסיקות של Motown במיני אלבום "Uptown Avondale", דאלי מציג ב- "Gentlemen" גישה רכה יותר על ידי שימוש בסולמות מינוריים ובמקצב איטי מכוון. אפילו "Astral Weeks" המכונן של Van Morrison משמש כאן כאבן בוחן עבור דאלי, ומספק השראה לשזירת מוטיבים מלודיים חוזרים ודימויים ליריים לאורך כל האלבום. לאורך כל האלבום אפשר להרגיש איך הלחנים שברובם מלודיים ורכים יוצרים קונטרסט עצום למילים הנושכות וצורבות לב. הדיסוננס הזה בין המילים למוזיקה מעלה מיד את השאלה: כמה עמוק אפשר לצלול לתהום הרגש האנושי? תשאלו את דאלי... האלבום יוצא לדרך עם "If I Were Going" בטון מפחיד ומלנכולי. עבודת הגיטרה המהפנטת והשירה מלאת הנשמה של גרג דאלי מכינים את הבמה לרכבת ההרים הרגשית שתבוא לאחר מכן. המילים המרגשות, מעוררות תחושת עצב והשתקפות עצמית. שיר הנושא "Gentlemen" שיצא כסינגל מהאלבום, פורץ פנימה באנרגיה תזזיתית. חקירה בלתי פוסקת של תאווה ותשוקה, המונעת על ידי הקצב הדינמי של השיר. השירה של דאלי נאנקת, שורטת, צורבת. מיד אחרי מגיע "Be Sweet" - רצועה בולטת באלבום שמאזנת בין תוקפנות לפגיעות. ריפי הגיטרה המשוננים וההגשה הקולית של דאלי יוצרים שילוב מושלם. המילים נעות בין תחנונים לכעס, לפעמים אפילו לוידוי כשדאלי שר: "Ladies, let me tell you about myself, I got a dick for a brain, And my brain is gonna sell my ass to you..." ואז מגיע ה"להיט" "Debonair" שהיה הסינגל הראשון שיצא מהאלבום. השיר הזה מבטא את היכולת של דאלי ושל "The Afghan Whigs" למזג רוק אלטרנטיבי עם השפעות של מוזיקת נשמה. הנגינה סוחפת, אך גם אפלה ומחניקה. השירה של דאלי משדרת כאב אבל גם ביטחון. הלחן ועבודת הגיטרה פשוט מדבקים. הם ינעצו בכם שיניים וישאירו אתכם עם רושם מהדהד ומתמשך. הקטע "When We Two Parted" הוא בלדה נוקבת שמציגה את התעוזה הלירית של דאלי. העיבוד המופשט מאפשר למשקל הרגשי של המילים לתפוס את מרכז הבמה. זוהי השתקפות קורעת בטן על שברון לב וחרטה. אחריה מגיע "Fountain and Fairfax" שמשמש כנקודת האמצע של האלבום. הוא לוקח תפנית קצת יותר מאופקת, אבל עדיין העוצמה הבוערת מהלחן ומהמילים נותרת מוחשית. המקצב הג'אנגלי והסיפור של דאלי הופכים את הרצועה הזאת לקו פרשת הדרכים של האלבום. ואז מגיע "What Jail Is Like", שיר על רומן, על אהבה מטורפת ומעוותת. זה היה השיר הראשון שדאלי כתב לאלבום. שיר שמזקק את הנרטיב של האלבום, ובוחן את המורכבות של תשוקה וכאב. יש כאן שילוב של גיטרות מנסרות ופסנתרים עדינים שממחישים את הדיסוננס התמידי שיש באלבום הזה בין מילים למוזיקה. הקטע הבא "My Curse" מציג את תתי הגוונים האפלים יותר של האלבום. המוזיקה מהורהרת ואינטנסיבית. המילים מציירות תמונה של מערכת יחסים סוערת. השיר הזה כל-כך אינטנסיבי עד כי גרג דאלי מחליט לא לשיר אותו. הוא ביקש מידידתו Marcy Mays מלהקת "Scrawl" לשיר אותו, יש אומרים, בגלל שהשיר הזה היה קרוב מדי לבית ולנפש של דאלי. לקטע "Now You Know" יש מקצב מיד-פייס ועיבוד מוזיקלי מאופק יותר. הרצועה הזאת מציעה לנו רגע של הכרה והפנמה. השירה של דאלי מיוסרת ומשקפת את הלקחים שנלמדו מכאב הלב האדיר שהוא חווה. הקטע "I Keep Coming Back" הוא שיר הקאבר היחיד באלבום. זמר הנשמה Tyrone Davis הקליט את השיר במקור בשנת 1970. גרג דאלי הקשיב לבלדה האיטית הזאת כמעט כל ערב לפני שהלך לישון בתחילת שנות ה-90, והחליט להכניס אותה לאלבום. הוא הציג את השיר לחבריו ללהקה ברגע האחרון במהלך הקלטות. כולם החליפו בהקלטה כלי נגינה וניגנו על כלי אחר. זוהי עדות רבת עוצמה לטבע המחזורי של אהבה ותשוקה. המוזיקה מהפנטת ומותירה את המאזין עם תחושת מתח בלתי פתורה. דאלי התייחס לזה באחד הראיונות שלו, ואמר: "זה נראה כמו דרך טובה לסיים את זה... ואז הפכנו את זה לקטע אינסטרומנטלי מוזר בסוף, מה שנתן לו את הסיום הקולנועי". אלבום המופת הזה מסתיים עם אותו קטע אינסטרומנטלי מדובר "Brother Woodrow/Closing Prayer" אשר מתנגן ברקע, ממש כמו כתוביות הסיום של סרט קולנוע. בראיה רטרוספקטיבית, "Gentlemen" הוא יותר מאלבום; זו אבן בוחן תרבותית. הוא נכלל ברשימת "1001 אלבומים שאתה חייב לשמוע לפני שאתה מת". המגזין "Treble", שזיהה את השפעתו, מיקם אותו במקום ה-22 ברשימת 30 אלבומי הגראנג' הטובים ביותר. מגזין "Spin" דירג אותו במקום ה-141 ברשימת "300 האלבומים הטובים ביותר ב-30 השנים האחרונות (1985-2014)". לא לחינם האלבום הזה נחשב בעיני המבקרים לאלבום הגדול ביותר של "The Afghan Whigs", ובין אלבומי הפרידה הטובים ביותר בכל הזמנים. זו יצירת מופת של רוק אלטרנטיבי, אלבום שצולל ללא חשש אל המורכבות של מערכות יחסים אנושיות. מילות השירים של גרג דאלי הן השתקפות גולמית וחסרת גינונים של תשוקה, כאב וגעגוע. המוזיקה, מרתקת לא פחות. היא משמשת כתפאורה מושלמת, ויוצרת מסע רגשי שמהדהד הרבה אחרי שהתו האחרון של האלבום הזה נמוג. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על המתופף, היוצר והמפיק Travis Landon Barker. מהסקא-פאנק של "The Aquabats" לפריצה הגדולה עם "blink-182", ומשם לשיתופי פעולה עם אמני היפ-הופ ולדור חדש של פופ-פאנק. הנה 54 עובדות על המתופף שהפך לאחד המוזיקאים המזוהים ביותר עם הסגנון. Photo: Remo PR 1. בארקר נולד ב-14 בנובמבר 1975 בפונטנה שבקליפורניה. 2. בגיל ארבע קיבל מאמו Gloria Marie Barker את מערכת התופים הראשונה שלו, ובגיל חמש החל ללמוד אצל Michael Mai. אמו הייתה הכוח שדחף אותו להתמיד. גם בתקופות שבהן העדיף לצאת לסקייטבורד או לרכוב על אופניים עם חברים, היא הקפידה שיגיע לשיעורים וימשיך להתאמן. היא אהבה מוזיקה וחשפה אותו למתופפים כמו Buddy Rich, Gene Krupa ו-Louis Bellson. 3. בילדותו למד גם חצוצרה ופסנתר וניסה את כוחו בשירה. הוא התעניין בגלישת גלים ובסקייטבורד, אבל התופים נשארו הכלי שאליו חזר שוב ושוב. 4. אחד מגיבורי הילדות שלו היה Animal מ-"The Muppets". בהמשך הושפע גם מ-ריץ' ומ-Tommy Lee, שני מתופפים שונים מאוד שסייעו לעצב את הגישה שלו לכלי. 5. אמו נפטרה יום לפני שהחל את לימודיו בתיכון. האובדן הותיר אותו ללא האדם שתמך יותר מכל בחלום שלו, ובאותה תקופה הנגינה הפכה למקום שאליו חזר כדי להתמודד עם הכאב. הוא סיפר שאחרי מותה החל להתרכז בתופים ברצינות ובתחושת מחויבות להגשים את החלום גם למענה. אמו שמרה אלבום שבו תיעד מדי שנה את חבריו ואת שאיפותיו, וכשחזר אליו גילה שכבר מכיתה א' כתב שוב ושוב שהוא רוצה להיות מתופף מקצועי בלהקה. 6. בתיכון ניגן בהרכב ג'אז ובתזמורת צעידה. הדיוק של תוף הסנר והתרגילים שלמד שם הפכו בהמשך לחלק בולט בנגינה שלו, גם כשהמוזיקה סביבו היתה פאנק או היפ-הופ. 7. לאחר שסיים את התיכון עבד באיסוף אשפה בלגונה ביץ' וניגן בלהקת הפאנק "Feeble". שם הכיר את Chad Larson, שחיבר אותו בהמשך ל-"The Aquabats". 8. בשנת 1996 הצטרף ל-"The Aquabats", להקת סקא-פאנק שחבריה הופיעו בתחפושות של גיבורי-על. גם לו ניתנה דמות במה, "The Baron von Tito". 9. בשנת 1997 ניגן באלבום האולפן השני של "The Aquabats", "The Fury of The Aquabats!". זהו אלבום האולפן היחיד של הלהקה שבו השתתף כמתופף. 10. בשנת 1998, במהלך סיבוב הופעות משותף של "The Aquabats" ו-"blink-182", נזקקה "blink-182" למתופף שיחליף את Scott Raynor. בארקר, שכבר הכיר חלק מהשירים מצפייה בהופעותיהם, קיבל את ההזדמנות כמעט ללא זמן להתכונן. בראיון מאוחר יותר סיפר שלמד 21 שירים בתוך כ-45 דקות לפני הופעה. הוא הצליח להשתלב מיד, והנגינה שלו הרשימה את Mark Hoppus ואת Tom DeLonge ... 11. בשנת 1998 הפך למתופף הקבוע של "blink-182", לצד הבסיסט והזמר הופוס והגיטריסט והזמר דלונג. הוא עזב את "The Aquabats" כדי להתמקד בלהקה החדשה. Photo: Kmazur 12. התיפוף שלו שילב את המהירות של הפאנק עם עבודת סנר מתזמורות צעידה ותחושת קצב שהושפעה מהיפ-הופ. כך הכניס לצליל של "blink-182" מעברים ודגשים שחורגים מליווי פשוט של הגיטרות. 13. ב-1 ביוני 1999 יצא "Enema of the State", אלבום האולפן השלישי של "blink-182" והראשון שלה עם בארקר. האלבום הופק בידי Jerry Finn, הגיע למקום התשיעי ב-Billboard 200 וזכה בארצות הברית למעמד פלטינה מחומשת. 14. הסינגלים "What's My Age Again?", "All the Small Things" ו-"Adam's Song" הפכו את הלהקה להצלחה בינלאומית. השיר "All the Small Things" הגיע למקום השישי ב-Billboard Hot 100. 15. בשנת 1999 הקים את מותג הביגוד "Famous Stars and Straps". העיצוב שלו צמח מתוך העולמות שבארקר היה חלק מהם, ובהם פאנק, היפ-הופ, סקייטבורד וקעקועים. 16. לאורך הקריירה מזוהה עם מערכות תופים של "Orange County Drum & Percussion" ועם מצילות של "Zildjian". החברה הוציאה גם מקלות תיפוף מדגם חתימה הנושא את שמו. 17. בשנת 2000 יצא אלבום ההופעה "The Mark, Tom and Travis Show (The Enema Strikes Back!)". הוא תיעד את הלהקה בהופעות בקליפורניה וכלל גם את שיר האולפן "Man Overboard". 18. ב-12 ביוני 2001 יצא "Take Off Your Pants and Jacket", אלבום האולפן הרביעי של "blink-182". זה היה האלבום הראשון שלה שנכנס הישר למקום הראשון ב-Billboard 200, עם הסינגלים "The Rock Show", "First Date" ו-"Stay Together for the Kids". 19. בסוף 2001 הקים דלונג את "Box Car Racer", ובארקר הצטרף אליו בתופים לצד הגיטריסט David Kennedy. בהמשך נוסף הבסיסט Anthony Celestino. הפרויקט נולד מתוך רצונו של דלונג לחקור רעיונות כבדים ואפלים יותר, בהשפעת פוסט-הארדקור, שלא הרגיש מתאימים אז ל-"blink-182". אלבום האולפן היחיד של ההרכב, "Box Car Racer", יצא ב-2002 והגיע למקום ה-12 ב-Billboard 200. הקמת ההרכב יצרה מתיחות בין חברי הלהקה כשמארק הרגיש מחוץ למסגרת וסיפר שהעניין פגע פה מאוד ועורר תחושת חרם וניתוק. הארוע הזה חשף סדק בין חברי הלהקה שרק הלך והתרחב עם השנים. 20. באותה שנה השתתף באלבום הבכורה "Transplants", עם Tim Armstrong מ-"Rancid" ו-Rob Aston, המוכר בשם Skinhead Rob. ההרכב חיבר פאנק, ראפ, סמפולים ומקצבים אלקטרוניים. 21. ב-18 בנובמבר 2003 יצא "blink-182", אלבום האולפן החמישי של הלהקה, המכונה גם האלבום ללא שם. הוא הגיע למקום השלישי בארצות הברית, וכלל את "Feeling This" ו-"I Miss You" ואת השתתפותו של Robert Smith בשיר "All of This". 22. בשנת 2004 הקים את חברת התקליטים "LaSalle Records". השם נלקח ממותג מכוניות שבארקר אהב, והלהקה "The Kinison" היתה בין ההחתמות הראשונות שלו. 23. באוקטובר 2004 התחתן עם Shanna Moakler. לשניים נולדו Landon Barker בשנת 2003 ו-Alabama Barker בשנת 2005, וחיי המשפחה שלהם תועדו בסדרת הריאליטי "Meet the Barkers" ששודרה ב-"MTV" בשנים 2005 ו-2006. 24. בפברואר 2005 הודיעה "blink-182" על הפסקת פעילות בלתי מוגבלת. מאחורי הניסוח הזה עמד משבר שהלך והעמיק. תחושת הפגיעה של הופוס סביב "Box Car Racer" הצטרפה לחילוקי דעות על הכיוון המוזיקלי, לעומס של שנים בדרכים ולשאלות על הזמן שכל אחד מהם מוכן להקדיש ללהקה. במהלך סיבוב ההופעות האירופי של 2004 התרחקו החברים זה מזה, והשיחות על המשך הפעילות הפכו למאבק על סדרי עדיפויות. דלונג ביקש להאט את הקצב ולבלות יותר זמן עם משפחתו. הופוס ובארקר רצו להמשיך לעבוד, אך כבר התקשו להגיע עמו להסכמה על ההקלטות ועל ההופעות הבאות. בהמשך תיארו הצדדים את השתלשלות האירועים באופן שונה, כולל השאלה כיצד ומתי נמסרה ההחלטה לעזוב. 25. עבור בארקר הסתיים פרק מרכזי בחייו המקצועיים, אך הקשר שלו עם הופוס נשמר. השניים הקימו את "+44", שבה ניגנו בהמשך גם הגיטריסטים Shane Gallagher ו-Craig Fairbaugh. העבודה על ההרכב החדש נתנה להם דרך להמשיך ליצור יחד ולעבד את התחושות שהותירה הפרידה. דלונג פנה ל-"Angels & Airwaves", וחברי "blink-182" המשיכו במסלולים נפרדים עד לאיחוד של 2009. להקת "+44". Source: Kerrang! 25. בשנת 2005 יצא "Haunted Cities", אלבום האולפן השני של "Transplants". באותה תקופה הקים גם את הרכב ההיפ-הופ "Expensive Taste" עם Paul Wall ו-רוב. ההרכב "Expensive Taste". Source: Last.fm 26. ב-14 בנובמבר 2006, ביום הולדתו ה-31, יצא "When Your Heart Stops Beating", אלבום האולפן היחיד של "+44". הוא נכנס למקום העשירי ב-Billboard 200 עם כ-66 אלף עותקים שנמכרו בשבוע הראשון. 27. בתקופת "+44" נפצע בידו במהלך צילומי קליפ. למרות הפציעה הופיע לזמן מה כשהוא מתופף ביד אחת, עד שנאלץ להפסיק ולהחלים. 28. בשנים 2007 ו-2008 זכו לפופולריות סרטונים שבהם הוסיף תיפוף חי לשירי היפ-הופ ופופ, ובהם "Crank That (Soulja Boy)" ו-"Low". הסרטונים הציגו לקהל נוסף את הנגינה שלו מחוץ ללהקה. 29. בשנת 2008 הופיע עם Adam Goldstein, המוכר כ-DJ AM, בצמד "TRV$DJAM". גולדשטיין מיקסס שירים בזמן אמת ובארקר הוסיף תיפוף חי, והשילוב הביא אותם גם לבמת פרסי MTV באותה שנה. מעבר לשותפות המוזיקלית, אדם היה אחד מחבריו הקרובים ביותר של בארקר. 30. בלילה שבין 19 ל-20 בספטמבר 2008, לאחר הופעה בקולומביה שבדרום קרוליינה, עלה בארקר עם אדם ואנשי הצוות למטוס פרטי בדרכם חזרה לקליפורניה. ההמראה הסתיימה באסון. המטוס סטה מהמסלול, התרסק ועלה באש. ארבעה מששת האנשים שהיו בו נהרגו, ובהם עוזרו Chris Baker ואיש האבטחה Charles Still, שהיו גם חברים קרובים שלו. בארקר ו-אדם הצליחו להיחלץ והיו שני הניצולים היחידים. 31. באותו לילה בארקר כמעט איבד את חייו. הוא יצא מההתרסקות עם כוויות קשות ונדרש להתמודד בהמשך עם ניתוחים, שיקום ממושך ואובדן חבריו. הזיכרונות והחרדה המשיכו ללוות אותו שנים אחרי שהפצעים הגופניים החלימו. הוא נמנע מטיסות עד 2021, וההחלטה לעלות שוב למטוס הייתה עבורו שלב משמעותי בהתמודדות עם הטראומה. התאונה שינתה את היחס שלו לחיים, למשפחה ולבריאותו, והפכה לקו שבר שחוזר גם בספרו ובסרט התיעודי על חייו. 32. התאונה חידשה את הקשר בין חברי "blink-182". בפברואר 2009 הודיעו השלושה בטקס פרסי Grammy על איחוד הלהקה וחזרה לפעילות. 33. באוגוסט 2009 נפטר אדם, פחות משנה לאחר התאונה. מותו של חברו ושותפו המוזיקלי היה אובדן נוסף שבארקר נדרש להתמודד איתו במהלך החזרה להופעות. 34. ב-15 במרץ 2011 יצא אלבום הסולו הראשון שלו, "Give the Drummer Some". הוא הגיע למקום התשיעי ב-Billboard 200 וכלל שיתופי פעולה עם Lil Wayne, Snoop Dogg, RZA, Tom Morello, Corey Taylor ואמנים נוספים. 35. בספטמבר 2011 יצא "Neighborhoods", אלבום האולפן השישי של "blink-182" והראשון שלה אחרי האיחוד. הוא נכנס למקום השני ב-Billboard 200. 36. ב-13 בנובמבר 2012 הוציא עם Yelawolf את ה-EP "Psycho White". חמשת הקטעים שלו שילבו ראפ, פאנק והשפעות רגאיי, עם אורחים ובהם ארמסטרונג ו-רוב. 37. ביוני 2013 יצא "In a Warzone", אלבום האולפן השלישי של "Transplants". באותה שנה לא הצטרף לסיבוב ההופעות של "blink-182" באוסטרליה בגלל החשש מטיסות, ו-Brooks Wackerman החליף אותו. 38. בשנת 2015 נפרדו שוב דרכיהם של דלונג ו-"blink-182". המשבר התפתח סביב הקושי לתאם הקלטות והופעות ולגבש מחויבות להמשך פעילות הלהקה. הופוס ובארקר טענו שדלונג דחה את תחילת העבודה על אלבום חדש ושנציגיו הודיעו שלא יעסוק בלהקה באותה תקופה. דלונג, מצדו, הכחיש בתחילה שפרש והציג מערכת יחסים משובשת ומחלוקות על תנאי העבודה והעתיד המשותף. הפער בין הרצון של הופוס ובארקר להמשיך לבין סדרי העדיפויות שלו הוביל להחלפתו ב-Matt Skiba מ-"Alkaline Trio". זו הייתה פרידה שנייה אחרי איחוד שכבר עורר תקוות גדולות אצל המעריצים. 39. ב-20 באוקטובר 2015 פרסם עם הכותב Gavin Edwards את האוטוביוגרפיה "Can I Say: Living Large, Cheating Death, and Drums, Drums, Drums". הספר עסק בילדותו, בלהקות שבהן ניגן, בהתמכרות, בתאונה ובחיי המשפחה. 40. בשנת 2015 הצטרף גם להופעות של "Antemasque", ההרכב של Cedric Bixler-Zavala ו-Omar Rodríguez-López. הוא החליף בתופים את Dave Elitch. 41. ביולי 2016 יצא "California", אלבום האולפן השביעי של "blink-182" והראשון עם סקיבה. הוא הגיע למקום הראשון בארצות הברית ובהמשך היה מועמד לפרס Grammy בקטגוריית Best Rock Album. 42. בשנת 2017 ניגן ב-"The Knife", אלבום האולפן השביעי של "Goldfinger". העבודה עם מנהיג הלהקה והמפיק John Feldmann המשיכה את הקשר שנוצר גם במסגרת ההקלטות של "blink-182". 43. בשנת 2018 היה שותף להפקת ה-EP "Made an America" של "Fever 333", ובשנת 2019 השתתף בהפקת אלבום האולפן הראשון שלה, "Strength in Numb333rs", לצד פלדמן. 44. בספטמבר 2019 יצא "Nine", אלבום האולפן השמיני של "blink-182", שהגיע למקום השלישי בארצות הברית. בדצמבר אותה שנה השיק בארקר את "DTA Records" בשיתוף "Elektra Music Group". 45. בשנת 2020 הפיק וניגן באלבום האולפן החמישי של Machine Gun Kelly, "Tickets to My Downfall". המעבר של האמן מראפ לפופ-פאנק הביא לו את המקום הראשון ב-Billboard 200, עם 126 אלף יחידות אלבום בשבוע הראשון. 46. בשנת 2021 ניגן בשיר "Transparent Soul" של Willow Smith והפיק את אלבום הבכורה "Tell Me About Tomorrow" של Jaden Hossler (jxdn), שיצא ב-"DTA Records". שיתופי הפעולה האלה הפכו אותו לדמות מרכזית בגל הפופ-פאנק של הדור הצעיר. 47. באוגוסט 2021 עלה לראשונה על מטוס מאז התאונה, כמעט 13 שנים אחריה. הוא ייחס לבת זוגו Kourtney Kardashian חלק משמעותי בתמיכה שקיבל כדי לחזור לטוס. 48. בשנת 2022 היה שותף להפקת "Love Sux", אלבום האולפן השביעי של Avril Lavigne, שיצא בלייבל שלו והגיע למקום התשיעי בארצות הברית. באותה שנה המשיך עם קלי ב-"Mainstream Sellout", אלבומו השישי, שגם הוא הגיע למקום הראשון. 49. במאי 2022 התחתן עם קורטני. בנובמבר 2023 נולד בנם Rocky Thirteen Barker. 50. באוקטובר 2022 הודיעה "blink-182" על חזרתו של דלונג, והאיחוד של ההרכב המזוהה ביותר עם הלהקה הפך לאחד הקאמבקים המדוברים של אותה תקופה. מאחורי ההודעה עמד גם חיבור אישי מחודש. מחלת הסרטן של הופוס ב-2021 החזירה את שלושת החברים לשיחות והעניקה למחלוקות הישנות פרופורציות אחרות. הם שוב מצאו מקום לחברות וליצירה המשותפת, אחרי שנים שבהן דלונג והלהקה פעלו בנפרד. 51. ההכרזה לוותה בסינגל חדש ובהודעה על סיבוב הופעות עולמי. באפריל 2023 חזרו השלושה להופיע יחד בפסטיבל Coachella, לראשונה מאז 2014, והופעתם זכתה לחשיפה רחבה. ב-20 באוקטובר 2023 יצא אלבומה התשיעי של הלהקה, "One More Time...", שהופק בידי בארקר והגיע למקום הראשון ב-Billboard 200. עבורו הייתה זו הזדמנות להחזיר את שלושת החברים גם לאולפן ולעמוד במרכז היצירה כמפיק, כשההיסטוריה האישית המשותפת שלהם נוכחת בשירים. 52. בשיר "One More Time" נשמע גם קולו של בארקר לצד שני חבריו. המילים מתייחסות לתאונה שלו, למחלת הסרטן של הופוס ולשאלה מדוע נדרשו משברים כאלה כדי שהשלושה יתקרבו שוב. 53. ב-6 בספטמבר 2024 יצאה המהדורה המורחבת "One More Time... Part-2". היא הוסיפה שמונה שירים חדשים לאלבום האיחוד, לצד השירים שנוספו כבר למהדורות קודמות. 54. בשנת 2025 הפיק שלושה שירים חדשים של "Alkaline Trio", ובהם "Bleeding Out". בכך עבד שוב עם סקיבה, הפעם כמפיק של להקתו הוותיקה. 55. ב-13 באוגוסט 2026 עלה ב-"Hulu" וב-"Disney+" הסרט התיעודי "Travis Barker: Louder Than Fear", בבימוי Justin Krook ו-Michael Dwyer. הסרט עוקב אחר הקריירה שלו, ההתמודדות עם התאונה והדרך שבה בנה מחדש את חייו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 04.10.1980 "מקובנטרי תצא הבשורה", זעק בקול גדול טרי הול. ואכן, בסוף שנות השבעים בבריטניה קמה לה להקה שחיברה בין הסקא הג'מייקני שהתפתח בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, תלבושות מוד סטייל הסיקסטיז, והפאנק רוק המכסח שהחל להתפשט בבריטניה ממש במקביל. להקת "The Specials" היתה מהלהקות שחיברו בין סגנונות ותת-תרבויות ויצרו מהם את ה-Two Tone. וכשאני מדבר על הטו טון, אני מדבר על ג'רי דאמרס, האיש שהקים את "הספשלז", שאלבומם השני, "More Specials", יצא ב-04.10.1980. קצת אחרי שאנגליה חצתה את מחצית שנות השבעים, החלה תרבות הפאנק לתפוס חלקים נרחבים בבריטניה. התרבות הזאת, שהתאפיינה בלבישת בגדי עור, ג'ינסים קרועים, נעליים צבאיות ונזם או עגיל במקומות יוצאי דופן, היתה חלק מההתנגדות לכל מה שהיה מקובל. עשור וחצי לפני שהפאנק השתלט על בריטניה, היה זה המוד ששלט ביד רמה. מוד מלשון מודרניסט. גם לאנשי המוד היתה אופנה משלהם, חליפות בהתאמה אישית, והם שמעו מוזיקה שכללה סול, רית'ם אנד בלוז, ג'אז וסקא. באמצע הסיקסטיז היו אלה דווקא להקות רוק בריטיות כמו "The Who", "The Kinks" ו-"Small Faces" שייצגו את תרבות המוד. בתקופה זו החלו בבריטניה מריבות בין אנשי המוד לרוקרים, מהומות שהתפשטו לעיירות חוף כמו ברייטון, מרגייט וקלקטון. לשיאן הגיעו הקטטות באירועי סוף שבוע החג במאי 1964 בברייטון ובמרגייט. אירועים שיצאו מכלל שליטה וגרמו לפאניקה שהגיעה עד ממשלת בריטניה. חוזרים לג'רי דאמרס, שנולד ב-1955 בדרום הודו. כאשר ג'רי היה ילד, המשפחה עברה לבריטניה והוא גדל בקובנטרי. ג'רי הקטן הושפע מסגנון הג'אז ואימץ לחיקו את תת-תרבות המוד שהתפשטה אז בבריטניה. בהמשך יחתוך לכיוון תת-תרבות אחרת שצמחה משורשי המוד ומתרבות הרוד בויז הג'מייקנית, הסקינהדס. לאחר התיכון למד דאמרס אמנות ב-Lanchester Polytechnic בקובנטרי, מוסד שהפך בהמשך לחלק מאוניברסיטת קובנטרי. במהלך הלימודים הוא פגש בבחור חביב בשם הוראס פנטר. יחדיו הם תכננו להקים להקה. הצמד צירף את הסולן טים סטריקלנד, הגיטריסט לינבאל גולדינג והמתופף סילברטון האצ'ינסון, והם יצאו לדרך בשם "The Automatics". זמן קצר לאחר מכן הוחלף הסולן סטריקלנד בבחור צעיר שהיה מוכר לחבורה מסצנת הפאנק של קובנטרי, טרי הול. חזרה לדאמרס. ב-1979, כשנתיים לאחר הקמת הלהקה, הוא הקים את חברת התקליטים 2 Tone Records, שהיתה ממוקדי תחיית הסקא בבריטניה. להקות כמו "Madness", "The Beat" ו-"The Selecter" חייבות חלק מצעדיהן הראשונים בלייבל לדאמרס. דאמרס חיבר את המוזיקה שרקח לתרבות המחאה שהיתה חלק ממנו והפך לפעיל נגד האפרטהייד. בהמשך כתב את הלהיט הידוע "Free Nelson Mandela", שיצא ב-1984 עם "The Special AKA". להקת "הספשלז" החלה כאמור את דרכה כ-"The Automatics", ולאחר מכן כ-"The Coventry Automatics", בשנת 1977. בדרך לפריצה עברה הלהקה גם דרך סיבוב הופעות לצד "The Clash" ועבודה עם מנהל הלהקה, ברני רודס. הפריצה הגיעה עם הקמת טו טון רקורדס וסינגל הבכורה של "הספשלז", "Gangsters", שהתבסס על "Al Capone" של חלוץ הסקא הג'מייקני פרינס באסטר. אלבומה הראשון של הלהקה, שנשא את שמה, יצא באוקטובר 1979 בהפקת אלביס קוסטלו. "הספשלז" שילבו באלבום בין הפאנק, הסקא והרוקסטדי הג'מייקני, לצד שירי מחאה. השילוב הזה עבד היטב, והאלבום הצליח יפה במכירות. מותשים מסיבוב ההופעות של האלבום הראשון, ובלחץ חברת התקליטים Chrysalis Records, האח הגדול של טו טון, חזרו "הספשלז" לאולפן על מנת להקליט את אלבומם השני, "More Specials", ששוחרר כשנה לאחר קודמו. באלבום הזה "הספשלז" נשמעים מגוונים יותר מוזיקלית וטקסטואלית. להבדיל מהאלבום הראשון, שהפיק אלביס קוסטלו בגישה גולמית וישירה, הפעם דאמרס השתלט על עמדת ההפקה וציוות אליו את דייב ג'ורדן. דאמרס חיפש לשדרג את ההפקה הרזה מהאלבום הראשון באמצעות האפשרויות של אולפן ההקלטות, ובעיקר באמצעות הוספת שכבות נגינה ושירה להקלטות קיימות, או במילה אחת, אוברדאבינג. חלק מהרעיון המרכזי של דאמרס בהקלטות היה שאין מוזיקה רעה ואין מוזיקה טובה. הוא ניגש פתוח לכל סגנון מוזיקלי, בהבנה שככל שישמע את אותה המוזיקה שוב ושוב, הוא יתרגל אליה ויתחיל לאהוב אותה. לדעת חלק מחברי הלהקה, היה בכיוון הזה סוג של ניסיון להפוך את הלהקה לבינלאומית יותר, ולא כולם אהבו את הכיוון והקו הכללי של דאמרס. גם הפעם השירים של "הספשלז" התייחסו לבעיות של הדור הצעיר בבריטניה ולנושאים פוליטיים, והטיפו לאחווה בין הגזעים השונים. אפשר למצוא באלבום שירים שמשלבים סקא אנרגטי עם כתיבה שמראה כי הלהקה חששה בתקופה זו ממצב שבו העולם יידרדר למלחמה גרעינית. השיר "Man at C&A" מזכיר את "יום הדין", ומציב אדם רגיל מול משחקי המלחמה של בעלי הכוח. ויש כאן אפילו שיר שנוגע באדישות ובתחושת חוסר התכלית, "Do Nothing", כשעל הכל מנצח התסכול המחאתי מהמצב במדינה. החלק השני של האלבום נשמע כאילו חטפו את "הספשלז" בכל פעם למקום אחר. הם מדלגים בין קצב הצ'ה-צ'ה והבוסה נובה למוזיקת דאב ופסיכדליה, ולקינוח אנחנו נרגעים עם קצת מוזיקת מעליות וג'אז. עטיפת האלבום מראה צילום צבעוני לא ממוקד של הלהקה בבר של מלון Regent ב-Leamington Spa. דאמרס ביקש מהצלם Chalkie Davies לצלם בכוונה תמונה באיכות גרועה, כזו שמזכירה עטיפות של תקליטים ג'מייקניים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-4 באוקטובר 1968 יצא בבריטניה "This Was", אלבום הבכורה של להקת "Jethro Tull". די משעשע לגלות שדווקא אלבום הבכורה של "ג'ת'רו טול" נבחר להיקרא בלשון עבר. בזמן שרוב הלהקות עוד מנסות להציג את עצמן, "ג'ת'רו טול" מודיעים לנו שכדאי להזדרז, כי עוד רגע הם יהיו כבר במקום אחר. ובכל זאת, "This Was" רחוק מלהיות חזרה גנרלית לדבר האמיתי. זה אלבום בלוז חי, מחוספס ומלא אופי, של להקה שמנגנת בתיאבון גדול ומתחילה להבין שיש לה יותר מדרך אחת להשביע אותו. מי שמגיע לכאן בעקבות "Aqualung" או "Thick as a Brick" עשוי להזדקק לרגע של הסתגלות. הגיטרה תופסת הרבה יותר מקום, החליל חולק את קדמת הבמה עם הגיטרה, ואין כאן יצירה שאפתנית המשתרעת על צד שלם של תקליט. אבל דווקא המרחק מהאלבומים המפורסמים מאפשר לשמוע משהו מרתק. לפני ש- Ian Anderson הפך למנהיג המובהק של ההרכב, עמד מולו גיטריסט עם צליל, ניסיון ורצון משלו. המפגש ביניהם הוא לב האלבום הזה. הסיפור מתחיל עוד לפני שהשם "Jethro Tull" הופיע על פוסטר. הסולן והחלילן אנדרסון והבסיסט Glenn Cornick הגיעו מהרכביו של John Evan בבלקפול, ואילו הגיטריסט Mick Abrahams והמתופף Clive Bunker ניגנו בלהקת "McGregor's Engine". בסוף 1967 התגבשו הארבעה להרכב החדש באזור לונדון. אחרי כמה חילופי שמות, נדבק אליהם שמו של איש החקלאות האנגלי בן המאה ה-18. בפברואר 1968 הם כבר הופיעו בשם הזה במועדון "Marquee", ובמהלך השנה בנו לעצמם קהל דרך הופעות תכופות ונוכחות בימתית שקשה היה להתעלם ממנה. לונדון של התקופה לא סבלה ממחסור בגיטריסטים שידעו לנגן בלוז. דווקא החליל של אנדרסון העניק ללהקה יתרון ברור, ואברהמס דאג שלא יחסר לה גם משקל חשמלי. לצד השניים, קורניק ובאנקר היו הרבה יותר מנגני ליווי. הבס נע בחופשיות בין המשפטים של הגיטרה והחליל, והתופים יודעים גם להחזיק גרוב וגם לפרוץ קדימה. אפשר לשמוע שהמוזיקה הזאת קיבלה את הצורה שלה מול קהל, במשך לילות של נגינה, ולא רק ליד שולחן הכתיבה. האלבום הוקלט בקיץ 1968 באולפני "Sound Techniques" שבצ'לסי, בהפקת הלהקה ו-Terry Ellis, כאשר Victor Gamm אחראי לעבודת ההקלטה. התקציב עמד על כ-1,200 ליש"ט, והצליל שומר על הישירות של הרכב קטן שמנגן יחד. יש מרווח בין הכלים, הגיטרה לא מכוסה בשכבות מיותרות, וגם כשהעיבוד מתרחב, אפשר לעקוב אחרי מה שכל נגן עושה. אנדרסון כתב את מרבית החומר, אבל הנוכחות של אברהמס מורגשת הרבה מעבר לשירים שבהם הוא חתום ככותב. כבר בשיר הפותח "My Sunday Feeling" אפשר להבין למה. מדובר בבוקר שאחרי, כשהראש עוד מנסה להתאושש והגוף מבקש לחזור למיטה, אבל הלהקה דווקא נשמעת ערנית להפליא. הגיטרה של אברהמס חדה ומשוחררת, קורניק ובאנקר דוחפים את הקצב, ואנדרסון שר בחספוס שמתאים היטב לחוסר הנחת שבמילים. החליל נכנס אל תוך ההמולה בטבעיות מפתיעה. במקום לרכך את הבלוז, הוא מוסיף לו עצבנות וחוצפה. המתח בין שני הקולות המוזיקליים נעשה מעניין במיוחד בשיר "Beggar's Farm", שאנדרסון ואברהמס כתבו יחד. מאחורי הקצב הנינוח לכאורה מסתתר חשבון זוגי מריר, עם דובר שכבר מדמיין את היום שבו מי שפגעה בו תזדקק לו מחדש. הגיטרה מותחת את המשפטים, החליל מגיב להם, והשירה נשארת מאופקת מספיק כדי שהעוקץ יעבוד. זה אחד הרגעים שבהם הלהקה מצליחה לתת למבנה בלוז מוכר, אישיות משלה. מצד אחר, השיר "Move on Alone" חושף כמה כוח היה לאברהמס גם מחוץ לתפקיד הגיטריסט. הוא כתב אותו וגם שר אותו, ומקבל כאן את קדמת הבמה באלבום שבו רוב השירה שייכת לאנדרסון. העיבוד לכלי הנשיפה של Dee Palmer, שקיבלה אז קרדיט בשם David Palmer, מעניק לקטע תנופה חמה של רית'ם אנד בלוז, ובתוך פחות משתי דקות מציג אפשרות אחרת ללהקה הזאת. אפשר לשמוע בו עד כמה אברהמס היה שותף משמעותי בראשית הדרך. ואז מגיע "Serenade to a Cuckoo", והחדר משנה אווירה. היצירה של Roland Kirk מאפשרת לאנדרסון להניח לרגע למאבק עם הגיטרה ולפתח שיחה אחרת, ג'אזית ונינוחה יותר. המלודיה פשוטה מספיק כדי להיתפס באוזן, אבל הנגינה מתעכבת עליה, סוטה ממנה וחוזרת אליה בהנאה. הקולות שאנדרסון משלב בנשיפה והצליל הלא מלוטש של החליל מעניקים לביצוע מגע אנושי מאוד. כמעט שש דקות עוברות בלי צורך בפזמון או במילים, וזה אחד ההישגים היפים באלבום. אפשר להבין כאן למה החליל עתיד להפוך מסימן היכר חיצוני לכלי מרכזי בשפה של הלהקה. עם זאת, לא כל התרחבות אינסטרומנטלית באלבום משכנעת באותה מידה. בקטע "Dharma for One", שנכתב בידי אנדרסון ובאנקר, התופים מקבלים מרחב גדול והאנרגיה הבימתית נשפכת אל התקליט. יש כאן התלהבות מדבקת, אבל גם רגעים שבהם הרעיון המוזיקלי מפנה את מקומו לתצוגת יכולת. האופי הזה בולט גם בקטע "Cat's Squirrel", בעיבודו של אברהמס, שמאפשר לגיטרה שלו לדהור. מי שאוהב את הבלוז החשמלי של התקופה ימצא כאן הרבה מה לאהוב. את החיבור המוצלח ביותר בין השורשים לבין מה שעוד יבוא אנחנו מקבלים בשיר "A Song for Jeffrey". הבס פותח, החליל מתגנב פנימה, ואז הגיטרה בגלישה, המפוחית והשירה המעוותת הופכים את העסק לבלוז פסיכדלי משונה וקליט. ג'פרי שבכותרת הוא Jeffrey Hammond, חברו של אנדרסון ולימים הבסיסט של הלהקה, והמילים נוגעות בתחושת חוסר כיוון ובצורך להמשיך הלאה. השיר נשמע כמו "ג'ת'רו טול" עוד לפני שזו החליטה בדיוק איך היא רוצה להישמע. האלבום יצא בבריטניה בחברת "Island" והגיע למקום העשירי במצעד האלבומים הבריטי. זו הייתה פתיחה מוצלחת, שנשענה גם על המוניטין שהלהקה צברה בהופעות. ההצלחה, עם זאת, לא פתרה את חילוקי הדעות בתוכה. אברהמס רצה להמשיך בכיוון הבלוז, ואנדרסון ביקש להרחיב את עולם ההשפעות. לאחר יציאת האלבום נפרדו דרכיהם. אברהמס הקים את "Blodwyn Pig", ואחרי תקופה קצרה עם Tony Iommi הצטרף ללהקה Martin Barre. באלבום השני, "Stand Up", השינוי כבר יהיה ברור מאוד. בדיעבד, קל להפוך את "This Was" להערת שוליים בסיפור על התפתחותה של "ג'ת'רו טול", אבל זה עושה עוול גם לאלבום וגם לאברהמס. אפילו אנדרסון, בדברים שכתב לאחר מותו של הגיטריסט בדצמבר 2025, הדגיש את חשיבותו ללהקה המוקדמת ואת ההערכה ההדדית שנותרה ביניהם. מהדורת היובל שיצאה בנובמבר 2018, עם מיקס חדש של Steven Wilson, הקלטות BBC ומיקסים מקוריים, אפשרה לחזור אל התקופה הזאת ולשמוע אותה מחדש. מעבר לערך ההיסטורי, יש כאן נגינה שיש לה טעם גם בלי לדעת מה קרה אחר כך. גם העטיפה נהנית מהבדיחה שבלב האלבום. ארבעה מוזיקאים צעירים מתחפשים לזקנים מוקפים בכלבים, כאילו כבר הגיעו לשלב שבו מותר להם להתרפק על העבר. ליד שם כמו "This Was", התמונה מקבלת עוד קריצה. בתוך התקליט, לעומת זאת, אף אחד לא נשמע עייף. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-4 באוקטובר 1994 הוציאה להקת "Dream Theater" את "Awake", אלבום האולפן השלישי שלה. אחרי ההצלחה של "Images and Words", היה קל לצפות מ-"Dream Theater" לעוד אלבום שיפגיש בין נגינה מסחררת לפזמונים גדולים. אלא שכבר בדקות הראשונות של "Awake" ברור שהלהקה הגיעה עם מצב רוח אחר. הגיטרות כבדות יותר, השירה מחוספסת יותר, וגם כשהמנגינות מתרוממות, משהו מתחתיהן ממשיך להטריד. זה אלבום שדורש קצת יותר סבלנות מקודמו, אבל ברגע שנכנסים אליו, קשה לעזוב. בעינינו, כוחו של "Awake" טמון דווקא במתח שבין חמשת המוזיקאים. כולם כאן בשיאם, ולכל אחד יש מה לומר, אבל הם לא תמיד אומרים את אותו הדבר. John Petrucci מושך לכיוון מטאל כבד יותר, Kevin Moore מעניק למוזיקה עומק מלנכולי, James LaBrie מגלה צד תקיף בקולו, ו-Mike Portnoy ו-John Myung מחזיקים את כל ההתרחשות הזאת בתנועה. מאחורי הביצועים המרשימים שומעים גם להקה שנמצאת לקראת שינוי כואב. שנתיים קודם לכן הפך "Images and Words" את הלהקה מסוד של חובבי פרוגרסיב ומטאל לשם שמגיע גם לרדיו ול-MTV. השיר "Pull Me Under" סיפק לה הצלחה מפתיעה, וסיבובי ההופעות נתנו לחברים זמן להתגבש על הבמה. עכשיו הם היו צריכים להוכיח שהפריצה הזאת לא היתה מקרית. חברת התקליטים "East West" רצתה הצלחה נוספת, ובתקופה שבה המטאל נעשה כבד ומבוסס גרוב יותר, עודדה גם כיוון קשוח יותר. העבודה על החומר החדש החלה בפברואר 1994 ב-"Prince Studios" בניו יורק. בהרכב נשארו אותם חמישה מוזיקאים שהקליטו את האלבום הקודם, אבל החזרות היו טעונות. הנגנים הקפידו על כל פרט, והוויכוחים על העיבודים התארכו. ל-Moore, שהיה שותף לדרך עוד מימי "Majesty", כבר היו שאיפות מוזיקליות אחרות. החשיבות שלו לתוצר הסופי של "Awake" רק הופכת את הפרידה שבאה בסיום העבודה עליו למכאיבה יותר. האלבום הוקלט באולפני "One on One" ו-"Devonshire" בלוס אנג'לס, בהפקתם של John Purdell ו-Duane Baron, הצמד שעבד גם על "No More Tears" של Ozzy Osbourne. הפעם קיבלו הנגנים מרחב גדול יותר לעצב את הצליל שלהם. פטרוצ'י שילב לראשונה גיטרת שבעה מיתרים, והצלילים הנמוכים הוסיפו לריפים משקל שלא היה להם קודם. במקביל, לאברי הרחיב את אופן ההגשה שלו, והכניס לשירה חספוס וכעס בלי לוותר על המנעד הגבוה. את השינוי שומעים מיד בשיר "6:00". פורטנוי פותח בתופים חדים ומלאי תנועה, הקלידים מוסיפים מקצב כמעט פאנקי, והגיטרה נכנסת עם צליל יבש ותוקפני. הדגימות מתוך הסרט "The Dead" שוברות את הרצף ומוסיפות תחושה של מחשבות שחוזרות שוב ושוב. Moore כתב את המילים, והעיסוק בשגרה, בתסכול וברצון למצוא מוצא מקבל משמעות נוספת כשמכירים את מצבו בלהקה. ובכל זאת, זה לא שיר שנכנע לכובד שלו. יש בו קפיציות נהדרת, ופזמון שנתפס מהר יותר מכפי שהפתיחה מרמזת. השיר "Caught in a Web" כבר נותן לגיטרת שבעת המיתרים לעשות את שלה. הריף נמוך ולוחץ, אבל בתוך הכבדות הזאת יש תנועה כמעט "ריקודית". לאברי נשמע כאן נחוש, לעיתים ממש זועם, כשהמילים שכתב עם פטרוצ'י מתארות אדם שמאס בציפיות שאחרים כופים עליו ומבקש לחיות לפי תחושותיו. מעניין לשמוע אחריו את "Innocence Faded", שמזכיר לרגע את המלודיות של האלבום הקודם. הגיטרה מצלצלת, הקול של לאברי מטפס גבוה והפזמון פתוח, אבל המילים עוסקות בהתפכחות ובקשרים שמשתנים. פטרוצ'י סיפר שההתרחקות מחברו Moore היתה אחת ההשראות לכתיבה. ככל שהקטע מתקדם, הנגינה נעשית צפופה ומורכבת יותר, ובסיום הלהקה פורשת רצף אינסטרומנטלי מרהיב. בלב האלבום ניצבת היצירה "A Mind Beside Itself", המחולקת לשלושה חלקים. "Erotomania", הקטע האינסטרומנטלי שפותח אותה, הוא חגיגה למי שאוהב לשמוע את הלהקה משחקת עם רעיונות מוזיקליים שונים. ריפים זוויתיים, קלידים שובבים, מעברים שקטים וסולואים מהירים מתחלפים, בלי שהמוזיקה מאבדת כיוון. הטכניקה כאן מספקת הנאה ממשית, אבל יש גם מחשבה על המבנה. רעיונות שמופיעים בקטע מסוים ממשיכים להדהד בחלקים הבאים ומחברים את היצירה כולה. השיר "Voices" הוא, מבחינתנו, אחד משיאי "Awake". הבס של Myung והכניסה המאופקת יוצרים דריכות, ואז השיר נפתח לדרמה גדולה, עם התפרצויות, הפוגות וסולו גיטרה מלא רגש. פטרוצ'י כתב על עולם נפשי מעורער, והשתמש גם בדימויים דתיים כדי להמחיש את הבלבול. לאברי נע בין שירה שקטה לצעקה, וההבדלים בעוצמה חשובים כאן לא פחות מהתווים. כמעט עשר דקות חולפות, ואנחנו נשארים מרוכזים באדם שמנסה להבין אילו מן הקולות שסביבו ראוי להאמין להם. אחרי הסערה מגיע "The Silent Man", שיר אקוסטי קצר שפטרוצ'י כתב והלחין. הגיטרה והרמוניות השירה נותנות לנו סוף סוף קצת אוויר, אבל שלא תטעו, השתיקה שבכותרת השיר היא לא ממש שלווה מוחלטת. המילים מעלות שאלות על תקשורת, על דברים שאיננו מצליחים לומר ועל המרחק שנוצר גם בין אנשים קרובים. המיקום שלו בסוף היצירה מצוין. אחרי המאבק הפנימי של "Voices", דווקא השיר הצנוע הזה נשמע כמו הדבר הנכון ביותר במקום הנכון ביותר. ואז "The Mirror" מחזיר אותנו לקרקע בכוח. פטרוצ'י מנגן ריף פשוט לכאורה, ופורטנוי מזיז תחתיו את הדגשים כך שאותו משפט גיטרה נשמע בכל פעם מעט אחרת. כאן, המתופף גם כתב לראשונה לבדו את כל מילותיו של שיר באלבום אולפן של הלהקה, על המאבק שלו באלכוהול ועל הקושי להודות באמת ולעמוד מול עצמך במראה. הכבדות מתאימה לווידוי הזה, והקלידים מוסיפים עצב מתחת לזעם. נושא ההתמכרות ישוב אצל פורטנוי ביצירות מאוחרות יותר, אבל כבר כאן הוא מקבל ביטוי אישי חזק. המעבר אל "Lie" כמעט לא מאפשר לנו לקחת נשימה. שני הקטעים נולדו מחומר משותף, ואפשר לשמוע את הקרבה ביניהם גם לאחר שהופרדו. מור כתב הפעם מילים על שקר ואמון שהתערער, לאברי נושך כל משפט, והגרוב נותן לריף תנופה אדירה. פטרוצ'י מסיים את החשבון בסולו מהיר וחד, מהזכורים שלו באלבום. זה הסינגל שהוביל את "Awake", ובהחלט אפשר להבין מדוע. הוא תמציתי וישיר יחסית, והוא עדיין לא הצריך את הלהקה לוותר על הזהות שלה. הניגוד שמציע "Lifting Shadows Off a Dream" חיוני להמשך ההאזנה. Myung כתב את המילים, והבס שלו מעניק לשיר בסיס עדין ומלודי. הגיטרה עם האפקטים והקלידים בונים בהדרגה מרחב פתוח, והשירה מתרככת. הדימויים של מים ואור מאפשרים לקרוא את המילים כסיפור על אהבה שמסייעת לאדם להשתנות. אחרי החשדנות של "Lie", יש כאן נכונות להאמין שוב במישהו. זו בלדה נהדרת, והאיפוק של כל החברים כאן הוא חלק גדול מהיופי שלה. השיר "Scarred", שנמשך כמעט אחת עשרה דקות, מציע את אחד העיבודים השלמים באלבום. הוא מתחיל בבס נינוח ובגיטרה בעלת גוון בלוזי, ואז מתרחב בהדרגה למטאל, למלודיות גדולות ולחילופי תפקידים בין הגיטרה לקלידים. המילים של פטרוצ'י מתארות כאב, ספק ורצון להשתחרר מהם, והנגינה נותנת לכל תחושה זמן להתפתח. אנחנו אוהבים במיוחד את האופן שבו הלהקה הזו בונה את השיאים. שום דבר לא חייב לקרות מיד, ולכן כשהמוזיקה מתפרצת, היא באמת מרגשת. אבל את המילה האחרונה מקבל Moore. השיר "Space-Dye Vest", שאת המילים והלחן שלו כתב לבדו, נפתח בפסנתר קודר ושירה נטולת מחוות גדולות. ההשראה הגיעה מתצלום של דוגמנית בקטלוג בגדים, לאחר פרידה שחווה. הוא הבין שהוא משליך על דמות שאינו מכיר רגשות שעוד לא מצאו מקום אחר, והפך את ההכרה הזאת לשיר על בדידות ועל הפחד להיפתח מחדש. הדגימות המדוברות נשמעות כמו קולות מן העולם שבחוץ, בשעה שהפסנתר ממשיך לחזור אל אותו כאב. כשהלהקה מצטרפת בעוצמה לקראת הסיום, היא אינה משנה את אופיו של השיר. התחושה נשארת חשופה, כמעט לא נוחה, עד שהפסנתר חוזר וחותם את האלבום. קשה לחשוב על סיום מתאים יותר לאלבום האחרון עם Moore. הוא לא כתב אותו כהודעת פרישה, אבל בדיעבד אנחנו שומעים בו גם את המרחק שנפער בינו לבין הלהקה. אחרי כל הנגינה המבריקה ששמענו, דווקא המשפטים הפשוטים האלה נשארים איתנו. גם העטיפה שעיצב Larry Freemantle מזמינה לחזור אל השירים. השעון המורה על שש, המראה וקורי העכביש משלבים בנוף המוזר רמזים לתוכן האלבום. כמו במוזיקה, יש בתמונה סדר ברור לצד תחושה שמשהו אינו במקומו. עם צאתו הגיע "Awake" למקום ה-32 במצעד האלבומים האמריקאי, אך הסינגלים לא שחזרו את ההצלחה של "Pull Me Under". לקראת סיבוב ההופעות "Waking Up the World" הצטרף Derek Sherinian במקום Moore, ובהמשך נעשה חבר קבוע בהרכב. האלבום סימן אפוא גם המשך להתבססותה של הלהקה וגם את סופו של ההרכב שהביא לה את הפריצה. בשנים שחלפו הפך "Awake" לאחד האלבומים האהובים בקטלוג של "Dream Theater". ב-2022 יצאו גם הדמואים שלו במסגרת "Lost Not Forgotten Archives", והציעו מבט נוסף על החומר לפני שהושלמה ההפקה. עבורנו, האלבום המקורי נשאר מסמך מרתק של להקה שהרחיבה את הצליל שלה בשעה שהשותפות בתוכה התחילה להשתנות. אפשר להבין מדוע "Images and Words" הוא נקודת הכניסה הטבעית ל-"Dream Theater", אבל ל-"Awake" יש מקום מיוחד משל עצמו. הכבדות, המלנכוליה והמתח בין הנגנים מעניקים לו אופי שקשה לשחזר, והווירטואוזיות משרתת כאן שירים שיש בהם הרבה יותר מהפגנת יכולת. זה אלבום שאפשר להתפעל ממנו בהאזנה הראשונה, ולהיקשר אליו הרבה יותר בכל האזנה נוספת. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר