ב-4 באוקטובר 1991 יצא באירופה "Streets: A Rock Opera", אלבום האולפן השישי של להקת "Savatage". מי שקרא את הסיקור שלנו על "Tommy" כבר יודע שהוא אחד האלבומים הראשונים ששילב בין ז'אנר "האופרה" המוחצן, המבוסס על סיפור עלילתי מורכב, ל"רוקנרול" הפשוט והבסיסי. מאז נולד ז'אנר ה- "Rock Opera" בסוף שנות ה- 60, לא היו הרבה להקות שנענו לאתגר המורכב של כתיבת אלבום שכולו יצירת רוק, המגוללת סיפור עלילתי ודמות מרכזית, הבנויה ממש כמו אופרה, ולו רק מסיבה זו מגיעה ל- "Savatage" נקודת זכות גדולה. האלבום "Streets" עוסק במחיר הכבד שמשלמים תמורת תהילה, בהתמכרות ובנפילה שבאה אחריהן. אין פה רעיון חדש, אבל עם "Savatage" הצלחנו ממש להיקשר לאדם שעובר את כל זה. אנחנו מלווים את DT Jesus, מוזיקאי מוכשר שהפך לכוכב ואיבד כמעט הכל, בניסיון להשתקם ולמצוא סיבה להמשיך. להקת "Savatage" מספרת את סיפורו בריפים זועמים, בקטעי פסנתר עדינים ובשירה שנעה בין כעס לייאוש, עד שאנחנו מוצאים את עצמנו מייחלים שהוא יצליח. הדרך לשם התחילה הרבה לפני 1991. האחים Jon Oliva ו-Criss Oliva צמחו בסצנת המטאל של פלורידה, ובאלבומים הראשונים בנו את "Savatage" סביב קולו המחוספס של ג'ון והגיטרה החדה של קריס. המפגש עם המפיק והכותב Paul O'Neill לקראת "Hall of the Mountain King" מ-1987, הרחיב את האפשרויות. א'ניל שמע בלהקה גם את מה שהיא עצמה עוד לא העזה להוציא החוצה, וב-"Gutter Ballet" כבר קיבלו הפסנתר והדרמה מקום מרכזי לצד הגיטרות. אלא שהסיפור של "Streets" היה הרבה יותר ותיק מהשותפות הזאת. א'ניל כתב ב-1979 מחזמר בשם "Gutter Ballet", והטקסט נשאר אצלו במגירה, עד שקריס גילה אותו. הרעיון לעבד אותו לאלבום עלה כבר במהלך העבודה על "Gutter Ballet", אבל חברי הלהקה הרגישו שהם עדיין לא ממש מוכנים לצעד כזה. בסופו של דבר השיר "When the Crowds Are Gone" מתוך המחזמר מצא אז את דרכו לאלבום הקודם "Gutter Ballet". הפעם הם אזרו אומץ והחליטו ללכת עם זה עד הסוף. ההכנות החלו באוקטובר 1990 וההקלטות בתחילת 1991 בניו יורק, באולפני "321 Studios". א'ניל הפיק, האחים אוליבה וא'ניל חתומים על המוזיקה, ועל המילים א'ניל וג'ון. בהרכב ניגנו גם הבסיסט Johnny Lee Middleton והמתופף Steve "Doc" Wacholz. ג'ון סיפק את השירה והפסנתר, וקריס את הגיטרות. זו יצירה ששומעים בה היטב את חלוקת הכוחות הזאת, אבל גם כמה כל אחד יודע לפנות מקום לאחר. בשירים "Jesus Saves" ו-"Can You Hear Me Now" איישו האחים גם את חטיבת הקצב, ג'ון בתופים וקריס בבס. התוכנית המקורית היתה רחבה יותר, עם אלבום כפול וקטעי קריינות שיקשרו בין התחנות בעלילה. בסופו של דבר הסיפור נדחס לאלבום אחד, ורוב הקריינות נחתכה, וזה לחלוטין הקושי הבסיסי של האלבום הזה. בלי לקרוא את הסיפור המלווה בחוברת, לא תמיד ברור מי מדבר ומה קרה בין שיר לשיר. המוזיקה מצליחה להעביר את המשבר גם כשהעלילה אינה לגמרי מובנת, אבל בהחלט היה כדאי להכיר אותה. הגיבור הוא DT Jesus, סוחר סמים מהלואר איסט סייד של ניו יורק, מוזיקה היא אהבתו האמיתית. הוא מתחיל לנגן בברים, מתגלה, הופך לכוכב, ואז ההתמכרות מפרקת את הקריירה שלו ומחזירה אותו לרחוב. מפגש עם גיטריסט בלוז מזדקן מבהיר לו לאן הוא עלול להגיע. בעזרת חברו ומנהל ההופעות שלו Tex הוא נגמל ומתחיל לחזור לבמה, עד שסוחר הסמים Sammy מגיע לגבות חוב ישן. העימות מסתיים ברצח של Tex, ו-DT נשאר עם אשמה שאי אפשר להשתיק. החזרה למוזיקה אינה משפרת את חייו של DT, וההחלטה להשתנות אינה מוחקת את עברו. אחרי הרצח הוא מחפש תשובה בכנסייה וברחוב, אצל אנשים שהעיר כבר למדה להתעלם מהם. בהמשך, כשהוא אוחז בידו של חסר בית גוסס כדי שלא ימות לבד, זה מאפשר לו להסתכל גם על עצמו בצורה אחרת. יש כאן סיפור של גאולה, אבל הוא מתחיל במחווה אנושית פשוטה. שיר הפתיחה "Streets" מכניס אותנו לעולם הזה בהדרגה. קולות הילדים והאווירה הקודרת מפנים מקום לריף כבד, ולשירה של ג'ון שמחליפה איום בפגיעות, כמעט בלי שנרגיש. הרחוב הוא מקום של פיתוי ומחסה, בו זמנית. הוא מקבל את האנשים שאיבדו את דרכם, אבל גם מאפשר להם להמשיך לאבד אותה. זו פתיחה שנותנת לעיר נוכחות ממשית עוד לפני שאנחנו מכירים את גיבור הסיפור. ואז מגיע "Jesus Saves", אחד הרגעים שבהם הלהקה מזכירה כמה כוח יש לה גם בשיר מטאל ישיר. אחרי הפתיח המדובר, הגיטרה של קריס נכנסת בתנופה וג'ון מספר את העלייה והנפילה של DT במהירות שמתאימה לסחרור הזה. הפזמון קליט להפליא, והאירוניה בשם הופכת ברורה כשמבינים שמדובר באדם שהקהל העריץ כמושיע, אבל לא הצליח להציל את עצמו. בראיון מאוחר הסביר ג'ון שהשיר עבר כמה גלגולים, ושהוא ואחיו עיבדו אותו מחדש כדי שיישמע כמו הלהקה שלהם. בצמד "Tonight He Grins Again" ו-"Strange Reality" אנחנו כבר בתוך ההתמכרות והבדידות. הראשון נשען על פסנתר ואווירה מאיימת, כשקולו של ג'ון נשמע כאילו הוא מנהל שיחה שאין ממנה מוצא. השני מחזיר את העוקץ של הגיטרות. ההחלפה בין השניים עובדת היטב משום שהרוך לא ממש מרגיע והכבדות לא ממש משחררת. שניהם מתארים אדם שלא מצליח להתרחק מעצמו. דווקא "A Little Too Far", עם הפסנתר וההגשה הישירה, הוא מהרגעים החזקים באלבום. אין צורך בסולו מפואר כדי להרגיש את החרטה. ג'ון שר על שנים שבהן החיים נראו כמו משחק, על גשרים שנשרפו ועל ההכרה שהגבול כבר נחצה. ההומור המריר שבאזכורים התרבותיים רק מחמיר את הכאב. התקווה מתעוררת לרגע ב-"You're Alive", קטע קצר ונמרץ שמחזיר את הגיבור לבמה. אבל "Sammy and Tex" קוטע אותה באלימות. הקצב והגיטרות מלווים את העימות, וג'ון מחליף דמויות וגוונים כמו שחקן שמחזיק סצנה שלמה לבדו. זו אחת הדוגמאות הטובות לכך שהמילה "אופרה" בכותרת מוצדקת. אחרי הסערה מגיע "St. Patrick's", ובו ג'ון פונה לאלוהים בשאלות שאינן נעימות. למה אדם טוב מת דווקא כשהחבר שלו מנסה לתקן את חייו? מי לוקח אחריות על הכאב? הפסנתר והעיבוד מאפשרים לשמוע כל ספק בקולו. גם מי שלא מתחבר לממד הדתי של הסיפור יכול להבין את הכעס הזה, את הצורך שמישהו יסביר מדוע הדברים קרו כפי שקרו. בהמשך, "Can You Hear Me Now" מעמיק את תחושת המרחק, ואילו "New York City Don't Mean Nothing" מתחיל באינטימיות אקוסטית ומתרחב לרוק מחוספס. ב-"Ghost in the Ruins" חוזרים הריפים והסולואים של קריס במלוא העוצמה. מבטו של האלבום מתרחב אל האנשים שסביב DT, אל מי שמוכרים את חלומותיהם כדי לשרוד עוד לילה. קריס מנגן כאן בדיוק ובתשוקה, ומזכיר שהבחירה בדרמה לא עלתה ללהקה בעוצמה שלה. השיר "If I Go Away" מציב את השאלה הפשוטה והמפחידה ביותר באלבום, מה יישאר מאדם אם ייעלם. המלודיה מאפשרת לשאלה הזאת להישאר איתנו גם אחרי שהשיר נגמר. מולו ניצב "Agony and Ecstasy", שבו הפיתוי לחזור לסמים מקבל קול משלו. הכבדות כאן משרתת היטב את האיום, ואחרי כל הניסיונות להשתנות אפשר לשמוע כמה קרוב הגיבור לנפילה נוספת. שלושת הקטעים האחרונים מוכיחים שגם אחרי מסע ארוך כל-כך, קשה לרצות שהאלבום ייגמר. "Heal My Soul", המבוסס על שיר הערש הוולשי המסורתי "Suo Gân", מכניס לסיפור תמימות שכמעט נעלמה ממנו. אחריו "Somewhere in Time" אוסף את המחשבות על זמן, החמצה וסליחה, ומוביל אל "Believe". המעבר לא מרגיש כמו הוספת בלדה רק כדי לסיים את האלבום יפה. כל מה ששמענו עד עכשיו מכין אותנו אליו. ב-"Believe" ג'ון מתחיל קרוב מאוד לפסנתר, וכשהלהקה מצטרפת התחושה היא של אדם שמצליח סוף סוף להרים את הראש. קריס מעניק ללחן עוצמה בגיטרה, וג'ון שר באופן שמחצין את השבר בקולו. אפשר להתווכח עם הפתרון הרוחני של העלילה, אבל קשה להתווכח עם הביצוע הזה. זה שיר שמבקש לתת נחמה בלי להתעלם מהדרך שנדרשה כדי להגיע אליה, וזה ללא ספק אחד משיאי היצירה המשותפת של האחים. צריך להודות, "Streets" דורש סבלנות. רצף הבלדות, המעברים העלילתיים והטון הרציני לא יתאימו לכל מאזין, ולפעמים הדרמה באה על חשבון הזרימה. מצד שני, מי שמצפה להמשך של אלבומי המטאל המוקדם, עלול להחמיץ את מה שהלהקה השיגה כאן. הפסנתר משנה את אופן הכתיבה, וג'ון מרחיב את ההגשה שלו הרבה מעבר לצרחה המזוהה איתו. קריס, מצדו, יודע מתי לפרוץ קדימה ומתי להשאיר את המקום לשירה. באופן מצער, האלבום יצא בתקופה שבה הנוף המוזיקלי החל לשנות כיוון, ולכן הוא לא העניק ללהקה את הפריצה המסחרית שקיוותה לה. הקליפ של "Jesus Saves" זכה לחשיפה ב-MTV, אבל זה לא ממש עזר. "Streets" היה צריך לבנות את מעמדו לאורך זמן. בארצות הברית הוא הגיע למקום ה-31 במצעד "Heatseekers Albums" של "Billboard", המיועד לאמנים שטרם פרצו לצמרת מצעד האלבומים. זה גם היה האלבום האחרון של ההרכב הקלאסי עם ג'ון כסולן הראשי. לקראת "Edge of Thorns" הוא פינה את התפקיד ל-Zachary Stevens, תוך שהמשיך להיות שותף לכתיבה. ב-27 בספטמבר 2013 יצאה דרך "earMUSIC" המהדורה "Streets: A Rock Opera - Narrated Version", שהחזירה את קטעי הקריינות, כללה את הגרסה המקורית של "Jesus Saves" והוסיפה את "Larry Elbows", שלא נכנס לאלבום המקורי. היא ללא ספק עוזרת להבין את החיבורים העלילתיים, ומאפשרת לשמוע עד כמה השאיפה התיאטרלית היתה חלק מהתוכנית. בהמשך מצאה הגישה הזאת בית רחב יותר אצל "Trans-Siberian Orchestra", שאף הקליטה מחדש את "Believe" לאלבום "Night Castle" מ-2009. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4 לאוקטובר 1996 שוחרר ביפן (ו- 11 יום לאחר מכן גם בארה"ב) האלבום "Angry Machines", אלבום האולפן השביעי של "Dio". זה אולי האלבום הכי שונה בקטלוג המופלא של דיו, וכנראה שכותרת האלבום הזה מתארת באופן הטוב ביותר מה עושה אותו לכל-כך שונה. האלבום הזה אפל, כבד, קודר אבל בעיקר "כועס", מכל אלבומיו של "Dio". אין בו כמעט מלודיה, בטח שלא קטעים קליטים והוא משלב בתוכו אלמנטים של Doom Metal, של Groove Metal ושל Industrial Metal, לכן צמד המילים Angry Machines בהחלט מאפיין את מה שקורה בפנים. למרות השוני מיתר האלבומים והגם שדיו בהחלט לא מהלך באלבום הזה באיזור הנוחות שלו, אנחנו סבורים שזה אלבום טוב שתאם את רוח התקופה ושהו פשוט אנדרייטד. האלבום ממשיך את הקו שהחל עם האלבום "Strange Highways" שיצא באירופה בשנת 1993 ובארצות הברית בשנת 1994 ואם נמתח את זה עוד קצת, הוא אפילו יכול להיות אחיינו הקטן של "Dehumanizer" ששחרר Ronnie James Dio יחד עם "Black Sabbath" בשנת 1992. צריך לזכור שבאותה תקופה הסיסמא שהיתה כתובה על הקיר היתה "Less Is More", שנות התשעים היו השנים של הגראנג', האלטרנטיב, הגרוב מטאל והאינדסטריאל, אף לא אחד מהסגנונות הללו התחבר עם מלודיה, שירה מתקתקה או סולואים וירטואוזיים, ולכן האלבום הזה היה ניסיון של דיו להתאים את עצמו לרוח התקופה. ואכן, מעבר לסאונד הכבד והסגנון האפל גם Ronnie James Dio עצמו נשמע באלבום הזה כועס ומרושע כפי שהוא מעולם לא נשמע. מי שאחראי באופן מהותי לסאונד הכבד של האלבום הוא הגיטריסט Tracy G שהצטרף ללהקה באלבום הקודם וכבר אז החל למשוך את הלהקה לכיוון הגרוב מטאל. שנים לאחר מכן Tracy G התראיין וציין ששום ניסיון שלו לשנות את סגנון הלהקה לא יכול היה לעבור בלי אישורו של Ronnie James Dio, וגם אם הוא אכן משך לכיוון מסוים, הרי שאם Dio לא היה מעוניין בו השינוי לא היה קורה בפועל. את הכבדות והשינוי ניתן לשמוע כבר מהתו הראשון של האלבום בפתיחה של השיר "Institutional Man". מכות התוף האיטיות והאכזריות של Vinny Appice, שזה לו אלבום האולפן האחרון עם ההרכב, מובילות אותנו לאחד הריפים הכבדים, המנסרים והקראנצ'ים ששמענו אצל "Dio", הרחוקים שנות אור מהריפים הקליטים והמלודיים של ויויאן קמפבל מהאלבומים הראשונים של ראשית שנות השמונים. אבל השינוי בסאונד לא מגיע רק מכיוון הגיטרות הכבדות. יש כאן גם את השירה המרושעת של דיו כמו בשירBig" Sister", ויש את התופים המוטרפים בפתיח של "Don't Tell the Kids", האזינו לסאונד הבס האימתני של Jeff Pilson בפתיחה של "Hunter of the Heart", תשמעו את הקלידים האפלים של Scott Warren שממש כאילו נלקחו מסרט אימה באמצע השיר "Stay Out of My Mind" ותבינו על מה אנחנו מדברים. למרות הכבדות של האלבום הזה והעובדה שאין בו אפילו שיר אחד שניתן לומר עליו שהוא מלודי וקליט, זה אלבום מטאל חזק שיש בו כמה קטעים מעולים. הסינקופות והעצירות של "Black" עושים לנו את זה בגדול. ריף הפתיחה של "Double Monday" מעיף אותנו הישר לסיאטל בקטע טוב וכשהשיר נשבר פתאום עם הקטע האקוסטי הקצר הניגודיות מרגישה לנו כמו לערבב קפה עם אלכוהול. הגברת המקצב אחרי הפתיח של "Don’t Tell the Kids" שמתפוצצת עלינו בפתאומיות כמו ריצת ספרינט או הכבדות ה"בלאק סאבאתית" עם הריף המפורק של "Stay Out of my Mind" מחזירים אותנו לברמינגהאם אנגליה 20 שנה אחורה. אההה.. והאלבום הזה מסתיים בדיסוננס גדול עם השיר שמהווה קונטרסט עצום לכל הכאוס שהתחולל קודם לכן "This Is Your Life". קטע פסנתר ושירה מרגשת של Ronnie James Dio, אשר נכתב במקור על-ידי Tracy G על גיטרה, הופשט לגורמים ונבנה מחדש בליווי פסנתר כלי מיתר. השיר מעביר מסר חשוב, לפיו צריך להעריך ולנצל במקסימום את הזמן שלנו על כדור הארץ, מכיוון שהחיים קצרים מדי והחיים לא נמשכים לנצח. באופן מצער, השיר התפרסם והפך רלוונטי ביותר בעקבות מותו של Ronnie James Dio. אז מי שיחפש כאן את "Holy Diver" או "Sacred Heart" לא ימצא אותם פה. הלהקה עשתה כאן את ההתאמות הנדרשות בסגנון ובנוסחת כתיבת השירים אשר הפכו את האלבום הזה ליוצא דופן ומבודל מיתר האלבומים של ההרכב, אבל זה לא בהכרח גרוע. Ronnie James Dio עבר כאן תהליך של שינוי שהחל עוד באלבום הקודם והוא מביא איתו משהו שונה ואחר שלא שמענו בכל הקריירה שלו כמותו. אנחנו חייבים לומר שהיום אנחנו מאזינים לאלבום הזה בהרבה יותר פתיחות ממה שהיה לפני 20 שנה ואנחנו מזמינים אתכם גם לעשות כך ולתת לו הזדמנות נוספת, כי הוא בהחלט אלבום לא רע ולגמרי אנדרייטד. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... ב-4 לאוקטובר 2010 שוחרר האלבום השלישי של "Bring Me The Horizon" עם השם הכל כך ארוך שהוא לא נכנס לנו בכותרת: "There Is a Hell Believe Me I've Seen It. There Is a Heaven Let's Keep It a Secret." למי שמכיר את הלהקה בטח יודע שבשנים האחרונות דובר רבות על הטרנספורמציה שהיא עשתה ועדיין ממשיכה לעשות. מטירוף מוחלט שהורכב משאגות/צרחות, ריפים עצבניים, מקצבים מוטרפים וטקסטים קודרים עברה הלהקה לשימוש באלקטרוניקה, להתנסויות במחוזות של פופ, טראנס, צ'ילאאוט ועוד רבים אחרים, גם היום היא ממשיכה להשתנות, לחדש ולהפתיע ואנחנו מאוד אוהבים את זה. אז האלבום הזה חברות וחברים הוא אלבום אמצע הדרך, הדקה ה-45. שנייה לפני שהם משנים את הסגנון המוסיקלי שלהם באלבום שיוצא אח"כ בשם "Sempiternal". למי שמכיר את האלבומים הקודמים ירגיש כאן בוודאות את התהליך. כמו גולם של פרפר שמנסה להבין את המהות שלו, למצוא את הדרך שלו להפוך להיות פרפר (חלקכם בטח אומרים לעצמם, פרפר לילה). זהו אלבום אקספרמנטלי לחלוטין. יש פה הכל מהכל! שילובים קטלניים של צרחות וריפים כמו באלבומים הקודמים, מלודיה כמו באלבומים הבאים ואפילו קטעים יותר רגועים ומרגשים. רק לפי שיתופי הפעולה ניתן להבין את מהות הגיוון. יש כאן את "Skrillex" הדיג'י Dubstep המפורסם, יש כאן את Josh Franceschi מלהקת "You Me At Six", יש כאן את הזמרת הקנדית Lights ועוד נוספים. אז אם בא לכם להתפרע קצת ולאבד את הכיוון תלחצו פליי ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אנחנו לא מרבים לכתוב לכם על אלבומי אוסף, אבל האלבום "Pisces Iscariot" של "The Smashing Pumpkins" ששוחרר ב- 4 לאוקטובר 1994, גורם לנו לחרוג ממנהגנו. האלבום הזה שוחרר בתפר שבין האלבום "Siamese Dream" משנת 1993, ליצירת המופת "Mellon Collie and the Infinite Sadness" משנת 1995. כאוסף סנדוויץ' שנמצא בין שתי יצירות מופת, ניתן היה לחשוב שמדובר באלבום מיותר שנועד לסחוט עוד כסף מהמעריצים. ההשערה הזאת מתחזקת במיוחד לאור העובדה שאלבום האוסף הזה שוחרר אחרי שהלהקה הוציאה שני אלבומי אולפן בלבד. אבל לא כך הדבר! מדובר באלבום מצוין שמבחינתנו יכול להיחשב כאלבום אולפן לכל דבר. אנחנו זוכרים שהאלבום הזה יצא רכשנו אותו בצורה עיוורת בלי לדעת בכלל שמדובר באלבום אוסף, ונהנינו מכל שיר ושיר מתוכו. ומה רבה היתה התדהמה כשפתחנו את החוברת שהגיעה עם הדיסק וגילינו בדברי ההסבר של Billy Corgan שמדובר בכלל באלבום אוסף. נכון, האלבום הזה חסר במעט את הזרימה והקוהרנטיות של שני אלבומי האולפן המופתיים הממוקמים לפניו ואחריו בכרונולוגיה של הלהקה, אבל הוא בהחלט אלבום טוב העומד יפה מאוד בפני עצמו, ואשר ללא ספק יכול היה להיחשב כאלבום אולפן לכל דבר ועניין בקטלוג של הלהקה. האלבום כולל אאוטייקים שלא נכללו בשני האלבומים הקודמים, דמואים ובי סיידים, אותם הקליטה הלהקה במהלך 3 שנים בלבד, משנת 1990 ועד 1993, נתון מדהים לכשלעצמו, שכן לחשוב שאחרי שני אלבומי אולפן בלבד, הצליחו בילי קורגן וחבריו לאסוף כמות כל-כך גדולה של חומר מוזיקלי ועוד באיכות כל-כך טובה, הינה דבר בלתי נתפס בעולם המוזיקה. ושלא תחשבו ששכחנו את "Sci-Fi Lullabies" האלמותי של "Suede" אשר שוחרר לאחר שלושה אלבומי אולפן, את "Masterplan" של "Oasis" או אפילו את "Lost Dogs' של "Pearl Jam" ששוחרר למעלה מעשור לאחר האלבום הבכורה. בדומה לשני אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה, במיוחד "Siamese Dream", גם באלבום הזה ניתן למצוא שילוב בין קטעי הגיטרה הרועשים רוויי הדיסטורשנים והסולואים המייללים, לבין הקטעים האקוסטיים והרכים שמוציאים מבילי קורגן הרבה קסם טהור. את השילוב הזה ניתן למצוא כבר בשני הקטעים שפותחים את האלבום, "Soothe" הממיס והאקוסטי, שפשוט קשה להאמין שהוא בכלל דמו שהוקלט בביתו של Billy Corgan, ו- "Frail and Bedazzled" המכוסח שהינו אאוטייק מהאלבום "Siamese Dream" ואשר סגנונו דווקא הזכירו לנו יותר את "Gish". הדינמיקה הזאת של רך מול רועש משני קטעי הפתיחה, ממשיכה במהופך עם "Plume" המנסר שהינו הבי סייד של השיר המצוין "I Am One" אשר פותח את האלבום "Gish", ולעומתו "Whir" המלטף והמלודי שגם הוא היה אאוטייק מהאלבום "Siamese Dream". הנדנדה הזאת ממשיכה גם עם "Blew Away" השקט והקסום שהיה הבי סייד לשיר "Disarm" והינו היחיד באלבום שנכתב על-ידי הגיטריסט James Iha, ומנגד יש לנו את "Pissant" הכבד שיצא כבי סייד של השיר "Cherub Rock" מהאלבום הקודם. רכבת ההרים הזאת מלווה אותנו לכל אורכו של האלבום, כאשר שני הקטעים היותר בולטים שמצויים בהמשכו הם הקאבר המדהים לשיר "Landslide" של "Fleetwood Mac", אשר לדעתנו אפילו מתעלה על המקור (וסטיבי ניקס הגדולה והיקרה תסלחי לנו על זה בבקשה), והקטע "Starla" שמגיע מיד אחריו, קטע פשוט אדיר עם השפעות פסיכדליות-פרוגרסיביות, שנמתח על פני למעלה מ- 11 דקות ומוכיח עד כמה Billy Corgan הוא גיטריסט גדול ולא מוערך מספיק. כאן המקום לציין שההוצאה המקורית של האלבום כללה 14 קטעים. במהדורת הוויניל האמריקאית המוגבלת ל-2,000 עותקים צורף תקליטון בונוס עם שני קטעים נוספים. הגרסה המורחבת שיצאה בשנת 2012 כללה 17 קטעים נדירים נוספים, מה שמוכיח עד כמה הלהקה הזאת פוריה ורק מוסיף להילה שלה אצלנו. אז אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אנחנו ממליצים לכם בחום להאזין לאלבום הזה, אשר לא לחינם ספוטיפיי לא כללה אותו תחת הקטגוריה של אלבומי אוסף: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4 לאוקטובר 1970, מצאה Janis Joplin את מותה ממנת יתר של הירואין, והיא בת 27 בלבד. (Photo: David Gahr) להלן 30 עובדות על אחת מהנשים הגדולות ברוק: 1. היא נולדה ב- 19 לינואר 1943 בטקסס ארה"ב. 2. ג'ופלין היתה ילדה מבריקה ומצטיינת בבית הספר. 3. יחד עם זאת ג'ופלין היתה דחויה חברתית, בין היתר בשל העובדה שהיתה שונה ואהבה מאוד מוזיקת בלוז שהיתה בילדותה משוייכת בעיקר לשחורים. 4. במהלך לימודיה באוניברסטית טקסס היא נבחרה לאדם הכי מכוער בקמפוס. זה פגע בה מאוד והותיר בה צלקות שגרמו לה לעזוב את הלימודים ואת טקסס לסן פרנסיסקו. 5. היא היתה בי-סקסואלית וניהלה מערכות יחסים עם נשים וגברים כאחד. 6. אחת ממערכות היחסים עם גברים היתה עם הזמר Leonard Cohen. כהן גם כתב על כך את השיר "Chelsea Hotel No. 2". 7. למרות שניהלה הרבה מערכות יחסים והיתה תמיד מוקפת באנשים, ג'פלין היתה מאוד בודדה ולא הצליחה לשמור על קשר רציני לאורך זמן. 8. האלבום "Cheap Thrills" אותו הוציאה עם להקת "Big Brother and the Holding Company" היה אמור להיקרא במקור "Sex, Dope And Cheap Thrills", אך בשל התנגדות חברת התקליטים השם קוצר. 9. ההקלטה האחרונה שלה היתה ברכת יומהולדת ל- John Lennon. 10. למרות הביטחון העצמי הנמוך שלה, היא מאוד אהבה להיפטר מרוב הבגדים שלה על הבמה. 11. בשנת 1969 היא נעצרה בחדר ההלבשה שלה לאחר שקיללה שוטרים שניסו להרגיע את הקהל המתפרע בהופעה שערכה בטמפה פלורידה. השופט שהובאה בפניו שחרר אותה תוך קביעה שהיא עשתה שימוש בזכות "חופש הביטוי" שלה. 12. המשקה "Southern Comfort" היה מאוד אהוב עליה. בתגובה חברת המשקאות העניקה לה במתנה מעיל פרווה כאות הערכה על תרומתה בהעלאת מכירות של המשקה המשכר. (Photo: Phactual.com) 13. היא גם שברה בקבוק "Southern Comfort" על ראשו שלו Jim Morrison שניסה להתחיל איתה. 14. לג'ופלין היתה חגורה שחורה בקרטה. 15. היא בנתה מצבה על קברה של אחת מגיבורות ילדותה זמרת הבלוז Bessie Smith, לאחר שגילתה שהיא נקברה בקבר לא מסומן וללא מצבה. 16. ג'ופלין הושפעה גם מזמרת בלוז אפרו-אמריקאית נוספת - Billie Holiday. 17. היא העריצה את Tina Turner וגם זכתה להופיע איתה יחד על במה אחת בשנת 1969. (Photo: Amalie R. Rothschild) 18. בשנת 2015 רכב ה- Porsche 356 אותו רכשה בשנת 1968 ועליו ציורים פסיכדליים נמכר במחיר פנטסטי של 1.76 מליון דולר. (Photo: FanBuzz) 19. את הפרסום הגדול שלה היא קיבלה ב-Monterey International Pop Music Festival בשנת 1967, שם נתנה הופעה בלתי נשכחת. הלהקה הופיעה בפסטיבל פעמיים, והשיר "Ball and Chain" נכלל בשתי ההופעות. ההופעה השנייה אפשרה לצלם אותה לסרט הפסטיבל, לאחר שההופעה הראשונה לא צולמה. 20. לעומת זאת, היא ביקשה שלא להיכלל בסרט הדוקומנטרי על Woodstock שיצא לאחר הפסטיבל. היא חשבה שההופעה שלה שם לא היתה מספיק טובה. 21. ג'ופלין היתה בין האמנים הראשונים שנכנסו ל"מועדון 27" המפוקפק. לפניה נכנסו Brian Jones ו- Jimi Hendrix, ולאחריה אמנים כמו Jim Morrison, Kurt Cobain, Amy Winehouse ועוד. 22. האפר שלה פוזר ממטוס מעל האוקינוס השקט. 23. היא שינתה את הצוואה שלה 3 ימים בלבד לפני מותה. בצוואה המתוקנת היא הורתה, בין היתר, להותיר סכום שבין 1,500-2,500$ (יש מחלוקת באשר לסכום) לצורך מסיבה שתיערך לאחר מותה. 24. מסיבה כזו אכן נערכה כשלושה שבועת לאחר מותה ב- 26 לאוקטובר 1970. במסיבה הופיעו להקת הגרייטפול דד והשמועה מספרת כי בין היתר חולקו בה עוגיות מריחואנה. 25. מכתב האהבה האחרון שנשלח אליה הגיע יום אחד מאוחר מידי. David Niehaus בו התאהבה במהלך הניסיון להיגמל מסמים שלח טלגרם למלון בו התאכסנה. המכתב הגיע יום לאחר מותה ובו נכתב “Love you Mama, more than you know.” 26. להיט הסולו היחיד שלה שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים האמריקאי היה "Me and Bobby McGee", שהגיע לפסגה לאחר מותה. גם הוא לא היה שיר מקורי שלה, אלא גרסת כיסוי. 27. ג'ופלין לא ידעה שאלבומה האחרון "Pearl" יהפוך לאלבום הנמכר ביותר שלה. השם Pearl היה גם הכינוי שנתנו לה חבריה הקרובים. 28. היא אמנם כמעט סיימה את ההקלטות לאלבום "Pearl" לפני מותה אך האלבום שוחרר לאחר מכן. באופן מצמרר ג'ופלין היתה אמורה להקליט ביום מותה את השירה לקטע (שנותר אינסטרומנטאלי) "Buried Alive in the Blues" אשר נכלל באלבום, אך היא לא הגיעה לאולפן... 29. אחותה Laura היתה זו שכתבה את הביוגרפיה על ג'ופלין לאחר מותה. 30. היא נכנסה ל- "Rock N Roll Hall Of Fame" רק בשנת 1995, עשרים וחמש שנים לאחר מותה. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

הזמרת והיוצרת Gwen Stefani חוגגת היום יום הולדת!! (Photo: Lorie Shaull / Wikimedia Commons, CC BY-SA 4.0, cropped) מהסקא של אנהיים, דרך הפריצה עם "No Doubt" ועד לקריירת הסולו, האופנה והחזרה לבמות. הנה 44 עובדות על גוון סטפאני. 1. היא נולדה בשם Gwen Renée Stefani ב-3 באוקטובר 1969 בפולרטון שבקליפורניה, וגדלה בעיר הסמוכה אנהיים. 2. בבית שמעה פולק ומוזיקה של Bob Dylan ו-Emmylou Harris. אחיה הבכור Eric Stefani חשף אותה בהמשך לסקא הבריטי של להקות כמו "Madness" ו-"The Selecter". 3. אחת ההשפעות הבולטות עליה הייתה Debbie Harry, סולנית להקת "Blondie". גוון העריצה את השילוב שלה בין נוכחות בימתית חזקה, נשיות וסגנון אישי. 4. בשנת 1986 הצטרפה ל-"No Doubt", שהקימו אחיה Eric Stefani והזמר John Spence. האחים סטפאני וספנס עבדו ברשת "Dairy Queen", והחזרות הראשונות נערכו במוסך של משפחת סטפאני. 5. בתחילה שרה קולות רקע לצד John Spence. לאחר מותו בדצמבר 1987 המשיכה הלהקה לזמן קצר עם Alan Meade כסולן. כשעזב, גוון הפכה לסולנית המובילה. 6. בשנת 1987 הצטרף הבסיסט Tony Kanal, שהפך גם לבן זוגה. הגיטריסט Tom Dumont הצטרף ב-1988 והמתופף Adrian Young ב-1989. יחד עם גוון הם גיבשו את ההרכב המזוהה עם הלהקה. 7. בשנת 1992 יצא "No Doubt", אלבום האולפן הראשון של הלהקה. הסקא והפופ שלו התקשו למצוא קהל בתקופת הגראנג', והוא מכר בתחילה כ-30 אלף עותקים בלבד. 8. בשנת 1994 שרה בדואט עם Bradley Nowell את "Saw Red", שנכלל ב-"Robbin' the Hood", אלבום האולפן השני של "Sublime". שיתוף הפעולה נולד עוד לפני הפריצה הגדולה של שתי הלהקות. 9. בשנת 1994 הסתיימה מערכת היחסים שלה עם Tony Kanal, לאחר כשבע שנים. באותה תקופה עזב גם אחיה Eric Stefani את הלהקה לטובת עבודתו באנימציה, בין היתר בסדרה "The Simpsons". 10. במרץ 1995 הוציאה "No Doubt" באופן עצמאי את "The Beacon Street Collection", אלבומה השני. הוא הוקלט באולפן ביתי ונמכר בכ-100 אלף עותקים בשנת יציאתו, הישג משמעותי ללהקה שעדיין התקשתה לקבל תמיכה מהתעשייה. 11. ב-10 באוקטובר 1995 יצא "Tragic Kingdom", אלבומה השלישי של "No Doubt", בהפקת Matthew Wilder. האלבום הגיע למקום הראשון ב-Billboard 200, זכה במעמד יהלום בארצות הברית והפך את גוון לכוכבת בינלאומית. 12. השיר "Just a Girl", שכתבה עם Tom Dumont, עסק בתסכול שלה מההגבלות ומהציפיות המופנות כלפי נשים צעירות. הוא הגיע למקום ה-23 ב-Billboard Hot 100, ובהוצאה מחודשת למקום השלישי בבריטניה. 13. השיר "Don't Speak" נכתב עם אחיה Eric Stefani. הוא התחיל כשיר אהבה, אך המילים השתנו בעקבות הפרידה מ-Tony Kanal. הבסיסט שעליו שרה המשיך לנגן לצדה בלהקה. 14. בשנת 1996 הפך "Don't Speak" ללהיט עולמי. הוא הוביל את מצעד Hot 100 Airplay במשך 16 שבועות, אך לא נכנס ל-Hot 100 האמריקאי בגלל הכללים שהצריכו אז הוצאת סינגל מסחרי. 15. בשנת 1997 הייתה "No Doubt" מועמדת ל-Grammy בקטגוריות האמן החדש הטוב ביותר ואלבום הרוק הטוב ביותר. שנה לאחר מכן קיבל "Don't Speak" מועמדויות לשיר השנה ולביצוע הפופ הטוב ביותר של צמד או הרכב. 16. בשנת 1998 שרה עם Brian Setzer את "You're the Boss", שנכלל ב-"The Dirty Boogie", אלבום האולפן השלישי של "The Brian Setzer Orchestra". הדואט חשף צד נוסף שלה, עם סווינג ואווירת ביג בנד. 17. בשנת 1999 השתתפה ב-"So Far, So Pleased" של Prince, מתוך "Rave Un2 the Joy Fantastic", אלבום האולפן ה-23 שלו. בהמשך השתתף Prince גם ביצירת "Waiting Room" של "No Doubt". 18. באפריל 2000 יצא "Return of Saturn", אלבומה הרביעי של "No Doubt". הוא נכנס למקום השני ב-Billboard 200 עם 202 אלף עותקים בשבוע הראשון. גוון כתבה בו על זוגיות, אימהות והפער בין הצלחה ציבורית לחוסר ודאות אישי. 19. בשנת 2000 יצאה גרסת הסינגל של "South Side" של Moby, ובה השירה שלה. קולה לא נכלל בגרסה המקורית שב-"Play", אלבום האולפן החמישי שלו, אך הדואט הגיע למקום ה-14 ב-Billboard Hot 100. 20. בשנת 2001 התארחה ב-"Let Me Blow Ya Mind" של Eve, מתוך אלבומה השני "Scorpion". השיר, בהפקת Dr. Dre ו-Scott Storch, הגיע למקום השני ב-Billboard Hot 100. 21. בדצמבר 2001 יצא "Rock Steady", אלבומה החמישי של "No Doubt". הלהקה שילבה בו דאנסהול, רגאיי, פופ וניו ווייב ועבדה עם Sly & Robbie, "The Neptunes" ו-William Orbit. הוא נכנס למקום התשיעי ב-Billboard 200. 22. בשנת 2002 זכו גוון ו-Eve ב-Grammy הראשון שהוענק בקטגוריית Best Rap/Sung Collaboration, על "Let Me Blow Ya Mind". בספטמבר אותה שנה נישאה ל-Gavin Rossdale, סולן להקת "Bush". 23. בשנת 2003 זכתה "No Doubt" ב-Grammy הראשון שלה על "Hey Baby", בהשתתפות Bounty Killer. בשנת 2004 זכתה באותה קטגוריה על "Underneath It All", בהשתתפות Lady Saw. עם הזכייה לצד Eve, אלו שלוש זכיות ה-Grammy של גוון. 24. בשנת 2003 הוציאה "No Doubt" את האוסף "The Singles 1992-2003", ובו החידוש ל-"It's My Life" של "Talk Talk". הביצוע הגיע למקום העשירי ב-Billboard Hot 100 והיה מועמד ל-Grammy. 25. באותה שנה השיקה גוון את מותג האופנה "L.A.M.B.", ששמו מורכב מראשי התיבות Love, Angel, Music, Baby. החיבור בין מוזיקה, לבוש ועיצוב הפך לחלק מרכזי בפעילות שלה גם מחוץ לבמה. 26. בשנת 2004 יצא "Love. Angel. Music. Baby.", אלבום הסולו הראשון שלה. הוא שילב פופ של שנות השמונים, אלקטרוניקה והיפ הופ, עם Linda Perry, Tony Kanal, André 3000 ו-"The Neptunes". הוא נכנס למקום השביעי בארצות הברית ובהמשך הגיע למקום החמישי. 27. את סינגל הסולו הראשון, "What You Waiting For?", כתבה עם Linda Perry. השיר הפך את החשש שלה מהיציאה לקריירת סולו ואת מחסום הכתיבה לחלק מהנושא שלו. 28. בשנת 2004 הופיעה בסרט "The Aviator" של Martin Scorsese בתפקיד כוכבת הקולנוע Jean Harlow. באותה תקופה הקיפה את עצמה ברקדניות "Harajuku Girls", שהפכו לחלק מהעולם החזותי של קריירת הסולו שלה. 29. בשנת 2005 הגיע "Hollaback Girl", שנוצר עם Pharrell Williams ו-Chad Hugo, למקום הראשון ב-Billboard Hot 100. זה היה השיר הראשון בארצות הברית שמכר מיליון הורדות דיגיטליות. 30. ב-"Rich Girl" חזרה לשתף פעולה עם Eve ו-Dr. Dre. השיר נשען על גרסת "Rich Girl" של הצמד "Louchie Lou & Michie One", שהתבססה על "If I Were a Rich Man" מ-"כנר על הגג". לעומתו, "Cool" עסק בחברות שנשארה בינה לבין Tony Kanal לאחר הפרידה. 31. בשנת 2006 יצא "The Sweet Escape", אלבום הסולו השני שלה, שנכנס למקום השלישי ב-Billboard 200 עם 243 אלף עותקים בשבוע הראשון. שיר הנושא, עם Akon, הגיע למקום השני בארצות הברית ובבריטניה. 32. באלבום "The Sweet Escape" שילבה את "The Lonely Goatherd" מהמחזמר "צלילי המוזיקה" בתוך "Wind It Up". את "Early Winter" כתבה עם Tim Rice-Oxley, הקלידן והיוצר של להקת "Keane". 33. בשנת 2009 חזרה לסיבוב הופעות עם "No Doubt". בספטמבר 2012 יצא "Push and Shove", אלבומה השישי של הלהקה, בהפקת Mark "Spike" Stent. הוא הגיע למקום השלישי ב-Billboard 200 וכלל את הסינגל "Settle Down". 34. בשנת 2014 הצטרפה לראשונה כמנטורית לעונה השביעית של "The Voice" האמריקאית. באותה שנה שרה עם Adam Levine את "My Heart Is Open", מתוך "V", אלבום האולפן החמישי של "Maroon 5". 35. בשנת 2015 הודיעה על פרידתה מ-Gavin Rossdale, והגירושים הושלמו ב-2016. לשניים שלושה בנים, Kingston, Zuma ו-Apollo. המשבר המשפחתי השפיע על הכתיבה שלה בתקופה זו. 36. במרץ 2016 יצא "This Is What the Truth Feels Like", אלבום הסולו השלישי שלה. זה היה אלבומה הראשון כסולנית שהגיע למקום הראשון ב-Billboard 200. בין הסינגלים נכללו "Used to Love You" ו-"Make Me Like You". 37. באוקטובר 2017 הוציאה את "You Make It Feel Like Christmas", אלבום הסולו הרביעי שלה ואלבום חג המולד הראשון שלה. הוא הוביל את מצעד אלבומי החג של Billboard, ושיר הנושא הוקלט בדואט עם Blake Shelton. 38. בשנת 2018 פתחה בלאס וגאס את סדרת ההופעות "Just a Girl", שבה שילבה שירים מקריירת הסולו ומתקופת "No Doubt". הסדרה נמשכה, עם הפסקות, עד 2021. 39. בשנת 2020 הגיעו שני הדואטים שלה עם Blake Shelton, "Nobody But You" ו-"Happy Anywhere", למקום הראשון במצעד Country Airplay של Billboard. באותה שנה ניצח Carter Rubin, חבר הנבחרת שלה, בעונה ה-19 של "The Voice". 40. ביולי 2021 נישאה ל-Blake Shelton באוקלהומה. השניים הכירו במסגרת "The Voice", והקשר ביניהם התפתח גם לשותפות מוזיקלית בשורה של דואטים. 41. במרץ 2022 השיקה את מותג האיפור "GXVE". ב-19 באוקטובר 2023 קיבלה את הכוכב ה-2,764 בשדרת הכוכבים של הוליווד, בקטגוריית ההקלטות. 42. באפריל 2024 התאחדה עם Tony Kanal, Tom Dumont ו-Adrian Young להופעות "No Doubt" בפסטיבל "Coachella", אחרי שנים ללא הופעות משותפות. Olivia Rodrigo התארחה בביצוע "Bathwater". 43. ב-15 בנובמבר 2024 יצא "Bouquet", אלבום הסולו החמישי שלה. הוא הוקלט בעיקר בנאשוויל בהפקת Scott Hendricks, עם השפעות של פופ, סופט רוק וקאנטרי, וכלל את "Somebody Else's", "Swallow My Tears" והדואט "Purple Irises" עם Blake Shelton. 44. במאי 2026 חזרה עם "No Doubt" לסדרת הופעות ב-"Sphere" בלאס וגאס. ההופעה הראשונה התקיימה ב-6 במאי, וגוון הייתה לאישה הראשונה שהובילה סדרת הופעות באולם. ההרכב חזר לשירי הסקא והרוק שהפכו אותו למוכר ברחבי העולם. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

בתקופה האחרונה, אנחנו מזכירים הרבה את הביטוי "ערבות הדדית". ב-3 באוקטובר 1978 הוכיחה להקת "אירוסמית'" למעריציה מהי "ערבות הדדית", כשהציעה לממן את שחרורם של מעריצים שנעצרו בהופעתה ב-Fort Wayne Coliseum שבאינדיאנה. (Photo: Wordpress) המעצר ההמוני אירע בהופעת אירוסמית' ב-3 באוקטובר 1978 בקולוסיאום שבפורט וויין, אינדיאנה, במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי של הלהקה באותה שנה. אלבום ההופעה Live Bootleg! יצא בהמשך אותו חודש. במהלך ההופעה נעצרו עשרות אנשים. הדיווחים מזכירים חשדות לעישון מריחואנה, שתיית אלכוהול מתחת לגיל המותר ועישון סיגריות בניגוד לכללי האולם. מספר העצורים הכולל משתנה בין המקורות. לפי הסיפור המובא בביוגרפיה "Walk This Way", גם המלבישה של הלהקה נעצרה. הזמר Steven Tyler שלא התאפק קילל וגידף את השוטרים מעל הבמה דרך מערכת ההגברה. לאחר שסיימה את ההופעה כמתוכנן, הציעה אירוסמית' לכל מעריציה שנעצרו שחרור בערבות, על חשבונה. לפי התחקיר המקומי של Fort Wayne Reader, עשרים ושמונה מעריצים נענו להצעת הלהקה, ששילמה כ-4,200 דולר בערבויות ובקנסות. אין לזהות את מספר מקבלי הסיוע עם מספר העצורים הכולל, שאינו אחיד במקורות. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם... האלבום "Lightning to the Nations", אלבום הבכורה של "Diamond Head" אשר שוחרר ב- 1 ביולי 1980. זהו מועד ההוצאה המופיע בדיסקוגרפיה הרשמית של הלהקה. איך אלבום שהוקלט, הופק והופץ במימון עצמי וללא כל סיוע מחברות התקליטים, אלבום שהעטיפה שלו היתה לבנה ולא כללה בכלל את שם האלבום או הלהקה או אפילו את רשימת השירים, הופך לאלבום כל-כך משפיע, ל"קלאסיקה"? כל זאת בסיקור הבא: אז למי שלא מכיר "Diamond Head" היא אחת מהלהקות המשפיעות על ז'אנר הת'ראש מטאל, בעיקר על הלהקות "Metallica" ו- "Megadeth". דיאמונד הד הוקמה בשנת 1976 בעיירה "Stourbridge" שבאנגליה, על-ידי שני תלמידי התיכון הגיטריסט המוביל Brian Tatler והמתופף Duncan Scott. השניים צירפו את הזמר וגיטריסט הקצב Sean Harris ואת הבסיסט Colin Kimberley והחלו להופיע בפאבים מקומיים. בשנת 1979 הצליחה הלהקה להקליט קלטת דמו במימון עצמי. הקלטת נשלחה למספר חברות תקליטים, אך הלהקה לא הוחתמה על חוזה הקלטות, אך הצליחה למשוך תשומת לב וקהל נאמן שליווה אותה, כאשר חיממה להקות כמו "AC/DC" ו- "Iron Maiden". בשנת 1980 משחררת הלהקה את הסינגל הראשון שלה "Shoot Out the Lights", אף הוא הוקלט במימון עצמי, לאחר שאף חברת תקליטים לא הציעה לה חוזה הקלטות. צריך להבין שבאותה תקופה הפאנק שלט בבריטניה וחברות התקליטים לא ששו עדיין להחתים להקות הבי מטאל חדשות, אך הדבר השתנה תוך זמן קצר עם הפריחה של הגל החדש של להקות ההבי מטאל בבריטניה - "New wave of British heavy metal". מעניין לציין שהבי סייד לאותו סינגל ראשון ששחררה הלהקה היה "Helpless", אשר 7 שנים מאוחר יותר יקבל גירסת כיסוי של "מטאליקה" באלבום "The $5.98 E.P.: Garage Days Re-Revisited". צפו בו מבוצע כאן בהקלטה נדירה משנת 1979: באופן מצער גם הסינגל הראשון ששוחרר לא מזכה את הלהקה בחוזה ראוי. אך הלהקה לא נשברת ומחליטה להקליט ולהפיק את אלבומה הראשון נושא הסיקור, בעצמה. מי שסייעה באותו זמן במימון ההקלטות היתה אימו של שון האריס - לינדה. היא סברה שהקלטת האלבום במימון עצמי תקל על הלהקה בהשגת חוזה עם חברת תקליטים גדולה, לאחר שישמעו את הפוטנציאל הגלום בה. האלבום שוחרר ב- 1 ביולי 1980. הוא יצא בעטיפה לבנה חלקה עם חתימות של ארבעת חברי הלהקה עליה. ללא כיתוב של שם הלהקה, ללא כותרת שם האלבום, ללא רשימת שירים וללא סממן כלשהו שיסייע לזהות מה יש "בתוך הקנקן". הסיבה לכך היתה שמנהל הלהקה Reg Fellows היה בעליו של מפעל ליצור כרטיסים ויכול היה לייצר את העטיפה במחיר מאוד נמוך. בתחילה יוצרו 1,000 עותקים בלבד שנמכרו במהלך הופעות הלהקה. בהיעדר כותרת כלשהי לאלבום, חלק המעריצים קראו לו "האלבום הלבן" וחלק אחר פשוט העניקו לו את השם של השיר הראשון מתוכו - Lightning to the Nations וכך האלבום קיבל למעשה את שמו. האלבום הזה הפך לקלאסיקת הבי מטאל כשהוא רוכב על הגל של ה- "New wave of British heavy metal" והלהקות החדשות שצצו בעקבותיו. למרות שבזמן אמת הלהקה לא הצליחה לפרוץ מבחינה מסחרית כשם שעשו הקולגות שלה וביניהן איירון מיידן, האלבום הפך זכה לביקורות מהללות, ביניהן זו של Geoff Barton מהמגזין "Sounds" אשר הגדיל לפאר את הלהקה בציינו כי בשיר אחד בלבד של דיאמונד הד מהאלבום יש יותר ריפים משובחים מאשר בכל האלבום הראשון של "Black Sabbath". לא רק שהמבקרים הללו, אלא שהאלבום הזה הפך לקאלט, בעיקר בקרב האומנים עצמם, ובראשם Metallica אשר ביצעה לא פחות מחמישה שירים מתוך שבעת שירי האלבום המקורי, ואף הקליטה חלק גדול מהם: "The Prince", "Sucking My Love", "Am I Evil?", "It's Electric" ו- "Helpless", ללא ספק השפיעו גם על הסאונד והסגנון של "מטאליקה". האלבום כלל קלאסיקות של הבי מטאל וריפים אלמותיים, החל מהריפים המלודיים של שיר הנושא, דרך מקצב הדהירה שאיירון מיידן תהפוך לפס ייצור, בשיר "The Prince" ועד ליצירה האפית של כמעט 10 דקות “Sucking My Love”, דיאמונד הד פשוט ייצרה כאן היסטוריה שהשפיעה על תחייתו של ז'אנר שלם. אך גולת הכותרת של האלבום הינה ללא ספק "Am I Evil?" שפשוט התעלתה על כל היתר . יצירה אלמותית ומהפנטת שלא נס ליחה גם ארבעים שנה אחרי, ולכן ברור למה היא הפכה ללהיט של מטאליקה. בואו לצפות ב- "Diamond Head" מבצעים אותה כאן: כאן המקום לציין שבמקביל לשחרורו של האלבום הוציאה הלהקה מספר לא מבוטל של בי-סיידים, ולכן ההוצאות המחודשות שלו כוללות 14 קטעים ולא שבעה שהיו בהוצאה המקורית. לרגל 40 שנה לאלבום, שחררה הלהקה גירסה מעודכנת של האלבום בה הוקלטו השירים עם ההרכב החדש של הלהקה. בנוסף הוקלטו מספר גירסאות כיסוי לשירים של "לד זפלין", "דיפ פרפל" ו- "ג'ודאס פריסט", וכן לשיר "No Remorse" של מטאליקה, כסוג של החזרת תודה על הקאברים שעשתה לשירי "Diamond Head". אז אם אתם עדיין לא מכירים או רוצים להיזכר בקלאסיקה, כנסו והאזינו: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

מהו השיר הקליט ביותר בעולם? זה שנתקע לכם יותר מכל שיר אחר בראש? ב-3 באוקטובר 2011 דיווחה סוכנות Europa Press כי השיר "We Are The Champions" של להקת "Queen", הלקוח מהאלבום "News of the World" הוביל את דירוג השירים שעודדו שירה משותפת במחקר. דיווחים על התוצאות הופיעו כבר ב-29 וב-30 בספטמבר; 3 באוקטובר הוא תאריך הדיווח של הסוכנות, ולא מועד פרסום המחקר לראשונה. לצורך המחקר, Alisun Pawley ו-Daniel Müllensiefen אספו נתונים על 1,054 אירועי ביצוע שירים במהלך 30 ערבים בחמישה מוקדי בילוי בצפון אנגליה. ניתוח המאפיינים המוזיקליים התמקד בתת-מדגם של 332 אירועים. "We Are The Champions" הוביל את דירוג השירה המשותפת במדגם; אין זו קביעה גורפת שהוא השיר הקליט ביותר מכל השירים שנוצרו אי פעם. המחקר הוצג בכנס ב-30 ביולי 2011, והמאמר המלא פורסם בכתב העת Music Perception בשנת 2012. הטוענים לכתר היו השירים: Y.M.C.A של "אנשי הכפר", “The Final Countdown” של "Europe" ו- “Fat Lip” של "Sum 41". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 3 לאוקטובר, 1983 "Genesis" הוציאה את אלבומה ה- 12 "Genesis". האלבום הזה מסמן רגע מכריע בקריירה של הלהקה, שכן "Genesis" הוכיחה כאן שלא רק שהיא יכולה להמציא את עצמה מחדש, פעם נוספת, לא רק שהיא מסוגלת לשרוד את החורף הארקטי שנפל על ז'אנר הרוק הפרוגרסיבי, אלא שהיא גם יכולה להגיע להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שידעה אי פעם. לאחר הפסקה של שמונה חודשים, הטריו - Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford - התכנסו באולפן "The Farm" שלהם, הממקום ב- Chiddingfold, Surrey, כדי לצאת למסע מוזיקלי שיגדיר מחדש את הסאונד שלהם. בשונה משיטת העבודה הקודמת שלהם, הפעם השירים נולדו מג'אם סשנים מזדמנים, ויצרו סביבת כתיבה נינוחה ושיתופית להפליא. חלק בלתי נפרד מהשינוי הזה היה חזרתו של הטכנאי Hugh Padgham, שהיה מעורב גם באלבום הקודם - "Abacab". פאדג'האם מילא תפקיד מרכזי בהפקת האלבום, ועזר ללהקה להגיע לאיזון בין סגנון הפופ ההולך ומתפתח של הלהקה, לבין השורשים האמנותיים שלה. השינוי בסאונד ובתהליך הכתיבה היה כה מהותי עד שהלהקה החליטה לקרוא לאלבום "Genesis", כאילו הם מתחילים מאפס. סיבה עיקרית נוספת לבחירת השם היתה נעוצה בעובדה שזהו האלבום הראשון של הלהקה בו כל שלושת החברים השתתפו בהלחנת כל השירים. זו הייתה החלטה של כל שלושת החברים לכתוב ולהקליט את האלבום תוך כדי תנועה, מתחילתו ועד סופו, מכיוון שהם הבינו שהחומרים החזקים ביותר שלהם נכתבו ביחד, זאת בניגוד לפיתוח רעיונות שנכתבו על-ידי אחד מהם. וכך, כל רצועה באלבום הזה התחילה מג'אמים ואלתורים של שלושת החברים באולפן, מה שהפך את ההקלטה למרגשת וספונטנית יותר. האלבום הזה מציג את "Genesis" ה"מתקדמת" לעבר שירי פופ קצרים ומסחריים יותר, המתאימים לטרנדים המוזיקליים של התקופה, תוך התרחקות מהשורשים "המתקדמים" שלה. כזכור, האלבום נכתב והוקלט לאחר ש- Phil Collins כבר הוציא שני אלבומי סולו מצליחים - "Face Value" ו-"Hello, I Must Be Going", אשר הנפיקו להיטי רדיו מדהימים, כך שהשינוי בסאונד ובסגנון הרגיש טבעי מאוד גם לשאר החברים. הגיטריסט/בסיסט Mike Rutherford אמר שהוא רוצה לכתוב ולהקליט בגישה נינוחה יותר והקלידן Tony Banks ציין שהקו המוזיקלי והסאונד באלבום הזה הם משהו שהם כמהו לו כבר שנים רבות. האלבום נפתח לקצב מכונת התופים האלקטרונית של "Mama". השיר הגיח לחיים במהלך ג'אם סשן, כאשר Mike Rutherford התעסק במכונת תופים אלקטרונית "Linn LM-1", בעודו דוחף את הווליום לקיצוניות עד כדי כך שהמגברים החלו לזוז על רצפת האולפן. Tony Banks השתמש בפולסים ממכונת התופים כדי להפעיל את הקלידים וליצור את הצליל הרוטט הייחודי של השיר. Phil Collins מצידו השתמש בניסיון המשחק שלו לשירה דרמטית ומטרידה אשר מציגה את הקול הייחודי שלו. הוא ציין שהוא הושפע מהביצוע הווקאלי של John Lennon ב- "Be-Bop-a-Lula", בעודו מאמץ גישה דומה במהלך הבתים של השיר. הצחוק המצמרר שלו, אולי יזכיר לכם את זה מהשיר "The Message" של "Grandmaster Flash and the Furious Five", משנת 1982. הצחוק הוקלט בצורה ספונטנית במהלך סשן מאולתר. לאחר ששהושמע ללהקה על-ידי המפיק פאדג'האם, הם החליטו לשלב אותו אל תוך השיר. קולינס חשף כי מילות השיר הושפעו מהספר "The Moon's a Balloon" של David Niven והן מספרות על געגוע של בחור צעיר ליצאנית. הרצועה השנייה היא להיט הפופ המדבק "That's All", אשר מדגים את הניסיון המכוון של "Genesis" לייצר שירי פופ נגישים, מכווני מיינסטרים. השיר התעורר לחיים מריף הפסנתר הפשוט של Tony Banks, אשר הכין את הבמה לאווירה שכבשה את הלהקה כולה. הוא שואב השראה מלהקת "הביטלס", כאשר כל אחד מחברי הלהקה הכיר בהשפעתה על התוצאה הסופית, במיוחד Phil Collins, אשר ציין כי התיפוף שלו במהלך השיר הוא מחווה לסגנון התיפוף של Ringo Starr. בניגוד לפופ המדבק של השיר הקודם, עם "Home by the Sea / Second Home by the Sea" אנו עדים לניסיון לאזכר את השורשים של הלהקה ולו במקצת. מדובר בקומפוזיציה בשני חלקים המשמשת גשר בין הצליל הפרוגרסיבי הקודם של "ג'נסיס" לבין הזהות המוזיקלית המתפתחת שלהם. הנרטיב המורכב של השיר והמורכבות האינסטרומנטלית של שני חלקיו שובים את המאזין, ומציגים את יכולותיה של הלהקה למזג ז'אנרים בצורה חלקה. סיפור העלילה של השיר סובב סביב אדם שפרץ לבית ומגלה שהוא רדוף. הרוחות לוכדות אותו ומאלצות אותו להקשיב לסיפורים שלהן לנצח. ברור שבמהלך היצירה של צמד השירים הזה, הלהקה הייתה בשלב של השלמת הטרנספורמציה מסגנון "הרוק המתקדם" לסגנון פופי ונגיש יותר. כתוצאה מכך, היצירה הארוכה בת 11 הדקות שוזרת בתוכה אלמנטים של "פופ" נגיש יחד עם קטע אינסטרומנטלי מורחב ומורכב יותר האופייני ל"רוק המתקדם". הצד השני של האלבום נפתח עם "Illegal Alien", שיצא כסינגל השלישי מתוך האלבום. מילות השיר מציעות קו סאטירי במיוחד, בהשראת הניסיונות של הלהקה עצמה להשיג אשרות כניסה לצורך סיבוב ההופעות שלה בארה"ב. השיר מתאר בהומור את האתגרים העומדים בפני מהגר שמנסה לעבור לארצות הברית. בקליפ שיצא לשיר חברי הלהקה מאמצים מראה של גברים מקסיקנים השואפים, אם כי ללא הצלחה, לקבל ויזה ולאשר את הדרכונים שלהם. מעניין לציין שגם השיר וגם הקליפ זכו לביקורת נוכח הצגתם של סטריאוטיפים ובשל חוסר רגישות גזעית. אחרי ההומור של "Illegal Alien" אנו מגיעים לבלדה המרגשת "Taking It All Too Hard". אין ספק, זו אחד הרצועות המשובחות באלבום, הכוללת שילוב של שירה מרגשת ומלודיה קליטה. למרות שהשיר הפך ללהיט, הלהקה לא יצרה לו וידאו קליפ והוא גם מעולם לא בוצע בהופעה על ידי הלהקה. הקטע הבא "Just a Job to Do" הוא שיר פופ אייטיז טהור עם פזמון קליט ושירה חזקה של קולינס. אחריו מגיע "Silver Rainbow" שנפתח לצלילי מכונת תופים, המוחלפת לאחר כמה שניות עם מערכת התופים האלקטרונית Simmons של Phil Collins. השיר פרי עטו של Tony Banks, מתייחס לאנשים שמתנהגים בצורה לא הגיונית כשהם מאוהבים. Phil Collins אפיין את מילות השיר כ"רומנטיות" ו"שופעות". בתחילה, הרצועה כונתה "Adam" בשל הדמיון הקצבי שלה ליצירות של הזמר Adam Ant והעובדה שהליריקה שיקפה את האופי ה"צעיר" משהו של המוזיקה. שיר הסיום "It's Gonna Get Better" נפתח לצלילי הקלידים של Tony Banks אשר נדגמו מאלבום צ'לו קלאסי. בתחילה, הוא התכוון להשתמש בקטע כדי להשיג צלילי מיתר על המקלדת שלו, אך הניסיון הזה לא צלח. במקום זאת, הוא ניגן ארבעה תווים בו-זמנית תוך שימוש באותו דגימה, מה שיצר הרמוניות מפתיעות. התוצאה הבלתי צפויה הזו הרשימה את בנקס, והובילה אותו לשמור ולשלב אותה בשיר. בדיעבד, "Genesis" נותר כאלבום חשוב בדיסקוגרפיה של הלהקה וכפרק חשוב בהיסטוריה שלה. הוא מסמל את קו פרשת מים באבולוציה המוזיקלית של הלהקה, ומפגין את הביטחון שלה ביכולותיה להשתלב בטרנדים הרווחים, ליצר להיטי פופ ברוח התקופה ועדיין לכבד את השורשים "המתקדמים" שלה. האלבום הזה מהווה עדות ניצחת ליכולת ההסתגלות המדהימה של הלהקה לאורך השנים ולמחויבות הבלתי מעורערת שלה לחדשנות מוזיקלית. זה האלבום בו הלהקה איבדה אולי סופית חלק ממעריצי הפרוג הוותיקים שלה, אבל זה גם האלבום שהביא לה הצלחה בינלאומית אדירה ונהרות של מעריצים חדשים, אשר לפחות חלקם היו מספיק סקרנים על-מנת לחזור אחורה בזמן ולחקור את העבר הפרוגרסיבי שלה, ולו די בכך כדי להעיד על חשיבותו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הגיטריסט האגדי Stevie Ray Vaughan. (Rootsmusicmagazine.com) להלן 36 עובדות (בעובדה 27 תגלו למה דווקא 36), על הגיטריסט המושלם הזה: 1. הוא נולד ב-3 באוקטובר 1954 בדאלאס שבטקסס. בילדותו לקחו אותו הוריו להופעות של אמני בלוז. 2. כבר בגיל צעיר הוא החל לנגן בסקסופון ובתופים. בגיל 7 הוא התחיל לנגן בגיטרה משמיעה לאחר שהושפע מאחיו הבכור Jimmie. 3. ווהן לא ידע לקרוא תווים ולמד לנגן בעיקר משמיעה. 4. הגיטרה הראשונה שלו הייתה גיטרת צעצוע שקיבל בשנת 1961. בהמשך קיבל מאחיו הבכור Jimmie גיטרה חשמלית מדגם "Gibson Messenger". 5. בגיל 13 הוא כבר החל להופיע במועדונים. 6. סטיבי ריי ווהן ציין את Jimi Hendrix ואת Albert King כאמנים שהכי השפיעו עליו. 7. מעבר להשפעות הגדולות של גיטריסטים מז'אנר הבלוז על ווהן, הוא הושפע גם מאמני ג'אז כמו Wes Montgomery, Django Reinhardt, ו- George Benson שהכניסו לנגינתו גם נגיעות של ג'אז. 8. לפני שהפך לגיטריסט על בגיטרה הוא ניגן בס עם להקתו של אחיו הבכור ג'ימי שנקראה ה- Texas Storm. 9. בשנת 1971 הוא עזב את לימודיו ושנה לאחר מכן הוא כבר עבר לאוסטין טקסס בחיפוש אחר קריירה מוזיקלית. 10. בסוף שנת 1971 הוא הקים את להקת "Blackbird" שזכתה להצלחה מקומית ובין היתר זכתה לחמם את להקת "Wishbone Ash". 11. במהלך שנות ה- 70 המשיך ווהן להופיע בפאבים ומועדונים באוסטין תחת הרכבים שונים וזכה להצלחה והכרה מקומית. במהלך הופעותיו זכה Stevie Ray Vaughan לנגן יחד עם גיבורי נעוריו וביניהם Buddy Guy, Jimmy Rogers, ו- Albert King. 12. בשנת 1977 הוא הקים את ההרכב "Triple Threat Revue" שכלל את הזמרת Lou Ann Barton, את הבסיסט W. C. Clark ואת המתופף Fredde Pharaoh. הם הקליטו 4 שירים בשנת 1978 תחת שם ההרכב הזה, ביניהם השיר "I'm Cryin'" שכתב ווהן. 13. בשנת 1978 Clark עזב את הלהקה ו- Stevie Ray Vaughan שינה את שם ההרכב ל- "Double Trouble", השם נלקח משיר של Otis Rush. 14. בדצמבר 1979 ווהן נעצר על שימוש ואחזקת קוקאין. באותו זמן שימש ההרכב "Double Trouble" כמופע הפותח לבלוזיסט Muddy Waters אשר אמר על ווהן שהוא יכול להפוך לגיטריסט הטוב ביותר שחי אי פעם, אבל הוא לא יצליח לעבור את גיל 40 אם לא יפסיק להשתמש בקוקאין. 15. הפריצה הגדולה של ווהן הגיעה בפסטיבל הג'אז במונטרה בשנת 1982, שם הבחין בו David Bowie ובהמשך הזמין אותו לנגן באלבומו הבא. 16. ווהן אכן תרם מכישוריו לאלבום וניגן באלבום "Let’s Dance" של David Bowie, האלבום הנמכר ביותר שלו עד כה. 17. בשנת 1982 להקת הרולינג סטונס שכרה את "Double Trouble" לנגן במסיבה פרטית שלהם בניו יורק. 18. אלבומם הראשון של "הדאבל טראבל" יצא ב-1983 ונקרא "Texas Flood", הוא כלל את הלהיט המצליח "Pride and Joy". 19. בשנת 1984 הוא הפך לאמן הלבן הראשון שזכה בתואר אמן השנה של ה- "W.C. Handy Blues Foundation". 20. בשנת 1985 זכה בתואר אדמירל של כבוד בצי של טקסס. 21. הוא ניגן בתופים בגרסת האלבום "Soul to Soul" של השיר "Empty Arms". 22. סטיבי ריי ווהן נוהג לנגן עם המפרט הפוך, כלומר הצד העבה והרחב מקדימה. 23. לווהן היה סגנון נגינה מאוד עוצמתי וייחודי, מידי פעם הוא ניגן את תפקידי הקצב והסולו באופן סימולטני, כפי שעשה Jimi Hendrix. 24. בשנת 1988 הופיע ווהן בפרסומת של תחנת טלוויזיה בניו זילנד. 25. בשנת 1989 ניגן ווהן בחגיגות ההשבעה של הנשיא ג'ורג' בוש האב. 26. ווהן תמיד רצה לשחרר אלבום עם אחיו ג'ימי שהיה ההשראה שלו לנגינת גיטרה. בשנת 1990 הוא הקליט איתו 10 שירים ששוחררו לאחר מותו במסגרת האלבום "Family Style". 27. סטיבי ריי ווהן נהרג ב-27 באוגוסט 1990 בתאונת מסוק, 37 ימים לפני יום הולדתו ה-36. 28. בערב 26 באוגוסט 1990 ניגן ווהן עם Eric Clapton ב-"Alpine Valley Music Theatre". לפנות בוקר ב-27 באוגוסט התרסק המסוק שבו נסע לאחר ההופעה. ווהן, שלושה מאנשי הפמליה של קלפטון והטייס נהרגו. 29. השמועה אומרת שבלילה שלפני התאונה הטראגית ווהן התעורר מסיוט לאחר שראה את עצמו נוכח בהלוויה שלו עצמו. 30. בשנת 1991 הכריזה מושלת טקסס Ann Richards על 3 באוקטובר כ-"Stevie Ray Vaughan Day". בשנת 1994 הוצב באוסטין פסל לזכרו. 31. המוזיקאי John Mayer ציין שווהן הוא גיבור הגיטרה שלו. יש לו קעקוע שלו על היד. 32. בשנת 2003 הוא דורג במקום השביעי והמכובד ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. 33. הוא גם הגיע למקום ה- 8 ברשימת הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של מגזין "Guitar World". 34. בשנת 2000 Stevie Ray Vaughan נכנס ל- "Blues Hall of Fame". 35. בשנת 2015 נכנסו ווהן ולהקת "Double Trouble" ל-"Rock and Roll Hall of Fame". John Mayer נשא את נאום ההצגה בטקס. 36. ווהן הוציא בחייו ארבעה אלבומי אולפן עם "Double Trouble". הוא הקליט גם עם אחיו Jimmie את "Family Style", שיצא לאחר מותו ב-1990. אלבומי הופעה והקלטות נוספות פורסמו גם לאחר מותו. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 03.10.1980 אחרי שני אלבומים בפער של פחות משנה, ולאחר שבמרץ 1980 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עולמי בעקבות אלבומה השני "Reggatta de Blanc", היה נדמה ש-"The Police" נמצאת בתנועה בלתי פוסקת. ההצלחה לוותה גם בהוצאת "Six Pack", מארז של גרסאות 7 אינץ לששת הסינגלים שהוציאה הלהקה עד אז. אבל ב-A&M Records רצו להכות בברזל בעודו חם. העומס כמעט לא נלקח בחשבון, והציפייה היתה לעוד אלבום בפער של כשנה. המעיין כבר לא שפע באותה קלות כמו בתחילת הדרך, ובכל זאת "Zenyatta Mondatta" הפך לנקודת אמצע חשובה בקריירה של הלהקה: אלבום שמאזן בעדינות בין שורשי הרגאיי והפאנק של שני האלבומים הראשונים לבין הניו ווייב והרוק המורכב יותר שיאפיינו את שני האלבומים הבאים. התוצאה הביאה את "The Police" בתחילת העשור להצלחה ביקורתית ומסחרית כאחד, וביססה אותה כאחת מלהקות הרוק הגדולות של התקופה. אלא שמאחורי ההצלחה עמד תהליך הקלטה לחוץ במיוחד. האלבום הופק במשותף על ידי Nigel Gray וחברי הלהקה והוקלט באולפני Wisseloord בהולנד, במהלך הפסקה קצרה בסיבוב ההופעות. בשל שיקולי מס הלהקה לא הקליטה בבריטניה, ולוח הזמנים הצפוף הותיר לה שבועות ספורים בלבד להשלים את העבודה. חברי הלהקה הביעו בהמשך אכזבה מכך שהאלבום הושלם בחיפזון, אבל ייתכן שדווקא תחושת הדחיפות הזאת היא אחת הסיבות לאנרגיה ולדינמיות שנשמעות בו. השיר "Don't Stand So Close to Me" פותח את האלבום והיה גם הסינגל הראשון מתוכו. Sting, שהיה מורה לפני שהתפרסם כמוזיקאי, כתב סיפור על מורה שנמשך לאחת מתלמידותיו, והפנה במילים במפורש אל "Lolita" של Vladimir Nabokov. לדבריו, אין מדובר בסיפור אוטוביוגרפי אלא ביצירה בדיונית. בבריטניה הפך הסינגל ללהיט ענק. הוא שהה ארבעה שבועות במקום הראשון והיה הסינגל הנמכר ביותר בבריטניה בשנת 1980, עם מכירות מוערכות של כ-808 אלף עותקים. בהמשך זיכה את "The Police" בפרס Grammy על Best Rock Performance by a Duo or Group with Vocal בטקס שנערך ב-1982. גם שמו של האלבום הפך לחלק מהמיתולוגיה של הלהקה. סטינג סיפר על שיטת עבודה שבה הוא שולף צירוף מילים מהאוויר ורק לאחר מכן מחפש את הסיפור או המשמעות שיתאימו לו. שנים מאוחר יותר קרא Jerry Moss, ממייסדי A&M Records, לסוסת המרוצים האלופה Zenyatta על שם האלבום. ב-"Driven to Tears" מתחיל להתגלות צד אחר של סטינג ושל "The Police". זהו אחד משירי המחאה המוקדמים של סטינג, שנכתב ב-1979 לאחר שצפה בטלוויזיה בתמונות של ילדים רעבים ואנשים החיים בעוני קיצוני. השיר מציב את הפער בין החיים הנוחים במערב לבין סבל שנראה על המסך ושואל מהי האחריות שלנו כשאנחנו נחשפים לאמת שאי אפשר להתעלם ממנה. במבט לאחור, התשובה של סטינג באותה תקופה נשמעת כמעט חסרת אונים. בשנים הבאות הוא עצמו יוכיח שלמוזיקאים בעלי חשיפה וכוח ציבורי יש גם יכולת לפעול, לגייס תשומת לב ולהשפיע מעבר לכתיבת שיר. השיר "When the World Is Running Down, You Make the Best of What's Still Around" ממשיך את תחושת החרדה. סטינג דמיין עתיד בודד שבו האדם נשאר עם אוכל משומר, מכשיר וידאו וקלטות ישנות של James Brown ו-Otis Redding, מעין פנטזיית Robinson Crusoe מודרנית שבה הישרדות אישית מתנגשת בהבנה שהישרדות אמיתית היא מאמץ קולקטיבי. הקליפ לשיר, בבימוי Derek Burbidge, צולם ב-Sugarloaf Mountain בריו דה זניירו, בהתאם לחיבה של הלהקה באותן שנים ללוקיישנים אקזוטיים. בשנת 2000 יצא הרמיקס של Different Gear, שהחזיר את השיר למצעדים והגיע לטופ 30 בבריטניה ולטופ 10 באירלנד. ב-"Canary in a Coalmine" חוזרת הלהקה לניחוח הרגאיי המוכר שלה. סטינג מתאר אדם חרד במיוחד, אבל המטאפורה של "כנרית במכרה פחם" הופכת את החרדה למשהו מורכב יותר: אולי אותו אדם פשוט מזהה ראשון סכנה אמיתית. הביטוי מגיע מהימים שבהם כורים נשאו איתם כנריות בכלובים כדי להתריע מפני גזים רעילים במכרות. ב-"Voices Inside My Head" הכותרת עשויה לרמוז על קולות פנימיים במובן הפסיכולוגי, אך סטינג אינו כותב במפורש על סכיזופרניה. הטקסט המינימליסטי והחזרתי מתאים יותר לתחושת לבטים, מחשבות אובססיביות והחלטות שמסתובבות שוב ושוב בתוך הראש. השיר "Bombs Away" נכתב על ידי Stewart Copeland, והוא אחד הרגעים הפוליטיים הבולטים באלבום. Copeland תיאר אותו כשיר בעל מבט ניהיליסטי על מלחמה, והטקסט כולל גם התייחסות מפורשת לאפגניסטן בתקופה שלאחר הפלישה הסובייטית. החוויות של Copeland, שגדל בין היתר במזרח התיכון, העניקו לנושא הזה גם רקע אישי יותר. הסינגל השני, "De Do Do Do, De Da Da Da", עוסק דווקא בכוחן ובניצולן של מילים. סטינג הסביר שהרעיון הוא לבקר את הבנאליות ואת האופן שבו פוליטיקאים, אנשי דת, בדרנים ואנשים בעלי כוח משתמשים בשפה כדי להשפיע ולתמרן. האירוניה היא שבניסיון לבקר פשטות הוא כתב את אחד הפזמונים הפשוטים, הקליטים והממכרים ביותר של הלהקה. באלבום שני קטעים אינסטרומנטליים. "The Other Way of Stopping" קיבל את שמו משורה במערכון "The Driving Instructor" של Bob Newhart. "Behind My Camel" היה הקטע הראשון שנכתב כולו על ידי Andy Summers. סטינג סירב לנגן בו, ולכן Summers הקליט בעצמו גם את קו הבס והוסיף עליו את שכבות הגיטרה. סטינג שנא את הקטע עד כדי כך שסיפר כי לקח את סרט ההקלטה וקבר אותו בגינה שמאחורי האולפן. האירוניה היתה מושלמת: "Behind My Camel" זכה מאוחר יותר ב-Grammy ל-Best Rock Instrumental Performance. השיר "Shadows in the Rain" סוגר כמעט את המעגל האפל של האלבום עם אווירה דחוסה ומאיימת. יותר מאשר הצהרה ישירה על מלחמה גרעינית, זהו שיר של פרנויה, צללים ותחושת סכנה, עטוף בצליל דאבי מרווח שמעניק ל-Andy Summers מקום לבנות שכבות של גיטרה ואווירה. הלהקה סיימה את העבודה על "Zenyatta Mondatta" בסביבות ארבע לפנות בוקר, ובתוך שעות כבר יצאה לדרך כדי לפתוח בבלגיה את סיבוב ההופעות העולמי הבא שלה. קשה לחשוב על סיום מתאים יותר לאלבום שנולד כולו תחת לחץ של זמן ותנועה מתמדת. למרות התחושה של חברי הלהקה שהעבודה לא הושלמה כפי שרצו, "Zenyatta Mondatta" הגיע למקום הראשון בבריטניה והיה לאלבום הראשון של "The Police" שנכנס לעשירייה הראשונה בארצות הברית. הוא תפס את הלהקה בדיוק בנקודת המעבר בין החדות הרזה של סוף שנות השבעים לבין השאפתנות שתוביל בהמשך ל-"Synchronicity". לפעמים דווקא אלבום שנוצר מהר מדי מצליח לתעד רגע שאי אפשר היה לשחזר אילו היה מקבל עוד זמן. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר