קבלו כמה עובדות מעניינות על Gilby Clarke גיטריסט, זמר, כותב שירים ומפיק אלבומים, הידוע בין היתר כגיטריסט הקצב של "Guns N' Roses": (Photo: Ethan Miller) = הוא נולד ב-17 באוגוסט 1962 בקליבלנד, אוהיו. שמו המלא הוא Gilbert J. Clarke. = קלארק החל את הקריירה המוזיקלית שלו במחצית הראשונה של שנות השמונים, כשהוא מחליף את Geoff Siegel הגיטריסט המקורי של להקת "Candy". בהמשך הפך קלארק לסולן הראשי של הלהקה. הוא תרם לאלבום האולפן היחיד שלה "Whatever Happened to Fun..." שיצא בשנת 1985. = בשנת 1988 הקים קלארק את "Kill for Thrills", להקת מטאל שהוציאה מיני אלבום "Commercial Suicide" בשנת 1989 ואת האלבום "Dynamite from Nightmareland" בשנת 1990. = בשנת 1991 קלארק הצטרף ל-"Guns N' Roses" כגיטריסט הקצב, והחליף את Izzy Stradlin במהלך סיבוב ההופעות "Use Your Illusion". ההופעה הראשונה שלו עם הלהקה הייתה ב-5 בדצמבר 1991 בווסטר, Massachusetts. = בשנת 1993 ניגן קלארק באלבום "The Spaghetti Incident?" של "Guns N' Roses", אשר כלל קאברים לשירי פאנק וגלאם רוק. = בשנת 1994 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "Pawnshop Guitars", בו התארחו חברי "Guns N' Roses". האלבום זכה למעמד זהב בארגנטינה. באותה שנה החוזה של קלארק עם "Guns N' Roses" לא חודש, מה שהוביל לעזיבתו את הלהקה. = באותה שנה הוא ניגן בגיטרה מובילה בשיר "Wish I Could Fly" של להקת "The Loveless" הלקוח מהאלבום "A Tale of Gin and Salvation". = בשנת 1995 קלארק הצטרף ל-"Slash's Snakepit" וניגן באלבום "It's Five O'Clock Somewhere". הוא גם היה שותף לכתיבת השיר "Monkey Chow" מתוך האלבום. = בשנים 1997-2002 קלארק הוציא שלושה אלבומי סולו נוספים: "The Hangover" (1997), "Rubber" (1998), ו-"Swag" (2002). הוא גם הוציא אלבום הופעה חיה בשם "99 Live" בשנת 1999. = בשנת 1999 ערך קלארק הופעת אורח באלבום "Shrinking Violet" של "L.A. Guns", אותו הוא גם הפיק. קלארק ימשיך להפיק את האלבום של "Man in the Moon" של "L.A. Guns" משנת 2001. = בשנת 2001 הקים קלארק את "Col. Parker" עם Slim Jim Phantom ו- Teddy "Zig Zag" Andreadis, שהוציאו את האלבום "Rock N Roll Music". = בשנת 2002 הוא שיתף פעולה עם Nancy Sinatra באלבומה "California Girl". = בשנת 2003 הוא הפיק את אלבום הבכורה של "The Bronx" שנקרא "The Bronx". = באותה שנה יצא "Teenage Neon Jungle" - אלבום אוסף של קטעים נדירים וקטעים שלא שוחררו של להקתו לשעבר "Candy". = בשנת 2005 הוא ניגן בגיטרה עם ההרכב המחודש של "MC5", בעודו מצטרף לחברים המקוריים Wayne Kramer, Dennis Thompson, ו- Michael Davis. = בשנת 2006 קלארק הצטרף ל-"Rock Star Supernova", סופרגרופ שהוקמה עם Tommy Lee מ-"Mötley Crüe" ו- Jason Newsted מלהקת "Metallica". הלהקה הייתה המוקד של תוכנית הריאליטי "Rock Star: Supernova" במסגרתה בחרה את סולן הלהקה. לאחר מכן הוציאה הלהקה את אלבומה היחיד הקרוי על שמה עם הסולן הנבחר Lukas Rossi. = בשנת 2007 הוא הוציא אלבום אוסף הכולל רצועות מעבודת הסולו שלו ו- "Col. Parker", כולל הקלטה מחודשת של "Black" עם שירה של Dilana Robichaux שהגיעה למקום השני בתוכנית "Rock Star Supernova". = בשנת 2008 הופיע קלארק בפסטיבל הגיטרות "G-TARANaki" בניו זילנד וגם בצפון אמריקה עם "Rock n' Roll Fantasy Camp". = בשנת 2012 קלארק התאחד עם חברי "Guns N' Roses" לשעבר, Slash, Steven Adler, Matt Sorum, and Duff McKagan להופעה של הלהקה בטקס הכניסה שלה ל- "Rock and Roll Hall of Fame", אם כי קלארק לא זכה להיכנס להיכל התהילה בעצמו. = בשנת 2019 הוא הוציא את הסינגל "Rock n Roll Is Getting Louder". = בשנת 2021 הוציא קלארק את אלבומו המצליח ביותר עד כה "The Gospel Truth", בו התארחו Nikki Sixx ומוזיקאים בולטים אחרים. = לאורך הקריירה שלו קלארק שימש גם כמפיק, ובין היתר הפיק אלבומים עבור "L.A. Guns", "Bullets and Octane", "The Bronx" ו- "Vains of Jenna". = הוא גם שיתף פעולה עם אמנים כמו Alice Cooper, "Heart", "MC5", ו- Kathy Valentine מה-"Go-Go's". = קלארק הוא אספן נלהב של גיטרות ואופנועי וינטג', שניהם משפיעים מאוד על המוזיקה שלו ועל סגנון חייו. = אשתו דניאלה היא מעצבת בגדים. היא נולדה בנצרת עילית ועברה לדרום אפריקה בגיל 10. היא הכירה את גילבי בלוס אנג'לס כשהייתה בת 16. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 17.08.1970 העובדה ש"הבנד" לא הופיעו אחרי אלבום הבכורה המכונן שלהם, "Music From Big Pink", היתה להם לרועץ. היא העצימה את המיתוס סביבם, עד שאפילו האמרגן ביל גראהם (פילמור איסט, רוד סטיוארט, אלווין בישופ) החל לחזר אחריהם. הופעת הבכורה שלהם התקיימה לבסוף באפריל 1969 בווינטרלנד, סן פרנסיסקו, לאחר שהם כבר סיימו להקליט את אלבומם השני. למרות שהם צברו כמות מכובדת של הופעות, זו הייתה הפעם הראשונה שהם הופיעו כלהקה עצמאית ולא כלהקה מלווה, עם החומרים המקוריים שלהם. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. המעמד המלחיץ כמעט שיתק את רובי רוברטסון רגע לפני ההופעה, שזכורה כהופעה קצרה שלוותה בקריאות בוז מהקהל, משהו שהבנד הכירו היטב מתקופתם עם דילן. על החוויה הטראומתית הזו פירט רובי רוברטסון בשיר הנושא שהיה קינה אוניברסלית. מתוך אלבומם השלישי "Stage Fright" שיצא ב- 17.08.1970. "הבנד" הגיעו לאלבום הזה מצד אחד כשהם בשיא תהילתם, אחרי כתבת שער במגזין “טיים”, וכסף שהחל לזרום לכיסם, והפך לכעסם, אחד כנגד השני, וכמובן, הרבה שתיה, סמים, והוללות, חיי הרוקנרול, למעט אחד, רובי רוברטסון, המבוגר האחראי. בניגוד לתדמית ילדי הכפר הטובים שדבקה בהם, הבנד אהבו לחגוג, ובוודסטוק לא היה מי שיעצור אותם, אפילו השוטרים המקומיים היו לצידם, והעלימו עין מהמסיבות הפרועות, ומכל החומרים שזרמו, ועישנו שם. אחרי החגיגות בוודסטוק, חברי הבנד ראו כי טוב, והחליטו להקליט אלבום שלם בהופעה חיה בתיאטרון הוותיק (1938) וודסטוק פלייהאוס, בנוכחות 600 צופים שהיתה כמות המקס' של האולם. הדברים החלו להשתבש כשהתברר שהם זכו ל 3000 הזמנות מרחבי ארה"ב של אנשים שרצו להשתתף בהקלטה, פי 5 ממה שהיה מסוגל האולם להכיל. חברי הבנד נאלצו להתפשר, הם הקליטו את "Stage Fright" בפלייהאוס, אך ללא קהל כלל. פחד במה הוא שמו של האלבום השלישי, אך אין ספק שהם החלו לפחד גם אחד מהשני, לא לבטוח, ואף לחשוד. הכל החל להתפורר בעיקר סביב הסכסוך בין ליבון הלם, לרובי רוברטסון בנוגע לזכויות על השירים. רוברטסון שכתב את רוב השירים גרף את עיקר הרווחים, זה הביא את שאר חברי הלהקה לתחושה של חוסר צדק, בעיקר מצידו של ליבון הלם. בכל זאת, התרומה שלהם לסאונד היתה יקרה מפז לאין ערוך, והם חשו שהיא לא מתבטאת בכך בשטח. למרות כל אלה "Stage Fright" הוא עדיין אלבום נהדר, גם אם הוא לא עומד ברף של קודמיו. אם בשני האלבומים הקודמים הם כתבו על אמריקה, הרי שלאור פולחן האישיות שנעשה להם, הם היו מחויבים לייצר אלבום שיתעסק בהם ככוכבי רוק, ובפחדים שלהם. אלבום רב גוני המשלב מוזיקה תוססת, ומילים מאוכזבות, המעמיק חקור בנושאים כמו שלווה, בריחה, וחוסר רצינות שחשפו גוונים כהים יותר של מלנכוליה, חרדה ועייפות. הסופר רוס ג'ונסון תיאר אותו כ"אלבום בעל צליל עליז, מלא בוידויים, וחרטה. טיול נמרץ בתקופה מדוכדכת בהיסטוריה של הלהקה". שיר הפתיחה מעיד על מצבם הנפשי המעורער, כאשר ליבון הלם בוחר לשתות עד קהות חושים ב- Strawberry" Wine" במקום להתמודד עם המציאות. הקו המנחה ב "Sleeping" החלומי של ריצ'רד מנואל הוא בין אושר עילאי לבין געגוע קרוב מדי לבית לבריחה סופית ב- "Time to Kill" חברי הלהקה נזכרים בגעגוע בשמחה הטבעית שלהם כאשר חיו בכפר לפני פרסומם. כעת הם לא מסוגלים להנות מהצלחה חולפת כפי שנכתב ב- "Just Another Whistle Stop", כעת הלהקה רואה בבדידות את מצב הקיום המועדף. יוצא דופן הוא שיר הערש "All La Glory" שכתב רוברטסון לכבוד לידת בתו. בראיון משנת 2010, רוברטסון תיאר את אווירת ההקלטה כמתוחה, כאשר הלהקה התמודדה עם קשיים בסאונד בפלייהאוס, נוכחות לא מוכרת (טוד רונדגרן), ו"הסחת דעת והרבה ניסויים בסמים". רוברטסון מצליח לאבחן את ייאושו של ריצ'רד מנואל, ואת הדיכאון האופף אותו, שמדוכא ע"י שימוש בסמים ב- "The Shape I'm In". הלחץ של תעשיית המוזיקה בהחלט לא תיווך את מאבקו של מנואל או את תחושת העייפות המכריעה של הלהקה. חמדנות, תשוקה, ומכירת הנשמה למען קניית נבל קדוש, כל אלה מופיעים ב- "Daniel and the Sacred Harp", כמו תמרור אזהרה אדום בוהק ללהקה מפני הנטייה המודרנית לסיפוק מיידי. שני מיקסים שונים הוכנו בלונדון, אחד על ידי ראנדגרן באולפני טריידנט ואחר על ידי גלין ג'ונס באולפני איילנד. פחד במה המשיך להדגיש את הווירטואוזיות של כל חברי הלהקה. הדסון ניגן בפסנתר חשמלי, אקורדיון, וסקסופונים, טנור, ובריטון, בעוד ליבון הלם ניגן בתופים, גיטרה, וכלי הקשה (ושר שירה ראשית בארבעה שירים), וריצ'רד מנואל ניגן בפסנתר, אורגן, תופים וקלווינט. האלבום תוכנן על ידי המוזיקאי העולה טוד ראנדגרן, והופק על ידי הלהקה עצמה בפעם הראשונה, אם כי המפיק הקודם שלהם, ג'ון סיימון, מופיע כסקסופוניסט בשיר אחד. עטיפת האלבום הציגה שקיעה חצי-מופשטת שעוצבה על ידי בוב קאטו עטופה בפוסטר של תצלום מאת נורמן סיף, בהופעה הגדולה הראשונה שלו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 10 באוגוסט 1984, "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום האולפן הראשון שלהם, "The Red Hot Chili Peppers". הרבה לפני ש "Red Hot Chili Peppers" הפכו ללהקה שממלאת אצטדיונים, כותבת בלדות קליפורניות מלנכוליות והופכת Fאנק רוק למיינסטרים, הם נשמעו כמו ארבעה מוזיקאים שמנסים לדחוס כמה תרבויות מוזיקליות שונות לתוך אותו חדר. "The Red Hot Chili Peppers" הוא התיעוד של ההתנגשות הזאת. ז'אנרי הFאנק, פאנק רוק, ראפ, ארט רוק ותרבות המועדונים של לוס אנג'לס נמצאים כאן כולם, אבל עדיין לא התגבשו לכדי שפה מוזיקלית אחידה. הדבר המרתק באלבום הוא שהזהות של הלהקה כבר ברורה לחלוטין, גם כשהמוזיקה שלה עדיין לא לגמרי בשליטה. השורשים של הלהקה מגיעים עד לתיכון Fairfax בלוס אנג'לס, שם Anthony Kiedis ו Flea הפכו לחברים והתחברו לגיטריסט Hillel Slovak (מאוד ממליצים לקרוא את הסיקור ולראות את הסרט על הילל ב-Netflix) ולמתופף Jack Irons. בתחילת 1983 התאחדו הארבעה תחת השם Tony Flow and the Miraculously Majestic Masters of Mayhem, הרכב שנועד בתחילה להופעה חד פעמית, עם אנתוני שמדקלם את הטקסטים הקצביים שלו מעל ג'אם שמונע על ידי Fאנק. תגובת הקהל שכנעה אותם שהכימיה הזאת ראויה ליותר מהופעה אחת. אחרי שהחלו להופיע ברחבי לוס אנג'לס ולפתח חומרים מתוך אותם ג'אמים מוקדמים, הם אימצו את השם "Red Hot Chili Peppers" והחלו להתייחס לפרויקט כאל להקה של ממש. אלא שהרביעייה המקורית לא נשארה יחד מספיק זמן כדי להקליט את אלבום הבכורה. סלובק וג'ק היו מחויבים במקביל להרכב השני שלהם "What Is This?", וכשההרכב הזה השיג חוזה הקלטות משלו, השניים עזבו. אנתוני ופלי נאלצו לבנות מחדש את ההרכב עם הגיטריסט Jack Sherman והמתופף Cliff Martinez. השינוי הזה בהרכב מסביר במידה רבה את האופי המוזר של האלבום. אנתוני אחראי על השירה ופלי על הבס, אבל הגיטריסט המייסד סלובק והמתופף ג'ק כלל לא השתתפו בהקלטות. שרמן ניגן בגיטרה ומרטינז בתופים, בעוד הגיטריסט של "Gang of Four"י, Andy Gill, הפיק את הסשנים. כך הפך "The Red Hot Chili Peppers" לאלבום בכורה חריג במיוחד. הלהקה הציגה את עצמה בפני קהל רחב יותר, מבלי שההרכב המקורי שלה בכלל נמצא באולפן. Photo: Gie Knaeps ההקלטות החלו באולפני Eldorado בהוליווד באפריל 1984, עם גיל בעמדת המפיק, ומהר מאוד חשפו מחלוקת מהותית סביב השאלה כיצד "Red Hot Chili Peppers" אמורים להישמע בתקליט. אנתוני מזכיר מאוחר יותר בספרו "Scar Tissue" שהימים הראשונים עברו בצורה חלקה, לפני שהוא ופלי החלו להיות מתוסכלים יותר ויותר מהגישה של גיל. מבחינתם, ההפקה שלו ריסנה את העוצמה הגולמית ואת אנרגיית הFאנק המטורפת שהם הצליחו לייצר על הבמה. העימות החריף עד שהאווירה בסשנים הפכה לעוינת באופן גלוי. חשוב מכך, את המחלוקת הזאת אפשר לשמוע באלבום המוגמר. גיל הביא הפרדה, משמעת וסדר למוזיקה שיוצריה רצו שתישמע חזקה, משוחררת וכאוטית. גם עשרות שנים מאוחר יותר פלי נותר לא מרוצה מהתוצאה. לטענתו, השירים היו חזקים, אבל החלפת סלובק וג'ק בשרמן ומרטינז גרמה לכך שהחיבור המוזיקלי מעולם לא היה עמוק כמו זה של ההרכב המייסד. הוא אפילו הביע רצון להקליט מחדש את אלבום הבכורה, אמירה יוצאת דופן שממחישה עד כמה "The Red Hot Chili Peppers" מייצג פשרה בין הלהקה שהתקיימה על הבמה לבין זו שנלכדה באולפן. ההפקה של גיל היא בהתאם לכך אחד ממוקדי המתח המרכזיים באלבום. השירים דורשים זיעה, עוצמה ותנועה פיזית, אבל האלבום נשמע לעיתים קרובות מבוקר דווקא ברגעים שבהם הוא אמור להישמע מסוכן. הבס של פלי מצליח לפרוץ קדימה מפני שכמעט בלתי אפשרי לרסן את הנגינה שלו, אבל הגיטרות נשמעות לעיתים קצוצות ומאופקות יחסית. מרטינז מעניק למוזיקה עמוד שדרה קצבי יציב, בעוד אנתוני תוקף את המיקרופון פחות כמו זמר מסורתי ויותר כמו פרובוקטור קצבי. התוצאה כבר מזוהה בבירור עם "Red Hot Chili Peppers", אבל בשלב הזה מדובר בעיקר בקווי המתאר של מה שהם עתידים להפוך אליו. קווי המתאר האלה הופכים מיד למשכנעים ב "True Men Don't Kill Coyotes". הבס של פלי קובע את האישיות של השיר עוד לפני שלשאר הכלים יש הזדמנות להתחרות בו. הגרוב גמיש ומוזר, הגיטרה של שרמן חותכת סביבו במקום לנסות להשתלט עליו, ואנתוני מגיש את השירה בפרייזינג קצבי ומוגזם שיהפוך לאחד מסימני ההיכר של התקופה המוקדמת של הלהקה. העיבוד חזרתי במכוון, אבל החזרתיות מייצרת תנופה. בפעם הראשונה באלבום, Fאנק ופאנק רוק מפסיקים להישמע כמו שתי השפעות נפרדות ומתחילים להישמע כמו מרכיבים של אותה להקה. השיר "Baby Appeal" נכנס עמוק יותר אל תוך הFאנק, אבל במקביל חושף את החולשה המרכזית של האלבום. יש כאן שפע של רעיונות, אבל לא תמיד מפותחים. פלי מסוגל לייצר התרגשות כמעט בכוחות עצמו, בעוד שהעיבוד שסביבו מסתפק לעיתים פשוט בהישארות בתוך הגרוב. זו הבחנה חשובה. בשנים הבאות חברי הלהקה ילמדו כיצד להפוך חזרתיות למהפנטת. כאן, חזרתיות יכולה פשוט להישמע חזרתית. השיר "Buckle Down" קשוח יותר. הבס והתופים מעניקים לו כוח קומפקטי ושרירי, בזמן שהגיטרה של שרמן פועלת באמצעות משפטים קצרים ושוחקים במקום לנסות להשתלט על השיר. אנתוני עדיין מתייחס למילים בעיקר כאל כלי הקשה, מטיח הברות כנגד הקצב ומתעניין יותר במהירות ובגישה מאשר במלודיה. בהשוואה למה שהלהקה תהפוך להיות בהמשך, זה נשמע פרימיטיבי, אבל הפרימיטיביות הזאת היא גם חלק מהקסם. ואז מגיע "Get Up and Jump", אולי הביטוי הברור ביותר לפילוסופיה המקורית של הלהקה הצעירה. הריף פחות חשוב מהתנופה. פלי תוקף את הבס כאילו הוא גם כלי קצב וגם כלי מוביל, התופים דוחפים את הכול קדימה במהירות שכמעט שייכת לעולם הפאנק, ואנתוני הופך את הקול שלו לכלי הקשה נוסף. המבנה בסיסי מפני שמורכבות הייתה מחטיאה את המטרה. זו מוזיקה שנועדה לגרום לחדר שלם לזוז עוד לפני שמישהו מספיק לנתח למה. השיר של Hank Williams י "Why Don't You Love Me", הוא הסטייה המוזרה ביותר באלבום. במקום להתייחס לשיר כאל יצירה שאסור לגעת בה, הלהקה גוררת אותו אל תוך העולם הקצבי שלה. כאן מתגלה אינסטינקט שיהפוך לחשוב יותר ויותר לאורך הקריירה שלהם. מבחינת הלהקה, ז'אנר הוא חומר גלם, לא גבול. בשלב הזה האינסטינקט הזה יכול להישמע חסר אחריות, אבל הוא כבר נמצא בלב הזהות של הלהקה. השיר "Green Heaven" חושף יותר. קו הבס שלו נושא סמכות אמיתית, בעוד שהעיבוד מרמז על הFאנק רוק הקשוח והשרירי יותר שהלהקה תפתח בהמשך. לאנתוני עדיין חסר אוצר המילים המלודי שיהפוך אותו לזמר אחר לגמרי בשנים הבאות, אבל המגבלות שלו דווקא מתאימות לחומר הזה. הוא נשמע מתעמת מפני שעימות הוא השפה הטבעית של השיר. החצי השני של האלבום הופך בהדרגה לפחות יציב. "Mommy, Where's Daddy?" מתמקם בתוך גרוב מלוכלך ונמוך וכולל קולות רקע של Gwen Dickey, בעוד "Out in L.A." דוחס את הזהות המוקדמת של הלהקה לתוך שתי דקות תזזיתיות. "Police Helicopter" קצר אפילו יותר, וכמעט לא נותן לריף ולקצב שלו מספיק זמן להיקלט לפני שהוא נעלם. השירים האלה מרגישים לעיתים קרובות יותר כמו קטעים שנשלפו מתוך הופעה חיה מאשר כמו יצירות אולפן שנבנו בקפידה, אבל הם גם מסבירים מדוע הלהקה הצליחה למשוך תשומת לב. ליטוש קונבנציונלי מעולם לא היה המטרה. "You Always Sing the Same", שנמשך תשע עשרה שניות בלבד, מתפקד כמעט כמו בדיחה שנשתלה רגע לפני שהאלבום פונה לכיוון הכי בלתי צפוי שלו. "Grand Pappy Du Plenty" סוגר את האלבום בשיטוט אינסטרומנטלי שזונח את ההתקפה התזזיתית ששלטה בחלקים אחרים שלו. הוא אווירתי, מוזר ומנותק מעט מכל מה שקדם לו. ובכל זאת, כסיום הוא עובד דווקא מפני שהוא מסרב לבחור במסקנה המתבקשת. אלבום שנבנה על תנועה עצבנית מסתיים בהתמוססות. האלבום "The Red Hot Chili Peppers" אינו אלבום גדול, הוא אפילו לא אלבום בכורה של ההרכב המהותי, אבל הוא אלבום בכורה שחושף המון. ההפקה שלו מרסנת לעיתים קרובות בדיוק את חוסר היציבות שהפך את הלהקה למעניינת, כתיבת השירים מבלבלת לא פעם בין אנרגיה לבין התפתחות, והכימיה המוזיקלית מסתבכת מעצם העובדה שההרכב שהקליט את האלבום נולד מתוך תקופת מעבר. מה ששורד את כל החולשות האלה הוא האישיות. פלי כבר נשמע שונה כמעט מכל נגן בס אחר בעולם הרוק. אנתוני כבר מבין שקצב יכול להגדיר זמר בעוצמה לא פחותה ממלודיה. הלהקה כבר מתייחסת ל- Fאנק, פאנק רוק והיפ הופ לא כאל טריטוריות נפרדות, אלא כחומרים שאפשר לזרוק יחד עד שנוצר מהם משהו חדש. אלבום הבכורה הזה מציע משהו אחר. זו התוכנית האדריכלית לפני שהבניין עצמו קיים. מבולגן, שוחק, מצחיק ולעיתים קרובות לא מפותח מספיק, "The Red Hot Chili Peppers" לוכד להקה שהרעיונות שלה נעו מהר יותר מהיכולת שלה להקליט אותם. דווקא חוסר האיזון הזה הוא שהופך את האלבום לכזה ששווה להאזין לו... להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 16 באוגוסט 1989, "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום האולפן הרביעי שלהם "Mother's Milk". יש אלבומים שמייצגים התפתחות אמנותית, ויש אלבומים שקיימים רק מפני שלהקה הצליחה איכשהו לשרוד מספיק זמן כדי ליצור אותם. "Mother's Milk" שייך לשתי הקטגוריות. אחרי "The Uplift Mofo Party Plan" מ 1987, "Red Hot Chili Peppers" חוו אירוע שיכול היה בקלות להביא לסופה של הלהקה. הגיטריסט Hillel Slovak מת ממנת יתר של הרואין ביוני 1988, אובדן שטלטל כל אחד מחברי הלהקה בדרך שונה ואישית מאוד. עבור Anthony Kiedis, מותו של סלובק היה מפגש אכזרי עם ההשלכות של אורח החיים שהוא עצמו עדיין נאבק בו, והוביל אותו לתקופה של אשמה, חשבון נפש וניסיון להיגמל מסמים. עבור Flea, סלובק לא היה רק חבר ללהקה אלא שותף יצירתי קרוב עוד מימיהם הראשונים (סלובק הוא זה ששם בידיו את הבס), ומותו הותיר חלל הן בזהותו המוזיקלית והן בתחושת היציבות שלו בתוך ההרכב. המתופף Jack Irons הזדעזע כל כך מאובדן חברו הקרוב, עד שהתרחק לחלוטין ולא היה מסוגל להשלים עם האפשרות להמשיך בלהקה שהייתה קשורה באופן עמוק כל כך לזכרו של סלובק. זמן קצר לאחר מכן הוא עזב. הטרגדיה סימנה גם נקודת מפנה באופן שבו החברים שנותרו התייחסו ללהקה עצמה. היא כבר לא הייתה רק מסגרת יצירתית כאוטית, אלא דבר שברירי שכבר גבה מהם את חייו של אדם שאין לו תחליף. בעקבות האסון, קידיס ופלי נותרו מול החלטה שהייתה גדולה בהרבה מהצורך למצוא מוזיקאים חדשים. הם היו צריכים להחליט אם המשך דרכה של הלהקה יהיה מעשה של הכחשה, מחווה לזכרו של סלובק או פשוט צורך פנימי, והאם המוזיקה שבנו יחד איתו בכלל יכולה להמשיך להתקיים באופן משמעותי בלעדיו. הניסיונות הראשונים לבנות מחדש את ההרכב לא החזיקו מעמד. DeWayne "Blackbyrd" McKnight תפס לזמן קצר את עמדת הגיטריסט, בעוד D.H. Peligro עבר בעמדת המתופף. השינוי המכריע הגיע עם הצטרפותו של John Frusciante בן ה 18, מעריץ מושבע של הלהקה שלמד לעומק את סגנון הנגינה של סלובק, אך החזיק בידע מוזיקלי שאפשר לו לקחת את השפה הזאת למקומות אחרים. פרושיאנטה הסביר מאוחר יותר שלפני הצטרפותו ללהקה הוא לא באמת היה גיטריסט Fאנק, ושהוא למד כיצד לנגן מול פלי בין היתר באמצעות לימוד הנגינה של סלובק. לאחר מכן הגיע Chad Smith, שהנגינה העצומה והפיזית שלו בתופים העניקה מיד לחטיבת הקצב סוג אחר לחלוטין של כוח. כך נולד ההרכב של קידיס, פלי, פרושיאנטה וסמית, ואיתו התגבשה הרביעייה שתגדיר בסופו של דבר כמה מהתקופות המצליחות והמוערכות ביותר בתולדות "Red Hot Chili Peppers". Photo by Jeff Kravitz המוזיקאים החדשים לא רק החליפו את סלובק ואיירונס. הם שינו את המכניקה של הלהקה. במהלך העבודה המוקדמת ההרכב ניגן ללא הפסקה, פיתח חומרים דרך ג'אמים ולמד כיצד ארבעת החברים החדשים מגיבים זה לזה. "Knock Me Down", למשל, צמח מתוך התהליך הזה ולא מתוך הכוונה של מפיק. פרושיאנטה הביא ידע הרמוני רחב יותר וחוש מלודי שכבר החל להתפתח במהירות, בעוד סמית העניק לפלי מתופף שהיה מסוגל לענות לנגינת הבס האגרסיבית שלו בעוצמה דומה. המפיק Michael Beinhorn, שכבר עבד עם הלהקה על "The Uplift Mofo Party Plan", זיהה כמעט מיד את היכולת הטכנית והתאורטית החריגה של פרושיאנטה. האלבום הוקלט מסוף 1988 או תחילת 1989, בעיקר באולפני Ocean Way ובאולפני Image בלוס אנג'לס, כאשר ביינהורן הפיק ו Dave Jerden היה אחראי על המיקס. אלא שהיחסים בין המפיק לגיטריסט הפכו לאחד ממוקדי המתח שעיצבו את האלבום. ביינהורן דחף את פרושיאנטה לעבר צליל גיטרה עבה וכבד יותר, כולל שכבות רבות של גיטרות. פרושיאנטה נזכר מאוחר יותר שנדרש להקליט חלקים מסוימים ארבע פעמים, חוויה שהשפיעה על הדרך שבה ניגש להקלטות במשך שנים. המתח הזה חיוני להבנת "Mother's Milk". זהו פרושיאנטה לפני שגילה עד כמה חסכנות יכולה להפוך לנשק מוזיקלי. אפילו הוא הודה בדיעבד שבאלבום הזה ניסה למלא יותר מדי מהחלל. ו "Mother's Milk" בהחלט ממלא את החלל. למעשה, הוא כמעט תוקף אותו. השיר "Good Time Boys" פותח את האלבום כמו ארבעה מוזיקאים שמנסים להוכיח שההרכב החדש לא עומד להתפרק. הבס של פלי מסרב להסתפק בתפקיד של יסוד קצבי ונע בתוך העיבוד כמעט ככלי מוביל נוסף, בזמן שסמית מכה בתופים בעוצמה פיזית גדולה בהרבה מזו שאפיינה את התקליטים הקודמים של הלהקה. הגיטרה של פרושיאנטה צפופה ושוחקת, וקידיס מגיש את המילים באופן קצבי הרבה יותר מאשר מלודי. השיר יכול להישמע עמוס מדי, אבל העודף הזה הוא חלק מהאופי של האלבום. "Mother's Milk" עדיין לא מבין איפוק, מפני שהמוזיקאים עצמם עדיין מגלים היכן כל אחד מהם משתלב. ואז מגיעה ההחלטה המבריקה לפרש מחדש את "Higher Ground" של Stevie Wonder. במקום לשחזר בנימוס את הFאנק של המקור, "Red Hot Chili Peppers" הופכים אותו למשהו כמעט אלים מבחינה פיזית. פלי מתרגם את תפקיד הקלידים המפורסם למתקפת סלאפ בס שרירית, סמית מניע את השיר עם קיק וסנר עצומים, ופרושיאנטה עוטף את העיבוד בגיטרות מעוותות. קידיס רוכב על הגרוב עם יותר ביטחון מאשר תחכום טכני, וזה בדיוק מה שגורם לביצוע לעבוד. השיר לוכד את הגשר שהלהקה בנתה בין הFאנק של שנות השבעים, האנרגיה של ההארדקור והרוק האלטרנטיבי הכבד יותר שעתיד היה להתפוצץ בעשור הבא. השיר "Subway to Venus" מדגים עד כמה הלהקה יכולה להיות מגוחכת ומתוחכמת באותו רגע. חטיבת הקצב מחליפה כיוון בהתלהבות כמעט מצוירת, בעוד כלי הנשיפה מרחיבים את בסיס הFאנק למשהו צבעוני בהרבה. פרושיאנטה מקשט ללא הרף את הגרוב במקום פשוט להתיישב עליו. התוצאה כאוטית, אבל הכאוס כבר מתחיל להיות מאורגן. אפשר לשמוע כאן להקה שמתחילה להבין שווירטואוזיות אינה חייבת לבטל את תחושת הסכנה. הסכנה הזאת מגיעה לקצה נוסף ב "Nobody Weird Like Me". קו הבס של פלי הוא המנוע, תזזיתי עד כדי תחושה שהשיר עלול לעקוף את עצמו, בזמן שסמית שומר את הכול מחובר לקרקע בכוח אדיר. קידיס מגיב באחת ההופעות הקוליות המטורפות ביותר באלבום. מבחינה מבנית, השיר קרוב יותר לפגיעה מבוקרת מאשר לכתיבת שירים מסורתית, וזה בדיוק העניין. זהו האינסטינקט הישן של "Red Hot Chili Peppers" במהירות מרבית, רק שעכשיו הוא מונע על ידי חטיבת קצב שמסוגלת לגרום לטירוף להישמע עצום. המרכז הרגשי של האלבום הוא "Knock Me Down", המקום שבו הנסיבות שהולידו את "Mother's Milk" כבר אינן ניתנות להפרדה מהמוזיקה. השיר, שנכתב בצלו של מותו של סלובק, מתמודד עם יהירות, תמותה והרס עצמי מבלי לוותר לחלוטין על האנרגיה הפיזית של הלהקה. חשוב מכך, הקול של פרושיאנטה נדחף לצד קידיס במקום להיקבר מאחוריו, וכך נוצר קול כפול ויוצא דופן. הגיטרות עדיין נושאות את ההפקה הכבדה של ביינהורן, אבל מתחת לדיסטורשן מסתתר אינסטינקט מלודי שמצביע ישירות אל העתיד. זה אחד הרגעים שבהם "Mother's Milk" מפסיק להישמע כמו ניסיון מוצלח לשקם להקה ומתחיל להישמע כמו הטיוטה הראשונה של להקה חדשה. השיר "Taste the Pain" מתקדם צעד נוסף הרחק מהאגרסיביות הטהורה של הFאנק והפאנק רוק. השיר הוקלט לפני שסמית הצטרף ללהקה, כאשר Philip "Fish" Fisher מ "Fishbone" מנגן בתופים, ולכן יש לו תחושה קצבית שונה באופן מורגש. הבתים משאירים יותר מרחב לנשימה, קידיס נשמע פגיע באופן לא אופייני, והעיבוד מדגים עד כמה המלודיה החלה לקבל תפקיד משמעותי יותר בזהות של הלהקה. השיר פחות מעוניין להכניע את המאזין מאשר חלק גדול מהאלבום שסביבו, ולכן חוסר השקט הרגשי שלו אפקטיבי הרבה יותר. במקומות אחרים, האלבום, נשאר בלתי אחיד באופן מפואר. "Stone Cold Bush" מונע על ידי חילופי בס וגיטרה אכזריים וממחיש באיזו מהירות פרושיאנטה ופלי פיתחו שיחה מוזיקלית משותפת. "Punk Rock Classic" דוחס את האינסטינקטים הפאנקיסטיים של הלהקה לפחות משתי דקות של אבסורד מכוון. הגרסה שלהם ל "Fire" של Jimi Hendrix, שהוקלטה מוקדם יותר עם סלובק ואיירונס, מתפקדת כמעט כרוח הרפאים של ההרכב הקודם שמופיעה בתוך האלבום החדש. היא מזכירה שהשינוי הזה לא היה מתוכנן. גרסה אחת של "Red Hot Chili Peppers" הסתיימה בפתאומיות, וגרסה אחרת הורכבה מתוך ההריסות. אבל הקטע החושפני ביותר הוא אולי האינסטרומנטל הקצרצר "Pretty Little Ditty". בתוך אלבום שאובססיבי לעוצמה, סלאפ בס, דיסטורשן ופגיעה ישירה, האיפוק שלו כמעט מפתיע. פרושיאנטה ופלי מאפשרים למלודיה ולמרחב לשאת את הקטע, ופתאום מופיע עתיד אפשרי אחר עבור הלהקה. אין צורך שקידיס ישלוט בשיר ואין צורך שהמוזיקאים יוכיחו כמה חזק הם מסוגלים לנגן. הרגישות המלודית שתהפוך לחשובה יותר ויותר באלבומים הבאים כבר מסתתרת בתוך הקטע הקצר הזה. השיר "Johnny Kick A Hole In The Sky" מחזיר את האלבום אל העימות, כאשר פלי וסמית מניעים בסיס קצבי חסר מנוחה מתחת להגשה התקיפה של קידיס. בשלב הזה היתרון הגדול ביותר של האלבום והחיסרון הגדול ביותר שלו כבר הפכו לאותו דבר. הכול מוגזם. הבס עצום, התופים עצומים, הגיטרות נערמות זו על גבי זו וקידיס נאלץ להיאבק ללא הפסקה כדי להישאר מעליהן. כמעט ואין כאן את המרחב שיהפוך את השלב הבא של הלהקה לכל כך עוצמתי. וזאת בדיוק הסיבה ש "Mother's Milk" נשאר אלבום חשוב כל כך בדיסקוגרפיה של הלהקה. זו עדיין לא יצירת המופת המגובשת שתגיע בהמשך. זהו הצליל של המכונה בזמן שבונים אותה מחדש. פרושיאנטה ילמד בהמשך שנגינה מצומצמת יותר יכולה לגרום ל פלי ולסמית להישמע גדולים יותר. הלהקה תגלה שפגיעות יכולה להיות חזקה לא פחות מאגרסיביות. ההפקה שלהם תלמד להשאיר יותר אוויר בין הכלים. אבל הלקחים האלה היו צריכים להגיע ממקום כלשהו, ורבים מהם נלמדו כאן. פרושיאנטה עצמו הביט מאוחר יותר לאחור על התקופה הזאת כשלב שבו הגיטרה שלו תפסה יותר מדי מקום, הבנה שעזרה לעצב את המוזיקאי החסכוני והמדויק יותר שיהפוך להיות. לכן "Mother's Milk" ניצב באחת מנקודות המפגש החשובות ביותר בתולדות הלהקה. מאחוריו נמצאים סלובק, איירונס ולהקת הFאנק רוק הפרועה והפאנקית של שנות השמונים. לפניו נמצאת הכימיה בין קידיס, פלי , פרושיאנטה וסמית, ההרכב שיהפוך בסופו של דבר את "Red Hot Chili Peppers" לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם. להאזנה ב: Spotify, Apple Music. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 16 באוגוסט 1985, "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום האולפן השני שלהם, "Freaky Styley". הדרך אל "Freaky Styley" חשובה מאוד להבנת האלבום, כמעט יותר מכל שיר בודד שנמצא בו. כאשר "Red Hot Chili Peppers" הוציאו את אלבום הבכורה שנשא את שמם ב 1984, הוא הציג רק גרסה חלקית של הלהקה שעוררה התלהבות כה גדולה בלוס אנג'לס. ההרכב המקורי נבנה סביב הסולן Anthony Kiedis, הבסיסט Flea, הגיטריסט Hillel Slovak והמתופף Jack Irons, אבל סלובק ואיירונס היו מחויבים ל "What Is This?" כאשר הלהקה השיגה את חוזה ההקלטות שלה. כתוצאה מכך, קידיס ופלי הקליטו את אלבום הבכורה עם הגיטריסט Jack Sherman והמתופף Cliff Martinez. אלבום הבכורה כבר ביסס את ההתנגשות בין Fאנק, פאנק רוק וראפ שהגדירה את הלהקה, אבל הוא לא הצליח ללכוד את הכימיה שהפכה את ההופעות המוקדמות שלה לכל כך נפיצות. המפיק Andy Gill הביא איתו ניסיון ומשמעת, אך הגישה שלו התנגשה באינסטינקטים של הלהקה. הצ'ילי פפרז רצו משהו מלוכלך, פיזי ואגרסיבי מבחינה קצבית, בעוד גיל ניסה לעצב את החומרים לכדי אלבום רוק מבוקר יותר. המתח הזה הפך לחלק מהאופי של האלבום, אבל גם הותיר את קידיס ופלי לא מרוצים מהתוצאה הסופית. סיבוב ההופעות שלאחר אלבום הבכורה רק החריף את חוסר היציבות. היחסים בין קידיס לשרמן הידרדרו, ובסופו של דבר שרמן פוטר. חשוב מכך, סלובק חזר ללהקה!! החזרה שלו לא הייתה רק שינוי בהרכב. סלובק ופלי פיתחו יחד את השפה המוזיקלית שלהם הרבה לפני שללהקה היה חוזה הקלטות, והחיבור המחודש ביניהם שינה מיד את האיזון בתוך ההרכב. פלי יכול היה לנגן לצד גיטריסט שהבין את האינסטינקטים הקצביים שלו, בעוד סלובק ידע להשאיר מרחב במקום להתחרות עם הבס על השליטה בשיר. איירונס, לעומת זאת, עדיין לא חזר בשלב הזה. מרטינז נשאר מאחורי התופים, וכך נוצר הרכב מעבר ששילב חלק מהכימיה המקורית עם הבסיס הקצבי ההדוק יותר שהתפתח בתקופת אלבום הבכורה. השילוב הזה הפך למרכיב מכריע ב "Freaky Styley". הלהקה החזירה לעצמה משהו שאיבדה, ובאותו הזמן גם המשיכה להתקדם. עבור האלבום השני, הצ'ילי פפרז רצו מפיק שמבין Fאנק מבפנים, ולא כזה שמתייחס אליו כאל מרכיב אקזוטי בתוך להקת רוק. הבחירה שלהם כמעט לא הייתה יכולה להיות משמעותית יותר: George Clinton, המוח היצירתי מאחורי "Parliament" ו "Funkadelic", גורו הFאנק של אותה תקופה. במקום לבקש מהלהקה לרסן את המוזרויות שלה, קלינטון נכנס לפרויקט כשהוא כבר שולט לחלוטין במסורת המוזיקלית שהצ'ילי פפרז ניסו לספוג לתוכם. הלהקה נסעה לדטרויט כדי לעבוד עם קלינטון באולפני United Sound Systems. ההקלטות התקיימו באביב 1985, כאשר Greg Ward שימש כטכנאי ההקלטה. גם למיקום עצמו הייתה משמעות. במקום ליצור עוד אלבום רוק מלוס אנג'לס עם אזכורים לFאנק, הצ'ילי פפרז עבדו בתוך סביבה שהייתה מחוברת ישירות להיסטוריה של הFאנק והסול האמריקאי. התפקיד של קלינטון היה הרבה מעבר להצבת מיקרופונים ואישור טייקים. הוא עודד את הלהקה למתוח את הגרובים, להשתמש בחזרתיות ולהתייחס לאולפן כאל מרחב יצירתי, ולא רק כמקום שבו מתעדים שירים שכבר הושלמו. מוזיקאים מהמשפחה המוזיקלית המורחבת של קלינטון הצטרפו גם הם להקלטות, בהם Maceo Parker וחברים ב "Horny Horns". הנוכחות שלהם הרחיבה משמעותית את הצבעים המוזיקליים של הצ'ילי פפרז, מבלי להפוך את האלבום לפרויקט של קלינטון שבו להקת רוק צעירה משמשת כלהקת ליווי. ההבדל מאלבום הבכורה נשמע מיד. ב "Freaky Styley", החלל עצמו הופך לכלי נגינה. סלובק נמנע לעיתים קרובות מהכובד המקובל של גיטרות רוק, ובמקום זאת משתמש באקורדים קצרים וחדים, חריקות והדגשות קצביות שמאפשרות לבס של פלי להשתלט על שטח עצום. מרטינז שומר את השירים מעוגנים, בזמן שקידיס מסתער עליהם בקריאות, התרברבויות ומשפטים קצביים מהירים. קלינטון הבין שניסיון לגרום למוזיקאים האלה להישמע מלוטשים יעלים בדיוק את הדבר שהפך אותם לייחודיים. גם האווירה סביב ההקלטות הייתה כאוטית באופן אופייני. קלינטון התמודד עם השימוש שלו בסמים, בזמן שקידיס וסלובק כבר שקעו עמוק יותר בהתמכרויות שיהפכו בהמשך להרסניות יותר ויותר. ובכל זאת, ההקלטות עצמן נשמעות לעיתים קרובות שמחות הרבה יותר מאשר מוטרדות. הסתירה הזאת היא חלק מהאופי המוזר של האלבום. מאחורי המסיבה הסתתר אורח חיים שהפך למסוכן, אבל בהקלטה המוזיקאים עדיין נשמעים משכנעים שעודף הוא מקור אנרגיה שאי אפשר לרוקן. השיר "Jungle Man" מציב את פלי במרכז היקום של האלבום, כשהבס החד והקופצני שלו ננעל על התיפוף של מרטינז בזמן שסלובק חותך דרך המרווחים שסביבם. קידיס מתייחס לקול שלו כמעט כמו לכלי הקשה, והופך את השיר לחגיגה מטורפת במקום לסיפור במבנה מסורתי. ב "Hollywood (Africa)", המבוסס על "Africa" של "The Meters", הלהקה נשמעת הרבה יותר נינוחה בתוך עיבוד Fאנק אמיתי. הגיטרה נשארת חסכונית, כלי הנשיפה מנקדים את הגרוב, ופלי מדגים כיצד איפוק יכול לגרום לבס שלו להישמע כבד יותר מאשר הפגנת וירטואוזיות בלתי פוסקת. השיר "If You Want Me to Stay", במקור של "Sly and the Family Stone", חושף צד מעניין במיוחד משום שקידיס נדרש לשיר במקום פשוט לתקוף את הקצב. המגבלות הטכניות שלו עדיין ברורות, אבל הפגיעות בביצוע כבר מרמזת על הצד המלודי של הצ'ילי פפרז, שיהפוך משמעותי יותר ויותר בהמשך הקריירה. שיר הנושא "Freaky Styley" מזקק את הפילוסופיה של קלינטון לתוך ביצוע של הצ'ילי פפרז. חזרתיות, קריאות, בס וגיטרה שמתפקדת ככלי הקשה חשובים כאן יותר מהתפתחות מסורתית של בית ופזמון, וכך הגרוב עצמו הופך לטיעון המרכזי של השיר. השיר "Blackeyed Blonde" מדגים בדיוק מדוע החזרה של סלובק הייתה כה משמעותית. הגיטרה הרזה והחדה שלו והבס חסר המנוחה של פלי תופסים מרחבים קצביים שונים, ויוצרים את סוג השיחה האינסטרומנטלית שכמעט ולא הייתה קיימת באלבום הבכורה. השיר "The Brothers Cup" נכנס עמוק יותר מכל שיר אחר לעולם הFאנק של קלינטון, כאשר כלי הנשיפה, הקולות וכלי הקצב מתפקדים כחלקים של אותו גרוב מחובר. האיפוק של מרטינז חיוני, משום שהוא מעניק לפלי ולסלובק מספיק מקום לנוע מבלי לאפשר לעיבוד לאבד כיוון. במקומות אחרים, "Battle Ship" ו "Sex Rap" מזכירים שהפאנק רוק נשאר חלק מהדנ"א של הלהקה. הם קצרים, מחוספסים וגסים במכוון, ומונעים מההשפעה של קלינטון להפוך את "Freaky Styley" לתרגיל פאנק חד ממדי. השיר "Catholic School Girls Rule" הוא מבחינה מוזיקלית מתקפת פאנק רוק קצרה ומרוכזת, אבל הרקע הלירי שלו התיישן בצורה מטרידה בהרבה מכפי שהטון המתבגר שלו עשוי לרמוז. קידיס קישר מאוחר יותר את השיר למפגש מיני עם נערה בת ארבע עשרה, עובדה שהופכת את ההפרדה בין הפרובוקציה של השיר לבין הנסיבות המטרידות שמאחוריו לבלתי אפשרית. שיר הסיום "Yertle the Turtle" מספק את הביטוי התיאטרלי ביותר לשיתוף הפעולה עם קלינטון. בס, כלי נשיפה, קולות וחזרתיות הופכים בהדרגה את השיר למשהו שדומה יותר להתכנסות של P Funk מאשר לסיום קונבנציונלי של אלבום רוק. כאשר "Freaky Styley" יצא באוגוסט 1985, הפריצה האמנותית לא הפכה לפריצה מסחרית. הצ'ילי פפרז עדיין היו להקת קאלט, כזאת שהדרך הטובה ביותר להבין אותה הייתה דרך הופעות שהמוניטין הפרוע שלהן רק הלך וגדל, ולא דרך השמעות ברדיו או מכירות תקליטים. האלבום לא הזניק אותם לפתע אל מרכז עולם הרוק, והלהקה עדיין הייתה רחוקה מספר שנים מהפריצה המסחרית שתשנה לבסוף את הקריירה שלה. מה שהוא כן השיג היה חשוב יותר בטווח הארוך. "Freaky Styley" העניק לצ'ילי פפרז זהות מוזיקלית ברורה הרבה יותר. אלבום הבכורה תיעד את המרכיבים שלהם, אבל קלינטון עזר להם להבין כיצד המרכיבים האלה יכולים לחיות יחד. הFאנק כבר לא נשמע כמו משהו שמונח לצד הפאנק רוק. שתי השפות התחילו לפעול בתוך אותו קצב. התקופה שלאחר האלבום גם חשפה עד כמה הלהקה נותרה בלתי יציבה. התקופה של מרטינז בצ'ילי פפרז התקרבה לסיומה, ואיירונס חזר בסופו של דבר, מה שאיחד מחדש את ההרכב המקורי של קידיס, פלי, סלובק ואיירונס. האיחוד הזה הוביל ל "The Uplift Mofo Party Plan", אלבום האולפן היחיד שהוקלט על ידי כל ארבעת חברי ההרכב המקורי. הייתה גם המשכיות אפלה יותר. השימוש של קידיס וסלובק בסמים הפריע יותר ויותר להתקדמות הלהקה. מה שעדיין נשמע שובב וחגיגי לאורך חלק גדול מ "Freaky Styley" יהפוך בשנים הבאות למשהו הרסני הרבה יותר. כל זה הופך את האלבום לנקודת מעבר מרתקת בקטלוג של הצ'ילי פפרז. הוא אינו המסמך הגולמי והפרימיטיבי של אלבום הבכורה, וגם לא המתקפה הממוקדת יותר של "The Uplift Mofo Party Plan", והוא עדיין רחוק מאוד מכתיבת השירים המתוחכמת שתגדיר את האלבומים הגדולים ביותר שלהם. במקום זאת, הוא לוכד את הרגע שבו אינסטינקט הפך לזהות. י"Freaky Styley" נותר אלבום לא אחיד משום שכתיבת השירים עדיין לא הדביקה את האישיות של הלהקה. חלק מהקטעים הם כמעט רק גרובים, בדיחות או התפרצויות של אנרגיה מתבגרת. קידיס עדיין היה רחוק שנים מלהפוך לסולן מלודי משכנע ולכותב מילים בעל מבט פנימי ומעמיק יותר. ובכל זאת, פלי וסלובק כבר נשמעים כאן ייחודיים לחלוטין, ומרטינז מספק בסיס ממושמע שראוי להרבה יותר הכרה בהיסטוריה של הלהקה. חשוב מכך, זהו האלבום הראשון של הצ'ילי פפרז שנשמע כאילו אף אחד מחוץ לחדר לא אומר להם איך אלבום של הצ'ילי פפרז אמור להישמע. אלבום הבכורה הציג את הלהקה. "Freaky Styley" גילה אותה. להאזנה לאלבום: Spotify | Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 17 לאוגוסט 1984 יצא אלבום הבכורה של להקת ".W.A.S.P" הנקרא על שם הלהקה (Self Titled). הלהקה הוקמה בשנת 1982 על-ידי Blackie Lawless (החבר היחיד שנותר עד היום מהלהקה המקורית) לאחר שצמחה בסצינת ההבי מטאל של לוס אנג'לס, יחד עם להקות כמו "מוטלי קרו" ו- "Ratt". המילה ".W.A.S.P" (צרעה) מייצגת את ראשי התיבות של המילים "White Anglo-Saxon Protestant", המוזכרים במילות השיר "Show No Mercy" שנמצא רק במהדורה המורחבת של האלבום. מדובר במונח בלתי רשמי לתיאור קבוצה הנחשבת לבעלת דומיננטיות גבוהה בקרב המעמד הגבוה האמריקני. עם קבוצה זו נמנים אנשים שהם לבנים בגזעם, אנגלו-סקסים במוצאם ופרוטסטנטים בדתם, לכאורה ה"אליטה" אשר ייסדה את ארצות הברית. ואולם, המילה ".W.A.S.P" מייצגת גם את ראשי התיבות - "We Are Sexual Perverts" - פירוש שמתיישב יותר עם מהות הלהקה והרעיון שהיא ניסתה לייצג בתחילת דרכה. וואספ השתייכה לזרם ה- "Shock-Rock" והמוטו שלה, כבר מהסינגל הראשון ששחררה, היה לפגוע, לטלטל ולזעזע! . החל מרגע הקמתה ואפילו לפני ששוחרר אלבומה הראשון, הסתבכה ".W.A.S.P" עם ארגונים שמרניים, בשל השימוש במילים גסות ופוגעניות, וכן זלזול והשפלת נשים. בקליפים ששחררה הלהקה היו לא פעם נשים מעורטלות והזמר והבסיסט (דאז) Blackie Lawless נהג להסתובב עם מכנסי עור עם דיסק של מסור חשמלי בין חלציו. רק כדי לסבר את האוזן, הסינגל הראשון ששחררה "(Animal (F@#% Like a Beast" הפך לאחד השירים הכי שנויים במחלוקת בשל כותרתו ותוכנו. זה אחד השירים הראשונים שזכו לתואר בתואר המפוקפק "Filthy 15", וכל ניסינותיו של Blackie Lawless לטעון שכתב את השיר בהתבסס על סרט בנשיונל גיאוגרפיק בו ראה זוג אריות מזדווגים לא סייעו, והשיר נמחק ברגע האחרון מהאלבום בכדי לרצות את ארגוני ההורים הזועמים. מעניין שאפילו וואספ בעצמה הפסיקה לבצע את השיר בהופעותיה החל משנות ה- 90 לאחר שבלאקי החליט שהוא נולד מחדש כנוצרי. האלבום ממשיך עם הקו של הסינגל הראשון, עם שירים בעלי כותרות S&M שנועדו לזעזע ולטלטל ומרמזות על תוכן לא ראוי, כמו "On Your Knees", "Tormentor", "L.O.V.E. Machine" או "The Torture Never Stops". ניתן לחשוב בטעות שכל הפוזה הפרובוקטיבית הזאת נועדה לכסות על תוכן מוזיקלי רדוד או רמת נגינה נמוכה. גם העטיפה הזולה והמצועצעת תרמה לתחושה שמדובר פה באלבום גלאם מטאל ברמה הכי נמוכה שיש. אבל לא! הקשבה לאלבום מגלה להקה אנרגטית ודומיננטית שהיא הרבה יותר מגימיק חולף ושסגנון המוזיקה שלה הוא הרבה מעבר לגלאם מתקתק ומתחנף. שירים כמו, "Hellion" או "I Wanna Be Somebody" הינם דוגמאות לשירים חזקים ואנרגטיים שמוכיח לנו ש"וואספ" קרובה יותר במהותה לחיספוס של "ג'ודאס פריסט" מאשר לתיאטרליות של "טוויסטד סיסטר". יותר מכך, אנחנו נהנים להאזין גם היום, 40 שנה אחרי, לרצועות כגון "L.O.V.E. Machine", "School Daze" או הבלדה "(Sleeping (In the Fire", ואם זו לא הוכחה ש"וואספ" מעולם לא הייתה "אחיזת עיניים", אז מה כן? כבר כאן מתגלה הזמר והבסיסט Blackie Lawless כראוי בהחלט לתואר מנהיג הלהקה, כשהוא כותב את כל שירי האלבום ללא יוצא מן הכלל, רק שניים מהם בשיתוף עם הגיטריסט Chris Holmes. היכולת הזאת, תלך ותשתפר כבר באלבום הבא והמצוין "The Last Command" שיצא שנה לאחר מכן.. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... בא לכם להוציא קצת אגרסיות, להתפוצץ או סתם לחזק את שרירי הלסת והגפיים? אז הנה משהו שתאהבו וגם אם לא, היה שווה להוציא את הפוסט הזה רק בשביל העטיפה !! ב-16 באוגוסט 2019 שחררה להקת המטאל קור האמריקאית "Killswitch Engage" את אלבומה השמיני. למי שלא מכיר KsE היא להקה מאוד חשובה בז'אנר המטאל ובין היתר, היא אחת מהלהקות שהחזירו את המטאל האמריקאי לכותרות לאחר דעיכת ה-Nu Metal. יש לה השפעה גדולה על התהוות המטאל למה שהוא היום והיא גם מקפידה להתפתח ולצמוח. (Photo: Travis Shinn) אחד הדברים היפים במוסיקה שלהם הוא הדינמיות (נכון אנחנו מדברים על כך הרבה), יש להם גיוון מיוחד בשירים עצמם וגם באלבומים עצמם. זה לא שאתם לוחצים פליי ומקבלים 40-50 דקות של צרחות ודיסטורשנים חסרי רחמים, יש מלודיה, יש רגעים דרמתיים, יש סולואים מורכבים ואפילו הרמוניות. באלבום הזה הנושא מורגש במיוחד, זהו אלבום יותר מגוון מאלבומיה הקודמים של הלהקה, הן מבחינת הסגנון המוסיקלי והן מבחינת הטקסטים. אז נכון, העטיפה אכן מרמזת על מה שתגלו בפנים. מפלצת דרקונית, עצומה, מפחידה וחסרת מעצורים. אבל היא לא סתם באה ללעוס ולטרוף אתכם, היא תעשה זאת בתחכום, בסבלנות ובעניין רב. אז אל תפחדו כי הסוף שלכם ידוע מראש !! פשוט תהנו מזה... Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כשסנדק הגראנג' מספיד את מלך הגראנג' !! ב- 16 לאוגוסט 1994 שחרר Neil Young את אלבומו "Sleeps With Angels". ב- 8 לנובמבר 1993 נכנס Neil Young לאולפן יחד עם להקת הליווי שלו “Crazy Horse” בכדי להקליט את האלבום ה- 20 שלו. הכוונה של Neil Young הייתה לנסות ולשחזר את האווירה והמוזיקה מתקופת אלבומו "After the Gold Rush" משנת 1970. בעיצומן של ההקלטות, מקבל יאנג את הידיעה על מותו של Kurt Cobain. יותר מכך, יאנג מגלה שקוביין חתם את מכתב ההתאבדות של עם מילים מתוך שירו "Hey Hey, My My (Into the Black)" הלקוח מהאלבום "Rust Never Sleeps", וכך כתב קוביין לפני מותו: "I don't have the passion anymore... And so remember, it's better to burn out than to fade away” אם אתם זוכרים את הסיקור שכתבנו על האלבום "Tonight’s The Night" אתם בוודאי יודעים שהוא הושפע מאוד ממותם של שני חבריו של יאנג Danny Whitten, גיטריסט להקת הקרייזי הורס ו- Bruce Berry מי שהיה פועל הבמה של "Crosby, Stills, Nash & Young", יחד וגם לחוד. גם הפעם יאנג לא נשאר אדיש למאורע הטראגי. האווירה באולפן משתנה מיד והדבר מקבל ביטוי בשירים חדשים שנכתבים על-ידי Neil Young בעקבות מותו של Kurt Cobain ובאווירה המלנכולית שמרחפת מעל כל שירי האלבום, ממש כמו באלבום Tonight’s The Night רק בלי האלכוהול... בשל העובדה שחלק מהשירים נכתבו לפני המאורע הקשה, הגיוון המוזיקלי באלבום הזה רחב ונע מהפסנתר השבור של "My Heart", לאקוסטיות של "Train of Love" ועד לגיטרות המנסרות של "Change Your Mind" שחוצה את גבול 14 הדקות. אבל מה שמשותף לכל הקטעים היא האווירה האפלה והמלנכולית, למעט "Piece of Crap" שכולל קצת נגיעות של פאנק. שני שירים באלבום "Western Hero" ו- "Train of Love" חולקים את אותה המוזיקה רק עם מילים שונות. דיברנו על שירים חדשים שנכתבו בעקבות מותו של Kurt Cobain, אז יש גם קטע אחד שהושמט מהאלבום. השיר "Gone To Hell" שיאנג חשש שיקושר לקוביין ומצא את דרכו החוצה. השיר הזה היה אמור להיות קטע משלים לשיר "A Dream That Can Last" אשר שמו המקורי היה "Gone To Heaven" ואשר שמו שונה בעקבות השמטת השיר "Gone To Hell". האלבום הזה מהווה הספד מכבד וראוי לקורט קוביין שהעריץ כל-כך את סנדק הגראנג'. Neil Young סיכם את מה שקורה באלבום הזה בצורה מושלמת במסגרת האוטוביוגרפיה שלו "Waging Heavy Peace". "רציתי לתקשר איתו, רציתי לדבר איתו, רציתי להגיד לו שזה בסדר ושהוא יכול לנגן רק מתי שבא לו..." ועכשיו תקשיבו לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 16 לאוגוסט 1970, שחרר Eric Clapton את אלבום הסולו הראשון שלו. בוא נספר עליו כמה עובדות: 1. את האלבום הזה משחרר Eric Clapton בעודו בן 25 בלבד. 2. הוא היה אז כבר סופרסטאר, אחרי שכיכב בהרכבים כמו The Yardbirds", "John Mayall & the Bluesbreakers", "Cream", "Blind Faith ועוד. 3. את האלבום הפיק Delaney Bramlett מהצמד "Delaney & Bonnie" שהיוו מופע חימום ללהקת "Blind Faith". 4. דילייני גם ניגן בגיטרה, שר קולות רקע והשתתף בכתיבת חלק מהשירים. 5. גם בת זוגו של דילייני, בוני ברמלט, מתארחת באלבום בקולות רקע והשתתפה אף היא בכתיבת חלק מהשירים, ביניהם הלהיט "Let It Rain". 6. מתארח נוסף באלבום הוא לא אחר מאשר Stephen Stills בגיטרה וקולות רקע. 7. המלודיה בשיר "Let It Rain" בו מתארח Stephen Stills דומה מאוד לשיר אחר של סטילס מתקופת בופאלו ספרינגפילג - "Questions". Photo: Barry Feinstein 8. השיר "Let It Rain" נקרא במקור "She Rides" והוא כלל מילים שונות. 9. מתארחים בולטים נוספים באלבום הם Leon Russell שמנגן על פסנתר והשתתף בכתיבת שני שירים, האורגניסט Bobby Whitlock והמתופף Jim Gordon. 10. 10 ימים לאחר שחרורו של האלבום, ב- 26 לאוגוסט 1970, יכנסו גורדון וויטלוק לאולפן יחד עם קלפטון כחלק מההרכב "Derek and the Dominos", לשם הקלטת אלבום המופת "Layla and Other Assorted Love Songs". 11. האלבום כולל גירסת כיסוי לשיר "After Midnight", במקור של J. J. Cale. קייל יתלהב מהגירסה של קלפטון והשניים יהפכו חברים וישתפו פעולה בעתיד. 12. לקלפטון זכרונות טובים מהקלטות האלבום והוא אוהב מאוד את התוצאה, למעט הקול שלו שלטענתו נשמע שם רזה וצעיר מידי. הוא רצה להישמע כמו גיבורי הבלוז הזקנים שגדל עליהם. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נהיא לכם עובדות מעניינות על Pete Way הבסיסט ומקים להקת "UFO": (Photo: Gus Stewart) = הוא נולד ב-7 באוגוסט 1950 באנפילד, לונדון, אנגליה. שם הולדתו היה Peter Frederick Way. = הוא החל לנגן בגיטרה בס בכמה להקות מקומיות עם חברים מהתיכון, יחד עם הגיטריסט Mick Bolton. = לאחר התיכון, עזב פיט את הבית בגיל 17 ועבד בחברת ביטוח ימי ובהמשך כעובד מדינה במשרד הביטחון. = בשנת 1968 הוא הקים את "UFO" עם Phil Mogg, Andy Parker, ו- Mick Bolton. = הלהקה נקראה בתחילה "The Boyfriends", ולאחר מכן כאשר Phil Mogg הצטרף שינתה את שמה ל- "Hocus Pocus" לפני שהחברים אמצו את השם "UFO". = בשנת 1971 הוציאו "UFO" את אלבום הבכורה שלהם "UFO 1". בתחילה, הלהקה הוגדרה תחת הז'אנר של ספייס רוק ובוגי, אך מאוחר יותר הסגנון השתנה להארד רוק והבי מטאל. בשנת 1973 הצרף Michael Schenker כגיטריסט המוביל של "UFO". מיד עם כניסתו של שנקר ללהקה החלה הלהקה לשנות את הסגנון והסאונד שלה לסאונד בעל אוריינטציה של רוק כבד יותר. = בשנת 1975 הוציאה "UFO" את "Force It", אחד מהאלבומים המצליחים של הלהקה עם Michael Schenker. = בשנת 1976 הוציאה "UFO" את האלבום הקלאסי "No Heavy Petting" - האלבום הראשון שלהם כלהקה בת חמישה נגנים עם הקלידן Danny Peyronel. = בשנת 1977 יצא אלבום הפריצה של הלהקה "Lights Out". מגזין "Kerrang!" דירג את האלבום במקום ה-28 בין "100 אלבומי ההבי מטאל הגדולים בכל הזמנים". = ב-1978 הוציאה "UFO" את "Obsession", אלבום מצליח נוסף שהפך לאלבום האולפן האחרון עם Michael Schenker עד לחזרתו ללהקה בשנת 1993 = בשנת 1979 הוציאה "UFO" את אלבום ההופעה "Strangers in the Night", שנחשב לאחד מאלבומי ההופעה הגדולים בכל הזמנים. = בתקופת הזוהר של "UFO'", פיט ווי השתמש בבאס Fender Precision ונודע במכנסי הפסים המסחריים שלו. זה השפיע באופן משמעותי על ההופעה והסגנון של Steve Harris מלהקת "Iron Maiden". = בשנת 1982 עזב Way את "UFO" עקב חוסר שביעות רצון מהכיוון המסחרי יותר שהלהקה בחרה ללכת בו. = באותה שנה הוא הקים את "Fastway" עם גיטריסט "Motörhead" לשעבר Fast" Eddie Clarke". = פיט עזב את "Fastway" מיד לאחר מכן עקב בעיות חוזיות, והצטרף פיט ל- Ozzy Osbourne לסיבוב ההופעות שנועד לקידום האלבום "Diary of a Madman". = בשנת 1983 הקים פיט את "Waysted" עם Fin Muir, Paul Raymond, Frank Noon, ו- Ronnie Kayfield. הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם "Vices" עוד באותה שנה. = בשנת 1985 הוא הוציא את האלבום "Save Your Prayers" עם "Waysted", בהשתתפות Danny Vaughn סולן "Tyketto". = בהמשך פיט וואי יוציא 6 אלבומים נוספים עם "Waysted" עד שנת 2007. = בשנת 1991 הצטרף וואי מחדש ל- "UFO" והקליט שישה אלבומים נוספים עם הלהקה במהלך 17 השנים הבאות. = וואי הוציא 3 אלבומים כאמן סולו, הראשון היה "Amphetamine", שיצא בשנת 2000. = בשנת 2003 הוא הוציא את האלבום "The Plot" תחת ההרכב "The Plot". הוא כלל את Michael Schenker בגיטרה. = הוא החזיר ל- Michael Schenker כשהתארח בשני אלבומיו "Tales of Rock'n'Roll" משנת 2006 ו-"Temple of Rock" משנת 2011. = בשנת 2004 הוא הוציא אלבום נוסף של "Waysted", בשם "Back from the Dead". = בשנת 2007 הוא הוציא שני אלבומים במסגרת הפרויקט "Damage Control". = וואי עזב את "UFO" בשנת 2008 עקב בעיות בריאותיות. = בשנת 2010 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה שלו "A Fast Ride Out of Here: Confessions of Rock's Most = Dangerous Man". = בשנת 2013 אובחן Way כחולה בסרטן הערמונית ועבר טיפולי קרינה אינטנסיביים. = בעיות הבריאות שלו נמשכו כאשר בשנת 2016 הוא לקה בהתקף לב, השלישי שלו בסך הכל. = בשנת 2018 הוא הקים את "Pete Way Band" עם Kamil Woj ו- Jason Poole, שמאוחר יותר הוחלפו ב-Tym Scopes ו-Clive Edwards. = בשנת 2020 הוא הקליט בס בשיר "Misanthropy" של "Warfare" יחד עם Evo ו-"Fast" Eddie Clarke. = ב- 14 באוגוסט 2020 הלך Pete Way לעולמו בגיל 70, מפציעות שנגרמו לו בתאונה שעבר חודשיים קודם לכן, כאשר נפל במדרגות בביתו. = הוא הלך לעולמו עשרה שבועות אחרי Paul Chapman חברו לשעבר ללהקת "UFO" ושנה אחרי Paul Raymond, כך שהוא מותיר את Phil Mogg ו- Andy Parker בתור החברים היחידים ששרדו מההרכב של האלבום "No Place to Run" משנת 1980. = פיט היה נשוי שש פעמים. = הוא השפיע על מוזיקאים בולטים כמו Steve Harris, Nikki Sixx והגיטריסט Tom Morello, כולם ציינו את Pete Way כהשראה מהותית עליהם. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב 14 באוגוסט 2015, "Bullet for My Valentine" הוציאו את אלבום האולפן החמישי שלהם, "Venom". עד 2015, ל "Bullet for My Valentine" כבר היה מה להוכיח. שנתיים קודם לכן, "Temper Temper" דחף את הלהקה הוולשית לעבר גרסה נקייה ונגישה יותר של הסאונד שלה, אבל הכתיבה המלוטשת והישירה יותר גם העלימה חלק מהסכנה שהפכה את האלבומים המוקדמים שלה לכל כך משכנעים. הגיטריסט המוביל Michael "Padge" Paget תיאר בהמשך את המטרה מאחורי "Venom" במילים פשוטות: אחרי "Temper Temper", הם רצו ליצור אלבום הבי מטאל נטול מעצורים, בלי ששיקולי רדיו יכתיבו את התוצאה. גם בתוך הלהקה שררה חוסר יציבות. הבסיסט הוותיק Jason "Jay" James עזב בזמן העבודה על האלבום. ו-Jamie Mathias הצטרף בהמשך והוצג כחבר הלהקה החדש, אף שבפועל הוא לא ניגן בס באלבום המוגמר. הסולן והגיטריסט Matt Tuck הקליט בעצמו את תפקידי הבס באולפן. "Venom" הפך גם לאלבום האחרון של "Bullet for My Valentine" שבו השתתף המתופף המייסד Michael "Moose" Thomas. תהליך הכתיבה היה מחושב יותר מהרגיל. מאט הסביר שריפים ורעיונות לטקסטים הצטברו במהלך סיבוב ההופעות של "Temper Temper", לפני שהלהקה חזרה לאולפן והחלה להרכיב אותם לשירים של ממש. במקום להגיע להקלטות עם שישה או שבעה שירים גמורים ולהשלים את השאר תוך כדי העבודה, הפעם הם הקדישו לחומרים בערך שישה חודשים יותר מהרגיל. הם חיו עם השירים, כתבו אותם מחדש וזרקו הצידה רעיונות שלא עמדו במבחן הזמן. העבודה המדוקדקת הזאת משמעותית, משום ש "Venom" כמעט אף פעם לא נשמע כמו אוסף של רעיונות ראשוניים. הוא אגרסיבי, אבל זו אגרסיביות שעוצבה לתוך שירים הדוקים שיודעים בדיוק לאן הם הולכים. על ההפקה הם עבדו שוב עם Colin Richardson, הפעם לצד Carl Bown. האלבום הוקלט במהלך 2014 ו 2015 ב Metropolis Studios בלונדון, כאשר Richardson ו Bown היו אחראים גם על המיקס ב Treehouse Studio שבדרבישייר. הנוכחות שלהם מעניקה לאלבום חלק גדול מהעוצמה הפיזית שלו. הגיטרות עצומות בלי להפוך לגוש חסר צורה, התופים של תומאס שומרים על החדות וההתקפה שלהם, והשירה הנקייה של מאט יושבת מעל שכבות הדיסטורשן בלי לקחת מהן את המשקל. חשוב מכך, מאט החליט לחזור לטריטוריה אפלה יותר מבחינה לירית. הוא תיאר כיצד חזר במהלך הכתיבה למקומות נפשיים קשים, וסיפר שברגע שהרגיש בנוח להכניס את הרגשות האלה אל תוך השירים, החומר החל להיפתח בצורה משמעותית. ההחלטה הזאת היא קו ההפרדה האמיתי בין "Venom" לבין קודמו. זה לא פשוט "Bullet for My Valentine" שמגבירים שוב את הדיסטורשן. זה אלבום שנבנה סביב עימות, טינה, לחץ נפשי ופורקן, והמוזיקה הכבדה מעניקה לנושאים האלה שפה פיזית שמתאימה להם. Photo: RCA Records הקטע האינסטרומנטלי הקצר "V" מתפקד פחות כשיר ויותר כמו הצליל של מכונה שנכנסת לפעולה. מיד אחריו מגיע "No Way Out" עם בדיוק האלימות שהאלבום זקוק לה. הריפים קצרים, חדים ושריריים, תומאס דוחף את הבתים קדימה באנרגיה חסרת מנוחה, ומאט נע בין צרחות של ייאוש לבין פזמון מלודי עצום. המבנה הוא "Bullet for My Valentine" קלאסי: מתח, התפרצות, שחרור מלודי ואז חזרה אל הריף. מה שמבדיל אותו מדוגמאות חלשות יותר של אותה נוסחה הוא תחושת הדחיפות. שום דבר כאן לא מרגיש כמו קישוט. השיר "Army of Noise" מבהיר עוד יותר את הכוונות של האלבום. פאג'ט ומאט תוקפים את הריף המרכזי בדיוק שמושפע מת'ראש, בזמן שתומאס דוחף את השיר מלמטה במקום להסתפק בשמירה על הקצב. הפזמון עצום בכוונה, אבל הגיטרות שסביבו נשארות מחוספסות מספיק כדי למנוע מהשיר להפוך לעוד קטע מטאל לאצטדיונים שנכתב לפי נוסחה. "Venom" עובד שוב ושוב מפני שהמלודיה והאגרסיביות מוצגות בו ככוחות שמתנגשים זה בזה, ולא כשתי אפשרויות שאי אפשר לשלב ביניהן. האיזון הזה חד אפילו יותר ב "Worthless". לריף המרכזי יש אופי בוטה וכמעט הקשתי, והביצוע הקולי של מאט נשמע עוין באמת לפני שהפזמון נפתח למשהו נקי וקליט הרבה יותר. המעבר אמור להיות צפוי, ומבחינה מבנית הוא אכן כזה, אבל עוצמת הביצוע גורמת לו לעבוד. "Bullet for My Valentine" תמיד חיו על קו השבר שבין האלימות של המטאלקור לבין פזמונים עצומים. כאן הם מפסיקים להתנצל על שני הצדדים. השיר "You Want a Battle? (Here's a War)" הוא הנשק הברור ביותר של האלבום מול קהל, אבל הוא גם אחד העיבודים החכמים ביותר בו. הפתיחה הצבאית וקולות הקבוצה יוצרים תחושת ממדים עוד לפני כניסת הגיטרות, ומשם השיר ממשיך לנוע בין עבודת קצב לוחמנית לבין פזמון שנועד לאלפי קולות. הריף פשוט בהשוואה לחלק מהנגינה הטכנית יותר של פאג'ט , אבל הפשטות היא בדיוק העניין. זהו שיר על התנגדות קולקטיבית, וכל פרט בעיבוד נועד לגרום לו להישמע גדול יותר מסך הנגנים שמבצעים אותו. שיר הנושא משנה את הטמפרטורה. "Venom" מאופק ומלודי יותר, ומאפשר לקול הנקי של מאט לשאת את המשקל הרגשי בזמן שהגיטרות בונות סביבו לחץ. הנושא שלו, הנזק המתמשך שמשאירה מערכת יחסים רעילה, מעניק לשם האלבום משמעות שחורגת מדימויים מטאליים פשוטים. הכוח של השיר נובע מהעובדה שהוא אינו מנסה להתחרות במהירות של החומרים שסביבו. במקום זאת הוא מתהדק בהדרגה, וגורם לפזמון להישמע פצוע ולא רק קליט. המחצית השנייה פחות "מיידית", אבל היא מכילה כמה מהביצועים המוזיקליים החזקים ביותר באלבום. "The Harder the Heart (The Harder It Breaks)" נוקט בגישה מלודית מרווחת יותר לפני שהוא נכנס לפזמון שרירי, בעוד "Skin" מוצא נקודת אמצע מוצלחת במיוחד בין אינסטינקט המטאלקור של הלהקה לבין כתיבת השירים המלוטשת שלה. הגיטרות נשארות עשירות בפרטים בלי להפוך כל מעבר להפגנת יכולת טכנית. ואז "Hell or High Water" מחזיר לאלבום את הקצה החד שלו. הריפים נמצאים בתנועה מתמדת יותר, חטיבת הקצב מרגישה פחות כבולה לתבנית של בית ופזמון, ועבודת הגיטרה המובילה של פאג'ט מזכירה שהווירטואוזיות תמיד הייתה אחד היתרונות הגדולים של הלהקה כאשר היא משרתת את השיר במקום להפריע לו. "Pariah" סוגר את המהדורה הסטנדרטית בהתפרצות אחרונה ועוינת כראוי, ומעניק ל "Venom" סיום שמרגיש כמו נקודת סיום אמיתית ולא כמו אוסף מותש של ריפים שנותרו על רצפת חדר החזרות. לאלבום יש גם מגבלות... הוא אינו המצאה מחדש של הלהקה, למרות הדברים שאמר מאט באותה תקופה על הרצון להמציא מחדש את "Bullet for My Valentine". הארכיטקטורה שלו נשארת מזוהה לחלוטין עם הלהקה: ריף מדויק, בית בצרחות, פזמון מלודי, ברייקדאון ושחרור באמצעות גיטרה מובילה. בכמה נקודות אפשר לחזות את צורתו של השיר עוד לפני שהוא מגיע לשם. אבל גם כשהמהלך הבא צפוי, הביצוע כל כך משכנע עד שהנוסחתיות כמעט אינה פוגעת באפקט. הלהקה הבינה שהבעיה אחרי "Temper Temper" לא הייתה חוסר יכולת לכתוב ריפים חזרים. הבעיה הייתה שההוקים האלה התחילו להגיע בלי מספיק "סכנה" מסביבם. האלבום "Venom" מחזיר את הסכנה הזאת!! הוא לא מנסה לשחזר את חוסר היציבות הצעיר של האלבומים הראשונים של הלהקה, וגם אין לו צורך בכך. במקום זאת הוא לוקח את המשמעת המלודית שנצברה לאורך ארבעה אלבומים ומחבר אותה מחדש לריפים מהירים יותר, שירה חריפה יותר וחטיבת קצב שמקבלת רשות להכות בעוצמה אמיתית. Richardson ו Bown מעניקים לאלבום מעטפת מודרנית ומבוקרת, אבל מתחת לליטוש הזה הביצועים נשארים אגרסיביים. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 15 לאוגוסט 1969 החל פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, כנראה האירוע המשפיע ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. 3 ימים של מוזיקה, אהבה וחופש, שהפכו לאירוע החברתי המעצב של דור שלם. Photo: Burk Uzzle הפסטיבל התקיים בחווה בגודל 600 אקר (כ- 2400 דונם) שבבעלותו של החוואי היהודי Max Yasgur. החווה שכנה בעיירה Bethel (בית אל), כ- 80 מייל צפונית לניו יורק סיטי. בפסטיבל נכחו למעלה מ -400,000 צופים. הופיעו בו מיטב אומני התקופה, ביניהם Jimi Hendrix, "Crosby Stills Nash & Young", "Santana", "The Who", Creedence Clearwater Revival", "The Grateful Dead", Janis Joplin, "The Band", "Jefferson Airplane", "Blood" Sweat and Tears", Joe Cocker ועוד. היו בו 3 מקרי מוות, 2 לידות וארבע הפלות.. האירוע המכונן הזה התחיל מיוזמה של כמה אנשים עם חזון. מייקל לנג (שארגן את הפסטיבל הגדול ביותר בחוף המזרחי באותה העת, פסטיבל הפופ של מיאמי), ג'ון רוברטס, ג'ואל רוזנמן וארטי קורנפלד. רוברטס ורוזנמן היו אלה שהביאו את הכסף. הם שמו פרסומת בניו יורק טיימס ובוול סטריט ג'ורנל ובה נכתב כך: "גברים צעירים עם הון בלתי מוגבל מחפשים הזדמנויות השקעה מעניינות, לגיטימיות והצעות עסקיות". לנג וקורנפלד ענו והארבעה התכנסו והחלו לגלגל רעיון להקמת סטודיו להקלטות באזור אפסטייט ניו יורק, שם גרו אמנים רבים מתחום הפולק והרוק. בכדי לקדם את פרסומו של האולפן הם החליטו לארגן קונצרט באזור, ומכאן הכל התחיל. הם החלו להזמין להקות בעלות שם לפסטיבל, וברגע שלהקות אלה הסכימו, נוצר ביקוש מצד אומנים רבים אחרים להשתתף גם באירוע. כך נוצרה לה רשימה של מוזיקאים שמילאה שלושה ימי הופעות. השם "פסטיבל וודסטוק" נבע מהעובדה שהמארגנים התכוונו לקיים אותו בעיר וודסטוק שבניו יורק, אך כשנודע לרשויות היקף הפסטיבל המתוכנן ואופיו, הם ביטלו את האישורים שנדרשו לקיומו והמארגנים נאלצו להעבירו לחוותו של מקס יסגור שהסכים להחכיר את השטח לצורך קיום הפסטיבל. Photo: Bettmann ארבעת המארגנים כיוונו לקהל של 50,000 עד 100,000 איש, אך כבר יומיים לפני תחילת הפסטיבל היה ברור שצפוי קהל גדול בהרבה מהמתוכנן. באיזור החלו להיווצר פקקי תנועה אדירים כאשר אנשים רבים נטשו את רכביהם לצד הדרך ועלו לרגל מרחק של קילומטרים רבים לאיזור הפסטיבל. בסופו של דבר נכחו באירוע קרוב ל- 500,000 איש. פקקי התנועה האדירים השפיעו גם על חלק מהאומנים שהיו אמורים להופיע בפסטיבל והמארגנים נאלצו להטיס חלק גדול מהם במסוקים אל שטח הפסטיבל. גם מזג האוויר לא האיר פנים לבאי הפסטיבל. גשמים עזים ירדו במקום ואילצו הפסקה או דחייה של חלק מההופעות, כמו גם ניתוק של מערכות ההגברה והתאורה למניעת אסון. גם התשתיות והשירותים לא היו מספיקים ולא תאמו קהל כל-כך אדיר, ובסופו של דבר מסוקים הצניחו מים ומזון לבי הפסטיבל. למרות האמור, הפסטיבל עבר ללא תקריות מיוחדות, באהבה, שלום ואחווה בין המשתתפים. לא פרצו תגרות ולא נרשמו מעשי פשיעה. מי שזכה לסיים את סדרת ההופעות בפסטיבל היה Jimi Hendrix אשר בין היתר היה אחראי לביצוע האלטרנטיבי והמיתולוגי להימנון האמריקאי. מרשימת האומנים שהופיעו בפסטיבל נפקדו כמה שמות גדולים כמו, ה"רולינג סטון" שלא יכלו להופיע כי מיק ג'אגר צילם בדיוק סרט באוסטרליה, הביטלס שהיחסים בין חבריה לא היו טובים באותו זמן, הדלתות שהופיעו בפסטיבל מונטריי שנתיים קודם לכן וחששו שהפסטיבל הנוכחי לא יתעלה ברמתו על הקודם ועוד. ג'וני מיטשל כתבה שיר על הפסטיבל שנקרא "Woodstock" למרות שלא הופיעה בו. השיר התפרסם בביצוע "קרוסבי, סטילס ונאש" שכן הופיעו שם. מיטשל שהיתה מיועדת להתארח באותו סוף שבוע בתוכנית טלוויזיונית, העדיפה שלא להיכנס לאיזור הפקוק מחשש שלא תצליח להגיע לתוכנית הטלוויזיה בזמן. במהלך השנים נערכו מספר נערכו מספר ניסיונות לשחזר את הפסטיבל, בין היתר, בשנת 1994 במלאת 25 שנה, אך אף אחד מהניסיונות לא הצליח להגיע לשיא של האירוע המקורי. בשנת 2019 היה אמור להיערך מאורע לרגל 50 שנה לפסטיבל אך לאור רשימה דלילה ולא איכותית של אומנים שהסכימו להופיע בו, הוא בוטל. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר