כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 18.10.1993 לדברי Neil Finn, הוא מנסה להכניס את עצמו למצבים חריגים וקשים לעיתים קרובות ככל האפשר, כדי ללכוד במוזיקה את תחושת המאבק. ביוני 1993 המליצה ממשלת ניו זילנד למלכה הבריטית להעניק עיטור קצין במסדר האימפריה הבריטית לניל ול-Tim Finn על תרומתם רבת השנים למוזיקה בניו זילנד. להקת "Crowded House" הוקמה כהמשך ללהקת "Split Enz", בהתחלה בשם "The Mullanes", על שם שמו האמצעי של ניל פין, מולאן. לאחר שחתמו על חוזה בחברת "Capitol" הם שינו את שמם ל-"Crowded House", בית צפוף, בהשראת הבית הקטן בהוליווד הילס שבו התגוררו בזמן ההקלטות של אלבום הבכורה. האחים פין, שניגנו ושרו בלהקות "Split Enz" ו-"Crowded House", הפכו לשניים מהמוזיקאים המוכרים ביותר מניו זילנד, במיוחד אחרי אלבומם השלישי "Woodface", שהניב שירים יפהפיים כמו "Fall at Your Feet", "Four Seasons in One Day" ו-"Weather With You". למרות ההצלחה, לקראת סוף 1991 עזב טים פין את הלהקה, לאחר שהשילוב ביניהם על הבמה לא התאים כפי שקיוו. כעבור זמן קצר החליף אותו בהופעות הקלידן Mark Hart, שכבר שיתף פעולה עם הלהקה באלבום "Woodface". בהמשך הפך לחבר קבוע והשלים את ההרכב יחד עם ניל פין, נגן הבס Nick Seymour והמתופף Paul Hester. כאשר ניל פין ולהקת "Crowded House" החלו לתכנן את האלבום הבא, "Together Alone", שיצא ב-18.10.1993, הם חיפשו לשנות כיוון. פין סיפר שאת כל האלבומים הקודמים הקליטו בין לוס אנג'לס למלבורן, והרצון בשינוי מוחלט לקח אותם לחוף המערבי של ניו זילנד. ההרכב לא הסתפק בכך והחליף את המפיק הקבוע Mitchell Froom ב-Martin Glover, המכונה Youth, ולא במקרה. גלובר הכניס התלהבות שמריחה מריח של נעורים ותשוקה בחבורת המוזיקאים הזאת, שחוותה סוג של משבר וחיפשה את דרכה. פין הסביר שהם רצו לבודד את עצמם כדי לחשוב רק על המוזיקה ולא על כל שיקול אחר. הם נמשכו לחוף "Karekare" בניו זילנד משום שהרגיש להם רחוק ככל האפשר מתעשיית המוזיקה. הריחוק הגדול יחסית מהציוויליזציה עשה את שלו, והשירים באלבום נטו בחלקם להיות אפלים ומהורהרים יותר, בין אם במילים ובין אם בצלילים. הסטר סיפר שהיו ימים שבהם הסתכלו החוצה וראו ערפל מתגלגל מהים, משנה את העמק והופך אותו משמשי לחשוך ומעורפל. האלבום נפתח בשיר "Kare Kare", שיר מחווה לחוף שבו השתכנו בזמן ההקלטות של "Together Alone". רצועת חוף ארוכה ומבודדת, במרחק קילומטרים רבים מחנויות כלשהן. מילות השיר מעבירות את עוצמת ההלם של הלהקה מהימים הראשונים שלהם שם. האלבום כולל עיבודים מורכבים לגיטרה ולקלידים, לצד מקהלה מאורית ומתופפים על תופי עץ. בסינגל הראשון ששוחרר, "Distant Sun", ניל פין משתמש בדימויים שמימיים על מנת להסתכל על מקומנו ביקום וכיצד הוא קשור ליחסים הבין אישיים. בשיר "Nails in My Feet", שנחשב בעינינו לאחד מהשירים הטובים ביותר שלהם, אם לא הטוב ביותר, המילים המעורפלות משדרות תחושה של חוזק ומצד שני מאבקים פנימיים. המספר מרגיש מוגבל על ידי משהו או מישהו. אפשר לשמוע בו גם מתח בין קרבה לבין תחושת מחנק, בלי לקשור את המילים בהכרח למחלוקת מסוימת בתוך הלהקה. במשך שנים התמודד מתופף הלהקה פול הסטר עם דיכאון. הוא שם קץ לחייו ב-2005. השיר "Black and White Boy", שמילותיו נעות בין התרוממות רוח לייאוש, נקשר לא פעם בדמותו, אם כי הקשר הזה נשאר בגדר פרשנות. השיר "Pineapple Head" לוכד בצורה יפה את המורכבות של הרגשות האנושיים. בעינינו הוא משמש תזכורת נוקבת לכך שזה בסדר להיות חלש ולהרגיש לעיתים אבודים ולא בטוחים. מקור הדימויים החריגים שלו דווקא בדברים שאמר Liam Finn, בנו של ניל, מתוך הזיות חום כשהיה חולה. בשיר "Private Universe" ניל חוזר לזיכרונות ילדות ולביתו במלבורן, ומתאר את המרחב הפרטי שאדם בונה לעצמו. פין הסביר שאין לשיר סיפור עלילתי ברור, אלא תחושת אווירה עמוקה ומציאות חלופית שאפשר למצוא בתוך מוזיקה. חבר הלהקה ניק סימור יצר את עטיפת האלבום, הכוללת מכונית אדומה המכילה בתוכה את ישו ובודהה ודמות נוספת בחלקה האחורי, כאשר רק זרועו של הנוסע, העטויה חולצת פסים, גלויה. הדמות נועדה לייצג את מוחמד, שהוסתר מאחורי וילון מתוך התחשבות באיסור על הצגתו. לאחר "Together Alone" חברי "Crowded House" הקליטו עוד כמה שירים והוציאו ב-1996 את אוסף הלהיטים "Recurring Dream", ולאחריו נפרדו מהקהל בהופעה בסידני. הלהקה חזרה לפעילות ב-2007. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 18 באוקטובר 1988 יצא "Daydream Nation", אלבום האולפן החמישי של להקת "Sonic Youth". בשלהי שנות השמונים, המוזיקה האמריקאית העצמאית רחשה מתחת לפני השטח, אך עדיין הייתה זקוקה ליצירה מונומנטלית שתגשר בין האוונגרד המחתרתי של ניו יורק לבין עוצמת הרוק רחבת היריעה. הרביעייה הניו יורקית "Sonic Youth", שהורכבה מהגיטריסטים והסולנים Thurston Moore ו-Lee Ranaldo, הבסיסטית והסולנית Kim Gordon והמתופף Steve Shelley, כבר הספיקה לבסס לעצמה מעמד של כבוד בסצנת הנויז-רוק והנו-ווייב עם אלבומים פורצי דרך כמו "EVOL" משנת 1986 ו-"Sister" משנת 1987. אולם בקיץ 1988, לאחר שנפרדה מלייבל הפאנק העצמאי "SST Records" בעקבות חילוקי דעות ניהוליים וחתמה בחברת "Enigma Records", החליטה הלהקה להמר על כל הקופה וליצור אלבום כפול, שאפתני וחסר פשרות שישנה לעד את פני הרוק האלטרנטיבי. ביולי ובאוגוסט 1988 נכנסה הלהקה לאולפני "Greene St. Recording" שבשכונת סוהו במנהטן, אולפן שהיה מזוהה באותה תקופה דווקא עם חלוצי היפ-הופ כמו "Public Enemy" ו-"Run-D.M.C.". לצד טכנאי הסאונד והמפיק השותף Nicholas Sansano, שהגיע מעולם ההיפ-הופ והביא עמו גישה רעננה של עומק אקוסטי, הפרדת תדרים חדה והדגשת תופים עוצמתית, הצליחה "Sonic Youth" ללכוד לראשונה את מלוא העוצמה הפיזית של הופעותיה החיות. בתקציב של שלושים אלף דולר בלבד, גבוה יחסית לסטנדרטים העצמאיים של הלהקה עד אז, הרכיבו מור ורנאלדו סימפוניות גיטרות מהפנטות המבוססות על עשרות כיוונים אלטרנטיביים לא שגרתיים, פידבקים נשלטים ושימוש במברגים ומקלות תופים על המיתרים, בעוד שלי וגורדון סיפקו עוגן קצבי דוחף ודינמי שהפך את הרעש הטהור למלודיה ממכרת. האלבום נפתח באחד ההמנונים הגדולים והמזוהים ביותר של הרוק האלטרנטיבי אי פעם, "Teen Age Riot". השיר מתחיל בקטע פתיחה חלומי ומהפנט שבו Kim Gordon מדקלמת בקולה האדיש והמכשף שורות זרם תודעה, לפני שריף הגיטרות המלודי והמסחרר של Thurston Moore ו-Lee Ranaldo מתפרץ קדימה בדהירה בלתי ניתנת לעצירה. הטקסט של מור מדמיין מציאות חלופית שבה גיבור האינדי והגיטריסט J Mascis מלהקת ".Dinosaur Jr" נבחר לנשיא ארצות הברית ומוביל מרד נעורים תרבותי נגד השמרנות של סוף עידן רייגן. מיד לאחר הפתיחה האופורית, האלבום משנה כיוון בחדות עם "Silver Rocket", מתקפת פאנק-נויז מסחררת ומהירה כברק שבה מור צורח מעל ריף גיטרה דוקרני, רק כדי להתפרק באמצע השיר אל תוך סופת פידבקים ורעש לבן כאוטי שמתגבש בחזרה באופן פלאי לבית האחרון. מנגד, "The Sprawl" הארוך והאפלולי, ששאב את שמו והשראתו מספרי הסייברפאנק של הסופר ויליאם גיבסון ומרומן המתח של Denis Johnson, מציג את גורדון במיטבה כשהיא משרטטת דיוקן קודר של התפרקות הפרברים האמריקאיים מעל גרוב איטי וגיטרות מייללות שנמשכות על פני יותר משבע דקות של שכרון חושים. הצד השני של האלבום ממשיך להעמיק את המתח שבין יופי מלודי לחיספוס אוונגרדי. השיר "'Cross the Breeze" מציג את אחת ההופעות הווקאליות העוצמתיות והטעונות ביותר של Kim Gordon, שנעה בין לחישה אינטימית לזעקה חנוקה מעל ריפים חדים ומתחלפים. אחריו מגיע "Eric's Trip", שבו Lee Ranaldo לוקח את מושכות השירה ומגולל בטון פואטי סיפור מסע פסיכדלי בהשראת סרטו של אנדי וורהול, ומיד אחריו "Total Trash", אפוס בן שבע וחצי דקות של גרוב גיטרות אינסופי שמדגים כיצד הלהקה מסוגלת לקחת מוטיב מלודי פשוט ולהפוך אותו למסע טראנס חשמלי סוחף. בחלקו השלישי של התקליט הכפול בולטים "Hey Joni", מחווה אנרגטית וסוערת בביצועו של רנאלדו שמשלבת בין רוח הרוקנרול של Bo Diddley לבין הכתיבה הביטניקית של ויליאם בורוז וג'וני מיטשל, וקטע הקולאז' המוזר "Providence", שמורכב מהקלטת הודעה קולית אמיתית שהשאיר חברם הבסיסט האגדי Mike Watt במזכירה האלקטרונית של מור, על רקע פסנתר מרוחק ומגבר גיטרה שהתחמם יתר על המידה. מיד לאחר מכן מגיע "Candle", אחד השירים הרגישים, המלודיים והנגישים ביותר באלבום, שמציג משחקי גיטרות עדינים ומדויקים בין מור ורנאלדו ושירה מלנכולית שמאזנת את האינטנסיביות של היצירה, ולצדו "Rain King" הסוחף שבו רנאלדו שב לקדמת הבמה. הצד הרביעי והאחרון נפתח עם "Kissability" הקצר והחצוף בביצועה של גורדון, שעוסק במבט הציני והנצלני של תעשיית הבידור והקולנוע, ומוביל אל גולת הכותרת החותמת של האלבום, הטרילוגיה המונומנטלית בת ארבע עשרה הדקות המורכבת משלושה פרקים מחוברים, "The Wonder", "Hyperstation" ו-"Eliminator Jr.". ביצירה הזו מתנקזים כל המרכיבים שהפכו את "Sonic Youth" ללהקה חד פעמית, מבנייה הדרגתית של מתח אורבני לילי, דרך ריחוף פסיכדלי מהפנט באולפן האפלולי, ועד להתפרצות הסיום האלימה והרועמת ששואבת השראה מלהקת "ZZ Top" וממוטטת את קירות האולפן. גם עטיפת האלבום הפכה לאייקון תרבותי בפני עצמו. הלהקה בחרה בציור השמן המפורסם "Kerze", נר בעברית, משנת 1983 של האמן הגרמני המוערך Gerhard Richter. הציור הריאליסטי והמינימליסטי של נר בודד הבוער בחשיכה העניק לאלבום הילה של אמנות גבוהה ושיקף באופן מושלם את האור השברירי שמנצנץ מתוך חשכת הדיסטורשן והניכור העירוני. עם צאתו, זכה "Daydream Nation" לשבחים אדירים ממבקרי המוזיקה ברחבי העולם, נבחר לאלבום השנה ודורג בצמרת מצעדי העשור של המגזינים החשובים ביותר. למרות שבהפצתו הראשונית סבל מקשיים לוגיסטיים של חברת Enigma, האלבום סלל את הדרך לחתימתה של הלהקה בחברת התקליטים הגדולה "Geffen" תחת תת-הלייבל "DGC", מהלך היסטורי שבזכותו שכנעה "Sonic Youth" את חברת התקליטים להחתים להקה צעירה מסיאטל בשם "Nirvana" ולשחרר את "Nevermind". בשנת 2006 נבחר האלבום על ידי ספריית הקונגרס של ארצות הברית לשימור בארכיון ההקלטות הלאומי בשל חשיבותו התרבותית וההיסטורית. במבחן הזמן, "Daydream Nation" נותר נקודת השיא המוחלטת של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי בשנות השמונים, מפת דרכים מרהיבה שהוכיחה שרעש, ניסיוניות ואמנות אוונגרדית יכולים להפוך להמנון נצחי של דור שלם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 18.10.1974 "הסתכסכתי עם Mick Jagger. היו כמה שירים שהרגשתי שהייתי צריך לקבל לזכותי קרדיט על הכתיבה המשותפת ב-\"It's Only Rock 'n Roll\". היינו חברים קרובים למדי ושיתפנו פעולה בצורה הדוקה בהכנת האלבום הזה. באותה תקופה מיק וקית' לא ממש עבדו יחד כצוות, אז הייתי מבלה הרבה זמן באולפן". הדובר הוא Mick Taylor, שהצטרף ללהקת "The Rolling Stones" ביוני 1969 וערך את הופעת הבכורה שלו איתה בקונצרט החינמי המפורסם בהייד פארק, שנערך ב-5 ביולי 1969 בפני קהל שהוערך בכ-250,000 איש. טיילור טען שעבד בצמוד לג'אגר על כתיבת השירים לאלבומם השנים עשר בבריטניה, "It's Only Rock 'n Roll", שיצא ב-18.10.1974. קצת יותר מעשור לאחר שהוקמה הלהקה, "הרולינג סטונס" החלו להצטייר כלהקה שבעה, והיה נראה שהם מחפשים לשנות. זה החל בשינוי האווירה מהאלבום הקודם "Goats Head Soup", שהוקלט בעיקר בבירת ג'מייקה, קינגסטון. מהאווירה הקאריבית הם עברו להקלטות באווירה אירופית קרירה באולפני "Musicland", שהקים Giorgio Moroder במינכן. הם אמרו תודה רבה למפיק הוותיק Jimmy Miller, שהפיק את חמשת אלבומי האולפן האחרונים שלהם, והחלו להפיק לעצמם תחת השם הבדוי "The Glimmer Twins". "אני חושב שהגענו לנקודה עם ג'ימי מילר שבה רמת התרומה ירדה, כי הפקת אלבום של הסטונס פעם בשנה הפכה להרגל, לדרך חיים. מיק ואני הרגשנו שאנחנו רוצים לנסות לעשות את זה בעצמנו, כי באמת הרגשנו שאנחנו יודעים הרבה יותר על טכניקות והקלטות ויש לנו רעיונות משלנו. היה ברור שהגיע הזמן לשינוי בחלק המסוים הזה של תהליך עשיית התקליטים", הסביר Keith Richards. לאחר ששוב לא זכה לקרדיט על תרומותיו לכתיבה, הודיע טיילור בדצמבר 1974 שהוא עוזב את הלהקה לאחר חמש וחצי שנים. זו לא היתה הסיבה היחידה לעזיבתו, ובהמשך דיבר גם על הצורך להתרחק מהסמים שאפפו את חיי הלהקה. מי שמילא לבסוף את מקומו היה Ronnie Wood, אשר השתתף בהקלטת שיר הנושא "It's Only Rock 'n Roll (But I Like It)". גם David Bowie השתתף בסשן המקורי וביצע קולות רקע. למרות העזיבה של "הסטונס" באקורד לא נעים, הקשרים בין טיילור לחברי הלהקה נשמרו, והוא הוזמן מדי פעם להתארח בהופעות שקיימו. השיר קודם על ידי קליפ בבימויו של Michael Lindsay-Hogg, המראה את הלהקה לבושה בחליפות מלחים ומנגנת באוהל שבסופו של דבר מתמלא בבועות. הסרטון הזה היה אחת ההופעות המצולמות האחרונות של טיילור כחבר בלהקה. הקצף היה חומר ניקוי, ולפי ריצ'רדס, הרעיון לחליפות המלחים עלה ברגע האחרון כי אף אחד מהחברים לא רצה להרוס את המלתחה שלו. ג'אגר אמר שכל תהליך הצילום היה קשה וגם ארוך במיוחד. המצלמות והאורות לא יכלו להיות בתוך האוהל מחשש להתחשמלות. בגלל הסיכון הזה הלהקה ביטחה את עצמה. ריצ'רדס סיפר שצ'רלי ווטס המסכן כמעט טבע, כי הם שכחו שהוא יושב. שיר הנושא נתן את הטון לאופן שבו האלבום ייתפס כמחויבות מחודשת לרוקנ'רול טהור של "הרולינג סטונס". השיר התעצב עם עזרה והשראה לא קטנה מהגיטריסט של "Faces", רון ווד, שנתן לריצ'רדס לשהות בביתו לזמן מה. ידידות זו סללה בסופו של דבר את הדרך לווד להחליף את טיילור. למרות שהוא לא הצליח כמו האלבומים הקודמים שלהם, "It's Only Rock 'n Roll" היה אלבום מעבר חשוב עבור "הרולינג סטונס". טיילור, הבסיסט Bill Wyman והמתופף Charlie Watts ניגנו ברוב השירים, בעוד Ian Stewart, Nicky Hopkins ו-Billy Preston נתנו את הטאץ' הייחודי שלהם. האלבום כלל את ההופעה הראשונה באלבום של הלהקה של נגן כלי ההקשה Ray Cooper, שימשיך לעבוד עם "הרולינג סטונס" גם בשנות ה-80. האלבום פותח בתחילה כהפקה חצי חיה וחצי אולפנית, כאשר צד אחד אמור היה לכלול הופעות חיות מסיבוב ההופעות של "הסטונס" באירופה, ואילו הצד השני אמור היה להיות מורכב מגרסאות כיסוי שהוקלטו לשירי האר אנד בי האהובים עליהם. קאברים שהוקלטו כללו את "Drift Away", שהתפרסם בביצוע Dobie Gray, את "Shame, Shame, Shame" של Jimmy Reed ואת "Ain't Too Proud to Beg" של "The Temptations", שהיה הקאבר היחיד שנכנס לאלבום בסוף. עד מהרה החלה הלהקה לעבוד על קטעי נגינה של ריצ'רדס ורעיונות חדשים של ג'אגר, והקונספט המקורי בוטל לטובת אלבום שהתבסס כמעט כולו על חומרים מקוריים. הסאונד של פילדלפיה השפיע רבות הן על "הרולינג סטונס" והן על בואי, שבאלבומו "Young Americans" יעמיק את החיבור הזה. אחד ההרכבים שפעלו בז'אנר היה "Blue Magic", שהקליט מוזיקת סול מתוקה בחברת התקליטים "Atlantic". הרכבים נוספים בסגנון היו "The Delfonics" ו-"The Stylistics". חברי "Blue Magic" השתתפו בקולות רקע בשיר "If You Really Want to Be My Friend", שאפשר לשמוע בו פנייה של ג'אגר לאשתו ביאנקה שתואיל לשחרר אותו. בשלושת השירים הראשונים של האלבום הלהקה חושפת את הצד הפגיע שלה, אבל חלק ניכר מהאלבום מציג גם צד סקסיסטי ומיזוגני. האנטיפתיה לנשים באה לידי ביטוי בצורה בוטה בשורה אגבית בשיר "Time Waits for No One", על הזמן שיכול להרוס בניין או את פניה של אישה, או בשיר שלם דוגמת "Short and Curlies". הנטייה של ג'אגר לראות בנשים ובעבודה שלוחות של אותו נטל מופיעה במקומות הכי מוזרים ובדרכים הכי מצחיקות. בשיר "Luxury" הוא משחק תפקיד של עובד מפעל ג'מייקני עם שני קופים על הגב. הוא עובד קשה בשביל החברה, ועובד קשה כדי לשמור את בת זוגו בחיי מותרות. אם יש שיר שמסכם היטב את התחושה של חברי הלהקה באותה תקופה, הרי זה "Time Waits for No One", שיר שהוא כולו פרשנות ערכית לזמן. לפני שהתכנסו להקלטות חברי הלהקה קיבלו קצת חופש והלכו לדרכם. טיילור נסע לברזיל, וההשפעה הלטינית מהדהדת בנגינה שלו בשיר. בכלי ההקשה מנגן כאן קופר, ששיתף פעולה עם Elton John. האלבום נחתם עם "Fingerprint File", שיר שאפשר לשמוע על רקע המצב הפוליטי בארה"ב ופרשת ווטרגייט, וגם הקשיים של John Lennon להשיג גרין קארד בארה"ב. תחושת "האח הגדול שצופה בך" מתחילה לצוץ כאן כמעט במקביל ל-"Diamond Dogs" של בואי, שעסק בנושאים קרובים כחצי שנה לפני כן. זהו אחד הניסיונות המובהקים של "הסטונס" לכוון לFאנק עם גוון אלקטרוני, ויש כאן דמיון רב לסגנון של "Sly and the Family Stone". מרכיבי המפתח של השיר הם גיטרת הקצב שמנגן ג'אגר, הכוללת אפקט פייזר בולט בזכות דוושת MXR Phase 100, וגיטרה בס עם אוריינטציה של ג'אז וFאנק שמנגן טיילור. ריצ'רדס משתמש בדוושת וואה-וואה עבור הגיטרה שלו. ווימן מנגן על הסינתיסייזר, ווטס על התופים, פרסטון על הקלווינט והופקינס על הפסנתר. האמן הבלגי Guy Peellaert, צייר, מאייר, אמן קומיקס וצלם, יצר את עטיפת האלבום. הוא גם עשה את דיוקנאות כוכבי הרוק שמרכיבים את הספר היפהפה "Rock Dreams". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-18 באוקטובר 2024 Jerry Cantrell הוציא לאור את אלבום הסולו הרביעי שלו "I Want Blood". האלבום "I Want Blood" של Jerry Cantrell מסמן חזרה לאווירה האפלה והכבדה שאיפיינה אותו ב- "Alice in Chains". האלבום הזה, שיצא כהמשך ל- "Brighten" משנת 2021, משמש בהרבה מובנים כאנטיתזה שלו - עם צלילה לנושאים אפלים ומוזיקה כבדה שנטועים עמוק בזהות המוזיקלית של קנטרל. למי שלא היה ברור שלאחר מותו של Layne Staley קנטרל הוא הכח המוביל מאחורי "אליס" אז האלבום הזה מוכיח עד כמה, הן מבחינת סאונד, הרמוניות ווקאליות, הסגנון המוזיקלי, נושאי הכתיבה וכמובן השליטה שלו בגיטרה. כל אחד מאלו בנפרד ובמיוחד במצטבר מחזירים את המעריצים לנופי הסאונד העגומים והכבדים שמזכירים את הלהקה האייקונית שלו, אבל עם טוויסט אישי ורענן. קנטרל, ידוע בבחירת להקת הליווי שלו, וכמו ב- "Brighten" גם הפעם הוא עשה זאת שוב. באלבום משתפים עמו פעולה נבחרת כוכבים שכוללת בין היתר את Duff McKagan בסיסט "Guns N' Roses", את Robert Trujillo בסיסט "Metallica", את Mike Bordin מ- "Faith No More" ואת Gil Sharone מ- "Team Sleep" בתופים, ובקולות הרקע משתתפים Lola Colette ו-Greg Puciato (לשעבר "Dillinger Escape Plan") במקום שבו "Brighten" כיוון לחומר "קליל" ומלודי יותר, "I Want Blood" גורר את המאזינים למטה אל התהום האפלה והכבדה, עמוסת הריפים המובהקים של קנטרל. החל מאינטרו התופים והריף הראשון של "Vilified", אפשר להרגיש את המתח נבנה אט אט. הרצועה הפותחת את האלבום היא מתקפת מטאל כבדה, הכוללת את השירה הכל-כך מוכרת של קנטרל וצלילי הגיטרה הנוהמים שמזכירים מיד את עידן "Alice in Chains". אתם יכולים להרגיש את הניסיון של קנטרל להתרחק מ- "Brighten" בשירים כמו "Off the Rails" שמתחברים ישירות להרמוניות הדיסוננטיות של להקת האם של קנטרל, ונשמעים כאילו הם יכלו להגיע היישר מימי Layne Staley המוקדמים של שנות התשעים ב- "Facelift". דוגמה נוספת היא שיר הנושא "I Want Blood" הרבה מהדהירה שמזכירה את "Queens Of The Stone Age". אבל, האלבום הזה לא מתמקד בסגנון אחד, הוא מלא בשינויים דינמיים. יש בו את "Afterglow" המלודי והמהפנט בו הצלחנו אפילו להבחין בליווי של קלידים (שומו שמיים)..., "Echoes of Laughter" האקוסטי שהצלילים הראשונים שלו זרקו אותנו ישר ל- "Jar of Flies" ו- "Throw Me a Line" הכבד, כולם בעלי קצבים איטיים יותר, מהורהרים יותר, שיוצרים קונטרסט שעומד בניגוד לרגעים הכבדים יותר של האלבום. "Throw Me a Line" מציג אפילו ניחוח "דרומי" עם עבודת הגיטרה של קנטרל, ומציע טוויסט סגנוני מפתיע, תוך שמירה על האווירה העכורה של האלבום. אחד מרגעי השיא של האלבום הוא "Let It Lie", שבולט בהילה הדחוסה והכבדה שלו ובסגנון הסלאדג'י, עם כיוון הגיטרה ה"מונמך" וסולו ה "וואה וואה" האימתני. הקטע הזה יזכיר לכם בוודאי שירים כמו “Stone” ו- “It Ain’t Like That” מימי "אליס". השיר החותם את האלבום, "It Comes", הוא עוד אחד מהרגעים היפים בו. הוא נוקט בגישה אטמוספרית יותר, החל מפריטת הארפג'יו, שכבות ה​​גיטרה והשירה החודרת שמציעים לאלבום פינאלה מהפנט. את האלבום הפיק קנטרל יחד עם Joe Barresi, שהיה אחראי גם להקלטה ולמיקס. ב-31 בינואר 2025 יצאה מהדורת דלוקס דיגיטלית הכוללת לצד תשעת שירי האלבום תשע גרסאות ספוקן-וורד עם ליווי מוזיקלי חדש. אלו עיבודים נוספים לשירי האלבום, ולא אלבום אולפן חדש. להאזנה: Spotify, Apple Music אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

הופעות: Madison Square Garden, ניו יורק, 3.8.2026 - Scotiabank Arena, טורונטו, 7.8.2026 כשעמדתי מול הבמה במדיסון סקוור גארדן, בשורות הראשונות, עם שלושת האחיינים שלי, היה לי קשה לתפוס שכל זה באמת קורה. "Rush" שוב על הבמה. לצדי האנשים שאיתם רציתי לחלוק את הרגע הזה, ובאותה הופעה גם בן הדוד שלי, שהגיע במיוחד מפלורידה עם הבת שלו. אותו בן דוד שהכיר לי את הלהקה לפני יותר מארבעה עשורים. בתוך אולם אחד נפגשו הילד שהייתי, המוזיקה שגדלתי איתה והדור הבא במשפחה. כבר כתבתי כאן לא מעט על "Rush", על האלבומים ועל האנשים שמאחוריהם. אבל כדי להסביר מה הייתה ההופעה הזאת עבורי, צריך לחזור לקסטה אחת שחוקה של "All the World's a Stage", לטייפ של AKAI ולסולו התופים בתוך "Working Man / Finding My Way". שם בן הדוד שלי פתח לי את הדלת. שם שמעתי את Neil Peart והבנתי שיש במוזיקה הזאת משהו שאני מוכרח להכיר. מה שהתחיל בסולו הפך לחלק מהחיים שלי. אלבומים, מילים, הופעות, הערצה, חברות ואהבה שכבר מזמן אי אפשר למדוד במספר השנים. לשמחתי ראיתי אותם בהופעות בעבר, גם במדיסון סקוור גארדן, בסיבוב של "Counterparts". ראיתי אותם גם בסיבוב האחרון עם Neil Peart, שתועד ב-"R40 Live". לאותה הופעה נסעתי עם האחיין הבכור, הבן של אחותי, וגם לאותה הופעה מרגשת הצטרף בן הדוד שהגיע במיוחד מפלורידה. הסיפורים מהנסיעה הזאת הפכו אצלנו למיתולוגיה משפחתית. לכן, ברגע ששמענו על החזרה לבמה, לשאר האחיינים כבר היה ברור שהפעם הם באים. הם רצו להיות שם, ולצאת עם סיפורים משלהם. הדרך לכרטיסים הייתה מורטת עצבים. שוב מכירה מוקדמת, שוב החמ"ל מתכנס ומתזמן רכישה ממספר מוקדים, ושוב המחשב מרפרש והחלום מתרחק. אבל עם שלושה אחיינים הייטקיסטים, היה ברור שאין מצב שהאלגוריתם ינצח. ואז, בפעם השלישית שנפתח חלון ההזדמנויות, זה קרה, הצלחנו לשים את היד על כרטיסי VIP בשורות הראשונות. סוף סוף אפשר היה לשחרר אנחת רווחה ולדמיין את הבמה מקרוב. ניו יורק: שלוש שעות בתוך המוזיקה בימים שלפני ההופעה היה קל מאוד לזהות מי הגיע לניו יורק בשביל "Rush". התמקמנו במלון שבו התאכסנו כל רוכשי כרטיסי ה- VIP, אבל גם ברחובות העיר ניתן היה לזהות את ההתרגשות ואת "העליה לרגל". זו היתה ההופעה הרביעית שלהם ברצף בניו יורק, וניתן היה לחוש שהעיר כולה "לבשה חג". גרופיז עם חולצות מתקופות שונות של הלהקה, הדפסי עטיפות, ג'קטים עם סיכות ואביזרים, אנשים שאתה חולף על פניהם ויודע מיד שיש לך על מה לדבר איתם. מעריצים ותיקים לצד צעירים, משפחות וקבוצות חברים. בנוסף, לרגל הגעת הלהקה לארבע הופעות רצופות בעיר, נפתחה אפילו חנות פופ-אפ מיוחדת בה נמכרו פרטי ממורביליה נדירים של הלהקה. עוד לפני הכניסה לאולם הייתה תחושה של מפגש גדול, של קהילה שהתגעגעה לאותם אנשים ולאותם הצלילים. בשבילי, להסתובב בתוך זה עם שלושת האחיינים היה חלק בלתי נפרד מהחוויה. פתאום האהבה הזאת, שהייתה מוכרת להם כל-כך מהבית ומהסיפורים, קיבלה רחובות, פנים וקולות. מתחם ה-VIP במדיסון היה חוויה בפני עצמה. עוד לפני שנכנסנו לאולם, מצאנו את עצמנו מוקפים במעריצים אדוקים של "Rush", אנשים שעבורם כל עטיפה, כל סיבוב הופעות וכל פריט בתצוגה נושאים סיפור. פיסות הממורביליה הנדירות הזמינו אותנו להתעכב, להתבונן ולהיזכר, והשיחות מסביב המחישו כמה שנים של אהבה ללהקה התכנסו באותו מקום. כמובן שגם קיבלנו את חבילות המרצ' שלנו, ואפילו השתתפנו בחידון "Rush" עם הגרלה וכל זה היה רק החימום לדבר האמיתי. המעבר ממתחם ה-VIP לשורות הראשונות העלה את ההתרגשות עוד מדרגה. פתאום הבמה הייתה ממש מולנו, קרובה כל-כך, וכל ההמתנה הארוכה התנקזה לדקות האחרונות שלפני ההופעה. הלב פעם חזק, הדופק האיץ, והחלפנו מבטים נרגשים, כאילו כדי לוודא שכולנו מבינים איפה אנחנו עומדים. עוד רגע "Rush" יעלו לבמה, ואנחנו נזכה לחוות את זה יחד, ממש מכאן. ואז, בסיום הקליפ המשעשע בו השתפו גם גדי ואלכס, המסך עולה, הבמה מתמלאת בעשן, וברקע נשמעים הצלילים הראשונים של "Xanadu". מדופק בקצב מהיר פתאום הלב מחסיר פעימה. אחרי כל הציפייה, זה באמת קורה. בשביל מעריץ של "Rush", עצם האפשרות לשמוע שוב את Geddy Lee ואת Alex Lifeson מנגנים את היצירה הזאת יחד על במה, לראות אותם עם הגיטרות הכפולות זה לצד זה, היא אירוע בפני עצמו. לאחר מותו של Neil Peart התרחיש הזה פשוט נראה בלתי אפשרי ועכשיו הוא הפך למוחשי. הבחירה לפתוח עם "Xanadu" הציבה רף גבוה כבר בדקות הראשונות. מבחינתי זו אחת מפסגות היצירה של הלהקה. פתיחה איטית ואווירית, צלילי הקשה שמרחיבים את התמונה, ואז הכניסה של הריף והבס שמעניקה לכל המרחב הזה תנופה. הגיטרות כפולות הצוואר הן מראה אייקוני, אבל העיקר נמצא במעברים בין השקט להתפרצויות ובתיאום הנדרש כדי להחזיק את המבנה הארוך. מהשורות הראשונות אפשר היה לעקוב אחרי העבודה שמאחורי הצלילים. Geddy Lee נע בין הבס לשירה, Alex Lifeson בין ריפים, אקורדים פתוחים וסולואים, ולצדם המתופפת Anika Nilles והקלידן Loren Gold מחזיקים את שכבות הקצב והקלידים. הקרבה לבמה הפכה את חילופי התפקידים ואת התגובות בין הנגנים לחלק מהחוויה, במיוחד בקטעים שבהם המוזיקה משנה כיוון בתוך שניות. האתגר שניצב בפניה היה מפלצתי. להיכנס לנעליו של "הפרופסור", ללמוד מאפס את המורכבות הקצבית, המשקלים הא-סימטרים והתפקידים האייקוניים של פירט, ולעשות זאת תוך כדי תנועה ותקופת חזרות אינטנסיבית ומפרכת. ניילס הצליחה במשימה הבלתי אפשרית, בין היתר, בכך שלא ניסתה להיות העתק מדויק של פירט, אלא שילבה את הדיוק המופתי, עבודת הרגליים הייחודית שלה והגרוב ההדוק, יחד עם הרבה כבוד עצום ליצירה המקורית. השיר "Limelight" הבהיר כבר בתחילת הערב כמה כוח יש עדיין בחיבור בין הגיטרה של Alex Lifeson לבס של Geddy Lee. הריף חד וישיר, אבל בסולו נפתח מרחב אחר. הצלילים שנשארים תלויים, המתיחות והמרווחים בין המשפטים נותנים למלודיה לנשום. בעיניי זה אחד הסולואים היפים של אלכס, והיכולת להעביר בו כל כך הרבה רגש בתוך מוזיקה כה מורכבת נשארה אחת מנקודות הכוח שלו גם על הבמה. אחריו "Subdivisions" הביא את הצד האחר של הלהקה, עם הקלידים הדומיננטיים והמתח בין המקצב הנוקשה לבין המילים על החיים בפרברים ועל הרצון להשתייך. תוך כדי השיר רצו במוחנו ולנגד עינינו התמונות מאותו קליפ מפורסם שצולם בבית הספר L'Amoreaux Collegiate Institute שבפרברי טורונטו, ואי אפשר היה שלא לחשוב על מה שמחבר חלק ניכר מבסיס המעריצים של הלהקה המורכב מאנשים שחשו עצמם כחריגים, טיפוסים חנונים, ביישנים או מרוחקים, במהלך שנות נעוריהם. השיר "The Pass" הוסיף לערב אופי משלו. שיר מרגש על מצוקה, חמלה ותקווה, עם ליין בס מלודי שמאפשר הרבה מרחב למילים המופתיות של Neil Peart. ואז הגיע "Freewill", מהשירים שבהם כל נגן חייב להיות במיטבו. בקטע האינסטרומנטלי הבס, הגיטרה והתופים מנהלים קווים נפרדים שמשתלבים זה בזה, ובבית האחרון Geddy Lee נדרש לאחד האזורים הגבוהים והתובעניים ביותר של השירה שלו. כאן המקום לציין, שהשיפור בקולו לעומת הסיבוב האחרון לפני כ-11 שנה היה בעיניי ניכר עד מאוד. בראיון של Brian Hiatt ל-"Rolling Stone" הסביר גדי ש-"Freewill" נשאר בסולם המקורי, בעוד ש- "2112" היה בין היחידים שהונמך בחצי טון. זו בחירה שמעמידה את הבית האחרון של השיר במרכז המבחן הקולי של גדי שנמצא כבר בעשור השמיני לחייו, במיוחד בתוך ערב של כשלוש שעות. כאן המקום לציין שהצטרפותו של Loren Gold בקלידים ובקולות מוסיפה אפשרויות להרכב, אבל היא לא היתה דבר של מה בכך. במשך שנים גדי ואלכס התעקשו לבצע את שלל התפקידים, בס, קלידים, גיטרות, אפקטים, בעצמם, מבלי להוסיף נגני ליווי שייסייעו להם בהופעות. לראות אותם במשך השנים מבצעים את השירים המורכבים האלה על הבמה היתה חוויה בפני עצמה. תמיד מצאתי את עצמי מנסה לעקוב אחרי המעברים בין הקלידים לבס, בין הפדאלים למיתרים, ומשתאה איך את כל זה ניתן לבצע בסנכרון כל-כך מושלם ומבלי לאבד טיפה מהסאונד ומשכבות הכלים של אלבומי האולפן. אחרי כמעט חמישים שנה על הבמות, כניסתו של לורן היתה בחירה מודעת שמאפשרת ל-Geddy Lee להתמקד יותר בבס, בשירה ובקשר עם הקהל, ובמיוחד עם אלכס. השפה שנבנתה ביניהם לאורך עשרות שנים אפילו מועצמת בזכות התוספת של גולד. החיוכים, הבדיחות הקטנות והתגובות בתוך השירים נמצאים לכלכ אורך ההופעה בזכות ההרכב המורחב שמעניק למוזיקה מרחב. גם הבחירה באניקה ניילס (Anika Nilles) למלא את אחד התפקידים המורכבים ביותר בהיסטוריה של הרוק, נעשתה מתוך מחשבה אמנותית אמיצה ולא שגרתית של אלכס וגדי. במקום לחפש שמות מוכרים מעולם הרוק הקלאסי או מתופפי אצולה ותיקים, גדי ואלכס בחרו ביוצרת בעלת יכולות טכניות שמגיעה מרקע שונה לחלוטין. ניילס, מתופפת, מלחינה ומפיקה מגרמניה, צברה מוניטין בינלאומי בעולם הפיוז'ן, הגרוב והג'ז-רוק, בין היתר הודות לעבודה אינטנסיבית של מעל 60 הופעות עם גיבור הגיטרה ג'ף בק וארבעה אלבומי סולו מצליחים. היא הגיעה אל הפרויקט, בעקבות המלצה של טכנאי הגיטרה של גדי לי ששימש גם כטכנאי של Jeff Beck, מבלי שהיו לה הרקע או המורשת של מעריצת "Rush" מסורתית. למעשה היא ציינה שהיא לא הכירה את השירים של "Rush" למעט "Tom Sawyer" שאת מעברי התופים המורכבים שלו כל מתופף שמכבד את עצמו צריך להכיר. הפרופסור Neil Peart נוכח בכל שיר כשכתבתי את מילות הפרידה מ-Neil Peart, חזרתי להתחלה הפרטית שלי עם "Rush". לשמוע עכשיו את המוזיקה הזאת על במה החזיר גם את הפרידה לתוך ההווה. במהלך ההופעה שולבו קטעי מחווה אליו, אבל הזיכרון שלו היה גם בכל שיר שכתב את מילותיו, ובכל תפקיד תופים שהפך לחלק מהדרך שבה אנחנו שומעים את הלהקה. המחווה הראשונה הובילה אל "Bravado", והחיבור היה טבעי וכואב. המילים של Neil Peart על חלום, סיכון והמחיר שאנחנו מוכנים לשלם נשמעו בתוך ערב שעצם קיומו דרש מהנגנים החלטה אמיצה. גם המוזיקה בנויה כך, איפוק בתחילה והתרחבות הדרגתית, כשהגיטרה של Alex Lifeson נותנת לשיר את המרחב הרגשי שלו. בהמשך הגיע "The Camera Eye", עם חיבור מיוחד לעיר שבה ישבנו: ניו יורק היא אחת משתי הערים שבמרכז היצירה. אחרי הקדמת הפסנתר של Loren Gold, הפתיחה הארוכה ושכבות הקלידים פינו בהדרגה מקום לריף הסוחף ולמעברי התופים הרועמים, עם אחת היצירות המדהימות של הלהקה, שנשמעה אפילו עוצמתית יותר בביצוע הלייב על הבמה. ואז "The Trees", אלמותי לא פחות. הפתיחה האקוסטית העדינה מתפתחת אל ריפים וקטעים אינסטרומנטליים מלאי תנועה. המעבר אל היצירה הזאת הזכיר כמה רחבה הייתה הכתיבה של "Rush" ועד כמה שונה האופי של שני השירים הארוכים המופיעים זה לצד זה בסטליסט. לקראת סיום המערכה הראשונה, "The Anarchist" הוסיף ריף כבד ואופי דרמטי מהתקופה המאוחרת של הלהקה, ואז "The Spirit of Radio" סגר את החלק הזה בקול תרועה גדולה לתשואות הקהל, עם אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה. המערכה השנייה נפתחה באחד השיאים המובהקים במדיסון: הביצוע של "2112" במלואו, כל שבעת פרקי היצירה שפותחת את האלבום. הווידאו ארט והפירוטכניקה הגדילו את הדרמה, אבל הרצף המוזיקלי הוא שנתן לה את המשקל. הפרקים השקטים והמעברים נושאים את הסיפור לא פחות מהקטעים שכולם שרים. לשמוע גם אותם, מטרים ספורים מהבמה, העניק לערב הזה יתרון ברור עבור מי שחי עם היצירה במשך עשרות שנים. החל מהעוצמה של "Overture", הזעם של "The Temples of Syrinx", מגיע "Discovery" ומפנה מקום לסקרנות ולגיטרה שדרכה הגיבור מגלה עולם חדש. בהמשך, "Presentation" מעמיד את הגילוי מול הסדר הקיים עם השינוי בקולות של גדי, ו-"Soliloquy" מביא את הכאב האישי לפני ההתפרצות המטורפת של "Grand Finale". כששומעים את כל הרצף, גם הקטעים השקטים מקבלים את מלוא המשמעות שלהם. זה היה אחד הרגעים הגדולים של הערב, והקליפ מההופעה הזאת מאפשר לחזור אל אותו רצף בדיוק. היצירה "2112" במלואה, Madison Square Garden, ניו יורק, 3.8.2026. אחרי "Far Cry" ו-"New World Man" הגיע עוד ביצוע שריגש אותי במיוחד. "A Farewell to Kings" הוא אחד מהשירים שהלהק מיעטה לבצע בהופעות חיות והבחירה לבצע אותו בסיבוב הזה היתה לטעמי לא פחות מאמיצה. הפתיחה העדינה בגיטרת ניילון מפנה את מקומה לכניסה חדה של ההרכב, ובהמשך חילופי המשקלים והמעברים בקטע הסולו תובעים תיאום וריכוז, שלא לדבר על כל שמעליהם Geddy Lee נדרש לשירה מאתגרת. בראיון של Brian Hiatt ל-"Rolling Stone", שפורסם לאחר ההופעה, גדי ואלכס תיארו אותו כשיר הקשה ביותר לביצוע בסיבוב הזה עבור שניהם, וזה רק מעמיק את ההערכה לבחירה להחזיר אותו לבמה. שני מוזיקאים בשנות השבעים לחייהם שבים אל המוזיקה השאפתנית שכתבו בצעירותם, ומשקיעים בה שוב את עצמם. השיר "A Farewell to Kings", ניו יורק, 3.8.2026. המחווה השנייה לניל הובילה אל "Time Stand Still", שקיבל משמעות נוספת דרך הווידאו ארט. מערכת תופים ריקה על פני המים ורוכב אופנוע בדרך בין עצים חיברו את השיר אל Neil Peart ואל המסעות שלו. אחרי הדרמה של "A Farewell to Kings", הבקשה לעצור את הזמן נשמעה קרובה וכואבת במיוחד. אחרי "Vital Signs" בביצוע שנשמע אפילו כבד ואפל יותר מגרסת האלבום, הגיע הקטע "YYZ" שהביא לקראת הסיום את השפה האינסטרומנטלית המזוקקת של הלהקה אל הבמה. הבס והגיטרה נעים יחד ואז נפרדים ומעברי התופים הכל כך מוכרים מובילים את כל המכונה המשומנת הזאת על בסיס המקצב המבוסס על אותות המורס של האותיות המייצגות את נמל התעופה של טורונטו. השיר "The Garden" היה אחד השיאים הרגשיים של הערב. אחרי כל המורכבות והעוצמה, ההרכב נתן מקום למלודיה, לקלידים ולמילים על הזמן ועל מה שאדם משאיר אחריו. גם סולו הגיטרה של אלכס שייך כאן לסיפור. הוא מפתח את הרגש בהדרגה, והעובדה שזהו השיר שחותם את אלבום האולפן האחרון של הלהקה העניקה לו משקל נוסף בתוך הערב הזה, ובתוך הפרידה מניל. מהשקט והרגש של "The Garden" עברנו אל ההומור של South Park ואל "Tom Sawyer", שסגר את המערכה השנייה. בקטע הזה אי אפשר להתייחס לתופים כאל ליווי בלבד. הדגשים והמעברים הם כבר חלק בלתי נפרד ממהזהות של השיר, ובתוכם היה אפשר להבין היטב את גודל המשימה על כתפיה של אניקה, לנעוץ היטב את קטעי הפיל שכל מעריץ מכיר היטב. ההדרן חזר אל ההתחלה עם הפשוטות, הכסדות והבוסריות של "Finding My Way" ו-"Working Man" - שני השירים מאלבום הבכורה. הקהל ממש רצה שאניקה תצליח אי אפשר לכתוב על הקאמבק המטורף הזה בלי לתת לאניקה נילס, Anika Nilles, את המקום שמגיע לה. בשבילי, כמי שהאהבה שלו ללהקה התחילה בסולו של Neil Peart, התופים נמצאים בלב הסיפור. אני מכיר את המעברים האלה בע"פ, מחכה להם, שומע אותם בראש גם כשהמוזיקה עוד לא הגיעה אליהם. לכן היה ברור שהמפגש עם מתופפת שהיתה עד לא מזמן יחסית אנונימית, ירגיש אחרת. Neil Peart היה אישיות מוזיקלית חד פעמית, ואין ספק שהחסר שלו מורגש בכל תו ותו. אניקה הגיעה עם הנגינה שלה, עם הסגנון שלה ועם האחריות העצומה שמטילה עליה המוזיקה הזאת. תפקידי התופים של ניל בשירים של "ראש" הם חלק מהכתיבה. המעברים, הדגשים, המתח מול הבס, שינויי המקצבים, הם חלק מהותי ביצירה והחשש היה שביצוע "ליד" ולא מדוייק יהרוס את החווייה, ואף יותר מכך, לא יכבד את המורשת של ניל. בעיניי אניקה עמדה במשימה בכבוד. המחויבות לנגן את הקטעים שיצר אחד המתופפים הגדולים אי פעם בצורה מדוייקת עד כמה שניתן, לא העלימה את האישיות שלה, והקהל נתן לה הרבה מקום להצליח. אניקה ידעה להיצמד לקטעים האייקונים והמוכרים בדיוק רב, כאשר ביתר המקומות היא נתנה לעצמה קצת יותר חופש סגנוני, וזה עבד בצורה מצויינת. ובתוך כל זה, הקהל שמכיר כל תו וכל מעבר תופים של ניל התעלם מההשוואות המתבקשות, הריע לה, עודד אותה, וניכר מאוד שרצה בהצלחתה. הייתה שם נדיבות מרגשת. אנשים שהגיעו עם געגוע עצום ל-Neil Peart ובמקום להשוות ולבקר את הנגינה של אניקה, נתנו לה תחושה שיש לה עם מי לעבור את הערב הזה. ניכר שכולם הבינו את גודל האחריות שהיא קיבלה על עצמה, והכירו היטב במאמץ וביכולת שלה. טורונטו: לראות אותם בבית אחרי הערב במדיסון המשכנו לכיוון טורונטו, שם קבענו להיפגש עם בן הדוד לסיור בעקבות הלהקה. הוא גדל בשכונה של Geddy Lee ושל Alex Lifeson לפני שעבר לפלורידה, והיה האדם הטבעי לקחת אותנו לבתים, למרתף הכנסייה שבו התאמנו ולמקומות שהכרנו דרך עטיפות וקליפים. ככל שהתקרבנו לעיר שממנה הכל התחיל, כך גדל התיאבון. וכשהגענו למפלי הניאגרה, מרחק של כשעה וחצי מההופעה, היה ברור שאנחנו רוצים לראות את ההופעה הזאת שוב. למזלנו, ברגע האחרון נפתח למכירה אזור נוסף להופעה בטורונטו. קנינו כרטיסים כשעתיים לפני ההופעה ומיד טסנו על הכביש לכיוון Scotiabank Arena שם נערכה ההופעה הראשונה מתוך 4. הפעם ישבנו רחוק. אחרי ה-VIP והשורות הראשונות בניו יורק, זה היה שינוי חד במבט על המופע, ואיתו הזדמנות לחוות את הלהקה במגרש הביתי שלה. בניו יורק הקרבה לבמה משכה את העין אל הנגנים ואל הפרטים הקטנים. בטורונטו, מהמקומות המרוחקים, היה קל יותר לתפוס את המופע כמכלול: המסכים, הפירוטכניקה, התאורה, התקשורת בין חברי הלהקה והצוות והקהל סביב הבמה. זה היה שינוי משמעותי בנקודת המבט, וגם דרך להרגיש והעיר שממנה צמחה הלהקה נתנה לכל זה כמובן משמעות נוספת. ההבדל היה גם במוזיקה. בסיבוב הזה יש ארבעה סטליסטים מתחלפים, עם שינויים בתוכם, מתוך מאגר של כ-40 שירים. לכן גם אחרי ההופעה במדיסון, הערב בטורונטו הבטיח מסלול מוזיקלי אחר. לצד העוגנים המשותפים, בכל מערכה חיכו בחירות שנתנו לה אופי משלה. גם בטורונטו הפתיחה הייתה עם "Xanadu" ו-"Limelight", אבל הפעם "Far Cry" הגיע כבר במערכה הראשונה, לפני "Subdivisions". אחד הרגעים המרגשים בטורונטו הגיע לפני "Freewill", כאשר Geddy Lee דיבר על Neil Peart, התרגש עד דמעות ונאלץ לעצור. הקהל עודד אותו ונתן לו זמן. החיבור בין הדברים האלה לבין שיר על בחירה ועצמאות העניק לביצוע משקל נוסף עוד לפני שנשמע התו הראשון. אחרי "Bravado" הגיע "Headlong Flight" והכניס לטורונטו עוצמה אחרת. הבס והריף הכבד מניעים אותו קדימה, והתופים נדרשים לשמור על התנופה בתוך מעברים צפופים. השיר מהתקופה המאוחרת של הלהקה הוסיף למערכה הראשונה משקל וכוח, לפני המעבר אל היצירה האינסטרומנטלית הארוכה שחיכתה אחריו. הקטע "La Villa Strangiato" היה עבורי אחד הרגעים המכוננים בטורונטו. הפתיחה המאופקת והבנייה סביב הגיטרה של Alex Lifeson מעניקות ליצירה מרחב, ואז מגיעים הריפים, העצירות וחילופי המקצבים. זו יצירה שמצליחה לספר הרבה בלי מילה אחת, אבל דורשת מהנגנים ריכוז והקשבה כמעט בכל רגע. כאן אפשר היה לבחון גם את העבודה של אניקה בתוך ההרכב. להחזיק את המעברים, להגיב לבס של Geddy Lee ולשמור על התנועה בין החלקים. במוזיקה הזאת דיוק ועוצמה חייבים להתקיים לצד מלודיה ותחושת משחק. כמו "A Farewell to Kings" במדיסון, זו הייתה בחירה תובענית שהמחישה עד כמה גדי ואלכס עדיין מוכנים לאתגר את עצמם בגילם המתקדם. הקטע "La Villa Strangiato", Scotiabank Arena, טורונטו, 7.8.2026. אחרי "La Villa Strangiato" המשיכה המערכה הראשונה עם "Vital Signs" ו-"The Spirit of Radio". המערכה השנייה נפתחה שוב ב-"2112", אבל הפעם בשלושה פרקים בלבד: "Overture", "The Temples of Syrinx" ו-"Grand Finale". לעומת הרצף השלם במדיסון, זו הייתה פתיחה מרוכזת יותר, שפינתה מקום לבחירות אחרות בהמשך הערב. אחריה הגיע "Distant Early Warning", שיר שאנחנו כל-כך אוהבים מתקופת הסינתסייזרים של הלהקה. בהמשך הגיע "Red Barchetta", שהמוזיקה שלו מספרת את הנסיעה כמעט כמו המילים. יש בו יציאה לדרך, האצה, מרדף והתרגעות, וכל שינוי באופי הנגינה מקדם את העלילה. אחרי התנופה הכבדה של "Headlong Flight" במערכה הראשונה, כאן העוצמה שירתה סיפור אחר. אחריו "Dreamline" המשיך את החלק הזה של הערב, לפני החזרה למבנים הארוכים של היצירה המטורפת "Natural Science" שללא ספק היתה עוד סיבה לשמוח על ההחלטה להגיע לטורונטו. הפתיחה האקוסטית מתפתחת אל ריפים צפופים, משקלים מתחלפים וחזרות שמקבלות בכל פעם תנופה אחרת. אחרי השירים הישירים יותר, זה היה מקום לחזור אל היכולת של ההרכב לבנות מסע מוזיקלי בכמה חלקים. גם התאורה השתלבה במבנה הזה, עם האור הלבן שחדר דרך המסך התלוי המחורר ופיזר באולם הבהובים דמויי כוכבים. ואז הגיעה ההפתעה של הערב בטורונטו: Aimee Mann הצטרפה ל-"Time Stand Still". הקול המזוהה עם ההקלטה המקורית הוסיף לביצוע צבע מוכר במיוחד, והדיאלוג בינה לבין גדי החזיר לשיר חלק מהאופי שאנחנו מכירים מהאלבום. אחרי היצירות הארוכות והמעברים התובעניים, המלודיה הישירה והבקשה לעצור את הזמן פגעו בדיוק במקום. מול הדימויים שהקדישו לניל, זו הייתה גם מחווה מוזיקלית וגם תזכורת לכוחו של שיר פשוט לכאורה בתוך הופעה כה מורכבת. השיר "Time Stand Still" עם Aimee Mann, טורונטו, 7.8.2026. אחרי "Red Sector A" המרגש שנכתב על-ידי פירט בהשראת סיפורם של הוריו ניצולי השואה של גדי, חזרנו אל "YYZ", "The Garden" ו-"Tom Sawyer", שכבר ריגשו אותנו במדיסון. אבל הפעם ההדרן קיבל פתיחה אחרת עם "By-Tor & the Snow Dog", לפני "Working Man" שסגר גם את הערב הזה. השילוב בין הרגעים המוכרים לבין הבחירות השונות בסטליסט נתן לנו עוד סיבה לשמוח על הכרטיסים שרכשנו ממש ברגע האחרון. בעקבות הלהקה עם בן הדוד שהכיר לי אותה בסביבת טורונטו המשכנו לפגוש את ההיסטוריה הזאת במקומות עצמם. בניין הפרלמנט של אונטריו ב-Queen's Park, שבו צולמה עטיפת "Moving Pictures", פתאום עמד מולנו בגודל טבעי. המקומות הקשורים ל-"Subdivisions" קיבלו הקשר אחר כשעברנו בהם. מי שמכיר עטיפה או קליפ במשך עשרות שנים מבין את ההתרגשות הפשוטה הזאת. להגיע למקום שהיה כל הזמן בתוך המוזיקה שלך. וב-Lakeside Park, בפורט דלהאוזי שבסנט קתרינס, הגענו גם לפביליון הנושא את שמו של Neil Peart. הפארק והשיר "Lakeside Park" ליוו את הסיפור שלו הרבה לפני המקום שנקרא על שמו. אחרי שני הערבים הגדולים באולמות, המפגש עם אתר ההנצחה היה עוד דרך להתקרב אליו. שתי ההופעות הציעו איזון שונה בתוך אותו סיבוב. במדיסון קיבלנו את "2112" השלם, את "The Camera Eye" ואת "A Farewell to Kings", נוסף על הקרבה יוצאת הדופן לבמה. בטורונטו "2112" קוצר לשלושה פרקים, אבל "La Villa Strangiato", "Natural Science" ו-"Red Barchetta" פתחו מסלולים מוזיקליים אחרים, וכמובן איימי מאן הוסיפה הפתעה מרגשת. גם ההדרן השתנה. זו הייתה סיבה טובה לראות את ההרכב שוב. יותר מארבעים שנה אחרי שבן הדוד שלי הכיר לי את "Rush", מצאתי את עצמי שוב איתו סביב המוזיקה הזאת, עם הבת שלו ועם שלושת האחיינים שלי, ובתוך כל השמחה הזאת חשבתי על הבת הבכורה שלי ועל כמה הייתי רוצה לחלוק איתה את הרגע הזה. פעם הייתי הילד שמישהו השמיע לו קסטה. עכשיו יכולתי לחלוק איתם הופעה מדהימה של להקת חיי, ולהיות לידם כשנוצר הזיכרון שלהם. האחיינים כבר לא צריכים להסתפק בסיפורים על R40, יש להם את ניו יורק ואת טורונטו. יש לנו את הנסיעה הזאת יחד והיא כבר חלק מ"בנק הזכרונות" של כולנו. אני אסיר תודה ל-Geddy Lee ול-Alex Lifeson על האפשרות לשמוע שוב את המוזיקה הזאת חיה, לאניקה על האומץ והעבודה שהביאו אותה אל הבמה הזאת, ול-Neil Peart על מה שהשאיר לנו. יש הופעות שזוכרים בגלל השירים. את שני הערבים האלה אזכור גם בגלל האנשים שעמדו וישבו איתי, ובגלל הדרך שעשינו כדי להגיע לשם. הסטליסטים: ניו יורק, 3.8.2026 מערכה ראשונה: סרטון פתיחה: Xanadudes "Xanadu" 1 "Limelight" 2 "Subdivisions" 3 "The Pass" 4 "Freewill" 5 6 קטע מחווה לניל פירט - "Bravado" "The Camera Eye" (הקדמת פסנתר של לורן גולד) 7 "The Trees" 8 "The Anarchist" 9 "The Spirit of Radio" 10 מערכה שנייה: 11 "2112" במלואו: "Overture" "The Temples of Syrinx" "Discovery" "Presentation" "Oracle: The Dream" "Soliloquy" "Grand Finale" "Far Cry" 12 "New World Man" 13 "A Farewell to Kings" 14 15 קטע מחווה לניל פירט - "Time Stand Still" "Vital Signs" 16 "YYZ" 17 "The Garden" 18 "Tom Sawyer" 19 הדרן: "Finding My Way" 20 "Working Man" 21 טורונטו, 7.8.2026 מערכה ראשונה: סרטון פתיחה: Xanadudes "Xanadu" 1 "Limelight" 2 "Far Cry" 3 "Subdivisions" 4 "Freewill" 5 6 קטע מחווה לניל פירט "Bravado" "Headlong Flight" 7 "La Villa Strangiato" 8 "Vital Signs" 9 "The Spirit of Radio" 10 מערכה שנייה: 11 "2112" בביצוע חלקי: "Overture", "The Temples of Syrinx", "Grand Finale" "Distant Early Warning" 12 "Red Barchetta" 13 "Dreamline" 14 "Natural Science" 15 16 קטע מחווה לניל פירט / "Time Stand Still" (עם Aimee Mann) "Red Sector A" 17 "YYZ" 18 "The Garden" 19 "Tom Sawyer" 20 הדרן: "By-Tor & the Snow Dog" 21 "Working Man" 22 סרטון סיום: מחווה עם Paul Rudd ו- Jason Segel. לקריאה נוספת: מילות הפרידה שלי מ-Neil Peart / הסיקור של "R40 Live" / הסיקור של "All the World's a Stage". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

ב- 17 באוקטובר 1973 יצא "Montrose", אלבום הבכורה של להקת "Montrose". בראשית שנות השבעים נשלט עולם הרוק הכבד והפרוטו-מטאל כמעט לחלוטין על ידי הממלכה הבריטית, עם ענקיות כמו "Led Zeppelin", "Black Sabbath" ו-"Deep Purple" שהכתיבו את הטון העולמי. בארצות הברית בלטו אמנם הרכבים כבדים ומחוספסים כמו "Blue Cheer", "Grand Funk Railroad", "Mountain" ו-"Alice Cooper", אולם הסאונד האמריקאי נותר ברובו נטוע עמוק בשורשי הבלוז הפסיכדלי, הרוק הדרומי או הגאראז' רוק. נקודת המפנה ההיסטורית ששינתה את מאזן הכוחות והניחה את אבן הפינה להבי מטאל האמריקאי המודרני התרחשה בסתיו 1973 בסן פרנסיסקו, כאשר הגיטריסט הווירטואוז Ronnie Montrose החליט להקים להקה משלו ולהקליט את אחת מיצירות המופת המשפיעות ביותר בתולדות המוזיקה הכבדה. עוד לפני שהקים את ההרכב הנושא את שמו, צבר Ronnie Montrose מוניטין מרשים כנגן סשן מבוקש וכגיטריסט מוביל. הוא ניגן באלבום המופת "Tupelo Honey" של Van Morrison משנת 1971, שם הכיר את הבסיסט Bill Church, ובהמשך הצטרף להרכב של Edgar Winter וניגן באלבום הפלטינה המצליח "They Only Come Out at Night" משנת 1972, שכלל את הלהיט האינסטרומנטלי האגדי "Frankenstein" ואת "Free Ride". למרות ההצלחה המסחרית האדירה לצדו של ווינטר, מונטרוז חש שהיצירתיות והאגרסיביות שלו זקוקות לבמה עצמאית ונטולת פשרות. בשנת 1973 הוא עזב את ההרכב, חבר מחדש לבסיסט Bill Church וגייס את המתופף העוצמתי Denny Carmassi. החתיכה האחרונה בפאזל נמצאה במועדון מקומי בסן פרנסיסקו, שם גילה מונטרוז זמר צעיר, כריזמטי ואלמוני לחלוטין בשם Sammy Hagar, שניחן במנעד קולי אדיר, רעב בלתי נגמר ונוכחות בימתית מתפרצת. הרביעייה החדשה הוחתמה בחברת התקליטים "Warner Bros. Records", שהפקידה את מלאכת ההפקה בידיו של המפיק הצעיר Ted Templeman ולצדו טכנאי הסאונד הגאון Donn Landee. השניים הקליטו את האלבום באולפני "Warner Bros" ובאולפני "Sunset Sound" שבהוליווד, יחד עם השלמות גיטרה באולפני "Wally Heider" בסן פרנסיסקו. השילוב בין הנגינה החשמלית של מונטרוז, שהשתמש בגיטרת גיבסון לס פול המחוברת למגבר פנדר ולפדאל דיסטורשן מסוג "Big Muff", לבין טכניקת ההקלטה החדשנית של לאנדי וטמפלמן, יצר סאונד גיטרות ותופים חד, מלוטש, מהיר ואגרסיבי שטרם נשמע כמותו בארצות הברית. חמש שנים מאוחר יותר, ישתמשו אותם טמפלמן ולאנדי בדיוק באותה נוסחת סאונד מהפכנית כדי להקליט את אלבום הבכורה ההיסטורי של להקת "Van Halen". האלבום נפתח בסערה ובאפס השהיות עם "Rock the Nation", הצהרת כוונות קצבית ובועטת שמבהירה מיד כי מדובר בזן חדש של רוק כבד אמריקאי. הריף המנסר של Ronnie Montrose והתיפוף הדוהר של Denny Carmassi מכינים את הקרקע לכניסתו של Sammy Hagar, שזועק בביטחון עצמי של כוכב רוק ותיק ומוביל את השיר באנרגיה מתפרצת. מיד אחריו מגיע "Bad Motor Scooter", השיר הראשון שכתב Sammy Hagar אי פעם, שהפך לאחד מסימני ההיכר הגדולים של הלהקה. השיר נפתח באחד האפקטים המפורסמים בתולדות הרוק, כאשר מונטרוז משתמש בסלייד מתכת על גבי מיתרי הגיטרה כדי לחקות באופן מושלם נהמה של מנוע אופנוע המאיץ בשיא המהירות, לפני שהלהקה מתפרצת לגרוב הארד רוק כבד ומידבק. הרצועה השלישית, "Space Station #5", לוקחת את המאזין למחוזות אפלים, פסיכדליים ומתקדמים יותר, ומציגה את הצד הכבד והמטאלי ביותר של האלבום. השיר, שנכתב במשותף על ידי הגאר ומונטרוז, בנוי על ריף מונומנטלי, שינויי קצב דרמטיים ואפקטים חלליים שמעניקים תחושה של מסע בין כוכבים. הקטע הותיר חותם עמוק על סצנת המטאל הבריטית וזכה בהמשך לגרסת כיסוי מפורסמת של להקת "Iron Maiden". את הצד הראשון חותם "I Don't Want It" הקצר, המהיר והעצבני, שמפגין את הכימיה ההדוקה של חטיבת הקצב. הצד השני של התקליט נפתח בהצדעה לשורשי הרוקנרול עם גרסת כיסוי מחושמלת ומהירה לקלאסיקת הריתם אנד בלוז "Good Rockin' Tonight" של Roy Brown, שהתפרסמה בביצועו של Elvis Presley. כאן הופכת הלהקה את השיר משנות הארבעים למפגן הארד רוק שרירי ומודרני. מיד לאחר מכן מגיע רגע השיא האולטימטיבי של האלבום ואחד ההמנונים הגדולים בתולדות הרוק הכבד, "Rock Candy". השיר נפתח במקצב התופים האייקוני והכבד של Denny Carmassi, שנולד באולפן לאחר שהמפיק Ted Templeman ביקש ממנו לנגן מקצב איטי ומוחץ ברוח של John Bonham מלהקת "Led Zeppelin". מעל התופים נכנס אחד הריפים הבלתי נשכחים של שנות השבעים, כש-Sammy Hagar מספק ביצוע ווקאלי אדיר שמשלב חספוס בלוזי עם עוצמה מטאלית טהורה. לקראת סיום, ממשיכה הלהקה לשמור על רף אנרגיה גבוה עם "One Thing on My Mind" הקליט והקצבי, לפני שהיא חותמת את האלבום עם היצירה המרגשת והאפית "Make It Last". השיר האחרון, שנכתב כולו על ידי Sammy Hagar ונמשך למעלה מחמש דקות, בנוי משני חלקים דינמיים ומשלב אווירה מלנכולית עם התפרצויות גיטרה וירטואוזיות של Ronnie Montrose, שמפגין שליטה פנומנלית במלודיה ובקצב ונועל את האלבום בתחושה של שלמות מוזיקלית. בזמן אמת, עם צאתו בסתיו 1973, לא זכה "Montrose" להצלחה מסחרית מיידית והגיע רק למקום ה- 133 במצעד הבילבורד האמריקאי, בעיקר בשל יחסי ציבור מוגבלים והעובדה שהרדיו האמריקאי טרם ידע כיצד לעכל סאונד כה כבד וחסר פשרות. המתחים הפנימיים בין שני האגואים הגדולים של ההרכב, Ronnie Montrose ו-Sammy Hagar, הובילו לעזיבתו של הגאר לאחר האלבום השני, "Paper Money" משנת 1974, לטובת קריירת סולו מצליחה במיוחד, ששיאה בהצטרפותו ההיסטורית ללהקת "Van Halen" בשנת 1985 והקלטת אלבומי מופת כמו "5150". גם המתופף Denny Carmassi הפך לאחד המתופפים המבוקשים בעולם וניגן בהמשך עם "Heart", "Whitesnake" וצמד הענקים Coverdale-Page. אלא שככל שחלפו השנים, הפך אלבום הבכורה של "Montrose" לתופעה תרבותית ולאבן שואבת עבור דור שלם של מוזיקאים. האלבום מכר בהתמדה לאורך העשורים עד שהגיע למעמד של אלבום פלטינה בארצות הברית עם מכירות של למעלה ממיליון עותקים. מבקרי מוזיקה והיסטוריונים רבים הכתיר אותו כאלבום ההבי מטאל האמריקאי הראשון וכחוליה המקשרת שגישרה בין הבלוז רוק הכבד של תחילת שנות השבעים לבין המהירות והחדות של שנות השמונים. בבריטניה, הפך האלבום לתנ"ך עבור חלוצי הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי, כאשר Steve Harris מלהקת "Iron Maiden", חברי "Def Leppard" ו-"Saxon" ציינו אותו כולם כאחת ההשפעות המרכזיות ביותר על עיצוב הסאונד שלהם. יותר מחמישה עשורים לאחר שיצא, ושנים לאחר לכתו הטרגי של Ronnie Montrose בשנת 2012, נותר אלבום הבכורה הזה שיעור מופתי באנרגיה טהורה, שלושים ושתיים דקות ללא רגע דל אחד שהזניקו את המטאל האמריקאי אל העתיד. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

הוא נולד ב-16 לאוקטובר 1962, יום הולדת שמח לבסיסט האגדי Michael Peter Balzary, הלא הוא "Flea", ויש לנו 31 עובדות מעניינות לספר לכם עליו. (Photo: Rich Polk) 1. הוא נולד באוסטרליה להורים ממוצא הונגרי ואירי. 2. הכינוי Flea דבק בו בצעירותו בשל ההיפראקטיביות שלו. 3. בצעירותו פלי לא אהב כלל מוזיקת רוק. הוא אהב ג'אז והעריץ אמני ג'אז ידועים כמו Miles Davis ו- Louis Armstrong. 4. ההשפעות המוזיקליות על פלי בילדותו הגיעו בעיקר מאביו החורג שהיה אמן ג'אז. 5. הכלי הראשון עליו ניגן היה חצוצרה. 6. פלי גדל בסביבה מאוד אלימה. הוא היה מבועת מהוריו ובמיוחד מאביו החורג שהיה אלכוהוליסט אלים. 7. כחלק מהתמודדות עם המצב החל פלי לעשן קנאביס בהיותו בן 13 בלבד. 8. את Anthony Kiedis חברו ללהקת "Red Hot Chili Peppers", הוא פגש בתיכון. שניהם היו חריגים ומנודים והמכנה המשותף קירב ביניהם והפך אותם לחברים הכי טובים. אגב, באותו תיכון למדו גם Jack Irons ו- Hillel Slovak שיהיו חלק מהרד הוט צ'ילי פפרס, וגם אמנים אחרים כמו סלאש , רוב גרדנר, טרייסי גאנז, לני קרביץ ועוד ידוענים. 9. מי שלימד את פלי לנגן על גיטרת בס היה לא אחר מאשר הגיטריסט הלל סלובק. הוא עשה זאת כי חשב שהבסיסט של להקתו דאז "Anthym" לא מספיק טוב והוא החליט ללמד את פלי לנגן על בס בכדי שיחליף אותו. 10. פלי הפך עד מהרה לנגן הבס של "Anthym" ששינתה את שמה ל- "What Is This", שם הוא גם ניגן עם המתופף Jack Irons. 11. בשנת 1982 עזב פלי את "What Is This" ועבר לנגן כבסיסט של להקת הפאנק רוק "Fear". 12. בזמן חברותו בלהקת "Fear" הוא הוזמן להופעה חד-פעמית עם סלובק, קידיס ואיירונס תחת השם "Tony Flow and the Miraculously Majestic Masters of Mayhem", במועדון ה- Rhythm Lounge בלוס אנג'לס. (Photo: Gie Knaeps) 13. הביקורות מההופעה היו כל-כך טובות שהם הוזמנו על-ידי בעל המועדון לנגן שם שוב שבוע לאחר מכן ואף המשיכו להופעות נוספות, לא לפני ששינו את שם ההרכב ל- "Red Hot Chili Peppers". 14. פלי פיתח טכניקת נגינה מאוד ייחודית על גיטרת הבס והוא האחראי העיקרי על הסאונד הכל-כך ייחודי של RHCP. 15. בשנת 1990 נעצרו פלי והמתופף Chad Smith בעקבות תקרית עם אישה מהקהל במהלך הופעה שצולמה ל-MTV בדייטונה ביץ׳ שבפלורידה. השניים הודו בהמשך באשמה. 16. בשנת 1993 הוא הוזמן על-ידי "Nirvana" לנגן בחצוצרה במהלך הופעה בשיר "Smells Like Teen Spirit". 17. הוא היה חברו הטוב של השחקן ריבר פיניקס אשר מת ממנת יתר בשנת 1993. פלי היה עימו בלילה בו נפטר במועדון ה- Viper Room בהוליווד שם היו אמורים להופיע וגם עלה איתו באמבולנס בדרכו לבית החולים. 18. את השיר "Transcending" אשר חותם את האלבום "One Hot Minute" כתב פלי לכבודו של ריבר פיניקס. 19. הוא עבד עם Alanis Morissette כשניגן בס בשירה "You Oughta Know". מי שמנגן על הגיטרה באותו שיר היה לא אחר מאשר Dave Navarro אשר באותה שנה היה חבר בלהקת הרד הוט צ'ילי פפרס. (Photo: Warner Music) 20. בהמשך דייב נבארו ימשוך את פלי ללהקת האם שלו "Jane's Addiction". פלי ינגן שם בבס ובחצוצרה בשנת 1997. 21. הוא הקים יחד עם מתופף ג'יינס אדיקשיין Stephen Perkins ועם חברו לצ'ילי פפרס John Frusciante את ההרכב "The Three Amoebas". 22. בשנת 1999 פלי הופיע בפסטיבל וודסטוק כשהוא עירום לגמרי. הוא חזר על-כך בפסטיבלים Reading ו- Leeds שנערכו באותה שנה. (Photo: Unknown) 23. פלי רץ במרתון לוס אנג׳לס ב-2011 כדי לגייס תרומות לבית הספר למוזיקה שכבר הקים. 24. בשנת 2001 ייסדו פלי וחברו המוזיקאי Keith "Tree" Barry את "Silverlake Conservatory of Music". המוסד מציע שיעורי מוזיקה ומלגות לתלמידים שמשפחותיהם אינן יכולות לממן אותם. 25. פלי הוא גם שחקן שהופיע בלא פחות מ- 30 סרטים וסדרות, ביניהם, בחזרה לעתיד 2, בחזרה לעתיד 3 וביג לבובסקי. 26. פלי פעיל בסיוע לאוכלוסיית הדבורים. הוא מחזיק 3 כוורות המונות למעלה מ- 200,000 פריטים בחצר האחורית של ביתו. 27. בשנת 2008 החל פלי ללמוד מוזיקה באוניברסיטת דרום קליפורניה. הוא צוטט אומר שיש הרבה דברים במוזיקה שהוא לא יודע ורוצה ללמוד. 28. בשנת 2009 הקים פלי יחד עם Thom Yorke את הסופרגרופ "Atoms for Peace". 29. פלי שיתף פעולה עם אומנים רבים נוספים כמו "The Mars Volta", טום ווייטס ג'וני קאש ועוד. 30. פלי דורג שני במשאל קוראי "Rolling Stone" לבחירת הבסיסטים הגדולים, שפורסם במרץ 2011. זהו משאל קוראים, לא דירוג המערכת העדכני. 31. ב-27 במרץ 2026 הוציא פלי בחברת "Nonesuch" את "Honora", אלבום הסולו הראשון שלו באורך מלא. הוא ניגן בחצוצרה ובבס, לצד הרכב ג׳אז בהפקת הסקסופוניסט Josh Johnson. האלבום כולל שש יצירות מקוריות וארבע גרסאות לשירים של יוצרים אחרים. בין האורחים הקוליים נכללים תום יורק ו-Nick Cave. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-17 לאוקטובר 2014 יצא לאויר העולם אלבומה החמישי של "Slipknot", אלבום שסימן את הריסטארט שעברה הלהקה לאחר פיטוריו של המתופף Joey Jordison ומותו של בסיסט הלהקה Paul Gray שעל שמו נקרא האלבום. אתם בטח שואלים את עצמכם למה ריסטארט, הרי אין פה להקה שיצאה להפסקה או התפרקה ופתאום החליטה לעשות קאמבק. סליפנוט היא גם להקה שלוקחת את הזמן שלה ולא רצה להוציא אלבום אחרי אלבום בקצב מטורף, אז על מה בדיוק אתם מדברים??? האלבום הזה מסמן התחלה חדשה. התחלה מחודשת של להקה שאיבדה את אחד מהחברים החשובים שלה בהרכב ובנוסף פיטרה חבר נוסף שהוא גם אחד מהחברים החשובים בהרכב. שניהם יחד היו ממקימי הלהקה והגרעין שהניע אותה. הבסיסט, פול גריי, מצא את מותו שנתיים לאחר יציאת האלבום הרביעי של הלהקה "All Hope Is Gone". הוא נמצא ללא רוח חיים בבית מלון ב-IOWA לאחר מנת יתר של מורפיום. מותו השפיע קשות על חברי הלהקה מאחר והיה דמות מאוד דומיננטית מבחינת הכתיבה, היצירה והדינמיקה שבין חברי הלהקה. מי שזוכר, באלבום הזה, פול הוא זה שהניע את יצירת האלבום וניסה לאחד את כל חברי הלהקה שהיו תלושים לגמרי אחד מהשני. הוא היה הדמות השפויה והמחבקת שהצליחה לחבר את חברי הלהקה. (Photo: Jay West) השיר שפותח את האלבום "XIX" הוא שיר קינה ש- Corey Taylor כתב ונפתח עם המשפט "This song is not for the living’ This song is for the dead." הליצן Shawn Crahan שאיבד את הוריו סיפר שלאבד את פול היה אפילו יותר קשה, השיר גרם לכל חברי הלהקה להתפרק במיוחד כשהופיע המשפט: “Walk with me, just like we should have done right from the start…. Walk with me, don’t let this fucking world tear you apart.” פיטוריו הבלתי ברורים, עד היום של ג'ואי שהלך לעולמו גם הוא ב-2021, גם הם היוו מכה לא פשוטה ללהקה. ג'ואי שגם הוא אחד ממקימי הלהקה, גם הוא לקח חלק נכבד ביצירה ובכתיבה, תחת ידו יצאו מספר לא מבוטל של להיטי הלהקה. ג'ואי הוא גם מתופף עם כשרון נדיר, הטכניקה, המהירות ושילוב המקצבים והמעברים הם פנומנליים. הוא היה אחד הנגנים הבולטים בלהקה שהעניק לה את הסאונד הכל כך מיוחד שלה. ג'ורדיסון סיפר שפוטר באמצעות דואר אלקטרוני ב-2013. ב-2016 חשף שסבל ממיאליטיס רוחבית, מחלה נוירולוגית שפגעה ביכולתו לנגן. חזרתו המאוחרת לתיפוף אינה סותרת את המחלה או את חומרתה. לאחר מותו של פול, חברי הלהקה שעוד היו מחויבים לסיבוב הופעות המשיכו בלעדיו כשהם מגייסים בסיסט. מאחר והיה להם קשה שמישהו אחר יתפוס את מקומו של פול, אותו בסיסט ניגן מאחורי הקלעים כשחליפתו ומסכתו של פול מונחים על הבמה. לאחר סיבוב ההופעות זה היה ברור לכולם שלא יהיה אלבום חדש בקרוב, הם היו כואבים ומרוחקים והפעם גם לא היה מי שיגבש את החבורה הקיצונית הזו. רק לאחר כמה שנים הם הצליחו לתקשר אחד עם השני ולהעלות רעיונות לאלבום. טיילור סיפר שהם היו מאוד מרוחקים אחד מהשני אבל הקשר חודש בספונטניות בבת אחת. הם החלו לשתף חומרים ובאופן קוסמי כולם זרמו עם אותו הרעיון, מה שלא קורה הרבה בסליפנוט אבל אנחנו יודעים שטרגדיה מקרבת לבבות. החבורה נכנסה לאולפן אך לא מיד החלה לעבוד, היה להם מאוד קשה לשחרר ולהרגיש חופשי באולפן. אותה חבורה שלוחת רסן ללא עקבות ומחסומים פתאום נראתה כמו חבורת תלמידי ישיבה שמחכה לרב שיגיע. טיילור סיפר שלקח זמן עד שהם הרגישו מספיק משוחררים ליצור לאור אובדנו של פול. שון החליט שכדי לקבל השראה אך גם לחלוק כבוד הוא מעמיד את גיטרת ה-Ibanez של פול באולפן ההקלטות כשחלק מהמסכה שלו תלוי עליה, כאילו הוא איתם יחד יוצר ונוכח. (Photo: Slipknot) באלבום הזה יש את כל האלמנטים החזקים והמוכרים של סליפנוט, מהישנים ועד החדשים. תופים רצחניים עם גיטרות ברוטאליות, שאגות וצרחות מחרישות אוזניים, אלמנטים אלקטרוניים שמעניקים אווירה דרמטית וגם מלודיה, שירה נקייה, בלדות מרגשות ומפרקות. אלבום שמורכב מ-14 קטעים חזקים ואינטנסיביים, הן מוסיקלית והן רגשית. שירים כמו הסינגל הראשון מהאלבום "The Negative One" שבא להציג את מתקפת הריפים, הקצב המטורף והעוצמה. "The Devil in I" המורכב והאיטי שלוקח אותך דרך קטעים דרמתיים להתפוצצויות מסונכרנות וממוקדות. "Custer" הוא פשוט ערימה של פטישים 5 ק"ג שנותנים לכם בראש ללא אבחנה. ו-"Killpop" שמתחיל לאט לאט ומתגבר עם קלידים דרמתיים ושירה נקייה של טיילור עד שהכל נכנס לבלנדר ומקבל תערובת שטנית גרוסה ומפרקת...ועוד...ועוד... אנחנו חייבים סיפור קטן על המתופף "החדש" Jay Weinberg שאותו לא הכרנו לפני סליפנוט ואנחנו פשוט מעריצים אותו מאז. בלי קשר לכך שהוא הבן של Max Weinberg המתופף המפורסם של להקת ה- "E Street Band של Bruce Springsteen" ומתופף קבוע בתוכנית המפורסמת של Conan O'Brien הוא כשרון על חלל. זה ממש לא קל להיכנס לנעליו הענקיות של ג'ואי אבל כשאתה מעריץ הלהקה מאז שהיית נער, כשאבא שלך לקח אותך להופעות והכניס אותך לפגישה עם חברי הלהקה מאחורי הקלעים ואתה כשרון מטורף !! אתה עושה זאת בצורה חלקה ומושלמת. לא נערוך כאן השוואות אבל הוא היה חלק נכבד, משפיע ובולט בלהקה בתקופה הזאת. כשווינברג רק נכנס ללהקה, שון החליט שהוא עושה לו טבילת אש, הרי סליפנוט היא לא עוד להקת רוק נורמלית, היא אסופה של פסיכופטים מוכשרים. הוא טס יחד איתו לקבר של פול ב-IOWA והביא אותו לעמוד מול הקבר דקות ארוכות על מנת לחלוק לו לכבוד ולהכיר בערכו ובתרומתו של פול ללהקה, בנוסף הוא גם הסביר לו מה התוכניות של הלהקה ואיך הוא רואה אותו משתלב (ממש ראיון כניסה לתפקיד). משם הם טסו יחד לאולפן ההקלטות בלוס אנג'לס ובמשך מספר שבועות רצופים שון ו-Chris Fehn (החבר של שון לכלי ההקשה) עשו לו "קורס סילפנוט" מזורז, מנטורים קשוחים. הם עמדו מולו וצרחו עליו במשך שעות בכל יום, מנסים לאתגר אותו, להכניס אותו לטרוף, לגרום לו לצאת מאזור הנוחות שלו ולחדד את הכשרון ואת היכולות שלו. טיילור סיפר שרק בדיעבד הוא הבין שזה גם משהו שהם היו צריכים לעצמם, להתמודד עם העזיבה של חבר וקבלת חבר חדש. עדכון: הלהקה נפרדה מ-Jay Weinberg בנובמבר 2023. באפריל 2024 אישרה את הצטרפותו של Eloy Casagrande לתפקיד המתופף. אז עכשיו אין לכם הרבה ברירות, שימו אוזניות (כדי לא להפריע לשכנים) ותפציצו ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 17 לאוקטובר 2000, שחרר הגיטריסט Tony Iommi את אלבום הסולו הראשון שלו שנקרא בפשטות - "Iommi". זה אלבום שכולל נבחרת "All Star" של זמרים ומוזיקאים כמו: Ozzy Osbourne, Henry Rollins, Dave Grohl, Phil Anselmo, Bill Ward, Billy Idol, Billy Corgan, Skin, Brian May, Matt Cameron, Serj Tankian ועוד. לטוני איומי לקחו כמעט 5 שנים ליצור את האלבום. הוא החל בתהליך הכתיבה מיד לאחר שחרורו של האלבום "Forbidden" של "Black Sabbath" בשנת 1995, כאשר ההקלטות הראשונות בוצעו החל בשנת 1996. יאמר לזכותו של איומי שהוא הצליח להתאים את הסגנון של כל שיר ושיר באלבום לאומן שהתארח בו וזאת מבלי לאבד את הזהות ואת חותמת הצליל הכל-כך מזוהה איתו. כל אחד מעשרת השירים באלבום נכתב על-ידי איומי בשיתוף עם הזמר המבצע אותו. במהלך היצירה נכתבו שירים נוספים שלא מצאו את דרכם לאלבום. כך לדוגמא, איומי הקליט שלושה שירים יחד עם הזמר Phil Anselmo, אך רק אחד מהם - "Time is Mine" נכנס לאלבום, בעוד שהשיר "Inversion of the Saviours" ושיר נוסף נותרו מחוצה לו. כמו-כן, נכתבו שני שירים עם Billy Idol ושניים עם Billy Corgan, אך גם הפעם רק שיר אחד מכל זמר נכנס לאלבום. בנוסף הקליט איומי יחד עם Scooter Ward הפרונטמן של להקת "Cold" את השיר "Something Wicked This Way Comes", אשר לא נכנס לאלבום לבסוף. השיר "Who's Fooling Who" מפגיש שוב את Tony Iommi, Bill Ward ו-Ozzy Osbourne. הוא מגיע אחרי איחוד ההרכב המקורי והקלטת האולפן החדשה "Psycho Man" שנכללה ב-"Reunion" ב-1998. אחד משיתופי הפעולה המעניינים באלבום הזה הוא בשיר "Goodbye Lament", הכולל את Dave Grohl בשירה ובתופים ואת Brian May בגיטרה. מעין שילוב של מטאל, אנדסטריאל ופוסט גראנג'. שירים נוספים הראויים לציון הם: "Black Oblivion" יחד עם Billy Corgan בשירה, גיטרה ובס, "Patterns" עם Serj Tankian בשירה, "Laughing Man (In the Devil Mask)" עם Henry Rollins ועוד... הואיל והאלבום לא מצוי באפליקציות הסטרימינג למיניהן, ערכנו עבורכם פלייליסט ב- Youtube "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

ב-17 באוקטובר 2008 יצא באירופה "Black Ice" של להקת "AC/DC", לקראת ההפצה הבינלאומית ב-20 באוקטובר. שמונה שנים אחרי "Stiff Upper Lip", הריף הראשון של "Rock N Roll Train" נשמע כמו דלת ברזל שנפתחת מחדש. מאחוריה חיכו אותן שתי גיטרות, אותו תיפוף חסכוני ואותה צרידות שאי אפשר לטעות בה, אבל הפעם גם רעב שאפשר ממש להרגיש בין האקורדים. "Black Ice" החזיר את הלהקה אל מרכז הבמה עם שירים חדשים שהיו מסוגלים לעמוד לצד הקלאסיקות שלה, ובדיעבד הפך גם לפרק האחרון שבו נשמעת באלבום אולפן גיטרת הקצב של Malcolm Young. כשהלהקה נכנסה לאולפני "The Warehouse" בוונקובר באביב 2008, היה מאחוריה פרק זמן ארוך ללא אלבום חדש, אך לא החלפת זהות. Angus Young ומלקולם המשיכו לפתח רעיונות, וההרכב כלל את Brian Johnson בשירה, Cliff Williams בבס ו-Phil Rudd בתופים. החיבור ביניהם הוא לב הסיפור: בעוד אנגוס מושך את העין והאוזן, מלקולם מעניק לכל אקורד משקל, וקליף ופיל קובעים בדיוק כמה מרחב יישאר מסביבו. כאן, יותר מבלא מעט אלבומי רוק עמוסים, אפשר לשמוע כמה כוח נוצר דווקא ממה שהנגנים בוחרים להשאיר בחוץ. לתפקיד המפיק נכנס Brendan O'Brien, שעזר לכוון את הלהקה מחדש אל הפזמונים והמלודיות הגדולות. כל 15 השירים נושאים קרדיט כתיבה של האחים יאנג. לצד מהנדס ההקלטות והמיקס Mike Fraser, אובריאן העניק לגיטרות בהירות מבלי להחליק את החספוס שלהן. בהשוואה לאופי הבלוזי והמשוחרר של "Stiff Upper Lip", כאן המוזיקה מכוונת יותר אל הקהל שבקצה האצטדיון. הפזמונים פתוחים, קולות הרקע נוכחים, וכל ריף יודע לאן הוא רוצה להגיע. את השינוי החשוב ביותר שומעים אצל בריאן ג'ונסון. אובריאן עודד אותו להשתמש גם בגוונים המלודיים והנשמתיים של קולו, במקום לדחוף כל משפט אל קצה הצרחה. התוצאה היא אחת מההופעות הקוליות הטובות שלו בתקופה המאוחרת של הלהקה. הצרידות עדיין חורכת, אבל מתחתיה יש יותר תנועה, יותר משחק ויותר אישיות. הוא נשמע כמי שנהנה לשיר את השירים האלה, וההנאה הזאת מדבקת. השיר "Rock N Roll Train" פותח בריף שכל חלקיו יושבים במקום עוד לפני שהתופים נכנסים. הגיטרה של אנגוס חותכת מלמעלה, מלקולם מחזיק את "המסילה", ובריאן נכנס עם החוצפה המוכרת. הטקסט מתגלגל בין משיכה, סכנה ורכבת שיוצאת משליטה, אבל הפזמון הוא האירוע האמיתי. הקריאה והתשובה של קולות הרקע הופכות את השיר מיד למשהו שרוצים לצעוק עם עוד אלפי אנשים. הוא לא זקוק לפתיחה ארוכה או להסבר. בתוך ארבע דקות הלהקה מחדשת את החוזה שלה עם הקהל. במעבר אל "Skies on Fire" הקצב נעשה כבד ורחב יותר, והדימויים הבוערים מקבלים גיבוי בהגשה מחוספסת. אחריו מגיע "Big Jack", עם גיבור גדול מהחיים, רמיזות מיניות והומור של חדר הלבשה. זה בדיוק סוג החומר שעלול להישמע מאולץ בידיים אחרות, אבל כאן קולות הרקע והסווינג של הגיטרות הופכים אותו למסיבת רוקנ'רול משכנעת. פיל לא מנסה לנצח את הגיטרות, הוא נותן להן משהו יציב להתרסק עליו. השיר "Anything Goes" הוא ההפתעה המחויכת של האלבום. מתחת לסאונד המוכר מסתתרת מלודיה כמעט פופית, עם קלילות שמזכירה עד כמה הלהקה הזאת יודעת לכתוב שיר קליט. הריף קופץ במקום לדרוס, ובריאן רוכב עליו בחופשיות. גם כאן המילים משאירות את הרומנטיקה בצד הפרוע והלא מחייב שלה, אבל מה שנשאר איתנו הוא הפזמון והתחושה שהלהקה פתחה חלון בחדר מלא מגברים. זה שיר שמרחיב את טווח הצבעים בלי לפרק אף קיר. לעומתו, השיר "War Machine" נכנס כמו כלי כבד שעולה על הכביש. ריף נמוך ומאיים, בס שמוסיף מסה ותיפוף מדוד יוצרים כוח שמתקדם בלי להזדרז. הדימויים הצבאיים מעניקים לטקסט נוכחות אפלה יותר, גם אם הלהקה אינה מפתחת כאן אמירה פוליטית מורכבת. בריאן מתפקד כמפקד הטקס, והפזמון נשמע כמו פקודה. בהמשך, השירים "Smash N Grab", "Spoilin' for a Fight" ו-"Wheels" מחזירים אותנו אל הרחוב. חטיפה, התגרות, תנועה ויצרים. הראשון נהנה מפזמון מרווח, השני מהגישה התוקפנית, והשלישי מהדחיפה הקדימה. לעומת זאת, "Decibel" מוריד מעט את הלחץ לטובת גרוב שמתנדנד על הציר שלו, ו-"She Likes Rock N Roll" ממשיך לחגוג את החיבור שבין תשוקה למוזיקה. יש כאן נגינה נהדרת, אך גם תחושה שחלק מהשירים מסתפקים בכך שהם נשמעים בדיוק כפי שאנחנו מצפים. דווקא השיר "Stormy May Day" שובר את הרצף באחת הבחירות המוצלחות באלבום. גיטרת הסלייד של אנגוס. הצליל המחליק מוסיף לכלוך בלוזי ואווירה מאיימת, שמתאימה לדימויי הסערה והמצוקה. בתוך אלבום הנשען על מתקפה מדויקת של אקורדים, התנועה הזאת על המיתרים מרגישה כמעט לא יציבה. היא מזכירה ששורשי הלהקה עמוקים בבלוז, ושדי בשינוי קטן במרקם כדי להפוך שיר קצר לאחד הרגעים הזכירים ביותר כאן. בשיר "Money Made" הגיטרות מתפתלות סביב גרוב עיקש, בזמן שהמילים מפנות מבט אל התאווה לכסף. אחריו מגיע "Rock N Roll Dream", אחד הקטעים המעניינים באלבום, שמתחיל באווירה מאופקת ומפנה מקום לצד פגיע יותר בקולו של בריאן. אפשר לשמוע בו חרדה מפני נפילה ואובדן אחיזה, לצד הרצון להמשיך לחיות את החלום. בישורת האחרונה, השיר "Rocking All the Way" מחזיר את השובבות והבוגי, ושיר הנושא "Black Ice" סוגר את האלבום בריף מתפתל ותחושה של סכנה מתחת לרגליים. השם מתייחס לקרח שקוף שקשה להבחין בו על הכביש, ודימוי ההחלקה מתאים יפה לגרוב. קשוח מבחוץ, מעט ערמומי בתנועה שלו. הסיום מחזיר אותנו אל ההנאה הבסיסית שבחיבור בין שתי הגיטרות, בלי לנסות להפוך את הפרידה לאירוע חגיגי. ועדיין, 55 דקות ו-15 שירים הן מנה גדולה ללהקה שהכוח שלה תלוי בריכוז. לא כל רצועה כאן מחזיקה פזמון ברמה של שיר הפתיחה, ובכמה מקומות ההיכרות עם הנוסחה הופכת למשהו צפוי מדי. עריכה קשוחה יותר הייתה יכולה להפוך אלבום טוב מאוד לאלבום מהודק וחד יותר. מצד שני, הגיוון בצליל הגיטרות והעבודה עם בריאן מעניקים להאזנה מספיק אוויר כדי שלא תהפוך לתרגיל ממושך בנוסטלגיה. הקהל חיכה, והתגובה הייתה עצומה. האלבום הגיע למקום הראשון ב-29 מדינות, ובשבוע הראשון בארצות הברית נמכרו כ-784 אלף עותקים. שם הוא שווק בבלעדיות דרך "Walmart", "Sam's Club" ואתר הלהקה, בשעה שההרכב עדיין התנגד למכירת שירים בודדים ב-"iTunes". הבחירה להגן על האלבום כיחידה שלמה קיבלה כאן גיבוי מסחרי מרשים. ב-2010 זכה "War Machine" בפרס גראמי לביצוע ההארד רוק הטוב ביותר, הזכייה הראשונה של הלהקה בפרס. סיבוב ההופעות הענק הביא לבמה קטר שהמחיש את "Rock N Roll Train", וההופעות בבואנוס איירס תועדו בהמשך ב-"Live at River Plate". על עטיפת האלבום, שעיצב Joshua Marc Levy, הלוגו האדום ניצב בתוך סבך עיטורים כהה. זו עטיפה עסוקה יחסית למוזיקה הישירה שבתוכה, אבל הניגוד בין האדום לשחור מעניק לקאמבק הזה נוכחות שקשה לפספס. במבט לאחור, הידיעה שזהו אלבום האולפן האחרון שבו ניגן מלקולם מוסיפה לכל חבטת אקורד משקל אחר. בזמן אמת זה היה רגע של חזרה לחיים. היום זו גם הזדמנות לשמוע פעם נוספת עד כמה הוא היה חיוני למכונה הזאת. "Black Ice" אינו אחיד בעוצמתו, אבל בשיאיו הוא מציע שירים ראויים להמשך הדרך וביצוע מלא חיים. אחרי שמונה שנות המתנה, הרכבת הזאת בהחלט הייתה שווה כרטיס. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 17.10.2005 לפני אלבומם השמיני "Songs of Faith and Devotion" הודה Martin Gore, ש-"Violator" היה האלבום האחרון שחברי הלהקה נהנו ליצור יחד. עם ההצלחה הם הפכו ללהקת אצטדיונים, וככל שהם היו רחוקים יותר על הבמה, המרחק לא הצטמצם גם בעבודה באולפן. הנדידה של Dave Gahan לארה"ב, ההתמכרויות שלו, העובדה שהוא ריחף בין חיים למוות, שינו אצלו משהו. גם גור סבל מאלכוהוליזם, ו-Andrew Fletcher נאבק בחרדה המשתקת. בשנת 1993, גאהן לקה בהתקף לב (קשור לסמים), גור חווה לפחות שלושה התקפים בעקבות לחץ, ופלטשר לקח מספר חופשות מהלהקה כדי לטפל בבריאותו הנפשית. בשנת 1995, אותה שנה בה גאהן ניסה להתאבד, Alan Wilder עזב את הלהקה, ו"דפש מוד" היתה קרובה להרגיש את הסוף. רק שאז שנות התשעים באו לקיצם, גאהן התנקה מסמים, והפך לבנאדם אחר, נקי יותר, שפוי, וחי את הכאן והעכשיו, לפתע הוא הבין שגם הוא מסוגל לכתוב שירים, ובתחילת קיץ 2003 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "Paper Monsters". למרטין גור לעומת גאהן, תהליך ההתאוששות היה איטי יותר, ובתווך אלבומם העשירי "Exciter" היה חצי צעד אחורה מהסאונד שאפיין אותם עד אז, ועורר תגובות מעורבות. אף שהגיע לעשירייה הראשונה בבריטניה ובארצות הברית, "Exciter" היה הצליל של להקה שזקוקה נואשות להפסקה. כאמור, בזמן ההפסקה גאהן הוציא אלבום, ובאפריל 2003 מרטין גור הוציא את אלבום הסולו המלא הראשון שלו, "Counterfeit²", לאחר המיני-אלבום "Counterfeit" מ-1989. אם זה לא הספיק, בסדרת ראיונות בשנת 2004, נראה היה שגאהן לועג לאנדי פלטשר בנוגע לחוסר המוזיקליות שלו, ואמר למראיין אחד שהלהקה "לא עובדת יותר, ממש כמו הסמים". בינתיים, בראיון ב "רולינג סטון", נראה היה שהוא שולח אולטימטום למרטין גור: "אלא אם כן הוא פתוח לכך שגם אני, וגם הוא נבוא לאולפן עם חבורה של שירים ונתמוך אחד בשני, אני לא רואה טעם להמשיך ולהוציא עוד אלבום של דפש מוד, אתם יודעים מה? בשלב הזה, לא ממש אכפת לי". גאהן היה להוט לקבל דריסת רגל בכתיבת המילים, חלק שהיה בשליטתו הכמעט מוחלטת של מרטין גור. בינתיים, גור הכחיש את הטענות שהוא היה סוג של "דיקטטור טוטליטרי" והודה, בעצב מסוים, כי "דייב לא מדבר איתי, במקום זה הוא מדבר עם התקשורת". היתה זו אם כן הפתעה כשלבסוף השלישייה התאחדה בסוף 2004, עם הסכם שגאהן יתרום לכתיבת השירים באלבום הבא. "השירים של דייב ממש טובים עכשיו", אמר פלטשר ספק כדי לפייס את גאהן, בכל מקרה, אם המעריצים חששו שזה הסוף, בתחילת 2005 זה כבר היה ברור, "דפש מוד" בדרך לאלבומה האחד עשר, "Playing the Angel", שיצא ב-17.10.2005. ההקלטות החלו בתחילת 2005 באולפני "Sound Design" בסנטה ברברה, כאשר בן הילייר ("Blur - Think Tank", "Echobelly - People Are Expensive", "Elbow - Cast Of Thousands") מונה כמפיק. שלא כמו מארק בל המפיק של "Exciter", הילייר לא היה חובב טכנולוגיה והיה להוט ליצור אלבום בעל צליל אורגני יותר. "Exciter נעשה על סדרה של מחשבים ניידים, רציתי שיהיה אלמנט אנושי כמו בהופעה חיה, זו הסיבה שהשתמשנו בהרבה כלים אנלוגים", אמר הילייר, והוסיף, "אני אוהב לראות קצת הומניזם במוזיקה, ואנשים מתייחסים לכך בצורה חזקה יותר, זה היה הדבר שחשבתי שחסר באלבום הקודם." שלושה שירים באלבום נכתבו על ידי דייב גאהן (ביחד עם כריסטיאן איגנר ואנדרו פילפוט), מה שהופך את האלבום לראשון שבו גאהן שותף בכתיבת השירים (להוציא את קריירת הסולו שלו). זה היה גם האלבום הראשון מאז "Some Great Reward" שיצא ב-1984 בו לא כל השירים נכתבו על ידי מרטין גור. מבחינה לירית, חלק מהנושאים המופיעים לעתים קרובות הם אמונה, חטא, כאב וסבל. גור אמר שהשיר "John The Revelator" מדבר על אמונה אך טוען ש"הוא גם מגנה את האמונה באל שמעניש ומגנה". השיר מבוסס על שיר עם משנות ה-30 בעל אותו שם. מרטין גור אמר בראיון למגזין צרפתי שהשיר "מדבר על אמונה באלוהים, לא משנה מה. הוא גם מגנה את האמונה באל שמעניש ומגנה. ב'ספר ההתגלות', יוחנן מתאר את חזיונותיו של שבעת המלאכים הללו היורדים, תוקעים בשבע חצוצרותיהם וגורמים למגפות ושיטפונות שמשמידים בהדרגה חלק גדול מהאנושות. רק המאמינים האמיתיים נותרו. אני לא מאמין בכל זה". ביטל מרטין גור. גאהן הסביר שמקור השיר "Suffer Well" קשור לרגע שבו חבר שלו אמר לו "לסבול היטב" (כנראה בתקופתו כמכור לחומרים בשנות ה-90) ולמשפט שנשאר עם גאהן. "זה משהו שנאמר לי לפני זמן רב, שלא הבנתי. בחור שישב איתי והיה לו הרבה יותר ניסיון בחיים אמר, 'אתה יודע, דיוויד, תסבול היטב.'" וחשבתי, 'על מה לעזאזל אתה מדבר? אבל אז הבנתי, מה שהוא באמת אמר תסבול היטב, ואם תסבול מספיק טוב, תוכל להמשיך הלאה". נושא נוסף עליו כתב גור היה גירושיו מאשתו. השיר "Precious" נכתב על האופן שבו ילדיו של גור התמודדו עם גירושי הוריהם. השיר הוא מסר לילדיו של גור, שהיו מודעים לגירושין, וגור הרגיש אשם על כך שהיו צריכים להיות עדים לתהליך. גור, שמבין את מצבם ה"שברירי", מביע את אהדתו כלפיהם אך גם מזכיר ש"דברים נשברים" ואומר להם לשמור על אמונה בהוריהם. למרות שזהו שיר אישי מאוד עבור מרטין גור, הוא הושר על ידי הסולן הראשי שלהם, דייב גאהן, וזה היה נוהל סטנדרטי עבור הלהקה. הסינגל השני "A Pain That I'm Used To" הוא אחד משירי דפש מוד הבודדים הכוללים בס אמיתי, אותו מנגן כאן אנדי פלטשר. מרטין גור התייחס לקושי: "הבס האנלוגי בפתיח היה אחד הדברים הכי קשים לתקן." האלבום נחתם עם "The Darkest Star" שמתוכו מופיעה השורה שהפכה לשמו של האלבום 'Playing The Angel'. עטיפת האלבום היא תמונה בשחור-לבן, בגוון ספיה, של ציפור מסוגננת עם כנפיים פרושות, המזכירה את עטיפת השיר "Personal Jesus" של הלהקה, ועוצבה על ידי אנטון קורביין. העטיפה האחורית כוללת את המשפט "Pain and suffering in various tempos", כלומר "כאב וסבל במקצבים שונים". הדימויים והכותרת משקפים ככל הנראה את נושאי האלבום של מאבק אישי ובגרות רגשית, בהשפעת חוויותיו האישיות של מרטין גור באותה תקופה. האלבום הגיע למקומות 6 ו-7 במצעדי האלבומים בבריטניה ובארצות הברית (בהתאמה). נ.ב. סיבוב ההופעות לאלבום התחיל ב-28 באוקטובר 2005 בניו יורק, והסתיים ב-1 באוגוסט 2006 באתונה, יוון. ההופעה האחרונה של הסיבוב הייתה אמורה להתקיים ב-3 באוגוסט בפארק הירקון בישראל, אך עקב מלחמת לבנון השניה, סירב הצוות הטכני של המופע להגיע וגרם לביטול המופע. ההודעה על ביטול הגיעה יומיים בלבד לפניו. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 17 לאוקטובר 1977 שחררה "Lynyrd Skynyrd" את אלבום האולפן החמישי שלה "Street Survivors". זה האלבום שהיה אמור להפוך את הלהקה הזאת לגדולה, אפילו יותר ממה שכבר היתה. שנה לפני צאת האלבום הלהקה מכניסה לשורותיה את הגיטריסט Steve Gaines, אשר גם השתתף בכתיבת חומרים ובשירה. היא מחדדת את הסאונד שלה, ממרקת את החומרים המוזיקליים ומצליחה להוציא תחת ידה את היצירה שאמורה לפרוץ את תקרת הזכוכית שריחפה מעליה. אך באופן מאוד מצער ובעיתוי מצמרר, שלושה ימים בלבד לאחר הוצאת האלבום, ב- 20/10/1977, מתרסק המטוס שהחכירה הלהקה וגודע באחת את הקריירה המוזיקלית שלה בעודה בשיאה. הדבר קרה במהלך סיבוב ההופעות הגרנדיוזי אשר תוכנן לקידום האלבום, ליתר דיוק בסיום ההופעה החמישית בסיבוב, כשהמטוס ועליו חברי הלהקה בדרכו מ- "Greenville" בדרום קרולינה ל- "Baton Rouge" בלואיזינה. הזמר Ronnie Van Zant, הגיטריסט המוביל Steve Gaines ואחותו זמרת הרקע Cassie Gaines נהרגים במקום, בעוד יתר חברי הלהקה סובלים מפציעות קשות. אפו של הקלידן Billy Powell כמעט נתלש מהפנים, הגיטריסט Gary Rossington שבר את רגלו במספר מקומות, הגיטריסט Allen Collins נפגע קשות בידו ושבר חוליה בצוואר, הבסיסט Leon Wilkeson שבר שש צלעות, אחת מהן חוררה לו את הריאה ובנוסף הוא חווה שברים בידיו וברגליו. המתופף Artimus Pyle, שסבל מצלעות שבורות, הצליח להיחלץ מההריסות ולצאת להזעיק עזרה. פייל סיפר מאוחר יותר שחוואי ירה לעברו ופגע בכתפו, אך החוואי חלק על גרסתו. לכן מדובר בעדותו של פייל ולא בעובדה שהוכחה. התאונה נגרמה לאחר שלמטוס פשוט נגמר הדלק. מתברר שהטייסים לא חישבו את כמות הדלק הנדרשת להם כדי להגיע ליעד. אך בכך לא נגמרות העובדות המטרידות של התאונה המחרידה. מסתבר שהנהלת להקת "Aerosmith" התעניינה בהחכרת אותו מטוס מסוג "Convair CV-240" עבור הלהקה, אך לאחר שנבדק על-ידם הוחלט שהוא אינו מתאים בשל מצב תחזוקתי ירוד. מה שחיזק את החלטת חברי הנהלת הלהקה שלא להחכיר את אותו מטוס היתה העובדה שהם ראו את הטייס וטייס המשנה מעבירים ביניהם בקבוק ג'ק דניאלס במהלך הבדיקה. עובדה מטרידה נוספת הייתה שרק 48 שעות קודם לכן, במהלך טיסה של הלהקה עם אותו מטוס מההופעה שנערכה ב- "Lakeland" פלורידה אל "Greenville" בדרום קרולינה, חזו חלק מחברי הלהקה בניצוצות יוצאים מהמנוע הימני של המטוס. חברי הלהקה סירבו להמשיך את סיבוב ההופעות עם אותו מטוס וזמרת הרקע Cassie Gaines אפילו אמרה שכבר מצאה לעצמה טיסה פרטית חלופית, אך הזמר Ronnie Van Zant לחץ על כולם לעלות לטיסה הגורלית, מתוך חשש לביטול הופעות. חברי הלהקה הניצולים ציינו מאוחר יותר שרוני נשמע אומר לקאסי גיינז לפני עלייתה למטוס: "If your time is up, your time is up". באופן מצמרר, אחד מהשירים הגדולים מהאלבום "That Smell", כולל את המשפט: "The smell of death surrounds you!" השיר נכתב על-ידי הזמר Ronnie Van Zant והגיטריסט Allen Collins על הגיטריסט Gary Rossington ועל בעיות השתיה והסמים שלו. רוסינגטון רכש מכונית חדשה מסוג "Ford Torino", השתכר, התנגש בעץ ואחר כך בבית. התאונה גרמה לפציעה שעכבה את סיבוב ההופעות של הלהקה ומכאן השיר. כמו-כן, בעטיפה המקורית של האלבום נראית הלהקה מוקפת באש, כאשר פניו של Steve Gaines מכוסות באופן חלקי על-ידי להבות. לאחר מותו של גיינס ולאור בקשתה של אשתו Teresa Gaines, החליטה חברת התקליטים MCA להחליף את עטיפת האלבום בתמונת הלהקה על רקע שחור. שנים לאחר מכן בהוצאות המחודשות של האלבום הוחזרה העטיפה המקורית. עטיפת האלבום יחד עם השם "Street Survivors" יצרה תיאוריית קונספירציה לפיה כל מי שהאש לא נוגעת בו "ניצל" מההתרסקות, אך עיון מדוקדק בעטיפה מלמד שבעיקרון האש נוגעת בכל חברי הלהקה בצורה כזו או אחרת. האלבום "Street Survivors" הפך לאחד מאלבומיה המזוהים ביותר של הלהקה והוא כולל שירים קלאסיים כמו "What's Your Name" המבוסס על מקרה אמיתי בו חברי הלהקה סולקו מבאר לאחר שהיו מעורבים בקטטה ו- "You Got That Right" שכתבו גיינס וואן זאנט, אשר גם חולקים את השירה, שניהם כאמור הלכו לעולמם בהתרסקות המטוס. זה היה אלבום האולפן האחרון של ההרכב המקורי. הלהקה התאחדה לסיבוב מחווה ב-1987, עם Johnny Van Zant בשירה וחזרתו של Ed King לגיטרה, והוציאה את אלבום האולפן הבא, "Lynyrd Skynyrd 1991", ארבע-עשרה שנים אחרי "Street Survivors". סיפורו של האלבום ושל האסון זכה אפילו לגירסה הוליוודית בסרט שוחרר לאקרנים בשנת 2020 ונושא את שם האלבום. המתופף Artimus Pyle נתן עדות ישירה על מה שהתרחש באותו יום גורלי ומאפשר לנו לחוות מקרוב את הנסיבות שהביאו לאחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה. צפו בטריילר כאן: להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!