כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 06.06.1978 בני אדם רבים חשים רגש למכונית שלהם, ככל שהיא ברשותם זמן רב יותר כך מצטברות להן החוויות, וגדל ערכה הסנטימנטלי, ישנם אנשים שאפשר לתהות על קנקנם לפי סוג המכונית שיש ברשותם. אין זה המקרה של להקת "The Cars" להקה שבחרה את שמה כשם כללי שלא מזוהה עם תקופה או סגנון מוזיקלי מסוים, כך גם היה גורלו של אלבום הבכורה המגוון מוזיקלית שלה שיצא ב- 06.06.1978. "הקארז" הם: ריק אוקייסיק (שירה וגיטרה), בנג'מין אורז'צ'ובסקי (שירה, וגיטרה בס), גרג הוקס (קלידים, סקסופון, קולות רקע), אליוט איסטון (גיטרה, קולות רקע), ודיויד רובינסון (תופים, כלי הקשה, קולות רקע). "הקארז" הוקמו בשנת 1976 בבוסטון, בשנת 1965 פגש ריק אוקייסיק בבנג'מין אור, זה קרה בקליבלנד כאשר אור הופיע עם להקתו דאז "Grasshoppers". אוקייסיק כיאה למשפחה ממוצא פולני זכר היטב את בנג'מין אור (אף הוא רבע פולני), וכעבור שלוש שנים הם התחברו מחדש בקולומבוס, אוהיו, החלו להופיע, והקימו יחד את להקתם הראשונה "ID Nirvana". לאחר שהופיעו בלהקות שונות בקולומבוס, ובאן ארבור, מישיגן, עברו אוקייסיק ואור לבוסטון בתחילת הסבנטיז כדי להקים את להקת "מילקווד", להקת פולק-רוק בסגנון "CSN". הם הספיקו להוציא אלבום אחד יחד עם הקלידן גרג הוקס חברם ללהקת "הקארז" לעתיד, לפני שפירקו את הלהקה, אך השלד של השלישיה (אוקייסיק/אור/הוקס) המשיך לנגן יחד גם בפרוייקט הבא שלהם שנקרא "Richard and the Rabbits". אוקייסיק ואור הופיעו במקביל גם כצמד אקוסטי, חלק מהשירים שהם ניגנו יהפכו בעתיד לשירים המוקדמים של "The Cars". בהמשך חברו אוקייסיק ואור לגיטריסט אליוט איסטון בלהקת "Cap'n Swing" שניגנה רוק סטייל להקת "Television". התקליטן מאקסן סארטורי ששמע דמו שלהם החל לנגן אותם בתחנת הרדיו WBCN בבוסטון אך חברות התקליטים עדיין סירבו להחתים אותם. לאחר שהחליפו את המתופף, ושינו את שמם "לקארז", הוציאו דמו בן תשעה שירים שמתוכו התנגן היטב בתחנות הרדיו "Just What I Needed" ואכן זה מה שהם היו צריכים, וחברות התקליטים אלקטרה, ואריסטה הציעו להחתים אותם כאשר "הקארז" מעדיפים בסוף את אלקטרה בשל העדר אומני ניו וייב חתומים בחברה שנתנה להם חוזה יותר נוח. בפברואר 1978 נכנסו "הקארז" להקלטות אלבום הבכורה, אלבום המשלב פאוור-פופ, ניו וייב, ורוק משולב עם Pאנק, נתון שהיה חריג לאותה התקופה כאשר רוק ומוזיקה אלקטרונית פחות הלכו ביחד. תוסיפו לזה את הכתיבה המיוחדת של מנהיג הלהקה ריק אוקייסיק ששר מילים מלאות סרקזם ואירוניה שמודעת לעצמה. בשל ההערכה של הלהקה לציוד חדש זכו "הקארז" לנסות כמות גדולה של כלי נגינה טכנולוגים חדשים מהחנויות. האלבום נפתח עם "Good Times Roll" שנותן פרשנות סרקסטית על התקופות הטובות במוזיקת הרוק. על הסינגל הבולט "My Best Friends Girl" נכתב שריק אוקייסיק כתב מחווייה אישית אבל הוא הכחיש והסביר "שום דבר בשיר הזה לא קרה לי אישית, כתבתי על ארוע שיכול לקרות לכל אחד, גניבת החברה ע"י החבר הכי טוב שלך". אוקייסיק מרבה לכתוב על יחסים כל פעם מזוית טיפה שונה, פעם מנקודת המבט של היחסים האינטימיים, ופעם ממבטו של גבר שאין לו אף אחת, אז הוא יחיה אם זו שפוגעת בו העיקר שתהיה מישהי לצידו. השיר הנועל "All Mixed Up" מגיע מנקודת מבטו של ריק אוקייסיק על יחסיו עם הדוגמנית התורנית, והדרדרות היחסים עקב עבודת הדוגמנות השוחקת והרגשת ההזנחה החוזרת שהוא חווה פעם אחר פעם. אלבום הבכורה של "הקארז" הפך לאחד מרבי המכר של הסבנטיז עם מכירות של למעלה מ 6 מיליון עותקים ברחבי העולם. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 6 ליוני, 1986 בארה"ב וב- 9 ליוני בבריטניה "Genesis" הוציאה את אלבומה ה- 13 "Invisible Touch". אין זה מפתיע שדווקא האלבום "Invisible Touch", אשר נבנה כולו מאלתורים וג'אם סשנים באולפן, הוא האלבום הכי מצליח של הלהקה שגם מהווה רגע מכונן בז'אנר הפופ-רוק של שנות ה-80. הוא עמוס בלחנים קליטים, רווי בהפקה מלוטשת ושופע סינגלים מצליחים שהגיעו לראש מצעדי הפזמונים. לאחר הפסקה קלה שנטלה הלהקה עם סיום סיבוב ההופעות שליווה את אלבומם המצליח "Genesis" משנת 1983, חזרו Phil Collins, Tony Banks ו- Mike Rutherford לשתף פעולה בלהקת "Genesis". קודם לכן, הם התנסו בקריירות הסולו שלהם, רות'רפורד הקים את "Mike + The Mechanics" וזכה להצלחה עם אלבום הבכורה שלה, בנקס הוציא את "Soundtracks", וקולינס הוציא את אלבום הסולו השלישי שלו "No Jacket Required". הפרויקטים הצדדיים הללו של כל אחד מחברי הלהקה, השפיעו באופן מהותי על נקודות המבט המוזיקליות שלהם, בבואם לכתוב את החומרים לאלבום, במיוחד "No Jacket Required" של קולינס, שהשפיע על המעבר של הלהקה למוזיקה קליטה וידידותית לרדיו, אפילו יעוד יותר מהאלבום הקודם. כשהשלישייה התכנסה שוב באולפן הפרטי שלהם, "The Farm" בסארי, הם הגיעו ללא חומר כתוב מראש. במקום זאת, הם הסתמכו על ג'אם סשנים ארוכים, וחילצו רעיונות מוזיקליים במהלך הנגינה הספונטנית שלהם באולפן. כמו באלבומם הקודם, "Invisible Touch" נבנה מאפס - הוא הוקלט בין אוקטובר 1985 לפברואר 1986. במהלך העבודה על האלבום הצליחה הלהקה ללכוד את הרגעים הכי טובים מתוך האלתורים שלהם, באמצעות דגימות (בינהם עם ה-E-mu Emulator של בנקס, שאיפשר 17 שניות בלבד של זמן הקלטה). לפני שהדגימות הללו הפכו לשירים מלאים, הוסיף כל אחד מחברי הלהקה מילים לשירים, מה שהעניק לאלבום ליריקה מגוונת שהשתלבה יפה בתוך המסגרת המוזיקלית המגובשת. האלבום הזה הוא סינתזה של הפקה חדשנית משנות ה-80, כתיבה מלודית של שירי פופ הבנויה בעיקר על כלי נגינה אלקטרוניים וטכניקות אולפן דיגיטליות. התיפוף של Phil Collins - הן על הסט האקוסטי והן על הסט האלקטרוני של סימונס - מספק לאלבום את צליל ה "Gate Reverb" המוכר שהוא התפרסם כחלוץ בו. ארסנל הסינתיסייזרים ומרקמי הסימפולים של Tony Banks שולטים ביד רמה בעיבוד ובהפקה, בעוד ש- Mike Rutherford לוקח כאן צד מינימליסטי יותר בנגינת הגיטרה, תוך שהוא מקפיד על קווי בס מלודיים יותר. מכונות התופים Roland TR-727 ו- Roland Pad-8 וכלי ההקשה של Phil Collins הוסיפו נופך לטיני משהו למספר שירים, ותרמו לגרוב האלקטרוני ההדוק של האלבום. למרות היותם קליטים ותמציתיים יותר מהיצירות האפיות הקודמות של הלהקה, עדיין הצליחו חברי "ג'נסיס" להכניס לאלבום הזה שירים עם רגעים מורכבים יותר. האלבום נפתח בשיר הנושא "Invisible Touch" שנולד באופן ספונטני במהלך העבודה על הקטע "The Last Domino" - החלק השני של השיר "Domino". כאשר Rutherford החל לנגן ריף עם אפקט אקו, Collins החל לשיר את המלודיה הכל-כך אייקונית וכך נולד השיר שנכתב בהשראת אשתו הראשונה של קולינס, עם המילים שמדברות על מערכות יחסים שאי אפשר לעמוד בפניהן, אך הן עדיין מזיקות. מבחינת סאונד, השיר מונע על ידי שטיחי הסינתיסייזרים של Banks ועל המקצבים החדים של Collins. פשוט שיר פופ מושלם, שהפך ללהיט היחיד של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. אחריו מגיע "Tonight, Tonight, Tonight" – אחת הרצועות האפלות והאטמוספריות ביותר באלבום. השם המקורי "Monkey/Zulu" מרמז על הדרך בה השיר נולד. הוא התפתח מאלתורים של Banks על הקלידים, אשר נשענו על גבי הגרוב הכל-כך היפנוטי של השיר. ההגשה הקולית העזה של Collins והמילים על התמכרות, נפרשים על פני שטיחי הסינתיסייזרים. במהלך השיר מגיע קטע אינסטרומנטלי מהפנט שמנסה להתכתב עם "Genesis" הישנה יותר של הפרוג, רק במעטפת אייטיזית. הקטע השלישי "Land of Confusion" הוא המנון פוליטי נושך וקצב עם ביצוע ווקאלי מושלם של קולינס. Rutherford כתב את מילות השיר כמחאה פוליטית, כפי שגם מעיד הקליפ המונפש שלו (בהשתתפות בובות מ- Spitting Image). זה אחד הלהיטים הגדולים מתוך האלבום אשר גם זכה לגירסת כיסוי מעניינת של להקת "Disturbed". משם אנחנו מגיעים לבלדה הראשונה של האלבום "In Too Deep", אשר נכתבה במקור לסרט "מונה ליזה". Phil Collins כתב את הפזמון בסידני בזמן סיבוב הופעות במסגרת קריירת הסולו שלו, ולאחר מכן הוסיפה את מילות הבתים במהלך ההקלטות. פסנתר עדין וגיטרה מאופקת תומכות באחת מהביצועים הווקאליים העדינים והיפים ביותר של Collins. אחריו מגיע "Anything She Does" – בהשראת תמונות של דוגמניות פינ-אפ שהלהקה פיזרה בבדיחות הדעת ברחבי האולפן. זהו ללא ספק הרגע השובב ביותר של האלבום. בנקס השתמש כאן בסימפולים של כלי נשיפה (לא אלו לא היו ה- Phenix Horns למרות הסאונד), מה שנתן לשיר תחושה של קטע פופ- סול עוצמתי מקריירת הסולו של Phil Collins. הקטע "Domino" הוא אולי המורכב והמתקדם ביותר באלבום. זו סוויטה בת שני חלקים ("In the Glow of the Night" / "The Last Domino") שנמשכת על פני 11 דקות. Tony Banks כתב את המילים כביקורת על רשלנות פוליטית. למרות שהוא קבור מתחת לערמת הלהיטים הבלתי נתפסת שהאלבום הזה ייצר, "Domino" הוא אחד הקטעים המוזיקליים השאפתניים ביותר של "ג'נסיס" בשנות השמונים, הוא מלא בשינויים דינמיים ובמתח אפל. אין זה פלא ש- Mike Rutherford כינה אותו בזמנו כאחד הטובים ביותר של הלהקה. והנה אנחנו מגיעים לבלדה השניה של האלבום "Throwing It All Away". מעניין שהשיר שנבנה על ריף גיטרה עדין של Mike Rutherford, התחיל בכלל כיצירה כבדה יותר לפני שהפך לשיר אהבה עדין. אין לנו מושג מה הסיבה, אבל Phil Collins תיאר אותו כ"סמבה חד-תווית". האלבום נחתם עם "The Brazilian" – הקטע האינסטרומנטלי היחיד בו, אשר מונע על-ידי לופ הסאמפלים של Tony Banks (שהופעל באמצעות סכין שננעצה במקלדת!) ועל התכנות הניסיוני של Phil Collins של מערכת תופי הסימונס. השיר התחיל בכלל כ"ניסוי כלים" באולפן והוא מסיים את האלבום בנימה תוססת ומעניינת שניתן להגדיר כיצירת פרוג מעודכנת לתקופה. שלושה שירים נוספים הוקלטו במהלך הסשנים לאלבום - "Do the Neurotic", "Feeding the Fire" ו- "I'd Rather Be You". הם לא נכללו באלבום אך מאוחר יותר הופיעו כבי סיידים ובקופסאות "Genesis Archive 2" ו- "Genesis 1983–1998". האלבום "Invisible Touch" הפך לאלבום המצליח ביותר מבחינה מסחרית של "Genesis", כשהוא כובש את ראש המצעד הבריטי ומגיע למקום השלישי בארה"ב. הוא מכר למעלה מ-6 מיליון עותקים בארה"ב בלבד והפיק חמישה סינגלים מצליחים שהגיעו לטופ 5 בארה"ב - הישג שאף להקה זרה אחרת לא השיגה באותה תקופה. למרות הצלחתו, האלבום זכה לביקורות מעורבות, כאשר מבקרים שיבחו וביקרו את נטיותיו הפופיות הגלויות ואת הדמיון שלו לקריירת הסולו של קולינס. למרות זאת, "Invisible Touch" הוא לא רק הוכחה ניצחת של יכולת ההסתגלות הבלתי נתפסת של "Genesis" - אלא בית ספר לאומנות בכתיבה וביצוע של פופ אייטיזי. זה אלבום מלוטש וקליט שלוכד את רוח התקופה ואת הצליל של אמצע שנות השמונים, תוך הצגת הכימיה והאבולוציה המוזיקלית של השלישייה ומתן כבוד לשורשיהם הפרוגרסיביים. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 6 ביוני 1981 פורסם גיליון "Kerrang!" הראשון אי פעם. הגיטריסט Angus Young מלהקת "AC/DC" הופיע על השער. המגזין הוקם על ידי ג'וף ברטון, והוא פורסם לראשונה כמוסף חד פעמי בעיתון Sounds. המגזין נקרא על שם המילה שנובעת מהצליל שנשמע בעת השמעת אקורד חזק על גיטרה חשמלית עם דיסטורשן, המגזין בתחילה הוקדש ל- New Wave של ה- Heavy Metal הבריטי ועליית ה- Hard Rock. ⁣⁣⁣⁣ המגזין הושק על בסיס חודשי בשנת 1981, והחל להופיע על בסיס דו-שבועי מאוחר יותר, ובשנת 1987 זה עבר לבסיס שבועי. ⁣⁣ ⁣⁣⁣⁣ במהלך שנות השמונים ותחילת שנות התשעים העמיד המגזין על השער להקות מעולם Thrash Metal ו- Glam Metal (כמו "Mötley Crüe", "Slayer", "Bon Jovi", "Metallica", "Poison", "Venom") אך מאוחר יותר התעלם מהם כאשר סצינת הגראנג' ולהקות כמו Nirvana עלו לתהילה. לאחר מכן המגזין הפך להיות יותר "טרנדי" והעלה את הלהקות / ז'אנרים החמים ביותר בעמוד הראשון. להקות גדולות רבות מתחו ביקורת על כך שהמגזין מתעסק יותר בנושאים "צהובים" ולא מתמקד במוזיקה, אחת הביקורות המפורסמות הייתה של להקת "Guns N 'Roses" בשיר "Get In The Ring" "And that goes for all of you punks in the press That want to start shit by printin' lies instead of the things we said That means you andy secher at hit parader, circus magazine Mick wall at kerrang, bob guccione jr. at spin What you pissed off 'cause your dad gets more pussy than you? Fuck you! suck my fuckin' dick!" היום "Kerrang!" הוא יותר ממגזין מודפס... מאז 1993 קיים המגזין טקס פרסים שנתי לציון הלהקות המצליחות ביותר בעיני קוראיהם וזה הפך לאחד האירועים המוכרים ביותר בבריטניה. בשנת 2000 השיקה תחנת רדיו דיגיטלית, אתר האינטרנט של "Kerrang!" הושק בקיץ 2001. כמו כן בשנת 2001 הושקה ה- "Kerrnag! TV" כמו בתחנת הרדיו, ערוץ הטלוויזיה מתמקד בעיקר במיינסטרים של מוזיקת הרוק כמו גם להקות רוק קלאסיות. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אגדת הגיטרה Steve Vai חוגג היום יומהולדת ואנחנו כאן כדי לספר לכם עליו כמה עובדות: 1. הוא נולד בניו יורק ב- 6.6.1960 למשפחת מהגרים מאיטליה. 2. כשהיה בגיל 6 גילה את הגיטרה ולטענתו כבר אז ידע שהוא יהיה גיטריסט. 3. בגיל 13 הוא החל לקחת שיעורי גיטרה מגיטריסט וירטואוז אחר - Joe Satriani. כאן המקום לציין שבהמשך סטריאני יודה שהתלמיד התעלה על רבו... 4. במהלך לימודי התיכון הוא היה חבר במספר הרכבים צעירים וביניהם: "The Ohio Express", "Circus" ו- "Rayge". 5. ואי הושפע באותה תקופה מהגיטריסטים Jimmy Page, Brian May, Ritchie Blackmore, Jeff Beck, Jimi Hendrix, Allan Holdsworth ו- Al Di Meola . 6. בשנת 1978 הוא החל ללמוד במכללת "Berklee" למוזיקה. 7. באותה שנה וואי שלח ל- Frank Zappa תעתיק של יצרתו של זאפה "The "Black Page וכן הקלטה שלו ושל להקתו. זאפה שהתרשם מאוד מהיכולות של וואי שכר את שירותיו בכדי שייצור תעתיקים של יצירותיו. 8. בשנת 1980 ואי הצטרף ללהקתו של זאפה כנגן מן המניין. 9. בשנת 1983 עזב ואי את זאפה רכש בית בלוס אנג'לס בו בנה אולפן הקלטות והחל להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו "Flex-Able", אשר שוחרר בינואר 1984. הקטע "The Attitude Song" מתוכו פורסם במגזין Guitar Player כיצירה חריגה שהריף המרכזי שלה מנוגן במשקל 7/16 על מקצב 4/4 בסיסי. 10. בשנת 1984 החליף ואי את הגיטריסט Yngwie Malmsteen בלהקת "Alcatrazz" והקליט איתם את האלבום "Disturbing the Peace" אשר שוחרר בשנת 1985. 11. בשנת 1985 הוא הצטרף ללהקתו של David Lee Roth לצידו של הבסיסט Billy Sheehan והמתופף Gregg Bissonette. נבחרת החלומות הזאת הקליטה את האלבום "Eat 'Em and Smile" ששוחרר בשנת 1986 וכלל בין היתר את הלהיט "Yankee Rose" שסטיב ואי היה שותף לכתיבתו. 12. ואי המשיך בלהקתו של David Lee Roth ובאלבומו הבא "Skyscrper" ששוחרר בשנת 1988 גם שימש בתפקיד מפיק. 13. בשנת 1986 השתתף ואי בהקלטת האלבום החמישי של ההרכב "Public Image Limited". 14. באותה שנה השתתף בסרט "Crossroads", כאשר בסצינת השיא האייקונית של הסרט, הוא עורך דו קרב גיטרות עם כוכב הסרט Ralph Macchio. 15. בתקופה זו המשיך ואי ללמוד מוזיקה ותאוריה והתמקצע ההפקה וציוד נגינה. כחלק מההתנסות של ואי הוא החל להשתמש בגיטרה בעלת 7 מיתרים שנבנתה במיוחד בשבילו על-ידי חברת "Ibanez". ואי גם היה שותף בעיצוב דגם ה- JEM של גיטרות איבנז, ובהמשך גם של דגם "Universe" ודגמים נוספים. 16. בשנת 1989 הצטרף ואי להרכב של להקת "Whitesnake". הוא החליף את הגיטריסט Adrian Vandenberg אשר נפצע, והקליט את תפקידי הגיטרה באלבום "Slip of the Tongue". 17. בשנת 1990 שחרר ואי את אחד מאלבומי הסולו הגדולים שלו "Passion and Warfare". האלבום נחשב לאחד מהאלבומים האינסטרומנטליים המצליחים והוא זכה בתואר אלבום השנה במגזינים הנחשבים "Guitar World" ו- "Guitar Player". 18. באותה שנה הרכיב ואי את להקתו בה היו חברים גם Devin Townsend ו- Terry Bozzio. יחד עם ההרכב הזה שחרר ואי את האלבום "Sex & Religion" בשנת 1993. 19. בשנת 1991 התארח ואי באלבום "Hey Stoopid" של Alice Cooper. 20. בשנת 1992 השתתף ואי בקונצרט "Guitar Legends" יחד עם Joe Satriani, Brian May, Nuno Bettencourt, Gary Cherone ועוד. 21. בשנת 1994 החל ואי לעבוד עם Ozzy Osbourne על האלבום "Ozzmosis" והיה שותף לכתיבת השירים בו. בשל חילוקי דעות האלבום נכתב והוקלט מחדש יחד עם הגיטריסט Zakk Wylde. 22. החל משנת 1996 השתתף ואי במופעי הגיטרה "G3" יחד עם Joe Satriani, Eric Johnson, Yngwie Malmsteen, John Petrucci ועוד. 23. ואי היה מועמד 8 פעמים פרסי גראמי וזכה פעמיים בשנים 2006 ו- 2008. 24. בשנת 2004 השתתף ואי בשני שירים מתוך האלבום "Inferno" של "Motörhead". 25. ואי הוא בין אלה שמקריאים את המילים בשיר "Repentance" מהאלבום "Systematic Chaos" של "Dream Theater". להאזנה לאלבומו האחרון "Inviolate" הקליקו: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

אחרי מעט מחשבות והרהורים החלטנו להיות בוטים, ישירים וללא עקבות, בדיוק כמו האלבום הזה האלבום השמיני של מטאליקה שיצא ב-5 ביוני 2003. אז נתחיל עם סיפור המעשה כפי שהוא נתפס בעיניים שלנו... אם "Load" ו- "ReLoad" היו אלבומים שנויים במחלוקת שפילגו סופית את מעריצי מטאליקה לשתי קבוצות, האחת אהבה, אימצה וחיבקה את השינוי שהביאה הלהקה והשניה שנאה, דחתה וזעמה על המטמורפוזה בצליל ובסגנון, הרי שבאלבום "St. Anger" לקחה מטאליקה את שתי הקבוצות הללו על כל המטענים שלהם, הכניסה אותם לשני דליי מים ובעטה בעוצמה אדירה בשני הדליים, כשהיא שופכת את המעריצים יחד עם המים... מאז הוצאת ה"אלבום השחור" החלה מטאליקה לאסוף מטענים שליליים. אמינות הלהקה הוטלה בספק, היושר היצירתי שלה הוטל בספק והרצון שלה להצליח על חשבון האינטגריטי המקצועי ישבו על כתפיה כמו סלעי בזלת ענקיים. מי שכמובן הועלה על המוקד בכל הזדמנות ועליו הוטלה האחריות הכמעט בלעדית היה Bob Rock, שהפיק את האלבום השחור ומאז הפיק את כל אלבומי מטאליקה עד ל- "St. Anger" כולל! המטענים הללו גרמו לקונפליקטים רבים בתוך הלהקה, שבחלקם מתוארים בסרט "Some Kind Of Monster" המספר את סיפור הקלטתו של האלבום "St. Anger". זהו סרט חשוב מאוד במהותו בכדי להבין את מה שעבר על הלהקה בתקופה שמאז צאת האלבום השחור ולא סתם מטאליקה החליטה לשתף אותו עם המעריצים, שזה דבר נועז לכשעצמו. להיכנס לחדר של הלהקה כשהיא עוברת טיפול פסיכולוגי זה חושפני, מביך ואפילו כואב. הסרט מרכך קצת את פעולת העיכול של האלבום "St. Anger" שכן החשיפה של מה שקורה מאחורי הקלעים עוזרת לנו להבין את המשברים שלהקה הזאת עברה בדרך ובכך מעורר איזושהי אמפתיה שמסייעת לנו לנסות וקבל את האלבום למרות הקושי הרב להכיל אותו. הסיפור של מטאליקה והאלבום "St. Anger" מורכב מאוד ויש בו הרבה אלמנטים לא פשוטים כמו... העזיבה של הבסיסט, Jason Newsted, את הלהקה שנגרמה כתוצאה מהתעללות ויחס משפיל של חברי הלהקה במשך שנים רבות. הוא סיפר באחד הראיונות שאף פעם הוא לא הרגיש חלק מהלהקה, תמיד זכה ליחס מזלזל והתנהגות פוגענית מצד הטפילד ולארס. התקופה הזו השפיעה עליו בצורה מהותית וגרמה לו לנזק נפשי עמוק ולכן הוא החליט שהוא לא יכול להמשיך (הרי מי עוזב את אחת הלהקות הגדולות בתבל ועוד בשיאה ?). הטפילד סבל מהתמכרות קשה לאלכוהול ויש אומרים שגם סמים. במהלך העבודה על האלבום הוא נכנס למכון גמילה למשך שנה והמשיך לאחר יציאתו. לאחר שיצא מהגמילה המצב היה אפילו יותר קשה מאחר והוא היה צריך להתמודד עם המציאות כמו שהיא. בסרט יש רגעים שבהם ממש כואב לראות את הטפילד נאבק בעצמו ובמציאות המתרחשת סביבו. ישנם אף רגעים שאתה כצופה חושש לחייה של הדמות הראשית והיא הלהקה. (Photo: Kevin Winter) בוב רוק שכבר היווה חלק בלתי נפרד מהלהקה היה שותף לכל התהליך שהם עברו. הואיל וציבור המעריצים האשים אותו בהתדרדרות של מטאליקה, הוא היה צריך להתמודד עם שדים לא קטנים. שדים שבאו מבחוץ אך גם שדים שבאו מבפנים. כשהמצב התלהט, דבר שקרה יותר מפעם אחת, חברי הלהקה הפנו אליו אצבע מאשימה על מצבם. (עכשיו תדמיינו את הטפילד ולארס מפנים אליך מבטים מאשימים). היה די ברור שזוהי סופה של חברות נהדרת (חלקכם יגדירו את זה אחרת) ובוב שהקליט את תפקידי הבס באלבום הזה סיים את דרכו עם מטאליקה לאחר יציאת האלבום. על מנת להתמודד עם כל הבעיות, התככים, המשקעים והצרות, לקחו מטאליקה מאמן שליווה אותם לאורך התהליך. דעה אישית: הרבה מאוד מהאופי, הסגנון והסאונד של האלבום קשור לאותו מאמן. הוא לחץ על חברי הלהקה להיות אמיתיים, להוציא הכל החוצה, ללא עקבות, ללא מסננים. גס, חד-משמעי, לא מתפשר ולא מהונדס. אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר באלבום הזה, מלבד סגנון המוסיקה ומבנה השירים הוא הסאונד של הסנר של לארס. צליל מאוד קשה לעיכול שמתופפים משתמשים בו לעיתים נדירות. רק לצורך ההבנה הטכנית של איך ניתן להוציא סאונד כזה (שלדעתנו היא חשובה כאן), מתחת לסנר יש סלילים שעשויים מברזל ונצמדים על ידי מנגנון לתחתית התוף. הסאונד הרגיל של הסנר הוא כשהסלילים הללו מתוחים וצמודים לתחתית עור הסנר ע"י אותו המנגנון. כשהמנגנון הזה פתוח הסלילים אינם נוגעים בעור הסנר ומתקבל צליל שהוא שילוב של תוף טמטם עם הד מתכתי. באחת מהחזרות לארס שכח לסגור את המנגנון ולהצמיד את הסלילים, כשהוא ניגן הוא אהב מאוד את הצליל, הוא עשה לו עוד כיוונון קטן (הצמיד את הסלילים באופן מאוד רפוי) והחליט להשאיר אותו לאורך כל הקלטת האלבום. באחד מהראיונות הוא סיפר שהוא הרגיש שהתוף "שר אליו" בצורה מאוד יפה! בטח שמתם לב שבאלבום הזה אין סולואים גרנדיוזים או פיוטי גיטרה מהודרים, למען האמת אין בכלל סולואים באלבום בניגוד לאלבומים הקודמים. הטפילד וקירק החליטו שהם לא רוצים ליצור סאונד מהונדס או לרקוח ריפים וסולואים עם מתכונים מעובדים, אלא ללכת על קו גס, אמיתי בסגנון של "מה שיוצא אני מרוצה". ללא עיבודים, אפקטים מיוחדים או דאבינג. הגיטרות היו נקיות ונשמעו כמו משהו שבוקע מלהקה שמנגנת במוסך של הבית או בחדר חזרות אפלולי בדרום תל אביב שראה ימים טובים יותר לפני עשרות שנים. השיר הפותח את האלבום, "Frantic" הוא בדיוק מה שצריך כדי להבין מה מחכה לנו בהמשך. וכשמו של השיר צריך להיות ממש "מטורף" כדי להמשיך להקשיב למה שקורה בהמשך. פרנטיק הוא הסינגל השני שיצא מהאלבום ובעצם מסכם את מה שהטפילד עבר בשנתיים של כתיבת האלבום או אולי אפילו הרבה לפני? השיר השני באלבום הוא שיר הנושא את שם האלבום ולא סתם, הוא בעצם תמציתו של האלבום הן מבחינת הסאונד והן מבחינת המילים. הוא הסינגל הראשון שיצא מאלבום וזיכה את מטאליקה בזכיה בגראמי ב-2004. הקליפ לשיר צולם ב- "San Quentin State Prison" שנמצא בקליפורניה והוא אחד מבתי הכלא הקשים והידועים לשימצה בארה"ב. זוהי למעשה הופעתו הראשונה של רוברט טרוחיליו, הבסיסט החדש של מטאליקה שהצטרף עם יציאת האלבום. השיר השלישי הנושא את שם הסרט הדוקומנטרי "Some Kind Of Monster", אורך כ-8 דקות ומייגע את המאזין בסאונד הקשוח והבלתי מתפשר של מטאליקה באלבום הזה והוא בעצם תחילתו של המסע. אם שרדתם עד כאן ונהנתם אז מכאן אתם על רכבת הרים שמדי פעם יורדת מהפסים. אם לא שרדתם הנכם מתבקשים לרדת ולנסות לקבל החזר כספי על הכרטיס בקופה. בכל הזדמנות שהייתה לחברי הלהקה לדבר על האלבום הם סיפרו שהם רצו שהאלבום הזה יהיה כמו פעם, ארבעה חברים נפגשים במוסך, כותבים ומנגנים מוסיקת רוק. ללא הפקה מצוחצחת וללא ליטוש הסאונד, הקולות, הגיטרות או התופים. מוזיקה עם סאונד גולמי שיוצאת מהבטן ואיך שהיא נשמעת במציאות ככה להקליט אותה. ועל-פי רוב כך זה אכן היה. אלבום שנכתב עם הרבה מאוד רגש, הרבה מטענים ושיקף בדיוק את מה שהלהקה חוותה באותה תקופה. בדומה לפוסט על הלהקה מאתמול, אנחנו בטוחים שגם היום יהיו פה עימותים לגבי האלבום (אנחנו אוהבים עימותיים, בעיקר "חזיתיים"), אתם בטח שייכים לאחד מהדליים שנבעטו על-ידי הלהקה, אבל השאלה היא האם חזרתם לאחד הדליים או שהתייאשתם סופית ויצאתם לחפש דברים אחרים? להקה היא דבר חי ונושם, אנשים שעושים מוסיקה ויוצרים אותה מהבטן, מבפנים. אז גם אם אנחנו לא אוהבים, כועסים, דואגים או אפילו נפגעים ממה שהלהקה עושה, צריך לזכור שבסוף מדובר כאן באנשים כמונו שמושפעים ממה שעובר עליהם בחיים. כשההשפעות האלה בדרך כלל מוצאות עצמן לתוך יצירת האומנות, וברוב המקרים זה חיובי וזה טוב. האם זה קרה גם ב "St. Anger" ? אתם בטח כבר מנחשים מה אנחנו חושבים, אבל שכל אחד מכם יקח את זה מכאן לכיוון שמתאים לו! להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והפעם... על אלבום הבכורה של הסופרגרופ "Chickenfoot" שיצא לאור ב- 5 ליוני 2009. הסופר-גרופ רוק "Chickenfoot" הוקם בשנת 2008 על-ידי הסולן Sammy Hagar (אקס "Van Halen" ו"Montrose"), הבסיסט Michael Anthony (אקס "Van Halen"), הגיטריסט Joe Satriani והמתופף Chad Smith (בעיקר "Red Hot Chili Peppers"). מאיפה הכל התחיל? זוכרים את השיר "Cabo Wabo" מתוך האלבום "OU812" של "Van Halen"? אז כזכור, סמי הגר קרא לשם הבר שלו במקסיקו "Cabo Wabo" וכך גם לליין הטקילה שייצר. חברים של סמי היו מגיעים מידי פעם ל- "Cabo Wabo" ומג'מג'מים איתו מול הקהל שנכח במקום. גם Michael Anthony ו- Chad Smith ניגנו לא פעם עם סמי על הבמה במועדון. זה נשמע כל-כך טוב שאנשים התחילו לשאול את סמי מתי הם הולכים להקליט אלבום ולצאת לסיבוב הופעות. סמי ענה שאם הם הולכים לעשות את זה כמו שצריך אז הם חייבים להשיג גיטריסט תותח, לכן הם חייבים לדבר קודם עם Joe Satriani כי מבחינתו הוא הגיטריסט הכי טוב בעולם. עכשיו תשאלו איך סמי יודע את זה? כי הגר, אנתוני וסטריאני שיתפו כבר פעולה יחד בשנת 2002 תחת השם "Planet Us" שכללה גם את הגיטריסט Neal Schon והמתופף Deen Castronovo שניהם מלהקת "Journey". ההופעה הראשונה של ארבעת החברים יחד על אותה במה הייתה בפברואר 2008 בהופעה של Sammy Hagar בלאס וגאס. הם ניגנו יחד שלושה שירים: "Rock and Roll" של "לד זפלין", "Dear Mr. Fantasy" ו-"Going Down" של "Traffic". בהפסקות בין סיבובי ההופעות של Joe Satriani, התאספו ארבעת החברים בביתו של הגר במטרה להקליט דמו, אבל בסופו של דבר הכל הלך כל-כך טוב שהם הקליטו אלבום באורך מלא באולפן. כל השירים לאלבום נכתבו על-ידי Joe Satriani ו- Sammy Hagar למעט "Down the Drain" ו- "Future in the Past" שנכתבו על-ידי כל ארבעת החברים יחד. שם הלהקה והלוגו שלה הינם תוצאה של בדיחה עצמית של החברים. הוא מציג טביעת רגל של תרנגולת שמתכתבת עם סמל השלום. הבסיסט מייקל אנתוני טען שמקור השם הגיע ממפגשי הג'אם הראשוניים בינו לבין הגר וסמית'. הם חשבו על עצמם כשלושת הטפרים של רגל התרנגולת. זו היתה בדיחה, אבל כאשר השמועות התפשטו על הסופרגרופ ההולך ומתהווה, הם כבר השתמשו בשם ובלוגו. הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, היה "Oh Yeah!". שיר הארד רוק סוחף שסטריאני אמר שהוא וסמי כתבו בזמן ששוחחו על אמני הבלוז והרוק שגדלו עליהם. הם חשבו לשלב את הסגנונות האהובים של המטאל עם הבלוז-רוק שהם כל-כך אהבו. יתר הקטעים באלבום לא הולכים רחוק משם. שילוב של הארד רוק עצבני עם נגיעות בלוז המובלים על-ידי נגינת הגיטרה הפנומנלית של Joe Satriani וקולו העוצמתי של Sammy Hagar. זו גם אחת מנקודות התורפה של האלבום הזה. רוב השירים הם גנריים ויושבים על אותה נוסחה. הפוטנציאל אדיר אבל ברוב המקרים משה הולך שם לאיבוד. השיר הפותח "Avenida Revolucion" הוא שיר פוליטי על הצרות בגבול מקסיקו/אמריקה. סטריאני כתב את המוזיקה והקליט את חלקי הגיטרה שלו כדמו. הוא חשב ששאר חברי הלהקה לא יאהבו אותו. הוא חזר מסיבוב ההופעות שלו והופתע לגלות שהם כבר הקליטו בס, תופים ושירה על הדמו. הקטע "Down the Drain" נכתב באופן ספונטני באולפן. סטריאני היה אמור לנגן ללהקה שיר חדש שכתב. הוא בדק את כיוון הגיטרה שלו וניגן ריף בלוזי רק כדי להתחמם. צ'אד התחיל לנגן קצב על הריף וסמי שאל את ג'ו "זה השיר החדש?" והתחיל לכתוב את המילים במקום. הם המשיכו לג'מגם ובסוף שאלו את המפיק אנדי ג'ונס, "האם הקלטת את זה?" התשובה הייתה "כן". הסופרגרופ הזה אומנם יצא לסיבוב הופעות יחד, אבל הלוז הצפוף של כל אחד מארבעת החברים לא איפשר להרכב הזה להחזיק מעמד הרבה זמן. באוקטובר 2009, חזר Chad Smith לזרועות ה- "Red Hot Chili Peppers" כדי להתחיל לעבוד על אלבום האולפן העשירי שלהם, מה שבסופו של דבר גרם ל- "Chickenfoot" להיכנס להפסקה זמנית קצרה. ההרכב חזר לעבוד על האלבום השני בשנת 2010, לאחר שחרור האלבום "I'm with You" של ה- "Red Hot Chili Peppers". האלבום "Chickenfoot III" שוחרר בסופו של דבר בספטמבר 2011, אבל כבר ביוני 2016 אמר Chad Smith שיש לו ספקות לגבי הישרדותה של הלהקה בגלל לוחות הזמנים העמוסים שלהם, אך עד למועד זה לא הודיעה הלהקה על התפרקותה באופן רשמי. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

יש לו חיוך של ילד, חוש הומור של קומיקאי, כינוי של "דוב איכפת לי", אבל שלא תטעו, כל מכת תוף שלו מקפיצה את השעונים בתחנות הססמולוגיות ברחבי הגלובוס. (Photo: drummagazine.com) קוראים לו Nicko McBrain והוא חוגג היום יומהולדת. אז בואו נספר עליו קצת. 1. הוא נולד בפרבר של לונדון ה- 5 ליוני 1952 בשם Michael Henry "Nicko" McBrain. 2. את הכינוי Nicky נתנו לו הוריו על שם הדוב Nicholas אשר היה לו בילדותו. 3. כבר בגיל 10 הוא החל לתופף על מערכת תופים מאולתרת שהרכיב לעצמו בבית מסירים, מחבתות ושאר כלי מטבח. 4. שנה לאחר מכן אביו קנה לו את מערכת התופים הראשונה והוא החל ללמד את עצמו לנגן כשתיפף שירים של הביטלס והרולינג סטונס. 5. בגיל 14 הוא כבר החל לנגן בפאבים עם להקות מקומיות. 6. לאחר לימודי התיכון הוא החל ללמוד הנדסה ב- "Southgate Technical College". 7. את שכר הדירה שלו במהלך לימודיו הוא מימן כששימש כנגן סשנים שכיר באולפנים. 8. הלהקה הרצינית הראשונה בה היה חבר היתה "The 18th "Fairfield Walk ששינתה מאוחר יותר את שמה ל- "Peyton Bond", זו היתה להקת קאברים. 9. ההקלטה הראשונה בה השתתף היתה בשנת 1973, זה היה סינגל בשם "Nice One Cyril" של "Cockerel Chorus". 10. באותה שנה השתתף בהקלטה הרצינית הראשונה שלו. זה היה באלבום הבכורה של הגיטריסט האנגלי Gordon Giltrap. 11. ניקו המשיך ללוות את גורדון גם באלבומיו הבאים ובשנת 1978 הקליט עימו אלבום בשם "Fear Of The Dark" (ממש כמו של הלהקה אליה יצטרף בהמשך). 12. הפונט בו נעשה שימוש באלבום "Fear Of The Dark" של גילטארפ מזכיר מאוד את הפונט בלוגו של "איירון מיידן". ראו כאן: 13. בשנת 1975 הצטרף להרכב "Streetwalkers" עימו שחרר שני אלבומים, "Downtown Flyers" משנת 1975 ו- Red" Card" בשנת 1976. 14. בהמשך הצטרף להרכב של הגיטריסט הקנדי Pat Travers וגם איתו שחרר שני אלבומים בשנת 1977. 15. באותה שנה שחרר עם ההרכב "Blazer Blazer" את הסינגל "Cecil B. Devine". (Photo: Heavymetalrarities.com) 16. ניקו המשיך את הטיול הבינלאומי שלו כשהצטרף להרכב ההארד רוק הצרפתי "Trust" ושחרר עימם את האלבום "Marche ou Crève" בשנת 1981. 17. בשנת 1982 הוא קיבל הצעה לה לא יכל לסרב. בדצמבר אותה שנה הוא החליף את המתופף Clive Burr בלהקת "Iron Maiden". 18. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא ניגן עם הלהקה. הוא החליף את קלייב בהופעה טלוויזיונית שנערכה בחודש אפריל אותה שנה, הואיל וקלייב לא הרגיש טוב. באותה הופעה ניקו עטה מסיכה של אדי, ככל הנראה כדי שלא יזהו שהוא מתופף מחליף. 19. מאז שהחליף את קלייב ניקו הוא חבר קבוע בלהקה ושחרר עמה 14 אלבומי אולפן, אחד מהם כפול. 20. כבר בשיר הראשון מהאלבום הראשון אותו הקליט עם הלהקה "Piece of Mind", התגלתה יכולת התיפוף המדהימה שלו. הוא סירב לתופף עם דאבל בייס דרום, את הכל ביצע עם פדאל בייס דרום אחד ומעברי טמטמים מהירים. 21. באותו אלבום התגלה גם חוש ההומור שלו. בסיום השיר "The Trooper" ולפני הקטע "Still Life" קיים קטע דיבור קצר המושמע לאחור, אשר נוצר כלעג וזלזול של הלהקה באותם אלה שהאשימו אותה בשטניזם, לאחר צאת האלבום "The Number Of The Beast". בקטע נשמע ניקו מנסה להישמע כמו השחקן הבריטי, ג'ון בירד, שמחקה את הדיקטטור "אידי אמין". בהקלטה אומר מקבריין את המילים הבאות, כשהן מושמעות לאחור: “What ho said the t'ing with the three 'bonce,' do not meddle with things you don't understand” 22. מקבריין למעשה מעולם לא השתמש בדאבל בייס דרום, למעט מקרה אחד, בשיר "Face in the Sand" מהאלבום "Dance of Death". 23. ניקו כתב שיר אחד ל"איירון מיידן" הוא נקרא "New Frontier" ומופיע באלבום "Dance of Death". 24. בשנת 1991 הוא שחרר וידאו הדרכה למתופפים בשם "Rhythms of the Beast". 25. בשנת 1991 הוא השתתף בפרוייקט הסופרגרופ "WhoCares" עם איאן גילאן, טוני איומי ועוד. 26. אולי תופתעו לגלות, אבל גם לניקו מקבריין יש רישיון טיס לא רק ל"ברוס הגדול מכולם" - Bruce Dickinson. 27. הוא מטורף על מכוניות יגואר. בשנת 2012 החברה יצרה עבורו דגם מיוחד לפי ספסיפיקציות ודרישות שהוא העביר להם. (Photo: Lessentiel.lu) 28. בשנת 2018 הוא פתח במנצ'סטר חנות למכירת ציוד למתופפים בשם "Drum One". 29. כשהוא לא בטורים עם מיידן הוא מתחזק את הפרויקט הצדדי שלו בשם McBrain Damage הידוע גם כ “The McBrainiacs” יחד עם הבסיסט Dave "The Beast" Spitz שניגן עם "בלאק סאבאת'" באלבום "Seventh Star" והיה חלק מההרכב של "Great White". 30. הוא הבעלים של מסעדה בפלורידה, ארה"ב, בשם "Rock ‘N’ Roll Ribs". 31. בינואר 2023 הוא עבר אירוע מוחי שהשאיר אותו משותק בצד ימין. הוא עבר חודשים של פיזיותרפיה אינטנסיבית ותוך שלושה חודשים חזר לכושר, אבל בכל זאת הוא מודה שיש שירים של "איירון מיידן" שהוא לא מסוגל לנגן. 32. בשנת 2024 הוא פתח בסיבוב הופעות קצר בפלורידה עם פרויקט "TITANIUM TART" שלו, שלדבריו היא לא להקת מחווה אלא "celebration band of Iron Maiden". למרות השבץ שעבר ניקו המשיך להופיע עם "איירון מיידן" עד לסיום סיבוב ההופעות "The Future Past". ניקו ערך את הופעתו האחרונה עם הלהקה ב- 7 לדצמבר 2024 והודיע על פרישתו לאחר 42 שנים בשורותיה. הוא ציין שהפרישה היא רק מהופעות וכי הוא ימשיך להיות חלק מהלהקה, כמו גם לנהל פרויקטים אחרים הקשורים לעולם התיפוף. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 ביוני 1979 "Dire Straits" הוציאו את אלבומם השני, "Communiqué". האלבום "Communiqué" הינו האלבום האחרון בהשתתפות David Knopfler, שעזב את הלהקה במהלך הקלטת אלבומה הבא - "Making Movies" עקב מחלוקות יצירתיות עם אחיו - Mark Knopfler. האלבום הזה הוא גם האחרון שהוקלט על-ידי ההרכב המקורי של הלהקה. אם תבקשו מאיתנו להסביר למה אנחנו כל-כך אוהבים את האלבום הזה, אז כנראה שהסיבה תהיה "הסאונד הייחודי ואיכות ההפקה המופתית שלו". האלבום הזה היה אחד המועדפים על ידי הסטריאו, אשר עשו באלבום המצוין הזה (וכמובן גם באלבום "The Dark Side Of The Moon") כדי להדגים את היכולות של מערכות הסטריאו המתקדמות אותם הם מכרו. נשמע לכם מוזר? פשוט תגבירו את עוצמת הווליום במערכת הסטריאו Hi-Fi שלכם לצלילי "Where Do You Think You're Going?" ותבינו בדיוק למה אנחנו מתכוונים. למרות שיצא ב-1979, לאלבום הזה יש איכות סאונד מרשימה ביותר שלא מביישת את ההפקות המתקדמות של ימנו. הוא מציע חווית האזנה דינמית עם הפקה מושלמת שנשמעת כל-כך ברורה, חיה ורלוונטית גם היום. האלבום הופק על-ידי Barry Beckett ו- Jerry Wexler, שתי דמויות אגדיות מ"Muscle Shoals Sound Studio", שאחראים על כל היופי הזה. ל- "Communiqué" יש סאונד מלוטש ומעודן. איכות ההפקה של השניים פשוט ללא דופי. היא לוכדת את הביצועים המדהימים של הלהקה כאשר כל כלי מוזיקה וערוץ שירה נלכדו בבהירות, בדיוק ובחום. האלבום משדר אווירה נינוחה, המשקפת להקה רגועה ובטוחה יותר בעצמה, בהשוואה לאלבום הבכורה שלה. בעקבות אלבום הבכורה שלהם "Dire Straits", שהציג את הלהיט האיקוני "Sultans of Swing", הגיטריסט והסולן Mark Knopfler, יחד עם חבריו ללהקה, הוציאו תחת ידם אלבום שאמנם לא הצליח מבחינה מסחרית כמו אלבום הבכורה שלהם, אבל בהחלט מבסס את המוניטין שלהם ביצירת מוזיקת רוק קלה ואינטליגנטית. לאחר שסיימה את סיבוב ההופעות "Dire Straitblends Tour" ב-18 בנובמבר 1978, התחילה הלהקה לעבוד על הקלטת "Communiqué". מפגשי ההקלטות התקיימו על פני פחות משבועיים, החל מ-28 בנובמבר ועד 12 בדצמבר 1978, באולפני "Compass Point" שב- Nassau, איי הבהאמה. האלבום עבר מיקס בינואר 1979 ב- "Muscle Shoals Sound Studio" שבאלבמה. כאשר Barry Beckett ו- Jerry Wexler, מ- "Muscle Shoals Sound Studio" מובילים את ההפקה המופתית. בקט (שזכה בתור B. Bear) גם תרם נגינת קלידים לחלק מתשעת הרצועות של האלבום. מעבר לסאונד האדיר ולהפקה המושלמת, אחד ההיבטים הבולטים הנוספים של "Communiqué" הוא המוזיקליות המעולה של כל אחד ואחד מחברי הלהקה. נגינת הגיטרה הייחודית של Mark Knopfler כובשת כתמיד, מאופיינת בקווים הנקיים והמלודיים ובסולואים המורכבים והמעלפים שלו. חטיבת הקצב, המורכב מ- John Illsley בבס ו- Pick Withers בתופים, מספק בסיס יציב, מוצק, אך עם זאת מאופק שמאפשר לעבודת הגיטרות של Mark Knopfler. בנוסף, גיטרת הקצב של David Knopfler מוסיפה עומק לסאונד המדהים ממילא של הלהקה. האלבום שמשלב בצורה מושלמת השפעות של רוק, קאנטרי ורגאיי, נפתח עם "Once Upon a Time in the West", קטע אדיר ומעט מהורהר עם ריף הגיטרה הכל-כך אייקוני, המילים המופנמות שלו, נגיטת הגיטרה המהפנטת והקול הייחודי והרגיש של Mark Knopfler. אחריו מגיע "News" עם עבודת הגיטרה היפה של האחים קנופלר. שיר כל-כך יפה, רך ומלטף, ואנחנו יכולים להישבע שאם תגבירו את הווליום ותעצמו את עיניים, תרגיש כאילו הלהקה כולה נמצאת שם איתכם בחדר ומנגנת במיוחד בשבילכם. הקטע השלישי "Where Do You Think You're Going?" הוא עוד רצועה בולטת באלבום, המציגה את יכולת הכתיבה של קנופלר ואת הטווח הדינמי של הלהקה. השיר הולך ונבנה אט אט, החל מאינטרו עדין והמופנם ועד לקרשנדו עוצמתי ודינמי. הסאונד כאן כל-כך נקי, שאפשר ממש לשמוע כל החלקה על צוואר הגיטרה וכל נשימה של קנופלר - פשוט שיר מדהים והפקה מושלמת. שיר הנושא "Communiqué" מגיע מיד לאחר מכן עם אווירה הונקי-טונקית, אבל הוא לוקח כיוון מוזיקלי שונה אחרי האינטרו היפייפה. הקטע "Lady Writer", הוא הסינגל המוביל מהאלבום ואחד מהרצועות היותר קצביות באלבום. הוא כולל ליין גיטרה קליט, סוחף ומדבק. לשיר הזה יש את כל המרכיבים הנמצאים באלבום הבכורה של הלהקה, ובקלות יכול היה לשמש אאוטייק ממנו. השיר נוצר בהשראת סופרת שמארק קנופלר ראה בטלוויזיה, לפי ההשערה מדובר ב- Marina Warner, הידועה בכתביה על מרי הבתולה. השיר הגיע למקום ה-45 במצעד הבילבורד הוט 100 ולמקום ה-51 במצעד הסינגלים הבריטי. שתי רצועות נוספות הראויות לאיזכור הן "Portobello Belle" ו-"Single-Handed Sailor", הראשונה עם סאונד קצת יותר פולקי והשניה קצת יותר מחשמלת וקצבית. האלבום מסתיים עם "Follow Me Home" הבלוזי שמותיר לנו טעם של עוד מהמוזיקה המהפנטת הזו. ל- "Communiqué" אין אולי את ההילה של אלבום הבכורה "Dire Straits", אבל הוא המשך מצוין וראוי שמציג את הצמיחה והרבגוניות של הלהקה. הוא אלבום "מתגמל". ככל שתעמיקו בו בהאזנות חוזרות ונשנות, יחשפו באוזניכם יותר ויותר מהניואנסים והדקויות שלו. לחובבי "Dire Straits" או לכל מי שמעריך סאונד נהדר, הפקה מופתית ומוזיקת ​​רוק כתובה היטב עם מגע של תחכום, "Communiqué" הוא אלבום חובה והוא עדות ליכולת של "Dire Straits" ליצור מוזיקה נגישה, אך גם מתוחכמת מבחינה אמנותית. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 5 ליוני 2022 הוציאה "Wolfsbane" את אלבומה החמישי "Genius". להקת האם של Blaze Bayley חוזרת עם אלבום אולפן ראשון מזה עשור, אחרי "Wolfsbane Save the World" אשר יצא בשנת 2012. כזכור, Blaze Bayley המוכר מלהקת "Iron Maiden" החל את הקריירה המוזיקלית שלו עוד בשנת 1984, כאשר הצטרף ללהקת "Wolfsbane". אלבומה הראשון של הלהקה - "Live Fast, Die Fast" שוחרר בשנת 1989 ומאז השתתף ביילי בעוד שלושה אלבומי אולפן של הלהקה. מעניין שמאז הקמתה שומרת "Wolfsbane" על ההרכב המקורי שלה, אשר מונה מעבר לבלייז את הגיטריסט Jason Edwards, הבסיסט Jeff Hateley והמתופף Steve Danger. השירים נעים ברובם באזור הנוחות של "הארד רוק" עם נגיעות קלות של פאנק ומטאל. אהבנו את השילוב בין ספיד מטאל לפאנק בשיר הפתיחה "Spit It Out", את ההארד רוק של "Impossible Love" שלרגעים נשמע כמו שילוב של "בון ג'ובי" ו"ואן הלן" של ימי David Lee Roth, ואת הפאנק-פופ בפזמון של "Zombies" ו- "Good Time". רשימת השירים: 1. Spit It Out 2. Zombies 3. Impossible Love 4. Rock the Boat 5. Small Town Kisses 6. Things Are Getting Better 7. Good Time 8. Rock City Nights 9. Running Wild 10. I Was Born in '69 להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4 ליוני 1984 הוציא Bruce Springsteen את אלבומו השביעי "Born in the U.S.A". זה האלבום שסימן את שיא ההצלחה המסחרית של Bruce Springsteen, עם מכירות של 30 מיליון עותקים ברחבי העולם. האלבום שהה 84 שבועות רצופים בעשריה הראשוה של מצעד הבילבורד. 7 מתוך 12 השירים באלבום הפכו לסינגלים מצליחים וללהיטים בטופ 10 של הבילבורד האמריקאי, מה שהופך אותו לאחד האלבומים המצליחים בכל הזמנים. סיפור ההצלחה של האלבום הזה מתחיל אי שם בשנת 1980 אז ספרינגסטין חווה הצלחה מסחרית עצומה עם האלבום הכפול "The River". ספרינגסטין כינה את האלבום הזה כ"שער" לכתיבה העתידית שלו. בשנת 1981, ספרינגסטין התבקש לכתוב מוזיקה לסרט שאמור היה להיקרא "Born In the U.S.A". זה היה בזמן שעבד על אלבומו הסולו שלו "Nebraska", אשר שאב לא מעט מהסיפורים וההשראה של האלבום "The River". ספרינגסטין לקח את הלחן שכתב לסרט ומיזג אותו לשיר בשם “Vietnam", שיר אותו התכוון לכלול באלבום "Nebraska" משנת 1982. ואולם, בסופו של דבר הסרט "Born In the U.S.A" יצא לאקרנים רק בשנת 1987 ונקרא "Light of Day", מה שהשאיר את ספרינגסטין עם שיר בשם "Born In the U.S.A" שעוסק בקשיים שחוו החיילים יוצאי מלחמת וייטנאם עם חזרתם הביתה. זה היה השיר הראשון שנכתב לאלבום. מעניין לציין שזה לא היה השיר היחיד מהאלבום אשר נכתב עוד לפני הוצאת האלבום "Nebraska". הסשנים לאלבום "Born in the U.S.A" התחילו למעשה עוד בחודש ינואר 1982, כתשעה חודשים לפני מועד יציאת האלבום "Nebraska". יותר מכך, רוב השירים באלבום "Born In the U.S.A" הוקלטו עוד לפני שהאלבום "Nebraska" יצא לאור, הם פשוט לא התאימו לאווירה ולנושאי הכתיבה של "Nebraska". לא הרבה יודעים אבל ספרינגסטין כתב קרוב ל- 70 שירים לאלבום, כאשר רק 12 מהם מצאו את דרכם אל תוך "Born In the U.S.A". חלקם נכנסו לאלבומים אוסף וקטעים נדירים וחלק אחר יצאו כבי-סיידים, כמו "Pink Cadillac", שהפך ללהיט בפני עצמו. סוד ההצלחה של ".Born In The U.S.A" הוא כנראה בשילוב בין הסגנון המוזיקלי לנושאי הכתיבה ואת זה ניתן ללמוד כבר מהשניות הראשונות של האלבום. צליל הסינתסייזר של Roy Bittan ומכות תוף הסנייר של Max Weinberg, החברים הוותיקים ב- "E Street Band" חושפים את הסוד הגדול של האלבום. לחנים קליטים ומלודיים, מנוגנים עם סאונד עשיר ומעודכן, עטופים בהפקה פופ-רוק מושלמת, הרחוקה שנות אור מצלילי הפולק המלנכוליים של האלבום הקודם. עכשיו תוסיפו על זה את נושאי הכתיבה שנתקעים כמו חץ בליבה של החברה האמריקאית והרי לכם מתכון מנצח. השילוב המנצח הזה עובר כחוט השני בין רוב שירי האלבום ולכל הפחות בין כל שבעת הסינגלים ששוחררו מתוכו. את הסינגל הראשון "Dancing in the Dark" כתב ברוס מתוך תסכול, על הקשיים לכתוב שיר שיהיה "להיט". באופן אירוני זה הפך להיות הלהיט הכי גדול שלו בארה"ב. זה היה השיר האחרון שנכתב לאלבום, אחרי שהמנהל של ספרינגסטין Jon Landau דרש ממנו "להיט". למרות שהיו לו כבר כ- 70 שירים מוכנים, ברוס כתב את השיר עוד באותו הלילה, שכן לנדאו לא היה מרוצה, הוא רצה את "הלהיט" שיהפוך את ספרינגסטין לסופר אליל כי אליל הוא כבר היה. לנדאו וספרינגסטין קיבלו את זה דרך השיר עם ריף הסינתסייזר הקליט ששוחרר עוד לפני יציאת האלבום, במאי 1984. השיר הזה גם זיכה את ספרינגסטין בגראמי הראשון שלו, עם קליפ שנחרש ב- MTV, הכולל את הופעת הבכורה של השחקנית Courtney Cox (מהסידרה "חברים"), אותה הוא העלה לבמה ורקד איתה. אחרי ה"להיט" הזה כבר לא היה לאמריקה שום סיכוי. היא נשבתה בקסמיו של הבוס. כשלושה חודשים אחר כך, משחרר ברוס את "Cover Me" שיר פופ מוגש על מצע רוק ובלוז, עם הגיטרות המזיעות של הבוס ו- Steven Van Zandt ועבודת הבס ה"כשרונית" של Garry Tallent. ספרינגסטין כתב את השיר במקור עבור Donna Summer, אבל המנהל שלו, Jon Landau, דרש לכלול אותו באלבום. דרש וצדק! השיר נכנס לעשרייה הראשונה במצעד הבילבורד. כשהסינגל הרביעי משוחרר מהאלבום (השלישי היה שיר הנושא) לכולם כבר היה ברור, הבוס הוא הדבר החם ביותר במוזיקה באותה שנה. מה זה חם? הוא פשוט "עולה בלהבות". "I'm on Fire" היא בלדה פשוטה אך עוצמתית. זה אחד השירים הראשונים שהוקלטו לאלבום ומקורו בג'אם סשן מאולתר בין Bruce Springsteen, הקלידן Roy Bittan והמתופף Max Weinberg. ההפקה פשוט מושלמת ומינימליסטית. שטיחי קלידים ונגיעות גיטרה, המכות הקלות על הרים של תוף הסנייר וטכניקת ההברשה הופכים את השיר הזה ליצירת מופת. הסינגל החמישי "Glory Days" חוזר על הנוסחה המושלמת המשלבת בין צלילי הסינתסייזר הקליטים לרוק הגיטרות. ספרינגסטין שר כאן על מפגש מקרי עם חבר ותיק שהיה שחקן כוכב בייסבול בתיכון. המפגש המתואר אכן קרה במציאות. השחקן הוא Joe DePug, שהיה חבר כיתה של ספרינגסטין ושיחק איתו בקבוצת הבייסבול. השניות הראשונות של "I'm Goin' Down", הסינגל השישי מתוך האלבום, בוודאי יזכירו לכם את "דייר סטרייטס", גם ההמשך לא ממש רחוק משם והוא כולל סולו סקסופון מעניין של Clarence Clemons. למרות שהסינגל יצא רק ב-27 באוגוסט 1985 (למעלה משנה לאחר יציאת האלבום), הוא הוקלט עם "E Street Band" עוד בחודש מאי 1982. הסינגל האחרון ששוחרר מהאלבום מחזיר את ספרינגסטין לשורשים. "My Hometown" עוסק בחוויותיו של ספרינגסטין וזכרונותיו מעיר הולדתו "Freehold" ניו ג'רזי. לברוס אין הרבה דברים נחמדים להגיד על המקום. המילים הן דיוקן עגום של חיי מעמד הפועלים בעידן הנשיא רונלד רייגן, כאשר ערים קטנות רבות קרסו תחת הנטל הכלכלי. ספרינגסטין מתאר בשיר זה סגירת מפעל ("They're closing down the textile mill..."), הנבואה הזאת הגשימה את עצמה, כאשר "3M Company" סגרה את המפעל בעיר הולדתו בשנת 1985. האלבום הזה הזניק את הקריירה המצליחה ממילא של ספרינגסטין כאשר השיר "My Hometown" מבסס את מעמדו כשופר של "מעמד הפועלים" בארה"ב. עם ההצלחה חסרת התקדים הזו, ספרינגסטין יצא לסיבוב הופעות הגדול ביותר שלו עד אותה עת. הסיבוב הזה הוליד סט של חמישה תקליטים בשם "Live/1975–85", אשר רק הוכיח לשאר העולם את מה שהמעריצים שנכחו בהופעותיו כבר ידעו. ספרינגסטין הוא ה"בוס"!!! והיד? מה עם היד על העטיפה האייקונית? האם המחאה של ספרינגסטין הובילה אותו להשתין על הדגל המקודש? אנחנו ניתן לכם להחליט אחרי שתאזינו לאלבום. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אנחנו נדרשים לא פעם בסיקורים שלנו לשאלה על הלגיטימציה באבולוציה שעוברת המוזיקה של הרכב כזה או אחר במהלך תקופת חייו. לשאלה מה נחשב בעיני המאזינים כהתפתחות טבעית וחדשנות מבורכת, ומה נתפס על-ידי אחרים כהתדרדרות, התמסחרות ואפילו במקרים מסויימים כבגידה. אין תשובה חד משמעית לשאלות הללו, ואנחנו לא חושבים שתמיד אפשר למצוא היכן עובר הקו הדקיק שבין גאונות להתמסחרות, בין צל"ש לטר"ש. מה שבטוח הוא שתמיד קיים מתח בין הרצון של האומן למכור כמה שיותר לבין השאיפה ללכת עם האמת המוזיקלית שלו. היום אנחנו מעוניינים לפתוח את הנושא הזה לדיון ולשמוע את דעתכם. יש לנו תחושה שהאלבום נושא הסיקור, הינו אחד מהאלבומים שלגביו חוסר ההסכמה באשר לשינוי המוזיקלי שעברה הלהקה הוא בין הגדולים שקיימים. אנחנו מדברים על "Load" אלבום האולפן השישי ומעורר המחלוקת של "Metallica" אשר שוחרר ב-4 ליוני 1996. אם ה"אלבום השחור" משנת 1991 סימן נקודת מפנה בצליל של מטאליקה, האלבום הזה כבר פירק לגורמים את ה- DNA של הלהקה, עם השפעות של אלטרנטיב, בלוז, רוק דרומי ואפילו קאנטרי. זה אלבום האולפן הארוך ביותר של הלהקה אשר נושק ל- 79 דקות. החומר לאלבום נכתב יחד עם החומר לאלבום "Reload" ששוחרר שנה לאחר מכן. הכוונה המקורית היתה לשחרר אלבום כפול, אך הקלטה של כמות כה גדולה של שירים הנפרשים על פני דקות ארוכות גרמה ללהקה ולמנהליה להחליט לשחרר בשלב ראשוני את האלבום "Load", כשהלהקה תמשיך להקליט את יתר השירים שישוחררו באלבום הבא. באופן חריג ליתר אלבומיה של הלהקה, האלבום "Load" כולל שלושה שירים שקטים יחסית "Hero of The Day", "Bleeding Me" ו- "Mama Said". (Photo: rockcelebrities.net) זה גם האלבום הראשון של הלהקה בו יש אך ורק שלושה כותבי שירים. James Hetfield כתב את מילות כל השירים, כאשר את המוזיקה הוא כתב יחד עם Lars Ulrich בשיתוף עם Kirk Hammett אשר השתתף בתיבת המוזיקה לשישה מתוך 14 השירים. לאלבום יש ווייב מאוד כבד ואפל. הדבר נעוץ בשתי סיבות עיקריות. ראשית, זה האלבום הראשון של הלהקה בו כל השירים הוקלטו כשהגיטרות של ג'יימס וקירק מכוונות למטה בכיוון E-Flat. חלק מהריפים כאן יזכירו לכם אפילו את בלאק סבאת', קחו לדוגמא את "2X4". שנית, חלק גדול מהשירים עוסקים במוות, התמכרות ודיכאון. "Bleeding Me", "Mama Said", ו- "Until It Sleeps" הושפעו ממותה של אמו של הטפילד, "Thorn Within" ו- "Poor Twisted Me" עוסקים בדכאונות שלו, "The House Jack Built" ו- "Cure" עוסקים בהתמכרות לאלכוהול וסמים והשיר "The Outlaw Torn" הושפע ממותו של Cliff Burton. מעניין לציין שהשיר קוצץ בדקה לערך על מנת לאפשר לשחרר את "Load" כאלבום יחיד. גירסה מלאה של השיר ניתן למצוא בבי סייד לסינגל "The Memory Remains" שם הוא מגיע ל- 10:48 דקות. אם לא היה די בשינוי המהותי בסגנון המוזיקלי, הוויב הכללי, נושאי הכתיבה, והפזילה של הלהקה לכיוון המיינסטרים, הרי שאלבום לווה גם בשינוי במראה החיצוני של כל חברי הלהקה שבחרו להיפרד משערם הארוך. השינוי התפרש אצל חלק מהמעריצים כבגידה וכזלזול, אך לא רק. מייק אינז מלהקת "Alice in Chains" רשם על גיטרת הבס שלו את המשפט "Friends Don't Let Friends Get Friends Haircuts..." , במהלך הופעת האנפלאגד של אליס בה התארחו חברי "מטאליקה". לעומת זאת, היו כאלה שברכו על השינוי וסברו כי מדובר בשינוי והתפתחות לגיטימיים העדיפים על-פני סטגנציה ועמידה במקום. ועכשיו הגיע תורכם, אנחנו באמת סקרנים לשמוע מה דעתכם על השינוי. אם בא לכם להיזכר לפני שאתם מגיבים, כנסו ל: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 4 ליוני 2007 שחררה "Dream Theater" את האלבום התשיעי שלה "Systematic Chaos". נראה כי שם האלבום מציג בצורה מדויקת את מה שהוא גרם לנו להרגיש - "כאוס סיסטמטי" ובלבול גדול. תחושות שהתשנו מהאזנה להאזנה, ונעו בין אהבה והערצה ועד לאכזבה ואדישות. בדומה לפוסט על האלבום "Load" של "Metallica" שיצא היום בשנת 1996, אנו סבורים שהאלבום הזה התקבל בתחושות מעורבות אצל בסיס המעריצים של הלהקה ואפילו גרם למחלוקת גדולה. היו כאלה מבין המעריצים הוותיקים של הלהקה שסלדו מחוסר החדשנות ומהסטגנציה של הלהקה, אשר עשתה כאן שימוש ממוחזר בכל הטריקים והשטיקים, המוכרים והלעוסים בהם השתמשה כבר בעבר, והיו כאלה שקידמו בברכה את העובדה שהלהקה נותרה נאמנה לעצמה ולסגנון שלה. לזכותה של הלהקה ייאמר כי היא לא ניסתה לגמד את עניין "החזרה העצמית" והעובדה שהלכה למעשה העניקה למאזין "עוד מאותו דבר". בראיון שקיים Mike Portnoy עם אתר "Tama.com" הוא תיאר את האלבום ככזה שמכיל את כל האלמנטים שאנשים מצפים להם מאלבום של "דרים ת'יאטר". ובמילותיו הוא עצמו: "Heavy and technical, powerful and dynamic, all of the elements that people kind of expect out of a Dream Theater album" אנחנו חייבים להודות ש"הכאוס" הפנימי בכל הקשור לאלבום הזה נמשך אצלנו עד היום, אבל כמו ההנאה מ"סחוג", שלמרות שהוא צורב ושורף אתה ממשיך לאכול אותו, אנחנו מצליחים ליהנות מאוד מהאלבום הזה למרות ה"צריבות" שאנו מקבלים במהלך ההאזנה. למה "צריבות"? כי גם אנחנו חושבים שהלהקה הלכה שבי אחר מה שמצופה ממנה ואיבדה בדרך את הנועזות והחדשנות, עוד אי שם באלבום "Train of Thought". היא היתה עסוקה יותר מידי בשמירה על המצב הקיים ושכחה שמה שהביא אותה לגדולה היא החשיבה מחוץ לקופסא. בניסיון לשמר את הקיים, לא היססה הלהקה להעתיק מעצמה, אבל יותר מכך היא לא חששה להשאיל מאחרים. כל "השאלה" שכזאת (ויש כאן לא מעט) גורמת לנו עד היום ל"צריבה" אבל משום מה, כמו שאמרנו זו צריבה שבדומה ל"סחוג" אתה בסופו של דבר נהנה ממנה. דוגמאות לאותן "צריבות" ניתן למצוא בין היתר בהעתקות מריפים של "Metallica", בשירה במהלך הבתים בשיר "Constant Motion" שממש מזכירה את השירה של James Hetfield, בריף בשיר "The Dark Eternal Light" שנשמע כמו ריף שכתב Dimebag Darrell מלהקת "Pantera", בפלירט עם נו-מטאל וראפ-מטאל א-לה "Linkin Park" בשיר "Prophets Of War" שהפתיחה שלו מתכתבת בכלל עם "Muse" ולרגעים גם הזכיר לנו קצת את "Ayreon", בהשאלות הברורות, מ- "Porcupine Tree" כולל השירה של Steven Wilson בשיר "Repentance" שלקראת הסיום מקיים את האימרה "הגונב מגנב פטור" עם השאלות ברורות מ- "Pink Floyd" ועם קטעי דקלום שיחזירו אתכם לאלבום "Caress Of Still"של להקת "Rush" ועוד ועוד. וכמו שאתה מפתח עמידות לסחוג עם השימוש הגובר בו, גם כאן ההאזנות החוזרות ונשנות לאלבום הזה מטשטשות את עוצמת הצריבה ומתחתיה מתגלה אלבום מקסים עם לחנים מצוינים ומלודיים ועם יכולת נגינה וירטואוזית ומדהימה, כמו שרק חברי "דרים ת'יאטר" יכולים לספק ומשתקפת היטב כבר באינטרו הארוך לשיר הפתיחה "שומט הלסתות" "In the Presence of Enemies - Part I". למרות שניתן אולי להאשים את "דרים" בחוסר מעוף וחדשנות, לא היינו מוכנים לוותר על האלבום הזה ועל שירים כמו Forsaken", עם הלחן הממיס והמלודיה המצמררת, "Constant Motion" ששוחרר כסינגל הראשון מהאלבום ושיועד בתחילה להיות בכלל אינסטרומנטאלי, "Repentance" שמהווה חלק מסאגאת "Twelve-step Suite" של פורטנוי ומתארחים בו אומנים רבים כמו Mikael Åkerfeldt, Jon Anderson, David Ellefson, Steve Hogarth, Neal Morse, Joe Satriani, Corey Taylor, Steve Vai, Steven Wilson, הקטע האפי "The Ministry of Lost Souls" ועוד. ועכשיו תוציאו את הסחוג מהמקרר והצטרפו אלינו לארוחה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר