top of page

Emerson, Lake & Palmer - Brain Salad Surgery

לפני 6 שעות
זמן קריאה 4 דקות

ב- 19 בנובמבר 1973 יצא "Brain Salad Surgery", אלבום האולפן הרביעי של להקת "Emerson, Lake & Palmer".

Emerson, Lake & Palmer - Brain Salad Surgery

אחרי "Trilogy" הייתה לשלישייה של הקלידן Keith Emerson, הזמר והבסיסט Greg Lake והמתופף Carl Palmer בעיה שרוב הלהקות היו שמחות לקבל. הם כבר היו ענקיים, אבל האלבום האחרון הוקלט עם כל כך הרבה שכבות שעל הבמה שלושה אנשים לא הצליחו להישמע כמוהו. לייק הסביר שהקליטו על 24 ערוצים וצברו אוברדאבים בלי לחשוב איך ינגנו את זה. הפעם הכלל היה פשוט. מקליטים רק מה שאפשר לנגן.


בשביל זה הם קנו קולנוע נטוש בפולהאם שבלונדון והפכו אותו לחדר חזרות ולמטה של חברת תקליטים משלהם, "Manticore", אחרי שנמאס להם מהיחס של "Atlantic". בחזרות הם השאירו את הציוד על הבמה וניגנו כאילו יש קהל באולם. מהתחושה הזאת של מופע שנבנה מול קהל נולדה גם הברכה שנתנה את שמה לאלבום ההופעות שלהם, "Welcome Back My Friends to the Show That Never Ends".


ואז הגיעה הכותרת. באפריל 1973, כשהלהקה ניגנה בציריך, ביקר אמרסון אצל האמן השוויצרי H.R. Giger. הוא סיפר אחר כך על בית צנוע מבחוץ שהפנים שלו גותי עד כאב. גיגר סיים זה עתה ציור של גולגולות, ואמרסון הבין שזאת העטיפה. שם העבודה של האלבום היה ביטוי סלנג שמתייחס למין אוראלי, ואחר כך הוחלף ל-"Brain Salad Surgery", ביטוי שמשמעותו זהה וכנראה נלקח משיר של Dr. John מאותה שנה. גיגר, לפי הסיפור, שמח מאוד כשהסבירו לו מה פירוש השם.


הציור שנבחר משלב מנגנון תעשייתי עם גולגולת אנושית, וגם הלוגו של הלהקה, זה שנשאר איתה עד היום, צייר גיגר. חברת התקליטים פסלה פרט אחד בציור שנחשב לפורנוגרפי, גיגר סירב להסיר אותו, ובסוף אמן אחר צייר מעליו קרן אור. את שני הציורים המקוריים לא ראו מאז תערוכה בפראג ב-2005, והם עדיין לא נמצאו.


האלבום נפתח באנגליה עצמה. "Jerusalem", ההמנון שכתב William Blake והלחין Hubert Parry, לא עוסק בעיר שאנחנו מכירים אלא באנגליה ירוקה ונעימה, ו-"ELP" מחזירה אותו ב-2:45 דקות של גונגים, טימפני ו-Moog. אמרסון מנגן כאן על אבטיפוס של Moog Apollo, הסינתיסייזר הפוליפוני הראשון, שהיה בעצם הסקיצה של ה-Polymoog. הבי-בי-סי דווקא לא התלהב. הוא אסר את הסינגל משום שהחליט שהעיבוד פוגע בכבוד הלאומי, ולייק טען שהם עשו אותו כמיטב יכולתם ובלי שום לעג.


אחריו מגיע "Toccata", עיבוד לפרק האחרון בקונצ'רטו הראשון לפסנתר של המלחין הארגנטינאי Alberto Ginastera. אמרסון שמע אותו לראשונה ב-1970 בבורבנק, בהקלטת טלוויזיה, והלך אחרי הפסנתרן עד לחדר ההלבשה כדי לשאול מה זה היה. אחרי שהלהקה הקליטה את העיבוד התברר שאין לה רשות, והוא טס לז'נבה והשמיע את ההקלטה למלחין. ג'ינסטרה אמר "דיאבולי", ואמרסון כבר ראה את עצמו מורחק מהבית, עד שהסתבר שזו מחמאה. באמצע היצירה מחכה קטע של פאלמר על שמונה סינתיסייזרים לתופים, והקהל היה בטוח שאמרסון הוא שמפיק את הצלילים.


בין לבין הלהקה נרגעת. "Still...You Turn Me On" היא בלדה של לייק עם צ'מבלו של אמרסון וגיטרות אקוסטיות. פאלמר לא מנגן בה, ולכן לא נבחרה לסינגל. אחריה מגיע "Benny the Bouncer", שיר פסנתר בר שאמרסון מכנה שיר שטויות, ושמבוסס על סדרן ענק מאולם העירייה של סולסברי שבו ניגן לייק בנעוריו.


את כל זה אפשר לשכוח מול מה שבא אחר כך. "Karn Evil 9" נמשך כמעט שלושים דקות בשלושה פרקים שנקראים "Impressions". את המוזיקה כתב אמרסון, והמילים הגיעו מלייק ומחבר ותיק, Peter Sinfield, שכתב את המילים ל-"In The Court Of The Crimson King" ובדיוק תכנן אלבום סולו אצל "Manticore". אמרסון קרא ליצירה בהתחלה "Ganton 9" על שם כוכב דמיוני שאליו הושלך כל הרוע, עד שסינפילד שמע את האורגן והחליט שזה נשמע כמו קרנבל.


הפרק הראשון הוא קרקס עתידני. מנחה מזמין את הקהל פנימה בחיוך קר, ובתוך הפרק עובר מצעד סוריאליסטי של בישופים, ראשים בצנצנות ופרד, שאמרסון מלווה בסינתיסייזרים ולייק בסולו גיטרה משלו. הוא נחצה לשני חלקים כי לא נכנס בצד אחד של התקליט, והקטע שנפתח בברכה המפורסמת נשמע עד היום באצטדיונים בפתיחת עונות ספורט.



הפרק השני הוא אינסטרומנטלי ושונה לגמרי. הוא מתחיל כשלישיית פסנתר, מתגלגל לקצב לטיני, ואמרסון, שחזר מחופשה בטרינידד, מפיק מה-Moog צליל שמזכיר תופי פלדה. הפרק השלישי מחזיר אותנו לעתיד, שבו אדם מתעמת עם המחשב שלו, ואת קול המחשב הפיק אמרסון בעצמו דרך מאפנן הטבעת של ה-Moog. זו הפעם היחידה שהוא מופיע כזמר בתקליט של הלהקה. לייק טען שהם צפו את העתיד ושאנחנו כבר תלויים בטלפון הנייד.


האלבום הגיע למקום השני בבריטניה, אחרי ש-"Tales From Topographic Oceans" של "Yes" עצר אותו, ולמקום ה-11 בארצות הברית, שם נשאר 47 שבועות במצעד, יותר מכל אלבום אחר שלהם. הביקורות היו חלוקות, והלהקה כבר לא התרגשה. אחריו יצאה השלישייה לסיבוב של מאה הופעות עם ארבעים טון ציוד, פסנתר מעופף ו-350 אלף איש בפסטיבל "California Jam" לצד "Deep Purple".


זו הייתה שנה גדולה. "The Dark Side Of The Moon" של "Pink Floyd" ו-"Houses of the Holy" של "Led Zeppelin" כבשו את האביב, "Tubular Bells" של Mike Oldfield הפך בקיץ להיט משונה, ו-"Selling England By The Pound" של "Genesis" הגיע בסתיו. אל תוך כל זה נכנס אלבום שביקש לשים קרקס, מכונות ובלדה בריטית באותו תקליט.


ויש בזה משהו משעשע. אלבום על מחשבים שמשתלטים על בני האדם הוקלט הכי אנושי שאפשר, שלושה אנשים בחדר אחד שמנגנים את מה שכתבו. אולי בגלל זה פאלמר, שכתב כאן רק את סולו התופים, מחשיב אותו לאהוב עליו בהרבה, ולייק קרא לו האלבום המקורי האחרון של הלהקה. והמופע, כפי שהובטח, לא נגמר. מישהו עדיין מזמין אותנו להיכנס כל פעם שעונת ספורט נפתחת.


להאזנה: Spotify, Apple Music


"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

תגובות


 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!

bottom of page