אין הרבה אומנים שאנחנו מכירים שהצליחו לעשות את מה ש- "Iron Maiden" עשתה בשנות השמונים.
זה אחד ההרכבים היחידים המוכרים לנו שהצליחו לייצר 7 אלבומי מופת ברצף כל-כך מדהים. בלי נפילות, בלי מעידות אפילו לא נקודתיות, בלי "פילרים" או שירים חלשים שניתן היה לוותר עליהם. פשוט מאסטרפיס אחרי מאסטרפיס, אלבומים נצחיים שגם בחלוף כמעט 40 שנה ניתן להקשיב להם מתחילתם ועד סופם בלי להריץ קדימה, בלי לדלג או חלילה להשתעמם בקטע כזה או אחר.
ב- 29 לספטמבר 1986 שחררה "Iron Maiden" את האלבום השישי מתוך הרצף הבלתי נתפס הזה, והצליחה להדהים אותנו פעם נוספת.
אנחנו חייבים לומר, גם הפעם כשאחזנו בידנו בויניל שנרכש בחנות אלגרו ברח' שינקין בתל אביב, היינו בטוחים שיהיה קשה מאוד להתעלות על המאסטרפיס "Powerslave". הרי זה האלבום שהפך את "Iron Maiden" ללהקת המטאל הגדולה ביותר באותה תקופה. אבל כבר במהלך הנסיעה חזרה באוטובוס מתל אביב לרמת גן, בעודנו לוטשים עיניים באחת העטיפות המיוחדות שנוצרו אי פעם לאלבום כלשהו, הבנו שמשהו מאוד מיוחד מצפה לנו בפנים. על העטיפה התנוסס אדי בדמות סייבורג. הוא עמד עם אקדח לייזר שלוף, בעולם עתידני שנראה לנו כמו שילוב בין הסרט "בלייד ראנר" ל- "בחזרה לעתיד", שני סרטים מהז'אנר הכל-כך אהוב עלינו באותה תקופה. שם האלבום וכותרות השירים השתלבו לנו היטב עם קונספט ה"מדע הבדיוני", וככל שהעמקנו בעטיפה התגלו לנו עוד ועוד פרטים ורמזים הקשורים ללהקה, עד כי היה ברור לנו שלפחות בהקשר הזה האלבום הזה בהחלט מתעלה על קודמו.
כשהגענו כבר לכיתובים בלשון הקודש למילה "ג'ין" ולארבע האותיות בעברית שמרכיבות את השם המפורש של "האחד", אשר הדיבר השלישי אוסר עלינו לשאת את שמו לשווא, זו כבר הייתה אהבה ממבט ראשון, וזה עוד לפני ששמענו אפילו תו אחד מהאלבום. זה אולי יישמע לכם טיפשי, אבל תנסו לחשוב על ההרגשה של נער מתבגר שרואה כיתוב באותיות עבריות על עטיפת האלבום של אחת מהלהקות האהובות עליו.
הבילד-אפ שעבר אותו נער במהלך הנסיעה הביתה פשוט התפוצץ כשקצה המחט נחתה על הרצועה הראשונה של הויניל, זו כבר היתה התמסרות טוטאלית. צליל אפקט הגיטר סינתסייזר שהציף את הרמקולים לא הותיר מקום לספק, הלהקה האהובה עליו חצתה את מהירות האור וטסה קדימה ב"זמן", גם מבחינת הצליל המעודכן שלה. ולא, לא היתה כאן שום תדהמה או אכזבה כפי שתיארו חלק מחבריו, שלא אהבו בתחילה את הסאונד החדש, אלא להיפך. מספר חודשים קודם לכן שחררה "Judas Priest" את האלבום "Turbo", אשר כלל כבר את צליל הגיטרות המסונתז, והמעבר הזה שעשתה "Iron Maiden" נשמע לו מאוד טבעי, במיוחד כאשר היא עשתה אותו בצורה כל-כך מדהימה ומבלי לאבד אפילו שבריר קטן מזהותה.
הסיפור של האלבום הכל-כך מיוחד הזה ברפרטואר של "Iron Maiden", מתחיל בסיום סיבוב ההופעות "World Slavery Tour" שליווה את האלבום הקודם. חברי הלהקה מסיימים אותו מותשים ורצוצים. הסיבוב הזה היה גרנדיוזי בכל קנה מידה. החל בהפקה הבומבסטית ובתפאורה וכלה באורכו ובכמות ההופעות שביצעה הלהקה במהלכו. הוא נמשך כמעט שנה ברציפות וכלל קרוב ל- 200 הופעות, ביניהם הופעה היסטורית אחת שהיתה הראשונה של להקת מטאל מאחורי "מסך הברזל". במהלך הסיבוב הזה הופיעה הלהקה בפני מליוני מעריצים, כאשר רק בהופעה אחת שנערכה בריו שבברזיל נכחו כ- 300,000 איש. במקביל עוד עבדה הלהקה על אלבום ההופעה האייקוני והוידאו "Live After Death", אשר שוחררו בשנת 1985.
לאחר סיבוב ההופעות לקחה הלהקה פסק זמן של מספר חודשים למנוחה, לבילוי זמן עם המשפחה, אבל גם לכתיבה ולהתנסות עם ציוד חדש, במיוחד אפקט הגיטר והבס סינתסייזר. הלהקה החליטה לקחת הפעם את הזמן ולא למהר עם ההקלטה וזו גם אחת הסיבות שמדובר באלבום הראשון של הלהקה שלא משוחרר בדיוק בשנה העוקבת לאלבום הקודם.
הזמר Bruce Dickinson מאוד רצה להוריד הפעם רגל מהגז ולעשות אלבום שונה. הוא הגיע לאולפן עם שירים אקוסטיים, אך אלו נדחו על-ידי יתר חברי הלהקה. ברוס לא נתן לאגו להוביל אותו ופינה את מקומו לאחרים, מה שתרם בין היתר להתבלטות של הגיטריסט האדיר והמוכשר Adrian Smith באלבום הזה, ולעובדה שהוא כתב באופן בלעדי (מילים ומוזיקה), שלושה מתוך שמונת שירי האלבום, שניים מהם היו הסינגלים המובילים והמצליחים ששוחררו ממנו.
הגם שהלהקה מעידה שלא היתה שום כוונה לייצר אלבום קונספט, חלק משירי האלבום עוסקים בנושא "חלל" ו- "זמן" ובעיקר בפחדים ובתסביכים של Steve Harris מעולם העתידני ומהבלתי נודע.
האלבום נפתח עם הצהרת הכוונות "Caught Somewhere in Time", שיר שמסכם באופן הטוב ביותר את האווירה הכללית של האלבום. את ההשראה לשיר נטל סטיב Steve Harris מהסרט "Time After Time" משנת 1979, אשר עוסק במסע בזמן. "If I said I'd take you there, would you go, would you be scared?" שר Bruce Dickinson ומצליח להעביר בשירה המרטיטה שלו את הפחד מהמסע בזמן, כאשר בהמשך אנחנו מגלים את המחיר הכבד שהגיבור נדרש לשלם כשהוא מסתכן בלאבד את עצמו בדרך. מצד אחד השיר הזה מגלה לנו את הסאונד החדש והמעודכן של מיידן, ומצד שני הלהקה מוכיחה פה ששום אפקט, גם אם מדובר בסינתסייזר, לא יכול לשנות את ה- DNA שלה. הבס הפועם והדוהר של Steve Harris, הסולואים המדהימים של Dave Murray ו- Adrian Smith והתיפוף העוצמתי והמתגלגל של Nicko McBrain עדיין כאן והם "תקועים חזק בזמן" ולא מתכוונים ללכת לשום מקום.
הרצועה השניה באלבום "Wasted Years" היא הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום והלהיט הכי גדול מתוכו. עד אותה עתה זה היה כנראה הקטע הכי קרוב של מיידן למיינסטרים, מבלי לאבד את הסאונד הייחודי שלה. זה השיר הראשון מתוך שלושה שכתב Adrian Smith והוא גם השונה ביותר מבין יתר השירים באלבום. מעבר לעובדה שמדובר בשיר היחיד באלבום שלא נעשה בו שימוש באפקט של גיטר או בס סינתסייזר, זה השיר הכי פחות מיסטי והכי ריאליסטי מתוכו. השיר נכתב בעקבות מסע ההופעות המפרך של הלהקה והזמן שבוזבז בדרכים במקום עם המשפחה. השם המקורי של השיר היה "Golden Years" ואדריאן סמית' מדרבן אותנו כאן שלא להסתכל אחורה על השנים האבודות שבוזבזו, אלא תמיד להביט קדימה.
גם הקטע הבא "Sea of Madness" הוא שיר שנכתב בלעדית על-ידי Adrian Smith, אשר פשוט מככב באלבום הזה ומוכיח פעם נוספת שהוא כותב בחסד עליון. מצד אחד הכבדות בריפים שבין הבתים, מצד שני המלודיה שאין שניה לה בגשרים ובפזמון, אשר רק מתעצמת עם ההגשה מדהימה של Bruce Dickinson. ללא ספק אחד מהשירים החזקים והאהובים עלינו באלבום.
השיר החותם את הצד הראשון של הויניל "Heaven Can Wait" הוא שיר נוסף של Steve Harris אשר הושפע מסרט באותו השם משנת 1978. שיר מורכב ודינמי שכולל מספר מעברים, ביניהם קטע האיצטדיונים האפי החל מדקה 3:35 בו חברי הלהקה נוהגים להעלות במהלך ההופעות את הקהל ועובדי הבמה לשיר איתם במקהלה "ווהוווו הווו....", ראו לדוגמא כאן:
הצד השני של הויניל נפתח עם "The Loneliness of the Long Distance Runner" עוד שיר אדיר של Steve Harris שמתחיל לאט כמו בשלב החימום לפני הריצה, ואז מתפרץ בספרינט אדיר שרק הולך ומתגבר, למרות שלכאורה מדובר כאן בריצה למרחקים ארוכים. כמה יפות ההרמוניות בין גיטרות של Dave Murray ו- Adrian Smith בקטעי המעבר ואיזו שירה אנרגטית של Bruce Dickinson, אשר למרות המקצב מצליח להמחיש לנו את הבדידות של הרץ למרחקים ארוכים, וכל שנותר לנו הוא לתהות האם Steve Harris כתב כאן על עצמו?
מכאן אנחנו עוברים לסינגל השני מהאלבום "Stranger In A Strange Land" ולשיר השלישי שכתב Adrian Smith. השיר הזה ללא ספק מתחרה עם הסינגל הראשון "Wasted Years" על התואר השיר הכי טוב באלבום. את השיר כתב סמית' בעקבות שיחה עם חוקר ארקטי שגילה גופה קבורה בקרח, אשר השתמרה שם שנים. אדריאן סיפר כאן על אותו "זר בארץ זרה" שיצא לחקור את ארץ הקרח, מת במהלך המסע וגופתו נשתמרה במשך 100 שנים עד שחוקרים עתידנים מצאו אותה. השיר שנפתח עם הבס הפועם של Steve Harris וממשיך עם הריף הקליט של Smith, משופע בצלילי סינתסייזר שמוסיפים לדרמטיות ולאווירת הסיפור, שרק הולכת ומתעצמת דרך השירה מלאת הרגש של Dickinson. זה אחד השירים הבודדים של "Iron Maiden" שמסתיימים בפייד אאוט.
אנחנו מתקרבים לסיום עם "Deja-Vu" שמתחיל עם האינטרו המלודי והעצוב של בס-גיטרה ומתפתח לשיר במקצב מהיר ועצבני. עוד שיר קליט שהפזמון שלו פשוט לא יוצא מן הראש באופן שגורם לך להיות בטוח כאילו "היית כבר כאן", או במילות השיר עצמו: "Feel like I've been here before..."
בדומה לאלבום הקודם, גם כאן האלבום מסתיים עם קטע אפי - "Alexander the Great", אשר עובר בצורה כרונולוגית בין תחנות בזמן בהיסטוריה של אלכסנדר מוקדון, החל ממקדוניה, דרך אלכסנדריה ומצרים ועד פרס ובבל. גם כאן לא ניתן להתעלם מהתרומה של צלילי הסינתסייזר המוסיפים לאווירת הסיפור, במיוחד בקטע המעבר האינסטרומנטאלי הכולל גם עבודת גיטרות מדהימה של Dave Murray ו- Adrian Smith.
עד כמה שהאלבום הזה מושלם ונטול רבב, הוא רק מהווה הכנה ל"אורים ולתומים" של המטאל, לאלבום ששינה את כל התפיסה של הז'אנר - "Seventh Son of a Seventh Son". הקונספט המדומה יהפוך שם לקונספט מלא, אפקט הסינתסייזר יקבל שידרוג לסינתסייזר מלא, והסיפורים האפיים יקבלו מתיחת פנים שתתפרס על-פני אלבום שלם.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט