ב- 9 למרץ 2018 שחררה "Judas Priest" את אלבום האולפן ה- 18 שלה "Firepower".
לא רק שזה האלבום הטוב ביותר של הלהקה מאז "Painkiller", אלא שהוא גם האלבום המצליח ביותר של "Judas Priest" בארה"ב אי פעם והאלבום הראשון של הלהקה שנכנס לעשרת הגדולים בבריטניה מאז "British Steel".
שמו של האלבום בהחלט מעיד על תוכנו. "כוח האש" של "Judas Priest" ממטיר עלינו "הבי מטאל" בעצימות גבוה, עם סאונד וחומר מוזיקלי שמצליחים לשחזר את תקופת "תור הזהב" של הלהקה.
הזמר Rob Halford ציין, שהמטרה המוצהרת של "Judas Priest" באלבום הזה, היתה "להמציא מחדש כמה מהרגעים הקלאסיים של פריסט" ולשם כך הם התחקו אחר השורשים של הלהקה. ניתן לומר שהמטרה הזו הגיעה לכדי מימוש עם אלבום "Judas Priest" קלאסי, שנשמע ונראה (כן גם לעטיפה יש חלק) כמו האלבומים הגדולים ברפרטואר של הלהקה.
ואכן, האלבום הזה משלב את הסגנון הקלאסי והשורשי של הלהקה, עם סאונד מודרני ומעודכן, באדיבות המפיק האגדי Andy Sneap הידוע בקסמים שהוא עשה עם להקות מטאל ותיקות דוגמת "Accept" והמפיק Tom Allom אשר הפיק את אלבומי הלהקה בשנות ה- 80.
"ג׳ודאס פריסט״ אשר שלטה בסצינת המטאל הקלאסי במשך שלושה עשורים, החלה לאבד את הרלוונטיות שלה בשנות ה- 90 עם עזיבתו של Rob Halford. הלהקה שהוקמה בשנת 1969 (אפילו לפני השנה בה נולד המטאל עם האלבומים "Black Sabbath" ו- "In Rock"), הוציאה את אלבום הבכורה שלה רק בשנת 1974, אבל מאז, בעיקר במהלך שנות השבעים, היא היתה אחראית על עיצוב ז'אנר ה"הבי מטאל", לא פחות מלהקות "דור המייסדים", עם אלבומי מופת כמו "Sin After Sin" ו- "Stained Class". בראשית שנות ה- 80, עם עליית להקות ה- "New Wave Of British Heavy Metal", הצליחה "פריסט" להמציא את עצמה מחדש, עם סאונד נגיש וקליט כמו באלבום "British Steel", אך עדיין לא לאבד את הזהות שלה ולשמור על ה- DNA הכבד שהגדיר אותה. גם כשגל הת'ראש מטאל שטף את מפת המטאל העולמי, הצליחה "Judas Priest" להישאר רלוונטית ולתת לגל החדש (השני) של להקות המטאל פייט רציני, עם אחד מהאלבומים הגדולים במטאל "Painkiller". אבל אז, בדיוק בשיא, החליט Rob Halford לפרוש וגדע את ההצלחה בעודה באיבה. גם לאחר חזרתו של ה- "Metal God" "ג'ודאס פריסט" לא הצליחה לשחזר את ההצלחה וכשלה בייצור אלבומי מופת, כגון אלה שהעלו אותה לצמרת המטאל העולמי, החל משנות ה- 70. לכן, "Firepower", במובן מסוים, הוא חגיגה עצומה לחובבי המטאל באשר הם.
וכמו שציינו, לדעתנו מדובר באלבום הטוב ביותר של "Judas Priest" מאז "Painkiller". כל 14 השירים נכתבו על-ידי Rob Halford, Glenn Tipton ו- Richie Faulkner, אשר לא רק שנכנס לנעליו הגדולות של K. K. Downing בהצלחה רבה, אלא אפילו מצליח לחפות על Glenn Tipton שיכולות הנגינה שלו נפגעו בשל מחלת הפרקינסון.
שיר הנושא "Firepower" פותח את האלבום "בצעקה", תרתי משמע, ונותן את הטון לכל מה שיבוא אחרי כך. הריף הכבד וקצב התופים האכזרי של Scott Travis מהווים תצוגת תכלית של הפגנת עוצמה ו"כח אש" אדיר. Richie Faulkner ציין שחבר שלו אמר לו שהשיר נשמע כמו "Painkiller", אבל מהיר יותר ולכן זה כנראה השיר המהיר ביותר של "פריסט", במיוחד מבחינת קצב התופים. אין ספק, זו בהחלט פצצת אנרגיה מטורפת בקצב מהיר, אבל עדיין סוחפת וקליטה, במיוחד בסולו המלודי על גבול הניאו-קלאסי, עם הצליל ההרמוני של הטווין גיטאר.
האלבום ממשיך ב"קצב אש" גבוה עם "Lightning Strike" - הסינגל הראשון והמצוין ששוחרר מהאלבום. Rob Halford ציין שהרעיון הכללי של השיר היה להשתמש ברעיון של "מכת ברק" כדי להראות שיש לנו את הזכות "להתפרק" כמו ברק על אדם או ארגון שמוביל אותנו למקום הרסני. בדומה לשיר הפתיחה, מדובר בקטע עוצמתי ומלודי שמציג את כל מה שמאפיין את "פריסט" הקלאסית כמו גם את יכולת הביצוע של כל חברי הלהקה.
ואז מגיע "Evil Never Dies" שמתחיל כבד ואיטי יותר, עם ריף אפל במהלך הבתים, שיושב לנו על המשבצת של "בלאק סאבאת'". זה קטע דינמי, מפתיע ומורכב שמקבל תפנית ראשונה בקטע המעבר לפזמון שנשמע כמו "פריסט" קלאסית, משתנה שוב עם סולו הגיטרה שיושב על הסי פארט וממשיך להתפתח עם הקטע האווירתי השקט שמחזיר אותנו למגרש של "Black Sabbath". זה ללא ספק אחד הקטעים המעניינים באלבום שמוכיח את יכולת הכתיבה המדהימה של המשולש הלפורד-טיפטון-פולקנר.
אגב, זה לא הקטע היחיד באלבום שהריפים והוייב הכללי שלהם יזכירו לכם את "בלאק סאבאת'". קחו לדוגמא את "Children of the Sun", "Spectre" או "Lone Wolf" ותבינו למה אנחנו מתכוונים.
רצף השירים המדהים ממשיך עם "Never the Heroes", הסינגל השלישי ששוחרר מהאלבום. הוא נפתח עם אפקט סינת' שלרגע החזיר אותנו לימי "Turbo", אבל מיד מגיע הריף הכבד וטורף את הקלפים עם אחד מההמנונים היותר קליטים של האלבום.
"פריסט" מצליחים לשמור על רמה גבוה של כתיבה וביצוע לאורך כל האלבום. ההבי מטאל המקפיץ של "Flame Thrower", המורכבות הדינאמית של "Traitors Gate" והמטאל הקליט של "No Surender" מוכיחים שאין באלבום הזה נפילות. גם שירים שנשמעים בתחילה כקצת פחות קליטים כמו "Necromancer" או "Rising from Ruins" בסופו של דבר נדבקים ולא מרפים.
מעניין לציין שהאלבום כולל קטע אינסטרומנטאלי קצר וסימפוני בשם "Guardians", שחותך את האלבום לשניים וכן בלדת מטאל אפית בשם "Sea of Red", אשר מסיימת את האלבום בקול תרועה רמה.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט