Korn - The Serenity of Suffering
ב- 21 באוקטובר 2016 יצא "The Serenity of Suffering", אלבום האולפן השנים עשר של להקת "Korn".
אמצע העשור השני של שנות האלפיים סימן עבור "Korn" את אחת התקופות המרתקות והמכוננות בתולדותיה. שלוש שנים קודם לכן, בשנת 2013, רשמה החמישייה מבייקרספילד, קליפורניה את האיחוד המרגש וההיסטורי עם הגיטריסט המייסד Brian Welch, המוכר בכינויו Head, שחזר לשורות הלהקה באלבום "The Paradigm Shift" לאחר שמונה שנות היעדרות שבהן התמודד עם גמילה מהתמכרויות קשות וחיפוש רוחני. אלא שלמרות ההתרגשות העצומה שליוותה את חזרתו של Head, חברי הלהקה הרגישו כי באותו אלבום איחוד הם עדיין גיששו בזהירות אחר האיזון בין הניסויים האלקטרוניים של "The Path of Totality" משנת 2011 לבין הסאונד הקלאסי שלהם. כשהתכנסו הסולן Jonathan Davis, צמד הגיטריסטים James Shaffer המכונה Munky ו-Brian Welch, הבסיסט Reginald Arvizu המכונה Fieldy והמתופף העוצמתי Ray Luzier לתכנן את צעדם הבא במהלך שנת 2015, המטרה שהציבו לעצמם הייתה חדה וברורה, ליצור את האלבום הכבד, האגרסיבי והאינטנסיבי ביותר של "Korn" מזה קרוב לשני עשורים.
כדי להגשים את החזון השאפתני הזה ולחלץ מחברי הלהקה את הבעירה הפנימית שאפיינה את ימיהם הגדולים בשנות התשעים עם אלבומי מופת כמו אלבום הבכורה משנת 1994, "Life Is Peachy" משנת 1996, "Follow The Leader" משנת 1998 ו-"Issues" משנת 1999, גויס למשימה מפיק העל עטור פרסי הגראמי Nick Raskulinecz, האיש שהוביל אלבומי מופת מודרניים של להקות כמו "Foo Fighters", "Alice in Chains", "Mastodon", "Rush" ו-"Deftones". בניגוד לשיטת העבודה המפוצלת שהשתרשה בלהקה באלבומים קודמים, Raskulinecz התעקש להכניס את הגיטריסטים, הבסיסט והמתופף יחד אל תוך חדר הקלטות אחד באולפני Rock Falcon שבנאשוויל, טנסי, כדי לנגן פנים אל פנים ולבנות את השירים מתוך גרוב חי ונושם. במקביל, את תפקידי השירה החשופים והמטלטלים הקליט Jonathan Davis באולפני הבית של הלהקה ב-Bakersfield ובאולפני Steakhouse שבצפון הוליווד, תוך שהוא דוחף את מיתרי הקול שלו אל קצה גבול היכולת בין לחישות מצמררות, שירה מלודית אפלה, גראולים תהומיים ושירת הסקאט האייקונית שלו.
שם האלבום, "The Serenity of Suffering", נטבע על ידי Jonathan Davis מתוך התבוננות פסיכולוגית כנה ואפלה על טבע האדם ועל פצעיו האישיים. דייוויס הסביר כי עבור אנשים שחוו טראומות קשות, התעללות ודיכאון ממושך לאורך חייהם, הסבל הופך עם השנים למקום מוכר, בטוח וכמעט מנחם, מעין אזור נוחות אפל שקשה מאוד להיגמל ממנו גם כאשר החיים מסביב נראים יציבים. התמה הזו שזורה כחוט השני גם בעטיפת האלבום הסוריאליסטית והמטרידה שצייר אמן הפופ-ארט והסוריאליזם האמריקאי הנודע Ron English. העטיפה מציגה ילד בגיל ההתבגרות הלובש חולצה של הלהקה, כשהוא צועד בלב לונה-פארק הרוס, חלוד ופוסט-אפוקליפטי, וגורר אחריו על גבי הקרקע את בובת הסמרטוטים המרופטת והמפורסמת מהעטיפה הקלאסית של האלבום "Issues" משנת 1999, סמל ויזואלי מופתי להשתחררות מטראומות הילדות ולתחייתה המחודשת של הלהקה.
האלבום נפתח בסערה חסרת מעצורים עם "Insane", הצהרת כוונות מוחצת שנפתחת בריף גיטרות שבעה מיתרים עצבני ומנסר של Munky ו-Brian Welch, המגובה בתיפוף גרוב אדיר של Ray Luzier ובסלאפ-באס הקרקשוני והמתכתי של Fieldy. השיר משלב אלמנטים של סקראץ' ותקלוט שמחזירים את המאזין היישר לשלהי שנות התשעים, ומגיע לשיאו ברייקדאון אכזרי שבו דייוויס משחרר מפגן שירה פסיכוטי וגראולים חייתיים. השיר לווה בקליפ אימה קולנועי ומצמרר העוסק בצילום מתים מהתקופה הוויקטוריאנית של המאה התשע עשרה.
מיד אחריו נוחת הסינגל המוביל והמנוני של האלבום, "Rotting in Vain", אחד השירים הגדולים והמצליחים ביותר בקריירה המאוחרת של "Korn", שכבש את צמרת מצעדי הרוק בארצות הברית וזיכה את הלהקה במועמדות יוקרתית לפרס הגראמי בקטגוריית ביצוע המטאל הטוב ביותר. השיר מתאפיין בריף כבד ומהפנט ופזמון מלודי עצום שנתקע בראש מהאזנה ראשונה, כאשר בגשר של השיר חוזר דייוויס אל שירת הג'יבריש והסקאט הקצבית שהפכה לחותם האישי שלו עוד מימי "Twist" ו-"Freak on a Leash". בקליפ הרשמי של השיר, שצולם באווירה גותית אפלה, מככב השחקן Tommy Flanagan המוכר מסדרת המופת "Sons of Anarchy".
התנופה הכבדה נמשכת עם הסינגל השלישי "Black Is the Soul", קטע קודר, אטמוספרי ומרגש המציג את האיזון המושלם של הלהקה בין בתים שקטים ומתוחים לבין פזמון אצטדיונים רחב יריעות, המובל על ידי קווי גיטרה מלודיים ומייבבים שמהדהדים את עבודת המופת של הלהקה באלבום "Untouchables" משנת 2002. אחריו מגיע "The Hating", שיר דינמי ומורכב שנבנה בהדרגה מלחישות שבריריות על גבי מצע אלקטרוני אפלולי עד להתפרצות זעם קתרטית שבה דייוויס חושף את תחושת הריקנות והעייפות ממאבקים נפשיים אינסופיים.
ברצועה החמישית מגיע אחד מרגעי השיא ההיסטוריים והמדוברים ביותר באלבום, "A Different World", שבו מתארח סולן להקות "Slipknot" ו-"Stone Sour", הזמר הכריזמטי Corey Taylor. למרות ששתי הלהקות הובילו יחד את מהפכת המוזיקה הכבדה של סוף שנות התשעים וחלקו במות ענק מסביב לעולם, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הקליטו Jonathan Davis ו-Corey Taylor שיר אולפן מקורי משותף. לאחר ש-Nick Raskulinecz, שעבד בעבר גם עם טיילור, השמיע לו את הסקיצה של השיר, טיילור טס במיוחד לנאשוויל והקליט את חלקו בטייקים ספורים. השילוב בין הקול המלודי והמיוסר של דייוויס לבין השאגות הברוטליות והכריזמטיות של טיילור יצר מפלצת נו-מטאל אימתנית שלוותה בקליפ אנימציית סטופ-מושן סוריאליסטי ואפל.
חציו השני של האלבום שומר על רמת דריכות גבוהה ואחידה ללא רגע אחד של נפילת מתח. הסינגל "Take Me" עוסק באופן ישיר ומטלטל במאבק בהתמכרות מנקודת מבטו של הסם עצמו המפתה את קורבנו, בעוד "Everything Falls Apart" מייצר מועקה קלסטרופובית הנשברת אל תוך פזמון מלודי סוחף וברייקדאון הרסני. השירים "Die Yet Another Night" ו-"When You're Not There" מדגימים את העושר העיבודי ואת משחקי הגיטרות המבריקים בין Munky ל-Head, שיוצרים קיר סאונד עבה, מלוכלך ועם זאת חד ומדויק להפליא בזכות המיקס המופתי של Josh Wilbur. לקראת סיום, "Next in Line" מחזיר את הגרוב הקופצני והFאנקי של Fieldy לקדמת הבמה לפני שהאלבום נחתם באגרוף אחרון לבטן עם "Please Come for Me", המותיר את המאזין חסר נשימה.
עם צאתו ב-21 באוקטובר 2016 תחת הלייבל Roadrunner Records, זכה "The Serenity of Suffering" לשבחים מקיר לקיר מצד מבקרי המוזיקה והמעריצים הוותיקים כאחד, שהכתירו אותו כאלבום הטוב והחשוב ביותר של הלהקה מאז ראשית שנות האלפיים. האלבום זינק היישר למקום הרביעי במצעד הבילבורד 200 האמריקאי ולמקום הראשון במצעדי אלבומי הרוק, ההארד-רוק והאלטרנטיב בארצות הברית ובבריטניה. במבחן הזמן, "The Serenity of Suffering" הוא לא רק אלבום קאמבק מפואר, אלא הוכחה ניצחת לכך שגם לאחר יותר משני עשורים של פעילות, החמישייה מבייקרספילד שייסדה ז'אנר שלם נותרה מלכת הזעם, הכאב והכנות המוזיקלית של עולם הרוק הכבד.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות