Megadeth – Dystopia

ב- 22 לינואר, 2016, “Megadeth” הוציאה את אלבומה ה- 15 - “Dystopia”.

האלבום המופתי הזה הגיע בזמן שבו הציפיות מ- "Megadeth" היו יותר "זהירות" מאשר "נלהבות", ואולי זו הסיבה שהוא הפך במהירות לאחת ההצהרות החשובות ביותר של הלהקה בשנותיה המאוחרות. עבור הרכב שמזוהה כל-כך עם תור הזהב של הת'ראש מטאל הקלאסי, ההתנהלות של הלהקה בשנות ה־2010 הרגישו כסיור בטריטוריה לא בטוחה. חילופי הרכבים הפכו לדבר שבשגרה, הביטחון התערער, במיוחד לאחר קבלת הפנים הפושרת לאלבום "Super Collider", מה שהעצים את ההפתעה שהגיעה עם שחרורו של "Dystopia". והנה מגיע לו סוף סוף אלבום שמציג לנו להקה שנלחמת על הרלוונטיות שלה, להבדיל מכזו שנשענת על הצלחות העבר.

התקופה שקדמה לאלבום הייתה רוויית טלטלות. המתופף Shawn Drover והגיטריסט Chris Broderick, עזבו, והותירו פעם נוספת את Dave Mustaine ואת David Ellefson כעוגנים הקבועים היחידים בלהקה. במקום לנסות ולשחזר הרכב קלאסי, מאסטיין בנה את הלהקה מחדש מתוך כוונה ברורה. הגיטריסט Kiko Loureiro מלהקת "Angra" הצטרף לראשונה, והביא עמו שליטה טכנית וביטחון מלודי, בעוד ש- Chris Adler מלהקת "Lamb of God" תפס את עמדת התופים באלבומו היחיד עם הלהקה. זהו גם אלבום האולפן האחרון של "Megadeth" שבו השתתף הבסיסט David Ellefson.

האלבום הופק בהפקה משותפת של מאסטיין עם Chris Rakestraw. הוא נשמע קר, הדוק ובלתי מתפשר. ההפקה מסירה שכבות מיותרות ומדגישה ריפים חדים, ושירה שמוגשת בארס מרוסן. אין כאן חמימות, רק קור חד ומפלח.

מבחינה לירית מאסטיין חוזר לטריטוריה מוכרת, הנהגה מושחתת ושחיקה מתמדת של החירות האישית. אלא שהפעם המסר אינו משתלט על המוזיקה. הפרנויה מוטמעת במבנה השירים עצמם, מקצבים נוקשים, מעברים חדים ותחושה כמעט "מכנית" (שמתכתבת עם הסייבורג על העטיפה), שהופכת את האלבום לחוויה "חונקת" במתכוון.

השיר “The Threat Is Real” פותח את האלבום בבנייה איטית של מתח, לפני שהוא מתפוצץ לריף מוחץ, ומבסס את האווירה האפלה והעוינת של האלבום. שיר הנושא “Dystopia” מגיע אחריו עם אחד מהלחנים החזקים ביותר של הלהקה בעידן המודרני. אגרסיבי וישיר, כזה שמאזן היטב בין קליט לנושך. אין ספק שמדובר באחד השירים הטובים ביותר של הלהקה במילניום הנוכחי, ולא במקרה הוא זכה בפרס הגראמי לביצוע המטאל הטוב ביותר בשנת 2017, הזכייה הראשונה של הלהקה לאחר 12 מועמדויות.

סינגל הבכורה מהאלבום, “Fatal Illusion”, מגביר את הקצב, כשהוא מונע על ידי תיפוף מדויק של אדלר והגשה ווקאלית שורטת של מאסטיין, הוא מחזיר את אנרגיית הת'ראש הקלאסית (שלעיתים מזכירה את “Loved to Death” מתוך “Killing Is My Business... and Business Is Good!”), אך דרך פריזמה מודרנית ומהודקת.

הרגע הרגשי האפל ביותר באלבום מגיע עם “Poisonous Shadows”, לצלילי גיטרה קלאסית, פסנתר (עליו מנגן Kiko Loureiro) ותזמור, שמחליפים לרגע את העוצמה והמהירות. השיר עוסק בהתפוררות נפשית ובאובססיה, וחושף צד רגיש ותיאטרלי יותר של מאסטיין, כזה שנדיר לשמוע בחומרים המאוחרים של "מגדת'". “Post American World” מחדד את הזווית הפוליטית, עם ריפים כבדים וגיטרות שמעצימות תחושה של חוסר יציבות.

הקטע האינסטרומנטלי “Conquer or Die!” משמש כהצהרה המובהקת של Kiko Loureiro שכוללת פרשנות ניאו-קלאסית ודיוק טכני מרשים. הקטע מדגיש עד כמה הצטרפותו הייתה חיונית ללהקה ולזהות של האלבום, בעודו מחדיר אנרגיה רעננה מבלי לסטות מהשפה המוזיקלית הבסיסית של הלהקה.

השיר “Lying in State” ניצב כאחת ההצהרות הארסיות ביותר באלבום. כשהוא בנוי סביב ריף מיד-פייס שוחק וכבד, השיר מתעל תיעוב וחוסר אמון מוחלטים כלפי הנהגה פוליטית, מניפולציה תקשורתית וריקבון מוסדי.

לקראת סיום האלבום, "Megadeth" מגישים גרסת כיסוי צורבת ל- “Foreign Policy”, במקור של להקת ההארדקור-פאנק האמריקאית "Fear", משנת 1982. "Megadeth" מפשיטה את השיר מהפראיות הרופפת של הפאנק ובונה אותו מחדש בדיוק ת'ראשי מוקפד. אין ספק שהשיר משתלב באופן טבעי במסגרת האידיאולוגית של "Dystopia". ההוצאה יפנית כוללת גרסת כיסוי נוספת לשיר "Melt the Ice Away" של להקת "Budgie".

בהקשר הרחב של הדיסקוגרפיה של "Megadeth", האלבום "Dystopia" ניצב כיציאה המאוחרת הtjhsv והמהודקת ביותר של הלהקה. האלבום התקבל אצל המעריצים כאלבום קאמבק מובהק, עם ביקורות חיוביות ותחושת ביטחון מחודשת בלהקה, לאחר האכזבה היחסית מהאלבום הקודם. לדעתנו, הדבר נובע משלושה גורמים מרכזיים: כתיבה הדוקה ואגרסיבית שמחזירה את הלהקה לרוח הת'ראש הקלאסית שלה, הגשה ווקאלית ממוקדת ומרוסנת יותר של Dave Mustaine, שאינה נשמעת מאומצת, והשחקנים החדשים בהרכב שהביאו איתם אנרגיה רעננה, בעיקר Kiko Loureiro, שהנגינה המאלפת שלו זכתה לשבחים.

מבחינה מסחרית, האלבום זינק למקום השלישי במצעד ה- Billboard 200 והפך לאלבום השני הכי מצליח של "Megadeth" בארצות הברית, שני רק ל- "Countdown to Extinction". הזכייה של שיר הנושא בפרס הגראמי העלתה עוד יותר את מעמדו של האלבום והעניקה לו משקל סמלי שאין לו שום מקבילה ביצירות של הלהקה במילניום הנוכחי.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר