My Chemical Romance - The Black Parade
ב- 23 באוקטובר 2006 יצא "The Black Parade", אלבום האולפן השלישי של להקת "My Chemical Romance".
באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים ניצבה להקת "My Chemical Romance" מניו ג'רזי על סיפה של תהום אישית ואמנותית. שנתיים בלבד לאחר שאלבומם השני "Three Cheers for Sweet Revenge" משנת 2004 הזניק אותם ממועדוני הפאנק והאימו המחתרתיים אל לב המיינסטרים העולמי והפך אותם לסנסציה של ערוץ MTV, המחיר הנפשי של ההצלחה הפתאומית כמעט ופירק את הלהקה מבפנים. הסולן והמוח היצירתי Gerard Way שקע במאבקים קשים של התמכרות לאלכוהול, משככי כאבים ודיכאון קליני עמוק במהלך סיבובי ההופעות האינטנסיביים, עד שבנקודת שבר בקיץ 2004 בחר בחיים, נגמל לחלוטין והחליט לתעל את הכאב והחרדה הקיומית אל תוך היצירה השאפתנית ביותר של הלהקה.
יחד עם הגיטריסט הראשי והווירטואוז Ray Toro, גיטריסט הקצב האנרגטי Frank Iero, הבסיסט ואחיו הצעיר Mikey Way והמתופף העוצמתי Bob Bryar שהצטרף להרכב זמן קצר קודם לכן, החליטה החמישייה שלא לשחזר את נוסחת הפופ פאנק והפוסט הארדקור שהביאה לה את תהילתה הראשונית. המטרה הייתה ליצור אלבום קונספט מונומנטלי, אופרת רוק תיאטרלית וחסרת פשרות שתעמוד בשורה אחת עם יצירות המופת שהעריצו מילדותם, ובראשן "A Night at the Opera" של להקת "Queen", האלבום "The Wall" של להקת "Pink Floyd", האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" של להקת "The Beatles", והאלבום "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" של David Bowie, התיאטרליות הגותית של Alice Cooper והאפוס האלטרנטיבי "Mellon Collie and the Infinite Sadness" של להקת "The Smashing Pumpkins".
כדי להגשים את החזון הגרנדיוזי הזה גייסה הלהקה את המפיק האגדי Rob Cavallo, שבדיוק חתם את שמו על הצלחת הענק של אופרת הרוק הפוליטית "American Idiot" של להקת "Green Day" משנת 2004. באביב 2006 הסתגרו חברי הלהקה עם Cavallo וטכנאי הסאונד Doug McKean בתוך אחוזת The Paramour Mansion בלוס אנג'לס, אחוזה היסטורית אפלה ומתפוררת משנות העשרים של המאה הקודמת ששמה נקשר באינספור אגדות על רוחות רפאים ואירועים על טבעיים. הבידוד המוחלט והאווירה הקלסטרופובית באחוזה דחפו את חברי הלהקה אל הקצה הפסיכולוגי, כאשר Gerard Way חווה סיוטי לילה משתקפים והבסיסט Mikey Way לקה בהתמוטטות נפשית זמנית שאילצה אותו לעזוב את האחוזה לטיפול, אך מתוך הקדרות הזו בדיוק נולדה האמת הרגשית החשופה שהפכה את האלבום ליצירת מופת על זמנית.
בליבו של "The Black Parade" עומד סיפור קונספטואלי מטלטל על גבר צעיר הגוסס ממחלת הסרטן ומכונה פשוט The Patient. ברגעיו האחרונים על ערש דווי, המוות אינו מתגלה אליו כמלאך קודר עם חרמש, אלא לובש את צורתו של הזיכרון המתוק והחזק ביותר מילדותו, מצעד תזמורת כלי נשיפה חגיגי שאביו לקח אותו לראות בעיר כשהיה ילד קטן. דרך המסע אל העולם הבא עורך החולה חשבון נפש נוקב עם חייו, עם הפחדים, החרטות, האהבות שהחמיץ והמלחמות שבהן לחם. כדי להיכנס באופן מוחלט אל תוך העולם העלילתי, אימצו חברי "My Chemical Romance" אלטר אגו בימתי מלא בשם "The Black Parade", צבעו הגדרות ויזואליות חדשות כאשר Gerard Way גילח וצבע את שערו לבלונד פלטינה חיוור המזכיר חולה סרטן לצד השפעה ישירה מדמותו של Pink מהסרט "The Wall", והלהקה כולה עטתה מדי תזמורת צעידה שחורים ודרמטיים שעוצבו על ידי מעצבת התלבושות זוכת האוסקר Colleen Atwood.
האלבום נפתח בצפצוף מוניטור לב בבית חולים ובפריטה אקוסטית תיאטרלית ברצועה "The End.", שבה Gerard Way מציג את מצבו של החולה בקול שבור ודרמטי בסגנון המזכיר מיד את "In the Flesh?" של להקת "Pink Floyd" ואת "Five Years" של David Bowie. ברגע שהמוניטור משמיע צליל שטוח של מוות קליני, מתפוצץ האלבום ישירות אל תוך "Dead!", המנון גלאם פאנק סוחף ורווי אירוניה מרה שבו הלהקה חוגגת לכאורה את מותו של הגיבור עם סולו גיטרה וירטואוזי ומלודי של Ray Toro, עיבוד כלי נשיפה חגיגי בניצוחו של David Campbell ושורת פזמון צינית שמזכירה כי איש אינו יוצא מהחיים הללו בחיים.
המסע אל תוך חשבון הנפש של החולה ממשיך ברצועות הסוחפות "This Is How I Disappear" הכבדה והמהירה, שבה מתמודד הגיבור עם הפחד להישכח מלב אהוביו לאחר לכתו, ו-"The Sharpest Lives" שמתאר את ימי ההוללות, ההתמכרויות וההרס העצמי שקדמו למחלה. מיד לאחריהן מגיע הרגע המכונן של האלבום ושל רוק שנות האלפיים כולו, יצירת הפאר "Welcome to the Black Parade". השיר, שנפתח בתו הסול הבודד והמפורסם ביותר בתולדות המוזיקה המודרנית על הפסנתר של Rob Cavallo, נבנה כמו רפסודיה בוהמיינית של דור ה-MTV, החל מבלדת מצעד חגיגית שבה האב משביע את בנו להותיר חותם ולהיות המושיע של השבורים והארורים, דרך התפרצות פאנק רוק אדירה עם תופי המארש המדויקים של Bob Bryar ושכבות הגיטרות של Ray Toro ו-Frank Iero, ועד לקרשנדו האצטדיונים המרטיט שבו הלהקה זועקת כי גם לאחר המוות הרוח תמשיך לצעוד הלאה.
חלקו האמצעי של האלבום חושף את המנעד המוזיקלי והרגשי העצום של הלהקה. הבלדה העוצמתית "I Don't Love You" מציגה את אחת ההופעות הקוליות המרגשות ביותר של Gerard Way, בשיר פרידה קורע לב על אהבה שדועכת אל מול פני הקץ, בעוד "House of Wolves" לוקח את המאזין אל תוך להבות הגיהנום במקצב סווינג פאנק ובלוז פראי ודמוני. מיד אחרי הרעש והאש נוחתת הדממה המצמררת של "Cancer", בלדת פסנתר מינימליסטית בת שתי דקות ועשרים ושתיים שניות, שבה Way מוותר על כל מעטפת התיאטרליות והאיפור, ושר בקול חשוף לחלוטין על ההשפלה הפיזית של הכימותרפיה, נשירת השיער והכאב העמוק שבפרידה מהקרובים ביותר.
השיא התיאטרלי והאוונגרדי של האלבום מגיע ברצועה "Mama", קברט פולקה פאנק אפל ומטורף שנשמע כמו מפגש בין אופרה של ברכט ווייל לבין רוק כבד, ומגולל מכתב של חייל מהתופת של שדה הקרב אל אמו. לשיר האפי הזה, שכולל מעברי קצב דרמטיים, צלילי פיצוצים ומקהלת הורים שבה השתתפו אמותיהם של חברי הלהקה Linda Iero ו-Donna Lee Way, גייסו חברי ההרכב להופעת אורח היסטורית את אגדת הבמה והקולנוע Liza Minnelli, שגילמה בקולה המצמרר את דמותה של Mother War וחתמה את השיר בבכי תיאטרלי קורע לב.
משם צולל האלבום אל תוך הסיוט הקלסטרופובי של "Sleep", שנפתח בהקלטות קוליות אמיתיות ממכשיר הטייפ של Gerard Way שבהן הוא מתאר בבעתה את שיתוקי השינה והחזיונות שפקדו אותו בלילות באחוזת פאראמור, לפני שהשיר מתפתח לקיר סאונד אדיר ומחריש אוזניים. מיד אחריו מגיעה אתנחתא קצבית חדה עם הלהיט הענק "Teenagers", קטע גלאם בלוז פאנק מדבק שנכתב בעקבות תקרית שבה מצא את עצמו Way מוקף בנערים ברכבת התחתית של ניו יורק והרגיש לראשונה בחייו מבוגר ומנותק, והפך לביקורת חריפה ושנונה על האופן שבו החברה והמדיה בארצות הברית מתייחסות לבני נוער כאל מטרד מסוכן או כאל כוח צרכני וצבאי.
המערכה האחרונה של היצירה נפתחת ב-"Disenchanted", שיר אקוסטי מלנכולי וסוחף שנכתב במקור תחת השם "Shut Up and Play" ומבטא התפכחות מרה מהזוהר המזויף של תעשיית המוזיקה ומהחיים עצמם, אך במקום להותיר את המאזין בייאוש, בוחרת הלהקה לחתום את הסיפור העלילתי בניצחון הרוח של "Famous Last Words". השיר, שנכתב ברגעים הקשים ביותר של ההקלטות כמענה ישיר למשבר הנפשי של Mikey Way, מתפוצץ באנרגיה קתרטית עם השורה האלמותית שבה מצהיר הגיבור כי אינו מפחד להמשיך לחיות ואינו מפחד לצעוד בעולם הזה לבדו. צילומי הקליפ לשיר בבימויו של Samuel Bayer על סט מצעד הלהבות ההרוס הפכו למיתולוגיים בפני עצמם, לאחר ש-Frank Iero התנגש ב-Gerard Way וקרע את רצועות הקרסול שלו, בעוד המתופף Bob Bryar ספג כוויות קשות מדרגה שלישית ברגלו מהאש הבוערת מאחוריו, פציעה שסימנה את תחילת הסדקים הפיזיים והנפשיים של ההרכב. לאחר תשעים שניות של שקט בסיום האלבום, מופיעה הרצועה החבויה והסרקסטית "Blood", שיר וודוויל קצרצר שחותם את הטרגדיה בחיוך שחור.
גם האסתטיקה החזותית של האלבום הפכה לאבן דרך תרבותית. המאייר המוערך James Jean יצר עבור העטיפה המורחבת וחוברת האלבום עולם ויזואלי מרהיב וגותי, שבמרכזו דמות השלד הצועד שזכה לכינוי Pepe, לצד מהדורת קופסה מיוחדת מצופה קטיפה שחורה שזיכתה את הלהקה במועמדות יוקרתית לפרס הגראמי. עם צאתו ב-23 באוקטובר 2006 דרך חברת התקליטים Reprise Records, זינק "The Black Parade" ישירות למקום השני במצעד ה-Billboard 200 האמריקאי ולמקום הראשון במצעד הרוק הבריטי, כשסינגל הנושא כובש את פסגת המצעד הכללי בבריטניה למשך שבועיים רצופים והאלבום מוכר למעלה מארבעה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד בדרכו למעמד פלטינה מרובעת.
מעבר למספרים האדירים, "The Black Parade" חולל תופעה חברתית ותרבותית חסרת תקדים. באותן שנים הפכה "My Chemical Romance" למנהיגת תנועת נוער עולמית של נערים ונערות שמצאו במוזיקה שלה מקלט מתחושות של זרות, בריונות ודיכאון. התופעה עוררה בהלה מוסרית של ממש בתקשורת השמרנית, שהגיעה לשיאה בשנת 2008 כאשר הצהובון הבריטי Daily Mail פרסם סדרת כתבות שהאשימה את הלהקה ואת תרבות האימו בעידוד אובדנות ופגיעה עצמית כחלק ממה שכינו כת השחורים. בתגובה יצאו אלפי מעריצים להפגין ברחובות לונדון, והלהקה הבהירה מעל כל במה אפשרית שהמסר המרכזי של "The Black Parade" הוא הפוך לחלוטין, בחירה עיקשת בחיים, באמפתיה ובהישרדות מול כל הסיכויים.
במבחן הזמן, "The Black Parade" לא רק שבר את תקרת הזכוכית של סצנת האימו והפופ פאנק של שנות האלפיים, אלא הוכתר על ידי מגזינים מובילים כמו "Kerrang!", "Rock Sound" ו-"Rolling Stone" כאחד מאלבומי הקונספט והרוק הגדולים בכל הזמנים. ההשפעה הדרמטית שלו ניכרת בכל פינה של הרוק והפופ המודרני, החל מלהקות כמו "Twenty One Pilots", "Bring Me The Horizon", "Creeper" ו-"Palaye Royale" ועד לאמנים כמו Yungblud ו-Billie Eilish. עשרים שנה לאחר שיצא לאוויר העולם, כשמיליוני מעריצים ממשיכים למלא אצטדיונים בסיבובי ההופעות ההיסטוריים של הלהקה ולשיר בגרון ניחר כל מילה, ברור כי המצעד השחור של "My Chemical Romance" מעולם לא עצר, והוא ממשיך לצעוד בגאון בלב התרבות הפופולרית.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות