Pantera - Reinventing the Steel
- FaceOff - עימות חזיתי
- לפני 23 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
ב- 21 למרץ, 2000, "Pantera" הוציאו את אלבומם התשיעי והאחרון "Reinventing the Steel".
אחרי ארבעת הפרקים שכתבנו על האלבומים "Cowboys from Hell", "Vulgar Display of Power", "Far Beyond Driven" ו-"The Great Southern Trendkill", קשה שלא להסתכל על "Reinventing the Steel" כאפילוג לסאגת ה"רובוטריקים של המטאל". אם האלבומים ההם הוצגו כסיפור של מוטציה משנת צורה, מרד, נקמה והתפרקות, כאן מדובר ברגע שבו המכונה כבר לא מחפשת "צורה חדשה", אלא חוזרת לעיצוב הליבה שלה. "Pantera" כבר לא הייתה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת להשתנות. בשנת 2000 היא הוכיחה שמתחת לכל גלגול צורה עדיין קיימים רצון ברזל, גרוב מטאל מחוספס, וסאונד שאף אחד אחר לא יכול היה לזייף.
כשלהקת "Pantera" הגיעה לאלבום הזה, היא כבר השלימה את אחת ההתפתחויות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה של המטאל. אותה להקה שפעם נדדה בין מחוזות הגלאם מטאל הפכה לכוח מכריע בז'אנר ה- groove metal, עד לנקודה שבה בחרנו להגדיר את חבריה כ"רובוטריקים של המטאל", משום שהם שינו את עצמם בצורה קיצונית יותר מכל להקה גדולה אחרת בתקופתה.
ובכל זאת, "Reinventing the Steel" שונה מהאלבומים שקדמו לו. במקום עוד מוטציה אלימה, הוא נשמע כמו "התכנסות". הוא אוסף את הביטחון העצמי של "Cowboys from Hell", את ההתקפה השרירית של "Vulgar Display of Power", את המשקל הברוטאלי של "Far Beyond Driven", ואת האפלה העוינת של "The Great Southern Trendkill", ואז מחשל את כולם לאמירה מהודקת וישירה יותר.
האלבום הוקלט באולפני "Chasin Jason" בארלינגטון, טקסס, והופק על ידי Dimebag Darrell, Vinnie Paul Abbott ו- Sterling Winfield. זה פרט חשוב, משום ש- "Reinventing the Steel" הוא אלבום האולפן הראשון של "Pantera" מאז "Power Metal" שלא הופק על ידי Terry Date. את התוצאה שומעים מיד. האלבום מרגיש פחות מלוטש מקודמיו ונשמע גם יותר "חי". הריפים של Dimebag Darrell יותר חדים ומחוספסים ופוגעים בכח. התופים של Vinnie Paul Abbott מתפוצצים ומעבירים תחושה של הופעה חיה. Phil Anselmo כבר פחות מעוניין בהקצנה התיאטרלית שהיתה ב- "The Great Southern Trendkill" והבס של Rex Brown משדר תחושה של קרירות. זו הפקה יבשה יותר, קשוחה יותר, וזה בדיוק מה שהחומר של האלבום הזה היה צריך.
מבחינה לירית, "Reinventing the Steel" נכתב ברובו על הלהקה עצמה. שירים כמו "We'll Grind That Axe for a Long Time" (שמדבר על איך הם נשארו "נאמנים לעצמם" לאורך השנים) ו- "I'll Cast a Shadow" (שעוסק בהשפעה שלהם על הז'אנר), משקפים להקה שמביטה לאחור על הדרך שלה. אבל מעבר לכך, נדמה שמילות השירים משמשות כנאום הסיום של סדרת ה"רובוטריקים של המטאל". לעומת זאת, שירים כמו "Goddamn Electric" ו- "You've Got to Belong to It" מחזקים את הקשר של הלהקה עם הקהל והתרבות שהחזיקה אותם, עם אזכורים לאבות המזון כמו "Black Sabbath" ו- "Slayer" שמדגישים את השורשים האלה.
מכת הפתיחה של "Hellbound" לא משאירה שום מקום לספק לגבי הכוונות של הלהקה. זה אחד מהריפים שלא רק פותחים אלבום, אלא עוקרים את דלת הכניסה שלו מהמקום. הריף ואפקט הגיטרה מתכתבים עם האווירה והסאונד של "Cowboys from Hell" וסוגרים מעגל עם המקום שבו הכל התחיל. Dimebag Darrell ננעל על תבנית מכאנית רוטטת שמכינה אותך לקטטה בבר, בעוד Vinnie Paul Abbott נותן לשיר את המקצב הקופצני שלו.
משם, "Goddamn Electric" הופך להצהרת אמונים להבי מטאל. כבר בשם השיר ניתן למצוא משהו שנשמע כמו מניפסט, והקטע מקבל עוד יותר עוצמה עם סולו הסיום של האורח Kerry King, שהוקלט בשירותים אחרי הופעה של "Slayer" בפסטיבל "Ozzfest" בדאלאס ב-13 ביולי 1999. זה הרגע שבו ה"רובוטריקים של המטאל" נועצים את הדגל ומזכירים ל"שקרניקים" של תעשיית המוזיקה שהם מעולם לא התרככו, לא התמסחרו, ולא שכחו מאיפה באו.
השירים "Yesterday Don't Mean Shit" ו- "You've Got to Belong to It" מחזירים את הביטחון הקשוח שמאז ומתמיד הבדיל את "Pantera" מסתם להקות אקסטרים. זו מעולם לא הייתה להקה שנבנתה רק על אגרסיות. הם הבינו איך גרוב יכול להפוך לנשק, איך רפטיטיביות יכולה להפוך להיפנוזה, ואיך סטייל יכולה להפוך ריף פשוט להמנון. השירים האלה לא שואפים לקריסה הבלתי מרוסנת של "The Great Southern Trendkill", הם נשמעים כמו להקה שמחזקת את הברגים, סומכת על הרעיון המוזיקלי שמתחת לכבדות, ומוצאת את העוצמה במשמעת.
ואז מגיע "Revolution Is My Name", מרכז הכובד של האלבום ואחד השירים המגדירים של התקופה המאוחרת של "Pantera". כל מה שהפך את הלהקה לגדולה נמצא כאן: הסטייל, הגרוב, המתח בין דיוק לכאוס, והתחושה שכל העסק עומד להתפרק, למרות שאף פעם זה לא באמת קורה. הריף הוא Dimebag Darrell טהור, קליט מספיק כדי להיתקע בראש וכבד מספיק כדי לרסק כל מה שנמצא מולו. השיר היה מועמד לפרס גראמי בקטגוריית "הופעת המטאל הטובה ביותר", וקל מאוד להבין למה. הוא מרכז בתוכו את הזהות של הלהקה בצורה הכי מזוקקת.
החצי השני של האלבום ממשיך בכל הכח בלי להרפות. "Death Rattle" הת'ראשי והמהיר הוא טירוף כאוטי ומתכתי, "We'll Grind That Axe for a Long Time" הוא הלל להתמדה של הלהקה ונאמנות למטאל, ו-"Uplift" מחדיר סווינג דרומי מלוכלך לתוך שלדת הפלדה של האלבום.
כשאנחנו מגיעים ל- "It Makes Them Disappear", האווירה כבר נעשית כבדה ומאיימת יותר והיא מובילה אותנו היישר לשיר הסיום "I'll Cast a Shadow" שהמשמעות הסימבולית שלו מועצמת במיוחד, לאור העובדה שזה יהפוך לאלבום האולפן האחרון של "Pantera", הואיל והוא מהווה הבטחה אפלה ועקשנית לכך שההשפעה של הלהקה תשרוד גם מעבר לסדקים שכבר החלו להיווצר סביבה.
האלבום "Reinventing the Steel" אינו האלבום הכי מהפכני בקטלוג של "Pantera", אבל זה בדיוק מה שעובד בו. אחרי העלייה, הנקמה, השליטה וההתפוררות הפנימית שתועדו על-ידנו לאורך סדרת ה"רובוטריקים של המטאל", האלבום הזה נשמע כמו האישור הסופי לזהות של הלהקה. זו "Pantera" שמקלפת את כל מה שמיותר ונשענת על העוצמה של הריף, על הגרוב, ועל הקשר בין ארבעת חבריה, שלמרות שהחל להיסדק, עדיין מסוגלים לגרום למטאל להישמע כל-כך עוצמתי. אם "The Great Southern Trendkill" תיעד את תחילת ההתפרקות, אז "Reinventing the Steel" תיעד את קרב ההתנגדות הגדול האחרון. הטרנספורמציה הושלמה! הפלדה הומצאה מחדש.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות