• FaceOff - עימות חזיתי

Rush - All the World's a Stage

ב- 29 לספטמבר 1976 שחררה "Rush" את אלבום ההופעה הראשון שלה "All the World's a Stage".



האלבום הזה הוא לא סתם עוד אלבום של "Rush" עבורנו. זה האלבום דרכו היכרנו את הלהקה המדהימה הזאת, ואם להיות מדוייקים זה האלבום שמחזיר אותנו בזמן לנקודה המדוייקת בה התאהבנו בטריו הקנדי המופלא הזה, וזו היתה אהבה משמיעה ראשונה. מאז ועד היום חלפו למעלה מארבעים שנה של התמסרות טוטאלית ללהקה שבסופו של דבר מתנקזת לקטע אחד ויחיד הלקוח ממיני מחרוזת "Working Man/Finding My Way", לאותו הרגע בו בן הדוד מאמריקה הגיע עם קסטה חרושה שהוכנסה לטייפ-דק מתוצרת AKAI, האצבע נגעה בלחצן הפליי וסולו התופים של Neil Peart הרעיד את הרמקולים.


בכמה להקות בחייכם התאהבתם דרך סולו תופים? כמה מכם התמסרו ללהקה מבלי שהיו צריכים אפילו להקשיב לשיר אחד שלה? אנחנו גאים לומר שאצלנו זה קרה ובגדול ושאנחנו אפילו יודעים להצביע על השניה בה הכל התחיל: דקה 9:15 של המחרוזת "Working Man/Finding My Way" ומילותיו של Geddy Lee, כך במקור: Ladies and Gentelman The Proffesor On the drum kit...


אז בוא נספר קצת על האלבום ההיסטורי הזה עבורנו. זה אלבום ההופעה הראשון של "Rush", אשר נותן לנו הצצה ראשונה לאופן בו הלהקה המדהימה הזאת נשמעת בלייב.


העשור של שנות ה-70 היה העשור של אלבומי ההופעות החיות. אין אומן אחד שמחשיב את עצמו שלא שחרר באותה תקופה אלבום הופעה. זה היה מעין מבחן אומץ. אומנים נשפטו על סמך היכולת שלהם לנגן את החומר שלהם בהופעה חיה. היו גם כאלה שאלבומי ההופעה שידרגו את הקריירה שלהם וכאלה שההופעות המתועדות הביאו לפריצה הגדולה עליה חלמו. Deep Purple- "Made In Japan", "UFO"- "Strangers in the Night", "Cheap Trick"- "At Budokan", "Uriah Heep"- "Live", Led Zeppelin- "The Song Remains The Same", "Rainbow"- ""On Stage, "The Who"- "Live At Leeds", Frampton- "Frampton Comes Alive!", "Kiss"- "Alive", הם רק חלק מהדוגמאות לאלבומי ההופעה הללו ו- "Rush" בהחלט לא התכוונה להיות יוצאת דופן בעניין.


האלבום הזה מסכם למעשה את ארבעת אלבומי האולפן הראשונים של הלהקה מתקופת ההארד רוק שלה. הוא הוקלט במהלך 3 הופעות רצופות שקיימה הלהקה לקידום האלבום "2112" בתאריכים 11-13 ליוני 1976, באולם ה- "Massey Hall" המפורסם בטורונטו, המגרש הביתי של "Rush". האלבום הזה גם יתחיל מסורת של הלהקה לסכם כל ארבעה אלבומי אולפן באלבום הופעה.


שם האלבום נלקח מהמחזה "As You Like It" של וויליאם שייקספיר והוא בהחלט ממחיש את מה שנמצא בתוך העטיפה. מבחינת Rush "כל העולם במה" והם לא מתכוונים להישמע פחות טוב ממה שהם נשמעים באולפן.


ואכן, לא רק ש- "Rush" לא נשמעת כאן פחות טוב מאלבומי האולפן, אלא להיפך, אנחנו מקבלים שידרוג לחלק גדול מהשירים שנשמעים כאן נועזים יותר, מחוספסים יותר ואפילו כבדים יותר מהביצועים המקוריים. אז נכון "Rush" לא הפכה כאן כל שיר של 2 דקות לאילתור אפי של 10 דקות, כמו שעשו מרבית ההרכבים באותה תקופה, אבל הם ללא ספק באו לתת עבודה. האלבום הזה מעביר בצורה הטובה ביותר כיצד הלהקה הזאת נשמעת בהופעה. אין בו כמעט התערבות של מיקסים, חיתוכי הפקה ושלל תעלולי אולפן שנפוצים בעריכת אלבומי הופעה. הוא נותן לנו את "Rush" הכי קרוב לאיך שהיא נשמעת על הבמה, ללא פילטרים, בלי מסננות וכמעט ללא התערבות מאוחרת.


האלבום שומר על רמה גבוהה ואחידה לכל אורכו החל ממשפט הפתיחה של הכרוז "Would You Please Welcome Home...Rush!" ועד לשאגות ה- ווואוווו של Geddy Lee והמשפט "Man Ohhh Man" שאחריהן, השיחה הקצרה בין חברי הלהקה מאחורי הקלעים וטריקת הדלת בסוף ההופעה. מי שאמר ש- "Rush" היא לא להקת הארד רוק, מוזמן להקשיב לאלבום הזה ולהיווכח מה זה פאוור טריו שנשמע כמו הר געש מתפרץ.


כבר בפתיחת האלבום, עם פצצות האנרגיה "Bastile Day" ו- "Anthem" ניתן לשמוע את עבודת הגיטרות המדהימה של Alex Lifeson, אשר פשוט נשמע בהופעה כבד ומכוסח יותר. אלכס הוא ללא ספק המצטיין של האלבום הזה והוא סוחב ומוביל את כל השירים ביד רמה. תקשיבו לריפים במיני מחרוזת של "Fly By Night" ו- "In The Mood" או לסולו המוטרף שלו בשיר "By-Tor and the Snow Dog". אפילו שירים רגועים יותר כמו "Lakeside Park" או "In The Mood" נשמעים כאן מכוסחים יותר ו"חיים" יותר בזכות עבודת הגיטרות המדהימה שלו. שלא תבינו לא נכון, זה לא ש- Geddy Lee והפרופסור לא עושים פה עבודה מטורפת, פשוט סגנון השירים שנבחרו מתוך ארבעת האלבומים הראשונים מאפשר יותר ביטוי דווקא לאלכס.


האלבום כולל גם ביצוע מקוצר של יצירת המופת "2112" ממנה הושמטו שני הקטעים "Discovery" ו- "Oracle: The Dream", כנראה בשל מגבלת זמן על-מנת שלא לחרוג ממכסת הזמן שהיתה נהוגה אז באלבומי ויניל כפולים.


אבל גולת הכותרת של האלבום הזה היא ללא ספק סולו התופים של "הפרופסור" Neil Peart אותו הזכרנו בפתיח, אשר מגיע במהלך המיני מחרוזת "Working Man/Finding My Way". שעות על גבי שעות הקשבנו לסולו תופים הזה בריפיט, ניתחנו כל מעבר, כל מכת סנייר, כל דריבל וכל הקשה על פעמון הפרה שסונכרנה בדיוק מושלם עם הפלור טמטם. Neil Peart מצליח לגרום לסולו תופים לא לשעמם את המאזין אפילו לשניה אחת. זה סוחף, זה מדליק, זה מרגש, זה נשמע כמו שיר שמנגנת להקה שלמה ולא כמו סולו תופים. פשוט בית ספר למתופפים.


לסיכום, "All the World's a Stage" מציג לנו את "Rush" בוסרית, פראית ומכוסחת. לפני עידן הקלידים, לפני ההתפרצות הוירטואוזית וממש לפני שינוי הסגנון הראשון בקריירה שלה. זה אלבום שמסכם בצורה מצויינת את תקופת ההארד רוק של הלהקה ופריט חובה לכל חובב "Rush".


ועכשיו בואו להאזין לו: Spotify, Apple Music

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!