• FaceOff - עימות חזיתי

Slipknot - Vol. 3: (The Subliminal Verses)

האלבום השלישי של "Slipknot" שנושא את השם "Vol. 3: (The Subliminal Verses)" יצא ב-25 למאי 2004

הוא יצא שלוש שנים אחרי אלבום הפריצה "Iowa" אך הוא כמעט ולא נולד, הוא אפילו כמעט וגרם להתפרקות הלהקה.


כשלכולם נמאס אחד מהשני וכולם עסוקים בפרוייקטים אחרים "Slipknot" "ניסתה" להתכנס יחד על מנת להקליט את האלבום הבא שלה.

"These are things we’d been wanting to do. Listen to that f---ing record. It’s spiritual. I love it."


מהרגע הראשון שבו התכנסו חברי הלהקה "באחוזה" שבלוס אנג'לס (יש אומרים שהודיני התגורר בה) הכאוס, חוסר התפקוד והכיסוחים חגגו. הבסיסט Paul Gray שהלך לעולמו ב-23 למאי 2018 והיה החלק המשמעותי ביצירת האלבום, היה מסומם מהרואין עד שבקושי והצליח להקליט את כל הרעיונות שהיו לו לאלבום. הזמר Corey Taylor סיפר שהוא פשוט שתה מהרגע שהוא התעורר (לאו דווקא בבוקר) ועד הרגע שהוא איבד את ההכרה. הוא לא הצליח להקליט שום דבר במשך שבועות. כשהמתופף Joey Jordison הגיע וראה את מצבם של שאר חברי הלהקה הוא רתח מזעם והוציא את זעמו על הסמים, כשגם הוא מאבד את עצמו יחד עם שאר חברי הלהקה, שהתמודדו עם מטענים שונים ומשונים.


חברי הלהקה בילו באחוזה במשך שלושה חודשים כשכל אחד עסוק בשדים או בתענוגות שלו, הם נמנעו מלדבר אחד עם השני או אפילו להסתכל אחד לשני בעיניים, חוסר מעש מוחלט באחוזה יוקרתית עם עלויות מטורפות. פול היה שבור, מאוכזב ומדוכא מחוסר שיתוף הפעולה וההתפרקות הטוטאלית של חבריו. הוא סיפר שהרגיש שכולם שונאים אחד את השני ולא סובלים אחד את השני, אבל הוא עצמו לא הרגיש כך, הוא לא שנא או כעס על אף אחד, הוא הרגיש ש"המשפחה" שלו מתפרקת. היו כאלה שגם רצו לעזוב והשקיעו את זמנם בפרוייקטים אחרים כמו "Murderdolls" של ג'ואי, "To My Surprise" של Shawn Crahan ו-"Stone Sour" של קורי.



רגע לפני שהכל התפרק, רגע לפני שקורי רכש כרטיס טיסה חזרה הביתה והשאיר את הכל מאחור, רגע לפני

ש-Jim Root זרק הכל ולא הסתכל לאחור, שון תפס יוזמה ויחד עם פול וג'ואי הם ניסו לחבר את כל חברי הלהקה יחד. הם עברו אחד אחד, ובהדרגה ועם הרבה שיחות נפש חבריות הם ניסו לאחד אותם לצוות אחד ולגרום להם להרגיש חלק ממשפחה שעוברת משבר קשה, אבל שיכולה להתגבר עליו ולהתאחד שוב. מי שתמך ועזר בתהליך האיחוד היה המפיק Rick Rubin שגוייס להפיק את האלבום וגם היה בעל "האחוזה".


על כך יש לא מעט מחלוקות !! יש הטוענים כי ריק לא תרם כלל לאלבום והיה מרוכז בפרוייקטים אחרים, ג'ואי טען שזה היה בזבוז זמן לעבוד עם מפיק גדול "שמלא בעצמו" ולא אכפת לו מהאלבום או מהלהקה. קורי טען שריק בכלל לא היה נוכח באף אחת מההקלטות לאלבום ולא תרם דבר ליצירת האלבום. אך מצד שני, היו שטענו שלא רק שריק תרם ליצירת האלבום אלא הוא גם תרם לאיחוד המשפחה. שון סיפר שריק הוא זה שהצליח ליצור את התקשורת הראשונית בין החברים שלא דיברו האחד עם השני, הוא זה שהזכיר להם למה שווה להם להתגבר על המשבר. ג'ים סיפר שלמרות שריק באמת לא היה נוכח הוא כן תרם ושיפר את היצירה של הלהקה בכך שנתן יד מכוונת וסימן בדיוק איפה ואיך צריך לשפר.


שון סיכם את התהליך בצורה הטובה ביותר:

“The best way to describe it is salvation and rejoicing in working again. It’s like being an alcoholic and saying, ‘I need to get help.’ We knew we were gonna rebuild and we did”


וברגע שהחיבור נוצר זה פשוט התפוצץ, אנחנו חושבים שהדרך הטובה ביותר לתאר זאת היא סצנה מתוך הסרט "חזרה לעתיד" (ואל תשאלו אותנו איזה מספר), הסצנה בה הד"ר המשוגע מחזיק בידיו את שני חלקי הכבל הענק שתלוי מראש הכנסייה וברגע שהברק מכה הוא מצליח לחבר את הכבל וליצור את הכוח שמעיף את דלוריאן הישר חזרה לעתיד. עוצמת הברק היא שתכה בכם ברגע שתלחצו פליי על הקישור למטה, זה אמנם ישמע בהתחלה רך ונעים אבל בהמשך תקבלו שילוב קטלני של Jim Root ו-Mick Thomson על הגיטרות, עם אכזריות של ת'ראש מטאל, תיפוף קטלני ועוצמתי, מעברים דרמתיים וצרחות אימה שיחסירו פעימות מליבכם הרך והענוג.



בדומה לשני האלבומים הקודמים וגם הבאים, גם האלבום הזה נפתח במעין אוסף דרמטי של צלילים וסימפולים, אך כאן מיד מתחיל השיר "Prelude 3.0" כפתיחה נעימה ומלטפת שלאט לאט מתגברת ועוד לפני שמרגישים נוחתים על "The "Blister Exists, טירוף אימתני שפשוט תפור על סצנה ב"מתים המהלכים" כשהנבל נייגן מוביל את צבאו לכתוש את היעד הבא של עוברי אורח, חסר רחמים ואכזרי למופת. אנחנו חושבים שזה אחד השירים באלבום שמוכיח ללא עוררין שמוסיקה כזו אי אפשר לזייף או להמציא רק כדי ליצור משהו כסאחיסתי, השיר הזה מוכיח שסליפנוט יוצרים מתוך הקרביים, מתוך העצבים שבמוח, מתוך הנשמה. שואבים את כל מה שיש להם בגוף, את כל מה שהוא מכיל פיזית ונפשית בכל אחד מהם, ופשוט מוציאים את זה על המיקרפון, על התופים, על הבס ועל הגיטרות.

השיר השלישי "Three Nil" ממשיך את קודמו אך קשה שלא לחשוב על המשפט שקורי צועק מספר פעמים ונחרט חזק במוחנו לפני הספירה לאחור והתיפוף הבלתי שפוי של ג'ואי:

"Oh, I didn't need to leave to stay right here"


את הקטע הבא אין צורך להציג, גם אם אתם לא נמנים עם מעריצי הלהקה בטוח שמעתם את ההמנון הזה איפשהוא או נתקלתם בו ללא כוונה, "Dualty" הוא המנון עצבים טהור והוא עובד, אתם מוזמנים לנסות בבית בסביבה בטוחה. קורי סיפר שהשיר מדבר על הדואליות שלו כשניסה להתמודד עם הקשיים באותה תקופה כשאשתו עזבה אותו.


השיר הבא "Opium of the People" הוא אוונגרדי לחלוטין ונותן הצצה לעוד מחוזות אליהם הלהקה מגיעה כשהיא מנסה למתוח מעט את הגבולות וליצור במרחבים חדשים.

השיר "Circle" הוא השיר הראשון שסליפנוט מקליטים לאלבום ומורכב מכלי מיתר וכלים אקוסטיים, הוא גם מאוד מיוחד כי הוא בכלל נכתב והוקלט במהלך סיבוב ההופעות של האלבום הקודם. קורי סיפר שהשיר הוא בהשראת המפגש שהיה לו עם אביו בפעם הראשונה בגיל 30.

תרשו לנו עכשיו לקפוץ שני שירים קדימה, לא שיש לנו משהו נגד "Welcome" או "Vermilion", פשוט הראשון הוא שיר טוב אך אין לנו מה לומר עליו והשני יופיע בהמשך בביצוע הרבה יותר מרגש, אז אם אתם יכולים קיפצו עליו ותחזרו אליו אח"כ, למה?

כי עכשיו אנחנו מגיעים להמנון של האלבום, לדעתנו, השיר המרכזי, פצצת המימן, השיר שהיה צריך להעניק לאלבום את שמו "Pulse of the Maggots". איזו פתיחה !! שילוב קוסמי של תופים, גיטרות, סימפולים וקול אחד, בלתי שפוי בעליל !! השיר בתחילה נקרא "Triggers Yearn" וקורי כתב אותו מכיוון שונה לגמרי אך אז ג'ואי הביא את השם של השיר ללא מילים והואיל ו- "Maggots" הוא הכינוי (החיובי) למעריצי הלהקה, החליט קורי לכתוב להם שיר הערכה והוקרה.



רגע, רגע, רגע, לא לזוז לפני שנשכח כי "Before I Forget" שמגיע אחריו הוא להיט בפני עצמו שאפילו העניק ללהקה את פרס הגראמי על Best Metal Performance, איזה שיר מסיבות שלוחות רסן השיר הזה, כמה חיפשנו לראות את פרצופם של התשעה בקליפ של השיר הזה, כשהם מבצעים את השיר והמסכות תלויות להן לצידם.



השיר הבא הוא אחד השירים המרגשים ביותר של סליפנוט בכל הקריירה שלהם (אולי אחרי Snuff), בכוונה אנחנו מתייחסים דווקא לגרסא האקוסטית "Vermilion, Pt. 2". זו לא רק גרסה אקוסטית אלא גרסה שהיא ההמשך של החלק הקודם. אנחנו לא יודעים בדיוק למה התכוון קורי בשיר שנכתב ע"י פול וג'ואי אבל מרגישים את המאבק, את הקושי, שיר שמדבר על אהבה, על תשוקה, הכל מתערבב ביחד ויוצר אצלנו סערת רגשות עזה. זהו אחד השירים שכל מאזין יכול לפרש אחרת ולהרגיש אחרת כשהוא מאזין לו.



אחד השירים הגאונים באלבום הזה, "The Nameless" הוא שילוב מתוחכם של דינמיקה משתנה ובלתי צפויה, רגעי שבירה, עליות והתרסקויות מלודיות שמשאירות אותך פעור פה. הקבלה ראויה היא הרגע בו אתה צולל מתחת למים וכשאתה לא מסוגל יותר לנשום אתה עולה חזרה לפני המים ומרביץ נשימה עמוקה בפה פעור.

השיר הלפני אחרון באלבום מספר על דמות גברית שאובססיבית כלפי אישה, שעוקבת אחריה ולבסוף הורגת אותה מתוך אובססיה. קורי סיפר שהוא מאוד אוהב לכתוב מנקודת מבט של "מציצן", מישהו שעומד מהצד ומסתכל על הדברים שמתרחשים מולו.

השיר שסוגר את האלבום "Danger – Keep Away" הוא מעין בלדה איטית שמגוללת את סיפורו של כל האלבום. מספר את מה שהלהקה עברה במהלך יצירת האלבום, הקשיים, המאבקים, השנאה ואח"כ האיחוד והיצירה המופתית.

"Where have I been all this time? Lost enslaved fatal decline I've been waiting for this to unfold The pieces are only as good as the whole Severed myself from my old life Cut off the only thing that was bright What If I never saw you again? I'd die right next to you in the end"


אתם מוזמנים להיכנס לסביבה בטוחה וללחוץ פליי ב- Spotify, Apple Music


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!