ב- 3 לפברואר 1986 הוציאה "The Firm" לאור את אלבומה השני והאחרון "Mean Business".
כידוע, "The Firm" היא סופרגרופ המורכבת מהגיטריסט Jimmy Page, הזמר Paul Rodgers, הבסיסט Tony Franklin והמתופף Chris Slade.
ההרכב הוציא את אלבום הבכורה המצליח "The Firm" בשנת 1985 והציפיה של חברת התקליטים היתה לייצר כמה שיותר מהר אלבום פולו-אפ שישמור על הרצף.
האלבום הזה לא הצליח אמנם להתעלות על קודמו, אבל הוא עדיין אלבום טוב ששווה האזנה. בכל זאת מדובר כאן במקבץ אדיר של כישרונות שאחראים על היצירה הזאת ואנחנו כאן כדי לשכנע אתכם להאזין לו.
אחת מהסיבות שהאלבום הזה לא הצליח כקודמו היתה נעוצה דווקא בלהקה עצמה. חברי "The Firm" החליטו להתפרק זמן קצר לאחר שחרורו של האלבום ובכך שידרו לקהל ולמבקרים שאפילו הם עצמם לא מאמינים ביצירה שלהם. זה קצת מוזר שהסופרגרופ הנפלא הזה לא נתן לעצמו סיכוי וביצע "חארקירי" מהיר, במיוחד נוכח העובדה ששמו של האלבום נועד לשדר בדיוק את ההיפך, עם משמעות כפולה בה "Mean Business" יכול להתפרש כל ששוק המוזיקה הוא "עסק קשוח" ומצד שני יכול להתפרש שהלהקה "באה לעשות עסקים" (The Firm Mean Business).
בהאזנה ראשונה, נדמה שהאלבום הזה פחות זורם ואחיד מקודמו. יש כמה שירים שמרגישים לא מפותחים וכאלה שמרגישים מופקים יתר על המידה. אבל יחד עם זאת, עם כל האזנה נוספת, נראה שכולם הולכים ומשתפרים ואט אט אנחנו מגלים שהאלבום הזה הוא למעשה די טוב ומקורי בזכות עצמו.
(Photo: Spotify)
האלבום נפתח עם "Fortune Hunter" שיר שבמקור נכתב לסופרגרופ אחר בשם "XYZ", בשנת 1981. זה היה פרויקט קצר המועד שהוקם בעקבות מותו של המתופף John Bonham ופירוקה של "לד זפלין". Robert Plant ו- Jimmy Page החליטו לאחד כוחות עם Chris Squire ו- Alan White יוצאי להקת "Yes". כאשר שם הסופרגרופ מרמז על שתי להקות האם (XYZ = אקס יס, זפלין). עם זאת הסופרגרופ המבטיח הזה התפרק בתוך שנה מבלי שהניב שום חומר מוקלט. "Fortune Hunter" הוא שיר מאותו פרויקט, שנכתב במקור על-ידי על ידי Jimmy Page ו- Chris Squire ועובד מחדש לאלבום. שיר שמייצג נאמנה את הסאונד של הלהקה. ריפים חזקים ומוכרים של Jimmy Page, שירה עוצמתית ומאומצת של Paul Rodgers, פרטלס בס תזזיתי של Tony Franklin, אשר גם אחראי על נגינת הקלידים וכמובן התיפוף היציב והמוצק של Chris Slade, אשר מספר שנים לאחר מכן יחבור ללהקת "AC/DC" ליצירת האלבום "The Razors Edge".
אחריו מגיע "Cadillac" שנכתב על-ידי פייג' ורוג'רס, עם הפרטלס בס ה"מסומם" של פרנקלין, בלוז איטי דמוי-טראנס שמתודלק על ידי הגיטרות הגונחות של פייג', אשר פשוט בא לנו להכתיר אותו כ"סטונר בלוז". זה ללא ספק אחד השירים היותר מעניינים בצד הראשון של האלבום, אשר מוחזק על ידי יחידת הקצב של פרנקלין וסלייד.
הזמר Paul Rodgers תורם את שני השירים המעולים הבאים - "All the King's Horses" שהוא כנראה "הלהיט" של האלבום. שיר פופ-רוק קליט ויפה המונע על ידי הסינתסייזרים של פרנקלין ועל המלודיה הממיסה בקולו של רוג'רס, אבל נשען לא מעט על עבודת הגיטרות היפה של פייג' (למרות שאין כאן בכלל סולו) ובעיקר על הארפג'יו שלו בעל ארבעת התווים, ממש לפני הכניסה לפזמון. "Live in Peace" חותם את הצד הראשון של הויניל עם מסר חזק וברור. השיר נפתח בנגינת הפסנתר של Paul Rodgers אשר משרה אווירה שמאוד מזכירה את "Bad Company", במיוחד נוכח השירה הסוחפת שלו. הכניסות החזקות והמפתיעות של פייג' עם הגיטרה, הסולו המטורף שלו ועבודת הבס הכל-כך מיוחדת של פרנקלין משדרגים את ההנאה מהשיר המיוחד הזה. מעניין לציין שהשיר הוקלט במקור לאלבום הסולו הראשון של Paul Rodgers משנת 1983 - "Cut Loose". הגרסאות שונות בעיקר במקצב של כריס סלייד שניגן כאן במיד-פייס בהשוואה לגרסה המקורית, מלבד הסוף של השיר, אבל זו דווקא החוזקה של הגרסה הנוכחית, שכן היא מוסיפה דרמטיות נדרשת לשיר. מלבד זאת, ברור שהליווי של שלושה נגנים מקצועיים עדיפה בהרבה על הגרסה של רוג'רס, שהתעקש לנגן על רוב הכלים בעצמו באלבום הסולו שלו. רוג'רס הוציא גם גרסה חדשה לשיר באלבום האוסף שלו "Live in Peace".
הצד השני של הויניל נפתח עם "Tear Down the Walls" שכתבו פייג' ורודג'רס. שיר פופ-רוק טוב וקליט שיכול היה להיות הלהיט הבא מהאלבום לו היה משוחרר כסינגל. במקרה הזה השיר נשען על חטיבת הקצב של סלייד ופרנקלין כאשר פייג' מרפד את השיר בנגינה על גיטרה אקוסטית שעוטפת מכל הכיוונים את הסאונד של החשמלית.
בהמשך מגיע "Dreaming" הג'אזי אותו כתב Tony Franklin אשר עבודת הגיטרות והווייב הכללי שלו הזכירו לנו לרגעים משום מה את "קינג קרימזון" ואת Robert Fripp. זו ללא ספק הפנינה הייחודית של האלבום, המכילה כמה תפניות מפתיעות מאוד.
כאן המקום לציין שבסולואים של שלושת השירים האחרונים ("Live in Peace", "Tear Down the Walls", "Dreaming") משתמש Jimmy Page במתקן מיוחד שמורכב על גיטרת ה- Fender Telecaster שלו ונקרא B-Bender. זה מתקן שבמקור נעשה בו שימוש על-ידי אומני קאנטרי וקאנטרי רוק כדי לחקות את הצליל של סטיל פדאל. המתקן הזה נותן לפייג' את היכולת לכופף את מיתר ה-B שלו בגיטרה עד תו שלם ולספק צליל קולח יותר בסולואים שלו.
אנחנו מתקרבים לסיום עם "Free to Live" שמתחיל עם עוד ריף "Led Zeppelin" שורשי של Jimmy Page, אבל מיד מקבל תפנית עם עבודת בס, שירה ומקצב שמזכירים מאוד את "Bad Company".
לסגירת האלבום, נבחר השיר "Spirit of Love" אותו כתב Paul Rodgers וברור לנו היטב מדוע נעשתה הבחירה הזאת. זה שיר שנפתח בצורה אפית על-ידי עבודת הפסנתר של רודג'רס, אבל גם נסגר בצורה עוד יותר אפית עם קולות המקהלה שמלווים את רודג'רס עד לסיום ומשרים אוירה של "אופרת רוק". זה כנראה השיר שפייג' השפיע עליו הכי פחות באלבום הזה, למרות שהוא כולל מספר סולואים.
לסיכום, למרות שהוא כנראה לא ממש מגיע לרמה של אלבום הבכורה "The Firm" משנת 1985 "Mean Business" הוא ללא ספק אלבום ששווה האזנה. זה אלבום רוק מצוין עם הרבה נקודות חוזקה אשר השאירו טעם לעוד מהסופרגרופ המצוין שהיה יכול וצריך לעשות ולהתקיים יותר מאשר חייו הקצרים.
להאזנה: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט