Yes - 90125
ב- 7 בנובמבר 1983 יצא "90125", אלבום האולפן האחד עשר של להקת "Yes".
בראשית שנת 1981 נדמה היה כי סיפורה של להקת "Yes", אחת מחלוצות וענקיות הרוק המתקדם של שנות השבעים, הגיע אל סיומו הסופי. לאחר סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "Drama" משנת 1980, שבו החליפו צמד חברי להקת "The Buggles", הזמר והבסיסט Trevor Horn והקלידן Geoff Downes, את הסולן המייסד Jon Anderson ואת הקלידן הווירטואוז Rick Wakeman, התפזרו חברי ההרכב לכל עבר. הגיטריסט Steve Howe ודאונס חברו להקמת סופרגרופ הארנה-רוק המצליח "Asia", הורן פנה לקריירת הפקה מוזיקלית מבטיחה, ואילו חטיבת הקצב הוותיקה של הלהקה, הבסיסט Chris Squire והמתופף Alan White, נותרה בלונדון בחיפוש אחר כיוון מוזיקלי חדש שיתאים לעשור החדש. באביב 1981 ניסו השניים להקים סופרגרופ מסקרן בשם "XYZ" יחד עם גיטריסט להקת "Led Zeppelin" האגדי Jimmy Page, אך לאחר מספר חזרות והקלטות סקיצות באולפן נגנז הפרויקט כיוון שהזמר Robert Plant עדיין לא היה בשל לחזור לבמות לאחר מותו הטרגי של המתופף John Bonham.
נקודת המפנה הגורלית התרחשה כאשר מנהל חברת התקליטים אטלנטיק, Phil Carson, הפגיש בין סקווייר ווייט לבין Trevor Rabin, גיטריסט, זמר, קלידן ומלחין צעיר ומוכשר מדרום אפריקה. רבין, שכבר זכה למעמד של כוכב במולדתו עם להקת "Rabbitt", עבר ללונדון ולאחר מכן ללוס אנג'לס, שם הקליט סדרת קלטות דמו מרשימות ששילבו כתיבת שירים קליטה והדוקה עם וירטואוזיות גיטרה מודרנית. למרות שחברת התקליטים RCA דחתה את הסקיצות שלו בטענה שאין בהן להיטים, סקווייר ווייט זיהו מיד את הפוטנציאל העצום הגלום בחומרים של רבין. השלושה החליטו להקים להקה חדשה לגמרי תחת השם "Cinema", ואליהם הצטרף הקלידן המקורי של "Yes" משנותיה הראשונות, Tony Kaye, שהביא עמו את צליל אורגן ההאמונד החם והמוכר. המטרה המוצהרת של הרביעייה לא הייתה להחיות את מסעות הפרוג הארוכים של העשור הקודם, אלא ליצור רוק מודרני, חד, אנרגטי ונגיש יותר, שבו רבין וסקווייר חולקים את תפקידי השירה המובילה.
כאשר נכנסה להקת "Cinema" לאולפני SARM East בלונדון בנובמבר 1982, שבבעלותו של Trevor Horn, התיישב סולן העבר של הלהקה על כיסא המפיק. הורן, שהפך באותן שנים לאחד המפיקים החדשניים והמבוקשים בעולם, הגיע לאולפן חמוש בטכנולוגיית הקלטה מתקדמת ובראשה מחשב הדגימות המהפכני Fairlight CMI, לצד צוות טכנאי הסאונד המבריק שלו שכלל את Gary Langan ואת Julian Mendelsohn. במהלך ההקלטות נוצר מתח יצירתי עז באולפן בין הורן, שדחף לשימוש נרחב בסינתיסייזרים מתוכנתים ובאפקטים דיגיטליים, לבין Tony Kaye, שהעדיף נגינה חיה וישירה, מה שהוביל לעזיבתו הזמנית של קיי ולכך שרבין והורן הקליטו חלק ניכר מתפקידי הקלידים באלבום. אולם הדרמה הגדולה באמת התרחשה באביב 1983, כאשר ההקלטות כבר עמדו בפני סיום. סקווייר השמיע את המיקסים המוקדמים של האלבום ל-Jon Anderson במהלך פגישה מקרית במכוניתו בלוס אנג'לס. אנדרסון התלהב עמוקות מהאנרגיה החדשה של השירים, ובתוך ימים ספורים הוזמן לאולפן כדי להקליט מחדש את תפקידי השירה המובילה ולשכתב חלק מהמילים. עם חזרתו של הקול המלאכי והמזוהה ביותר של הלהקה, ופתרון המחלוקות המשפטיות סביב השם "Cinema", התקבלה ההחלטה המתבקשת להוציא את האלבום תחת השם המחודש של להקת "Yes", כשגם קיי שב רשמית לשורות ההרכב.
האלבום נפתח באחת ממהלומות הסאונד המפורסמות והמשפיעות ביותר של שנות השמונים, הסינגל המוביל "Owner of a Lonely Heart". השיר נולד מתוך ריף גיטרה חד וקצבי שרבין הלחין בזמן ששהה בשירותים, והורן זיהה מיד כי מדובר בלהיט ענק למרות התנגדותו הראשונית של רבין, שחשש כי השיר מסחרי ופשוט מדי. הורן והטכנאי גארי לנגן בילו שבועות בעיצוב צליל התופים הנפיץ של Alan White, תוך שהם דוגמים אל תוך מערכת ה-Fairlight CMI מכת כלי נשיפה דרמטית מתוך השיר "Kool Is Back" של להקת ה-Fאנק "Kool & the Gang" משנת 1971, שהפכה לסימן ההיכר האייקוני של השיר. השילוב בין ריף הגיטרה הדחוס ברוח להקת "The Police", השירה המרחפת של אנדרסון וסולו הגיטרה המסחרר של רבין עטוף באפקט ההרמונייזר, הפך את השיר לתופעה עולמית ולסינגל הראשון והיחיד בתולדות הלהקה שכבש את המקום הראשון במצעד ה-Billboard Hot 100 האמריקאי.
מיד לאחר מכן ממשיך האלבום עם "Hold On", רצועת רוק אצטדיונים סוחפת שבה קולותיהם של אנדרסון, רבין וסקווייר מתמזגים להרמוניה רב-שכבתית אדירה מעל קצב תופים כבד וגיטרות מייללות. ברצועה השלישית, "It Can Happen", מצליחה הלהקה לגשר באופן מופתי בין שורשיה הפסיכדליים והפרוגרסיביים של סוף שנות השישים לבין ההפקה המודרנית של שנות השמונים. השיר, שהחל כרעיון של סקווייר, נפתח בנגינת סיטאר חשמלי מהפנטת של רבין ונבנה סביב קו בס מלודי ודומיננטי, כאשר בבתים יוצרים אנדרסון וסקווייר דיאלוג ווקאלי מרתק שנפתח אל פזמון דרמטי ורחב יריעה.
אחד מרגעי השיא המוזיקליים של האלבום מגיע ברצועה הרביעית החותמת את הצד הראשון, "Changes". היצירה נפתחת במבוא אינסטרומנטלי מורכב במשקלים משתנים, המשלב מרימבה, כלי הקשה וריף גיטרה ובס מסונכרן שמזכיר למאזינים הוותיקים את היכולת הטכנית העילאית של הלהקה. לאחר הפתיחה הפרוגרסיבית המבריקה, נכנס רבין בשירה ראשית עוצמתית בבתים הראשונים לפני שאנדרסון לוקח את ההובלה בפזמון המרגש, בדינמיקה קולית שהפכה לאחד מסימני ההיכר היפים ביותר של התקליט כולו.
הצד השני של האלבום נפתח עם הקטע האינסטרומנטלי הקצר והדחוס "Cinema", שנקרא על שם גלגולה המקורי של הלהקה. הקטע בן שתי הדקות הוא תקציר מרוכז שנחתך מתוך ג'אם אולפני ארוך בן עשרים דקות שהקליטו רבין, סקווייר, וייט וקיי, והוא זיכה את הלהקה בפרס הגראמי היוקרתי הראשון בתולדותיה בקטגוריית ביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר. מיד אחריו מגיעה אחת ההברקות ההפקתיות והווקאליות הגדולות של העשור, הסינגל "Leave It". השיר, שנבנה סביב תבנית בס ווקאלית מורכבת של סקווייר ורבין, משלב שירת א-קפלה הרמונית עוצרת נשימה שנדגמה, הוכפלה ולוטשה באולפן בדיוק כירורגי על ידי הורן. ההצלחה של השיר לוותה בסדרת וידאו-קליפים איקונית בת שמונה עשרה גרסאות שונות שביים צמד האמנים Godley & Creme, שבהן נראו חברי הלהקה עומדים בשורה ומתהפכים באפקטים חזותיים חלוציים שכבשו את מסכי רשת MTV.
חלקו האחרון של האלבום מציג את מלוא המנעד היצירתי של ההרכב המחודש. השיר "Our Song" מציע מלודיית רוק קלילה ואופטימית עם עבודת קלידים עשירה וגיטרה מצלצלת שמזכירה את רוח הסיור בדרכים, בעוד "City of Love" צולל אל טריטוריה כבדה, אפלה ואגרסיבית הרבה יותר. השיר נכתב על ידי רבין בהשראת ביקור מתוח בשכונת הארלם בניו יורק, והוא מתאפיין במקצב תופים כבד ומוחץ של וייט, ריף גיטרה חורק ודרמטי ושירה תיאטרלית של אנדרסון. האלבום נחתם באפוס המרהיב "Hearts", היצירה הארוכה ביותר בתקליט שנמשכת למעלה משבע דקות. כאן פורשת הלהקה שטיח רחב של קלידים חלומיים, הרמוניות קוליות שמימיות ודואט מרגש בין אנדרסון לרבין, שמתפתח אל סולו גיטרה לירי ומלודי להפליא שחותם את היצירה בתחושה של התעלות רוחנית המזכירה את ימי תור הזהב של הלהקה.
לשינוי המוזיקלי הרדיקלי התלווה גם שינוי חזותי מוחלט בעיצוב העטיפה. במקום איורי הפנטזיה הסוריאליסטיים והמפורטים של האמן Roger Dean שליוו את אלבומי הלהקה בשנות השבעים, פנתה הלהקה אל המעצב Garry Mouat מסטודיו Assorted iMaGes, שיצר עטיפה מינימליסטית, כסופה ועתידנית על גבי מחשב גרפי מסוג Apple IIe, שנחשבה לאחת העטיפות המסחריות הראשונות בהיסטוריה שעוצבו באופן דיגיטלי מלא. גם שם האלבום עצמו, "90125", נבחר באותה רוח מודרנית ונקייה ממניירות, והוא נגזר ישירות מתוך המספר הקטלוגי הרשמי שהעניקה חברת התקליטים Atco Records לתקליט בארצות הברית, 7 90125-1.
עם צאתו ב-7 בנובמבר 1983, חולל "90125" סנסציה מסחרית בקנה מידה שהלהקה מעולם לא ידעה כמותו. האלבום זינק אל המקום החמישי במצעד ה-Billboard 200 האמריקאי, שהה במצעד למעלה משנה תמימה, הגיע למעמד של פלטינה משולשת בארצות הברית ומכר למעלה משמונה מיליון עותקים ברחבי העולם, מה שהפך אותו לאלבום הנמכר ביותר של "Yes" בכל הזמנים. בעוד חלק ממעריצי הרוק המתקדם הוותיקים התגעגעו ליצירות בנות עשרים הדקות של שנות השבעים, "90125" הצליח להמציא את הלהקה מחדש עבור דור שלם של מאזינים צעירים, והוכיח כיצד חיבור אמיץ בין כישרון הלחנה רענן, וירטואוזיות נגינה עילאית והפקה טכנולוגית חסרת פשרות יכול להפוך להקה ותיקה לחוד החנית של המוזיקה העכשווית.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות