זה אלבום שהכותרת שלו אומרת הכל - "אהבה קודמת לזהב", אלבום שמהווה הצהרת כוונות! אלבום שכל כולו הבעת אומץ והליכה עם הלב. Love Over Gold - אלבום האולפן הרביעי של "Dire Straits" שוחרר ב- 20 לספטמבר 1982. חמישה שירים יש באלבום הזה, חמישה קטעים שהקצר שבינהם נושק לקו 6 הדקות. אלבום שבו שיר הפתיחה האפי נפרש על פני למעלה מ- 14 דקות ושהסינגל המוביל ממנו הינו סוג של יצירה שאורכה כמעט 7 דקות. הימים הם ימי תחילת שנות השמונים, עשור שרק השם שלו אומר הכל ויכול להוות ז'אנר מוזיקלי העומד בפני עצמו, עשור בו הקיטץ' והפופ לא נחשבו למילים גסות, עשור שהצליח אפילו לאלץ אומני ענק ותיקים ומצליחים להשתנות וליישר קו עם הסגנון המוזיקלי ועם המראה החיצוני הצבעוני. אבל אז ודווקא אז, בוחר Mark Knopfler ללכת עם הלב שלו ולהעדיף "אהבה על זהב", ובמהלך שמשול להתאבדות (אין דרך אחרת לתאר זאת) להוציא תחת ידו אלבום עם שירים אפיים, מורכבים וארוכים עם השפעות של רוק מתקדם. על-מנת להבין עד כמה המהלך הזה של Mark Knopfler ושל "Dire Straits" היה מסוכן, די אם נזכיר היכן היו באותו זמן להקות כמו "Genesis", "Yes" ועוד, אשר עשו בדיוק את הדרך ההפוכה על-מנת לשרוד. בנסיבות אלה, ההימור שנטל נופלר ביצירת אלבום עם חמישה קטעים שנפתח עם קטע אפי בן 14 דקות היה הימור מסוכן מאוד, שיכול היה אפילו לאיים על עצם קיומה של הלהקה, ולכן הבחירה של כותרת האלבום "Love Over Gold" מקבלת פתאום משמעות חזקה ומהווה סוג של אמירה אמיצה שמהדהדת גם היום 40 שנה אחרי. אבל כפי שנראה מיד להלן, הנועזות של Mark Knopfler ושל "Dire Straits" עם שחרור האלבום הזה, התבררה כהימור מוצלח, אשר הוכיח שתמיד צריך להקשיב ללב. דייר סטרייטס מגיעה לאלבום הזה עם שינוי בהרכב, כאשר לשלישיה הגרעינית של נופלר, הבסיסט John Illsley והמתופף Pick Withers, הצטרפו הגיטריסט Hal Lindes, אשר מילא את מקומו של David Knopfler אחיו של Mark Knopfler שפרש במהלך הקלטות האלבום הקודם, והקלידן Alan Clark. כבר מהצלילים הראשונים של האלבום ניתן להבחין "בקפיצה הנחשונית" שביצעה "Dire Straits" מהרוק הבסיסי שאיפיין את שלושת אלבומיה הקודמים. שטיח הקלידים מקדם את פנינו ליצירה "Telegraph Road", אשר הולכת ומתפתחת באופן הדרגתי וכל-כך קסום, עם שילוב של חשמליות ואקוסטיות, פסנתרים וקלידים ומסתיימת בסולו המדהים של Mark Knopfler אשר נפרש על-פני חמש הדקות האחרונות של השיר ונדחף קדימה עם התיפוף הדוהר של Withers. את ההשראה לשיר קיבל נופלר במהלך סיבוב ההופעות השני של הלהקה באמריקה, שעה שישב בחלק הקדמי של האוטובוס אשר דהר על ה- "Telegraph Road", דרך המשתרעת על פני 70 מייל לכיוון צפון-דרום במישיגן. נופלר קרא אותה עת את הרומן "The Growth Of the Soil" של הסופר הנורווגי זוכה פרס הנובל Knut Hamsun, והוא ציין שהספר פשוט התחבר לו עם הדרך. השיר מדבר על הקידמה וההתפתחות של אמריקה ועל ההשפעה השלילית שלה על חלומו של אדם, בעיקר על האבטלה שהיא מביאה איתה. אנחנו חייבים לציין שהסיגנון בחלקים מסויימים של השיר, השירה, השילוב בין הפסנתר והגיטרה והרעיון הכללי שעומד מאחורי השיר הזכירו לנו את Bruce Springsteen. האלבום ממשיך עם הסינגל הראשון והמצליח "Private Investigations", אשר לעניות דעתנו מהווה מיני יצירה המחולקת לשני חלקים. הראשון, שכולל את קטע השירה והשני את הקטע האינסטרומנטאלי. האינטרו המהפנט לקטע הראשון, מכניס אותנו לאווירה האפלה והמסתורית שמלווה אותנו אל תוך סיפור חייו של בלש פרטי, קשה יום, אשר מאס בעבודתו. צורת ההגשה של נופלר כאן פשוט גאונית ומגרה את הדימיון שמפליג אל תוך עולמו של הבלש. שילוב של דיקלום ולחישה מונוטוניים שמאלצים את המאזין להתמקד בסיפור המעשה ולהתמסר לשיר, כאשר ברקע נגינה רכה ומלודית המשלבת באופן מושלם בין נגינת פסנתר וגיטרה קלאסית. ואיזה קונטראסט מביא לנו הקטע השני עם הבס הפועם של John Illsley, אשר מאז ההופעה בארץ בשנת 1985, אנחנו לא יכולים להקשיב לו מבלי לדמיין את את אורות הבמה נדלקים ונכבים בסנכרון מלא עם הקצב שלו. השילוב בין הגיטרה הקלאסית והחשמלית כאן הוא בין היפים שקיימים ברוק, כאשר הריף החשמלי בדקה 4:48 לשיר מעביר בנו צמרמורת שמתפשטת בכל הגוף, גם בחלוף כמעט 40 שנה מאז שמענו אותו לראשונה. צידו השני של הויניל נפתח עם השיר הקצר ביותר באלבום (5:50) והסינגל השני והאחרון ששוחרר מתוכו - "Industrial Disease", אשר הגיע למקום התשיעי בבילבורד האמריקאי. המדובר בסוג של שיר מחאה על המשבר בתעשייה הבריטית בשנות השמונים, האבטלה, והשפל הכלכלי. שיר קליט ומקפיץ אשר ללא ספק סגנונו ורוחו שורה על השיר "Walk Of Life" אותו תשחרר הלהקה 3 שנים לאחר מכן באלבום המופת "Brothers in Arms". האלבום ממשיך עם שיר הנושא והבלדה המקסימה "Love Over Gold" המובלת על-ידי הפסנתר הקלאסי והמעט ג'אזי של Alan Clark. ניתן לראות בשיר הזה כחלק השני בסוג של טרילוגיה, שכתב נופלר בעקבות הפרידה מחברתו Holly Vincent, אשר זרקה אותו במהלך שיחת טלפון בעיצומו של סיבוב ההופעות של הלהקה באמריקה. בחלק הראשון של הטרילוגיה - "Romeo and Juliet" האישה עוזבת את הגבר, אך עדיין יש לו תקווה לחזור אליה, למרות שהיא כבר לא מעוניינת בו. בשיר "Love Over Gold" הגבר מאבד תקווה לחזור לבחורה והוא מבין שהיא השתמשה בו כדי לקדם את עצמה ואת הקריירה שלה. החלק השלישי הינו השיר האחרון באלבום - "It Never Rains" הוא כנראה אחד השירים עם המילים הכי בוטות וישירות של נופלר, אשר סוגר מעגל עם חברתו, לאחר שגילה כיצד הגורל התנקם בה מאז שעזבה אותו. המילים הבאות מתוך השיר ממחישות אולי בצורה הטובה ביותר את הדברים: "And your new Romeo was just a gigolo when he let you down" מעניין לציין שבמהלך הסשנים לאלבום הוקלטו מספר שירים נוספים: "Private Dancer" אשר הוקלט במלואו אך לבסוף נופלר סבר שקול של אישה יתאים לו יותר והוא העביר אותו ל- Tina Turner אשר בנתה עליו אלבום קאמבק שלם, "The Way It Always Starts" אשר מצא את דרכו לפסקול הסרט "Local Hero" עליו עבד נופלר במקביל ו-Badges, Posters, Stickers and T-Shirts" אשר נכנס בסופו של דבר ל- EP שכלל ארבעה שירים ושוחרר בשנת 1983 - "ExtendedancEPlay". למרות ההימור המסוכן שלקחה הלהקה, האלבום הצליח מאוד עם יציאתו, כשהוא מגיע למקום ה- 1 במצעדים במקומות רבים בעולם, ביניהם אוסטרליה, אוסטריה, איטליה, ניו זילנד, נורווגיה ובריטניה. למי שלא ממש מכיר את "Dire Straits" יש נטיה לדלג על האלבום הזה, שכן הוא אינו מכיל להיטים כמו האלבומים האחרים. יחד עם זאת, לעניות דעתנו מדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה הממחיש את הוורסטיליות ואת יכולת היצירה המדהימה שלה. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 20.9.1994 "גיבור גיטרה" הוא כינוי שניתן בדרך כלל לווירטואוזים שביניהם, אלה שצליל הגיטרה שלהם מביא איתו חותמת מוזיקלית, ולפעמים גם תהילת עולם, הכי רחוק מגיבור הגיטרה שעליו אני מדבר היום, Grant Lee Phillips. פיליפס הוא חבר להקת האלטרנטיב קאנטרי/רוק "Grant Lee Buffalo" שאלבומה השני "Mighty Joe Moon" יצא לאור ב- 20.09.1994. גרנט לי פיליפס נולד למשפחה של מטיפים דתיים בסטוקטון קליפורניה. הוא הושפע בילדותו מלהקת "Kiss", ו- David Bowie, ומהבלוז שסבתו אהבה לשמוע, כך שהמוזיקה שפיליפס מנגן היא שילוב של רוק ובלוז, כבר בגיל 13 היה חבר בלהקת "Bloody Holly" בה היה כותב השירים הבלעדי. לאחר שהחל ללמוד באוניברסיטת UCLA ופרש ממנה, פגש פיליפס בלוס אנג'לס את המתופף Joey Peters, יחדיו הם הצטרפו ללהקת הרוק הפסיכדלי "Shiva Burlesque". הלהקה הספיקה להוציא שני אלבומים, כאשר במהלך אחד ההופעות צפה בהם Paul Kimble שאהב את מה שראה, וכאשר "Shiva Burlesque" התפרקו זה היה האות של קימבל להצטרף להרכב במקום הבסיסט ג'יימס ברנר, וכך השלישיה החלה להופיע ללא שם קבוע. במהלך 1991 התקבע שם הלהקה כ- "Grant Lee Buffalo", שם שמשלב בין שמו של גרנט לי פיליפס, ושילוב של פריטים אמריקאיים היסטוריים כמו בפאלו ביל, והקוסם הארי הודיני. "גרנט לי בפאלו" הופיעו מידי שבוע במערב הוליווד בקפה לארגו כאשר לאט לאט החלו לצבור מעריצים, במקביל שלחו דגימות משיריהם ללייבל Singles Only (האסקר דו) ששחררו בשנת 1992 את השיר "Fuzzy", שהפך בהמשך ללהיט הענק של הלהקה. בינתיים "גרנט לי בפאלו" הגדילו את כמות המעריצים שלהם בצורה יפה, עד כדי כך שנציג של חברת התקליטים "סלאש" שהגיע להחתים אותם על חוזה בחברה, נאלץ לחכות בתור 45 דקות. אלבום הבכורה שיצא בשנת 93 נקרא "Fuzzy" ע"ש הלהיט הידוע שלהם, להיט שגרם ללהקת "פרל ג'אם" לקחת אותם כחימום למסע ההופעות שלהם. בתחילת 1994 החל ההרכב לעבוד על האלבום השני "Mighty Joe Moon"' אך ב- 17 בינואר 94' חוותה לוס אנג'לס רעידת אדמה גדולה, התוצאות היו קשות, ביתו של פול קימבל נחרב, ואותו הגורל מצא את הקראוון של גרנט לי. באין ברירה הלהקה השתכנה באוהל בביתו של פיטרס, וכל בוקר היו מתעוררים לקולות הציפורים, גרנט לי קיבל השראה מקולות הציפורים, וכתב על כך את השיר "Mockingbirds" שהיה גם הסינגל הראשון של הלהקה מהאלבום השני, שיר שהצליח יפה באופן יחסי כאשר הגיע לטופ 20 של מצעד המודרן רוק האמריקאי. "גרנט לי בפאלו" הוציאו את "Mighty Joe Moon" בתקופת ביניים בין הגראנג' הדומיננטי שעדיין נתן את הטון בארה"ב, לבין הרכבי הראפ/רוק שהגיעו מיד בתום עידן הגראנג', כך שהאלבום הזה די נפל בין הכיסאות, ולא קיבל את ההכרה הראויה לו. "גרנט לי בפאלו" מנגנים באלבום רוק/פולק מלודי מחד, ורוק רועש מלא בפידבק מאידך, הניגודיות המרתקת הזאת קוראת במהלך האלבום, ולעיתים גם באותו השיר (לדוגמא בשיר הפותח "Lone Star Song"). הקול של גרנט לי פיליפס, מצליח להשמע לעיתים עוצמתי כמו סולן של להקת רוק כבד, ואז להנמיך את הטון בבת אחת ולהישמע כמו סונגרייטרס דוגמת גורדון לייטפוט, וג'יימס טיילור. כלל ידוע הוא ששירים עצובים הם בדרך כלל איטיים, ושירים שמחים או כועסים הם שירים קצביים, "Grant Lee Buffalo" היא אחת מהלהקות הבודדות שמנגנות שירים עם כעס ובעירה פנימית גבוהה בקצב איטי. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... ב- 19 לספטמבר 1981 שחררה "Triumph" את אלבום האולפן החמישי שלה (הרביעי בהוצאה בינלאומית) "Allied Forces". זה אחד מאלבומיה הגדולים של הלהקה וזה שחשף אותה לקהל גדול יותר עם להיטים כמו ""Magic Power" ו- "Fight the Good Fight" ולמי מכם שאינו מכיר את הלהקה הוא בהחלט מקום טוב להתחיל איתו. אחרי הכישלון היחסי של האלבום הקודם "Progressions of Power" משנת 1980, מחליטים חברי הפאוור טריו הקנדי Rik Emmett (גיטרה/שירה), Mike Levine (בס/קלידים) ו- Gil Moore (תופים/שירה), לקחת את העניינים לידיים. להבדיל מהאלבום הקודם שהוקלט בחיפזון ובלחץ חברת התקליטים לסיימו כמה שיותר מהר, נכנסת הלהקה בפעם הראשונה לאולפן ההקלטות הפרטי שלה "Metalworks Studios" ושוקדת על כתיבת חומרים חדשים. חברי הלהקה ציינו שהידיעה שהם עושים זאת בפעם הראשונה באולפן הפרטי שלהם עם חופש יצירתי בלתי מוגבל, השרתה עליהם אווירה נינוחה ששימשה כר פורה לכתיבת כמה מהשירים היפים שיצרו אי פעם. כל השירים למעט שני הקטעים האינסטרומנטאלים נכתבו בשיתוף פעולה מלא של כל שלושת החברים, כאשר גם במקרה זה קיימת חלוקה די מאוזנת בשירה, בין שני הזמרים המובילים של ההרכב המתופף Gil Moore והגיטריסט Rik Emmett. כבר דיברנו וכתבנו על כך לא מעט, אבל אחד היתרונות הגדולים של ההרכב הזה הוא בעובדה שיש לו שני זמרים מצויינים, שפשוט משלימים אחד את השני. באופן זה, כל אחד מביא את גוון הקול והסגנון המתאים לשיר הספציפי ויוצר בכך גיוון מדהים שמשתלב בצורה כל-כך יפה עם המוזיקה. אנחנו לא ממש יודעים איך בדיוק להסביר את זה, אבל כאילו מדובר בניגודיות בין שני קצוות שבכל זאת מצליחים להשלים זה את זה. את הניגודיות הזו ניתן להרגיש כבר בשני שירי הפתיחה של האלבום. מצד אחד "Fool for Your Love" עם הריף הקליט והמחוספס שמושר בקולו העוצמתי של המתופף Gil Moore ומנגד הלהיט הראשון של הלהקה "Magic Power" אותו שר הגיטריסט Rik Emmett בקולו הרך והמלטף. חברי הלהקה יספרו שהשיר הזה שינה את מאזן הכוחות בבסיס המעריצים של הלהקה, כאשר בין לילה הם הפכו מלהקה ש- 90% ממעריציה הם בנים, ללהקה שההופעות שלה כוללות 40% נשים. אבל הניגודיות אינה אומר שבהכרח כל השירים הרכים יותר מובלים על-ידי Rik Emmett בעוד שאת השירים היותר "קשוחים" שר Gil Moore. קחו לדוגמא את "Hot Time (In This City Tonight)" הרוקנרולי אותו שר דווקא Emmett, לעומת "Ordinary Man" שנפתח באה-קאפלה של Moore ו- Emmett והופך לדואט שקט של השניים. כמו שציינו האלבום הזה כולל כמה מהשירים הגדולים של הלהקה, ביניהם שיר הנושא "Allied Forces" המהיר והמכסח אותו שר Gil Moore וכמובן "Fight the Good Fight" האדיר - קטע מורכב ואדיר עם השפעות פרוגרסיביות עם עבודת קלידים יפה של הבסיסט Mike Levine, אשר גם הפיק את האלבום, על ה- Hammond B3 שלו. זה קטע שאסור לכם, פשוט אסור לכם לפספס!!! כמיטב המסורת, גם האלבום הזה כולל קטע גיטרה אינסטרומנטאלי קצר “Petite Etude” המנוגן על-ידי Rik Emmett שהינו לדעתנו אחs הגיטריסטים הגדולים אשר לא מספיק מוערכים, ולא בצדק. יאללה, עכשיו רוצו להאזין: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 19 לספטמבר, 1985 "Accept" הקליטה את מיני אלבום ההופעה הראשון שלה "Kaizoku-Ban" אשר שוחרר מאוחר יותר באותה שנה. למרות שמדובר ב- EP הופעה רשמי, כותרת האלבום - "Kaizoku-Ban" בתרגום מיפנית היא "Pirate Edition" או "בוטלג". המיני אלבום הזה מציג את העוצמה המתפרצת של "Accept" בשיא הקריירה שלהם. אלבום הופעה קטן וקומפקטי, שהוקלט בעיר Nagoya, במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה ביפן, אשר נועד לקידום אלבום המופת "Metal Heart". האלבום כולל שש רצועות שמציגות את האנרגיה העזה והנוכחות הבימתית העוצמתית של הלהקה, באמצע שנות ה-80. למרות שהוא קצר מאוד, ואורכו לא מגיע אפילו ל- 30 דקות, המיני אלבום הזה מציע הצצה נדירה אל ההופעות החיות הסוחפות של להקת ההבי מטאל הגרמנית. ה-EP נפתח עם "Metal Heart", אבן יסוד בקטלוג של "Accept" ושיר הנושא של אלבומם משנת 1985. השיר הזה מהווה פתיחה מושלמת להופעה אשר מעלה מיד את האלבום הזה לאוקטן גבוה. השירה הצרודה והכל כך מזוהה של Udo Dirkschneider חודרת דרך רעשי הקהל, עם סולו הגיטרה הניאו-קלאסי של Wolf Hoffmann בהשראת Für Elise של בטהובן ועם הריפים החדים, המלודיים והמדויקים להפליא שלו. המיקס לוכד את האנרגיה של ההופעה חיה, כשהבס של Peter Baltes רועם ופועם לצד התופים המתגלגלים של Stefan Kaufmann. הגרסה החיה שומרת על כל הדרמה והעוצמה של גירסת האולפן, אבל עם יתרון נוסף שרק תפאורה חיה יכולה לספק. בדומה לגרסת האלבום, "Screaming for a Love-Bite" מציע לחן קליט ומדבק. ההופעה של הלהקה כאן הדוקה, ומשחק הגומלין בין הגיטרה של הופמן לבס של פיטר באלטס גורם לשיר לנוע קדימה. הפזמון הסוחף נשמע אפילו גדול יותר בגירסת ההופעה, ונותן לקהל משהו להיצמד אליו. הקטע הבא, "Up to the Limit" לוקח את העניינים לטריטוריה אגרסיבית יותר, ומציג את המהירות והדיוק של הלהקה. הרצועה הזו, עם הקצב הדוהר שלה ועבודת הגיטרה הלוהטת של הופמן ופישר, חיונית ומשגשגת יותר בגירסת הלייב. התיפוף של סטפן קאופמן מספק קצב בלתי פוסק שדוחף את השיר הזה קדימה, בעוד שהופמן מספק למעריצים עוד סולו לוהט לפנים. ה-EP כולל גם שני שירים מהאלבום "Balls to the Wall" משנת 1983, הראשונה "Head Over Heels", האהובה על המעריצים, פשוט מתעוררת לחיים עם ההגשה הווקאלית המחוספסת של דירקשניידר והריפים של הופמן. גרסת ההופעה לוכדת את האנרגיה הגולמית של הלהקה, אשר מזינה את הקהל וניזונה חזרה מההתרגשות שלו. השיר "Love Child", גם הוא מ- "Balls to the Wall", הוא גולת הכותרת נוספת באלבום. שיר שמונע על ידי הגרוב במיד-טמפו והקולות העוצמתיים של דירקשניידר. הכימיה של הלהקה מוצגת כאן במלואה, כשהיא מנווטת בקלות בין השינויים הדינמיים של השיר, ומעניקה לו פאנץ' נוסף בביצוע החי. ה-EP נסגר עם "Living for Tonite", המנון קצבי שמציג את הגישה האנרגטית והבלתי נשכחת של הלהקה בהופעה חיה. הפזמון הקליט של השיר סוחף את הקהל אשר מלווה את דירקשניידר בשירה במהלך הפזמון. הרצועה הזו היא עדות ליכולתה של "Accept" לכתוב שירי מטאל פשוטים ויעילים שמתורגמים בצורה מושלמת לבמה. לאלו מכם שרכשו את הקסטה של ​​האלבום הזה בזמן אמת (כן אנחנו זקנים...), אתם בוודאי זוכרים שהיא כללה את כל ששת השירים משני הצדדים של הקסטה, בגלל אורך האלבום. המיני אלבום "Kaizoku-Ban" לא נועד להיות אלבום הופעה מובהק, אבל הוא משמש כתצוגה תמציתית ועוצמתית של התעוזה החיה של "Accept" בתקופת שיא בקריירה שלהם. למרות שהוא לא כולל את הקטלוג המלא של הלהקה, הוא מהווה תמונת מצב עדכנית של "Accept" בתקופה שלאחר יציאת אלבום המופת "Metal Heart". להאזנה: Youtube "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... היום, 19 לספטמבר 1981, נערך איחוד היסטורי של הצמד Simon & Garfunkel להופעת חינם חד-פעמית שנערכה בסנטרל פארק של ניו יורק. למרות ההצלחה המסחררת שלהם, שילוב הקולות השמיימי וההרמוניות האייקוניות Paul Simon ו- Art Garfunkel לא הצליחו לשרוד מעבר לאלבום החמישי שלהם "Bridge Over Troubled Water", אשר שוחרר בשנת 1969. דווקא בשיא הצלחתם ובתקופה היצירתית הכי טובה שלהם השניים בקושי הצליחו לתקשר ביניהם והליך ההקלטה של האלבום המופתי ההוא היתה קשה וכואבת. גם האיחודים הנקודתיים ביניהם במהלך השנים שחלפו מאז, כמו בשיר "My Little Town" משנת 1975, או העובדה שהם התארחו אחד באלבומיו של רעהו, לא הצליחה להניב איחוד מלא. אבל כאשר העיר ניו יורק בה שניהם נולדו, גדלו ויצרו פנתה אליהם בבקשה להתאחד למען גיוס כספים לשיפוץ הסנטראל פארק שמצבו הלך והתדרדר, החליטו השניים להותיר בצד את המחלוקות ולהתגייס למען המטרה הציבורית הנעלה. המופע קיבץ כמות אדירה של צופים, כ- 500,000 איש שנדחסו בסנטרל פארק. הבמה עוצבה כדי להיראות כמו הגגות של גורדי השחקים של העיר ניו יורק והצמד היה מלווה בשבעה נגנים שביצעו 21 שירים של הצמד וגם מספר שירים מקריירות הסולו שלהם, רק 17 מתוכם נכנסו לאלבום ההופעה. (https://www.rollingstone.fr) הביצועים של סיימון וגרפונקל זכו לשבחים מצד מבקרי המוזיקה. ב- 16 לפברואר 1982 שוחרר האלבום הכפול "The Concert in Central Park" אשר זכה להצלחה מסחרית גדולה כשהוא מגיע למקום השישי במצעד האלבומים של בילבורד 200 ולמכירות של כשני מיליון עותקים בארה"ב בלבד. להאזנה לאלבום: Spotify "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר!!

אלבום השלאגר השני של "Bon Jovi" והאלבום הרביעי במספר - "New Jersey" שוחרר ב- 19 לספטמבר 1988. אז הנה כמה הגיגים מעניינים עליו: 1. האלבום הוקלט ב- 4 שבועות בלבד, לאחר סיום סיבוב ההופעות של האלבום "Slippery When Wet" אשר ארך 16 חודשים. Richie Sambora ו- Jon Bon Jovi לא יכלו לחכות והיו נחושים להקליט אלבום חדש שיוכיח שהם מסוגלים לייצר עוד סוללת להיטים בלתי מתפשרת. 2. כותרת שם האלבום בזמן העבודה עליו היתה "Sons of Beaches", שם נוסף שנשקל היה "68 And I Owe You One", אבל שמות אלה נזנחו כי הלהקה חששה להיתפס כלא רצינית. השם שנבחר בסופו של דבר הוא שמה של מדינת הולדתם של חברי הלהקה. 3. לחברי הלהקה היו הרבה חומרים ורעיונות לאלבום החדש. הם יצרו יחד 17 דמואים לשירים חדשים, אבל אז החלה החרדה לחלחל וג'ון נכנס לפאניקה שלא יוכל לשחזר את ההצלחה של האלבום הקודם. ג'ון וסמבורה הרגישו ש"אין להם את זה", באף אחד מתוך 17 השירים שהוקלטו. 4. ג'ון טען באחד הראיונות שלא הכסף הוא מה שהניע אותם לייצר עוד אלבום חזק של להיטים, אלא התשוקה לחוות שוב את אותה הצלחה מטורפת שהם חוו באלבום הקודם. להראות שוב איך שירים מהאלבום הופכים ללהיטים וכובשים את מצעדי הבילבורד. 5. אך עם זאת, Richie Sambora טען שהם לא רצו לחזור על עצמם כמו באלבום הקודם, אלא לנסות לייצר להיטים עם קצת גיוון בסגנון המוסיקלי. את הגיוון ניתן למצוא בין היתר באינטרו הארוך והאפי לשיר "Lay Your Hands On Me", בשימוש במפוחית בשיר "Homebound Train", באינטרו הפלמנקו בשיר "Wild Is the Wind" ועוד. 6. עם צרופם של "התמלילנים" Desmond Child, Diane Warren ו- Holy Knight, הצליחו השניים ליצור לא פחות מ- 34 שירים ולכן בתחילה היה ברור לכולם שזה הולך להיות אלבום כפול. (Photo: Bon Jovi Facebook Page) 7. כאן נכנסה חברת התקליטים אשר התנגדה בכל תוקף לאפשר ללהקה להוציא אלבום כפול. לא בגלל איכות או סיכויי ההצלחה של השירים, אלא מכיוון שהם האמינו שמחירו של אלבום כפול יכשיל את המכירות. 8. אז יש לנו 34 שירים, יש לנו את Bruce Fairbairn שהפיק את האלבום הקודם ויש לנו גם טכנאי בשם Bob Rock שמבין דבר או שניים במיינסטרים, עכשיו נשאר רק לבחור מתוך ערמת השירים את המוצלחים ביותר. 9. אז איך בוחרים שירים??? כמו באלבום הקודם נעזרת הלהקה במעריצים שלה וברוס המפיק מזמין את הבייביסיטר של הילדים שלו עם כל חברותיה להאזין לשירים ולדרג אותם לפי סדר עדיפויות. 10. מתוך 34 נבחרו 12 שירים שיצרו אלבום מטורף של להיטים אשר רק חיזק עוד יותר את הצלחתה של הלהקה. חלק מהשירים שנותרו מאחור, מצאו את מקומם באלבומים מאוחרים של הלהקה ואף בקריירת הסולו של ריצ'י. 11. בין השירים שנותרו מחוץ לאלבום היה "Diamond Ring" בגירסה חשמלית, שיר שבסופו של דבר נכנס בגרסה אקוסטית בתוספת ברידג' לאלבום "These Days", כמו גם השיר "Rosie" שלבסוף נכנס לאלבום הסולו של ריצ'י Stranger in This Town. 12. גם באלבום הזה מי שכתב את כל תפקידי גיטרת הבס וניגן בהם היה Hugh McDonald, אך מי שקיבל על-כך קרדיט בעטיפת האלבום היה Alec John Such. 13. השיר "Lay Your Hands on Me", שהוא הסינגל הרביעי ושיר הפתיחה של האלבום, מהווה הצהרת כוונות של "Bon Jovi" המכריזה רשמית שהיא להקת איצטדיונים מהמוצלחות בדורה!! מעניין שהשיר הזה זכה לגירסת כיסוי מלא אחרת מאשר כוכבת הקאנטרי דולי פארטון. 14. הסינגל הראשון "Bad Medicine" היווה את הפתיחה המושלמת ליציאת האלבום הרביעי של הלהקה. המנון קצבי וקליט שכיף לשיר. השיר שזינק הישר למקום הראשון במצעד והיה הלהיט השלישי שכתבו ג'ון וסמבורה יחד עם Desmond Child. השניים הקודמים היו "You Give Love A Bad Name" ו- "Livin' On A Prayer" מהאלבום הקודם. 15. הסינגל השני שיצא מהאלבום "Born to Be My Baby" הוא המשך ישיר לשיר "Livin’ on a Prayer" מהאלבום הקודם, כאשר גם הוא עוסק בזוג צעיר והקשיים שמלווים אותו בחיי היום יום. גם שיר זה בדומה ל- "Livin’ on a Prayer" נכתב בסיוע דזמונד צ'יילד. 16. הסינגלים השלישי "I’ll be There For You" והחמישי "Livin In Sin" הן שתי בלדות שריצ'י לקח לכיוון הבלוזי והן מחזקות את ההרמוניה שקיימת בינו לבין ג'ון. היו שהשוו את המלודיה בשיר "I’ll be There For you" לשיר "Don't Let Me Down" של "הביטלס" וזה שיר אותו ריצ'י היה שר בהופעות הלהקה. 17. תוצאות אתם שואלים...מכירות אתם תוהים... אז האלבום הגיע היישר למקום ה-8 וכעבור שבוע כבש את המקום הראשון, שם הוא נשאר לאורך 4 שבועות ברציפות. הוא מכר 7 מיליון עותקים בארה"ב ו- 5 מיליון בשאר העולם. 18. זה אלבום ה- Hard Rock היחיד בעולם שהכניס 5 סינגלים לעשרת המקומות הראשונים במצעד בילבורד 100. 19. זהו גם האלבום הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון ב-UK. 20. וגם האלבום הראשון של להקה אמריקאית שיצא ב- USSR. הוא יצא ע"י חברת תקליטים מקומית בשם "Melodiya". 21. אחרי שחרורו של האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות חובק עולם שכלל לא פחות מ- 237 הופעות על פני שנתיים, אחת מהן הייתה היסטורית, שכן היא נערכה ב- "Moscow Music Peace Festival". 22. האלבום הוקלט באולפני "Little Mountain Studio" בוונקובר, שם הוקלטו אלבומי מופת נוספים כמו: The Black Album של "מטאליקה", "Dr. Feelgood" של "מוטלי קרו" ו- "Get A Grip" של "אירוסמית'". ועכשיו תגבירו ותשירו לשמיים: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על Lee Kerslake - מתופף מיוחד עם רגש אדיר אשר היה גם כותב בחסד עליון וזמר לא רע בכלל. (Photo: Gijsbert Hanekroot) הוא נולד ב- 16 לאפריל 1946 ב- "Winton, Bournemouth, "Hampshire הידועה היום כ- "Dorset" שבאנגליה. שמו המלא Lee Gary Kerslake. הוא החל לנגן על תופים כבר בגיל 11 ואת הקריירה המוזיקלית שלו החל בגיל 21 עם ההרכב "The Gods" שם פגש גם את הקלידן Ken Hensley. יחד עם "The Gods" הוא שחרר שלושה אלבומי אולפן, הראשון "Genesis" משנת 1968 והאחרון "Orgasm" אשר שוחרר תחת השם "Head Machine". מעניין להזכיר כי "The Gods" כללה נגנים גדולים נוספים כמו: Mick Taylor ו- Greg Lake. בשנת 1969 קרסלייק ו- Ken Hensley מקימים את ההרכב "Toe Fat" ומשחררים את אלבום הבכורה "Toe Fat" בשנת 1970. בהמשך קרסלייק עוזב את ומצטרף להרכב "The National Head Band" אשר הוקם בשנת 1969 מפליטי להקת "The Business". ההרכב כלל בין היתר את הקלידן Jan Schelhaas שבהמשך ינגן עם להקות כמו "Thin Lizzy", "Caravan" ו- "Camel". הם שחררו בשנת 1971 את האלבום הפרוגרסיב היחיד שלהם "Albert 1" בשנת 1972 קרסלייק יצטרף ל- "Uriah Heep", בה היה חבר גם Ken Hensley. (Photo: nostalgiacentral.com) האלבום הראשון של "Uriah Heep" לו היה שותף קרסלייק היה אלבומה הרביעי "Demons and Wizards" משנת 1972. כבר באלבום זה החל קרסלייק להציג את יכולות הכתיבה שלו, כשהוא שותף בכתיבת שלושה מתוך השירים באלבום. קרסלייק יהיה חלק מהלהקה עד אלבומה ה- 12 "Fallen Angel" משנת 1978, אך הוא ישוב ללהקה כבר באלבומה ה- 14 "Abominog" משנת 1982 וימשיך לשחרר עמה אלבומים עד שנת 1998 אז שוחרר אלבומה ה- 20 "Sonic Origami". בשנת 1980 הצטרף קרסלייק להרכב הראשון של Ozzy Osbourne בקריירת הסולו שלו והפך לאחד מהכותבים העיקריים, בעיקר באלבומו השני "Diary of a Madman". הוא אמנם היה האחרון להצטרף להרכב לאחר שמרבית השירים לאלבום "Blizzard Of Ozz" כבר נכתבו, אבל הצליח להשתתף בכתיבת השיר "No Bone Movies" שהיה האחרון שנכתב בסשנים לאלבום. הכוונה המקורית היתה לשחרר את השיר כבי-סייד אבל בסופו של דבר הוחלט להכניסו לאלבום בכדי להעניק ל- Lee Kerslake קרדיט על כתיבת שיר אחד לפחות מתוך האלבום. (Photo: Fin Costello) קרסלייק עזב את להקתו של Ozzy Osbourne בתחילת 1981 כדי לטפל באמו, שחלתה. לפני כן הוא הספיק לכתוב יחד עם Randy Rhoads והבסיסט Bob Daisley את כל שירי האלבום "Diary of a Madman". למרות האמור, מי שקיבל את הקרדיט בעטיפת האלבום היו המתופף Tommy Aldridge והבסיסט Rudy Sarzo, אשר תצלומיהם אף עיטרו את העטיפה הפנימית, לאחר שהחליפו את דייזלי וקרסלייק מיד לאחר סיום ההקלטות. בשנת 1986 תבעו Bob Daisley ו- Lee Kerslake את Ozzy Osbourne בגין אי תשלום תמלוגים בגין חלקם בכתיבת השירים. בתגובה הקליט Ozzy Osbourne את תפקידי הבס והתופים באלבומים הללו מחדש, יחד עם המתופף Mike Bordin מלהקת "Faith No More" והבסיסט Robert Trujillo. בסופו של דבר הצדק יצא לאור ותפקידי הבס והתופים של דייזלי וקרסלייק הוחזרו לאלבום במהדורת ה- 30 שנה ליציאתו. בשנת 2003, קרסלייק הצטרף לסופרגרופ "Living Loud", פרויקט הארד רוק בהשתתפות הבסיסט Bob Daisley, הגיטריסט Steve Morse והזמר Jimmy Barnes. do הקלידן Don Airey שיתף פעולה איתם. בשנת 2004 ההרכב שחרר את אלבום הבכורה "Living Loud". בהמשך ישוחררו גם שני אלבומי הופעה ובשנת 2007 EP בשם "In The Name Of God". בשנים שלאחר מכן קרסלייק הופיע עם להקה משלו בשם "Lee Kerslake Band" והצטרף לחברי "Uriah Heep" לשעבר Ken Hensley ו- Paul Newton בהרכב "Uriah Heep Legends". בתחילת 2007 פורסם באתר "Uriah Heep" שקרסלייק עזב את הלהקה בשל בעיות בריאות. בשנת 2015 החל קרסלייק להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו "Eleventeen". האלבום שוחרר חמישה חודשים לאחר מותו בשנת 2021. בשנת 2018 פרסם קרסלייק שהוא חולה בסרטן. בשנת 2018 קרסלייק החל ליצור סרט תיעודי על חייו בו משתתפים בין היתר: Ian Paice, Joe Elliott, Mick Box, Nicko McBrain, Paul Stanley ו- Gene Simmons. עדיין לא פורסם מועד ליציאת הסרט, צפו בטריילר המרתק כאן: ב- 19 לספטמבר 2020 הלך קרסלייק לעולמו לאחר מאבק במחלה הארורה והוא בן 73 בלבד. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב-19 לספטמבר 1986 שחררה "Megadeth" את אלבומה השני "Peace Sells... but Who's Buying?" זה אלבום הפריצה של הלהקה אשר קיבע את מעמדה בשורה הראשונה של להקות הת'ראש מטאל, יחד עם "Metallica" ו- "Slayer". יותר מכך, האלבום הזה הקנה ללהקה הכרה בינלאומית הן בסצינת המטאל העולמית והן בקרב מבקרי המוזיקה, והוא נחשב כקלאסיקה בז'אנר המטאל ובין האחראים על השינוי וההתפתחות של ז'אנרי הת'ראש והספיד מטאל. ואם בכל זה לא די כדי להבין שמדובר במאסטרפיס לכל דבר ועניין, נציין שהוא גם נכלל ברשימה היוקרתית של "1001 Albums You Must Hear Before You Die" ורשימת 500 אלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים. עם זאת, בתחילה לא הכל היה ורוד. Dave Mustaine ו- David Ellefson ציינו שהקלטת האלבום היתה קשה מאוד עבורם. שניהם היו באותה תקופה הומלסים. המתופף Gar Samuelson והגיטריסט Chris Poland איחרו להקלטות או שלא הופיעו אליהן בכלל בשל התמכרות קשה להירואין, דבר שהקשה מאוד על הלהקה לסיים את ההקלטות. למרות כל הקשיים וכנגד כל הסיכויים הלהקה הצליחה לסיים לבסוף את ההקלטות והמיקסים לאלבום, רק כדי להתחיל את כל תהליך ההפקה והמיקסים מחדש. בתחילה זכויות היוצרים על האלבום היו שייכות לחברת "Combat Records" אשר העניקה ללהקה 25,000 דולר בכדי לסיים את הקלטת האלבום. הלהקה עבדה עם המפיק Randy Burns הקליטה את כל החומר וביצע את המיקס הראשוני. מאוחר יותר חברת "Capitol Records" קנתה את הזכויות על האלבום והצמידה ללהקה את המפיק Paul Lani בכדי שיבצע את כל המיקסים מחדש. אגב, ניתן למצוא הוצאות מיוחדות שכוללות כקטעי בונוס את השירים עם המיקסים של Randy Burns. (Photo: Yell! Magazine) בעטיפת האלבום מופיע לראשונה Vic Rattlehead – "הקמע" של הלהקה, במלוא הדרו. כזכור חברי הלהקה רצו לכלול את ציור הגולגולת שלו כבר באלבום הראשון, אך חברת "Combat Records" איבדה את התרשים של "Rattlehead" אותו Dave Mustaine צייר והחליפה אותו בצילום גולגולת מפלסטיק. במקרה זה עומד "Rattlehead" לפני ההריסות של בניין האו"ם בארה"ב, לאחר הפצצה גרעינית, אוחז בשלט "למכירה". מדובר בביקורת על הרעיון כך שאף אחד לא היה קונה "שלום" אם הוא היה מוצב למכירה. הביקורת מעטיפת האלבום מחלחלת פנימה גם אל תוך מילות השירים, דבר שילך ויתגבר אצל "Megadeth" באלבומים הבאים. Mustaine ו- Ellefson התייחסו לכך בראיון שנערך עימם לפני צאת האלבום, בחודש דצמבר 1985 וציינו שהם מעוניינים לשנות את דעת הקהל על המטאל ולכן השירים באלבום מכוונים להעלאת המודעות החברתית בנושאים שונים. אגב, באותו ראיון ציינו מאסטיין ואלפסון שהם סיימו להקליט שני שירים לאלבום וכי הם אפילו יותר מהירים מהשיר "Rattlehead" מהאלבום הראשון - "Killing Is My Business... and Business Is Good" האלבום נפתח עם הבס והתופים הדוהרים של חטיבת הקצב Ellefson-Samuelson עם "Wake Up Dead". אחרי כמה ריפים בסיסיים ועוד לפני שעברה חצי דקה לשיר אנחנו כבר צוללים לדו שיח הסולואים בין Dave Mustaine ו- Chris Poland, ומתוודעים לצליל הכל-כך ייחודי של מגדת' שילווה אותה בתקופת הת'ראש הקלאסית ויהווה את סימן ההיכר שלה. מילות השיר מספרות על גבר שבוגד באשתו (או חברתו) ומתגנב לביתו בלילה בחשאי מתוך ידיעה שאם אשתו תגלה על הרומן שיש לו היא תהרוג אותו. Dave Mustaine ציין שאת השיר הוא כתב על עצמו וכי מדובר בסיפור אמיתי על חברה שיצא איתה רק בגלל שהיה הומלס ולא היה לו היכן לגור. דייב סיפר שבאותה תקופה היה מאוהב במישהי אחרת והוא פחד שחברתו תגלה. הוא חתך איתה את הקשר אחרי שהאמין שהיא באמת תהרוג אותו אם תגלה על הרומן. מילותיו של השיר "The Conjuring" הושפעו מתקופת המאגיה השחורה בה האמין Dave Mustaine באותה תקופה ומתארות טקס שטני. החל משנת 2001 הלהקה חדלה לנגן בהופעות את השיר וכן שירים נוספים העוסקים בשטניזם ומאגיה שחורה כגון: "Good Mourning/Black Friday", כל זאת בשל שינוי באמונותו של דייב והתקרבות לנצרות. מעניין שבשנת. 2020 החל דייב להחזיר בהדרגה את השיר ודומיו לסטליסטים של הלהקה. שיר הנושא, "Peace Sells... but Who's Buying?" הינו אחד השירים שאחראים לפריצה של הלהקה לתודעה העולמית. הקליפ לשיר נוגן אין ספור פעמים ב- MTV והכניס את הלהקה חזק לתודעה בסצינת המטאל. ליין הבס המפורסם של David Ellefson בפתיחת השיר שימש כפתיח של MTV NEWS בסוף שנות השמונים. David Ellefson סיפר שלצערו הלהקה לא קיבלה תמלוגים על-כך, שכן ברגע ש- MTV הבין שהוא צריך לשלם הוא פשוט החליף את אות הפתיחה. האלבום ממריא משם במתקפת הת'ראש של "מגאדת'" עם "Devils Island" שמבוסס על הספר "הפרפר" (Papillon) ומספר על אדם שנידון למוות וממתין להוצאתו להורג "באי השטן". אחריו מגיעים שני השירים המחוברים "Good Mourning/Black Friday", שנפתחים עם הקטע האינסטרומנטאלי השקט והמלודי "Good Mourning" וממשיכים עם "Black Friday", המספר על רוצח סידרתי, תוך כדי העלאת המקצב ומהירות הנגינה, עד הסיום הפסיכי שמשום מה מזכיר לנו את "Metal Militia" של האחות הגדולה "מטאליקה". עם "Bad Omen" אנחנו מאיטים קצת את הקצב אבל אל תתרגלו כי אתם שוב הולכים לעלות לרכבת עם ריפים מקוטעים, תופים מתגלגלים וסולואים מהירים כמו ברק. הרצועה "I Ain't Superstitious" היא גירסת כיסוי לשיר המפורסם של Willie Dixon שהוקלט לראשונה על-ידי Howlin' Wolf עוד בשנת 1961. כמובן שמגאדת' לוקחים את השיר לצד הת'ראשי, אבל הבלוז המקורי נשאר עדיין בבסיס השיר. שיר הסיום "My Last Words" שמתייחס למשחק רולטה רוסית הוא אחד השירים היפים באלבום, שכולל עבודת בס מדהימה של אלפסון ושילוב מושלם בין צמד הגיטרות מאסטיין – פולאנד. אין ספק! זה אחד מהאלבומים הטובים ביותר של "Megadeth". אין בו שום נקודת תורפה למעט אולי גרסת הכיסוי לווילי דיקסון ואורכו הקצר (36 דקות בלבד). זו יצירת מופת ת'ראשית, שכוללת את כל המרכיבים הבסיסיים של הז'אנר ושכל מטאלהד יכול לבקש לעצמו. ריפים מהירים וכבדים, סולואים ששורקים לך לתוך האוזניים, כתיבה מעולה ונגינה ברמה מושלמת. כל אלה שמים את האלבום הזה בשורה הראשונה של אלבומי הת'ראש כאלבום חובה לכל מאזין שמעוניין להיכנס לז'אנר הנפלא הזה. האלבום הזה יהיה האלבום האחרון בהרכב המקורי של הלהקה, מכאן והלאה הלהקה תהפוך למעיין פרוייקט של Dave Mustaine אשר סביבו יתחלפו ההרכבים במהלך השנים. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

היום נספר לכם על הזמרת Cass Elliot הידועה גם בשם Mama Cass: (Photo: Donaldson Collection) 1. היא נולדה ב- 19 לספטמבר 1941 בשם אלן נעמי כהן, בבולטימור, מרילנד. 2. הוריה הם פיליפ כהן ובס (לבית לוין), ילדי מהגרים יהודים מן האימפריה הרוסית. 3. לנעמי היה אח בשם ג'וזף ואחות צעירה, לאה, הידועה בשם לאה קאנקל, אשר גם היא פיתחה קריירה כזמרת. 4. היא אימצה את השם "קאס" בתיכון, בהשראת השחקנית פגי קאס, את שם המשפחה אליוט היא אימצה לזכרו של חבר שמת. 5. בזמן לימודי התיכון היא החלה להתעניין במשחק. היא עזבה את הלימודים ועברה לניו יורק כדי להתמקד בכך. 6. בשנת 1962 היא קיבלה את התפקיד הראשון שלה במחזמר "The Music Man". 7. היא הקימה בשנת 1963 את להקת הפולק "The Triumvirate" עם נגן הבנג'ו והזמר Tim Rose והזמרJohn Brown. בהמשך James Hendricks החליף את בראון והלהקה שינתה את שמה ל- "The Big 3" והוציאה בשנת 1963 את האלבום "Winken, Blinken, and Nod". 8. טים רוז עזב את ההרכב ב-1964, ואז אליוט והנדריקס הקימו את "The Mugwumps" בשנת 1964, עםZal Yanovsky ו- Denny Doherty. 9. בהמשך ינובסקי וג'ון סבסטיאן יסדו את להקת "The Lovin' Spoonful", ודוהרטי הצטרף ל-The New" Journeymen", שכללה גם את John Phillips ואת אשתו Michelle. בשנת 1965, חברי "New Journeymen" הגיעו להופעה של אליוט בוושינגטון, בעקבותיה דוהרטי ניסה לשכנע את פיליפס שאליוט צריכה להצטרף להרכב. 10. ואכן, אליוט נענתה ובשנת 1965 הצטרפה להרכב שכרביעייה שינה את שמו ל- "The Mamas & the Papas". (Photo: Fanart.TV) 11. אליוט הייתה ידועה בשל חוש הומור ואופטימיות, והיא נחשבה על ידי רבים כחברת הלהקה הכריזמטית ביותר. הקול הייחודי והעוצמתי שלה היה גורם מרכזי בהצלחה שלהם. 12. אליוט יצרה עם ההרכב הזה להיטים אלמותיים כמו "Words of Love", "California Dreamin'", "Dedicated to the One I Love" ו- "Monday, Monday". 13. קאס ידועה בקולה העוצמתי ובכריזמה, ובין היתר ביצעה כסולו את השיר "Dream a Little Dream of Me", אותו הקליטה הלהקה בשנת 1968. 14. אגדה פופולרית מספרת שהמנעד הקולי שלה שופר בטווח שלושה תווים לאחר שנפגעה בראשה מצינורות נחושת שנפלו עליה כשעברה באתר בנייה מאחורי הבר בו הופיעה הלהקה באיי הבתולה. קאס אישרה זאת. 15. היא זכתה בפרס גראמי להופעה העכשווית הטובה ביותר (R&R) עבור "Monday, Monday" בשנת 1967. 16. היחסים האישיים והתהפוכות הרומנטיות שבין חברי הלהקה גרמו למתחים גדולים, כמו גם צריכת סמים ואלכוהול. 17. בשנת 1971 "The Mamas & the Papas" התפרקו רשמית לאחר צאת אלבומם החמישי והאחרון וקאס פתחה בקריירת סולו. 18. היא הוציא חמישה אלבומי סולו, החל מ-"Dream a Little Dream" בשנת 1968. 19. בנוסף היא הוציאה אלבום הופעה והופיעה בשלושה פסי קול, שניים כאמית סולו ואחד עם "The Mamas & the Papas". 20. קאס הופיעה לראשונה כאמנית סולו בלאס וגאס ב- "Caesars Palace" כבר באוקטובר 1968. 21. ההופעה בווגאס היתה הראשונה בחוזה לשתי הופעות כל ערב, למשך שלושה שבועות, אך שישה חודשים לפני, פתחה אליוט בדיאטה חמורה במטרה לרזות לפני ההופעות המתוכננות. היא ירדה במשקלה כ- 40 ק"ג, המהווים כשליש ממשקל גופה, אך ההרזיה המהירה הובילה לכיב קיבה ובעיות גרון. 22. הביקורות על ההופעה היו קשות. היו שקראו למופע "אסון" והוא בוטל אחרי הלילה הראשון. 23. שבורה מהכישלון הפומבי, אליוט נכנסה לדיכאון והחלה לצרוך סמים כמו הירואין. David Crosby סיפר על הצריכה המשותפת שלהם את הסם בספר הזכרונות שלו משנת 1988. 24. קאס כיכבה בשני ספיישלים לטלוויזיה והיתה אורחת קבועה בתוכניות טלוויזיה שונות בתחילת שנות ה-70. 25. בשנת 1973 היא שכרה כמנהל את Allan Carr, שהיה גם מנהלם של טוני קרטיס, אן-מרגרט, ופיטר סלרס. קאר דחף את אליוט לעזוב את עולם הפופ והרוק, והרכיב עבורה מופע קברט שמאוחר יותר שודר גם בטלוויזיה בשם, "Don't Call Me Mama Anymore". 26. העיר בולטימור הקדישה את יום ה- 15 באוגוסט 1973 כ"Cass Elliot Day" לכבודה על שובה הביתה. 27. ב-22 באפריל 1974, אליוט התמוטטה באולפן הטלוויזיה לפני הופעתה המתוכננת בתוכנית "The Tonight Show" בכיכובו של ג'וני קרסון. 28. ב- 29 ליולי 1974 היא מתה בשנתה בדירה שכורה של הזמר Harry Nilsson. בדיוק בדירה זו ימצא Keith Moon את מותו 4 שנים לאחר מכן, גם הוא בן 32. 29. השמועות הלא נכונות היו שמותה נבע מחנק של כריך חזיר. 30. הפתולוג קבע כי סיבת המוות: אי ספיקת לב בגלל ניוון שריר-לב שומני כתוצאה מהשמנת יתר. 31. קאס השאירה אחריה בת בשם אוון ונסה אליוט, שנולדה ב-26 באפריל 1967. האב היה צ'אק דיי, שנחשף לאחר מותה. 32. אחותה לאה קונקל זכתה במשמורת על אוון לאחר מותה של קאס. 33. גופתה של "מאמא קאס" נשרפה ואפרה נטמן בבית העלמין היהודי "מאונט סיני" בלוס אנג'לס. 34. השיר של Frank Zappa בשם "We're Turning Again" מאזכר את האגדה האורבנית הבלתי נכונה לפיה קאס נחנקה למוות. "We can visit Big Mama, we can whap her on the back, while she eats her sandwich!" 35. היא מוזכרת בשיר "רוכסן" של "נושאי המגבעת:" "התקפלתי באופן יסודי בין החברה שלי למאמא קאס". 36. הקליפ של Crosby, Stills & Nash לשיר "Daylight Again" שיצא ב- 1982 היה מוקדש לקאס אליוט 37. גם האלבום שלהם, "Greatest Hits", הוקדש לזכרה. 38. ההקלטה של אליוט לשיר "Make Your Own Kind of Music" נכללה במספר פרקים של סדרת טלוויזיה "אבודים", כמו גם בעונה 8 של "דקסטר". 39. קאס נכנסה לאחר מותה ל"היכל התהילה של הרוקנרול" ב-1998 על עבודתה עם "The Mamas & the Papas". 40. אליוט קיבלה את הכוכב ה-2,735 ב"שדרת הכוכבים של הוליווד" ב-3 באוקטובר 2022. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 18 לספטמבר, 1981 "Genesis" הוציאה את אלבומה ה- 11 "Abacab". האלבום הזה מסמן רגע מרכזי בהיסטוריה של "Genesis" והשלמה של תהליך המעבר שלהם מסגנון הרוק המתקדם לכיוון צליל פופ-רוק נגיש יותר. "Abacab" הוא אלבום נועז שחילק את בסיס המעריצים של הלהקה לשנים, אבל הוא גם איפשר ל- "ג'נסיס" להתחבר לקהל חדש ולעצב את זהותה במהלך שנות ה-80. שינוי הסאונד והסגנון ב- "Abacab" היה כל-כך קיצוני עד כי בקושי ניתן לשמוע את הברק הפרוגרסיבי של "ג'נסיס" דרך הסינתיסייזרים, מכונות התופים וכלי הנשיפה, ממש כאילו מדובר כאן בלהקה אחרת. זו הייתה תחילת שנות ה-80, יצירות פרוג ארוכות ומורכבות נחשבו ארכאיות, כך ש"ג'נסיס" הייתה צריכה להשתנות ולהסתגל כדי לשרוד. ולכן, היא הייתה חייבת לסיים את השינוי המוזיקלי אותו התחילה באלבום "Duke", רק שנה קודם לכן. עם השפעתו הגוברת של Phil Collins בעקבות הצלחת אלבום הסולו הראשון שלו "Face Value", "ג'נסיס" אימצה גישה חדשה ושיתופית במהלך ההקלטות של ​​"Abacab". קולינס ציין שזו הייתה תקופה בה חברי הלהקה באמת התחילו לתקשר והפתיחות הזו אפשרה התנסות מוזיקלית חדשה, שהובילה לשירים פשוטים וקליטים יותר. שיר הנושא "Abacab" מציג בצורה מושלמת את השינוי אותו עברה "ג'נסיס" באלבום, עם המבנה המינימליסטי והקצבי, ההפקה החדה והמודרנית והסאונד הסינתי של שנות ה-80. שם השיר משקף את הפשטות המבנית שלו, אשר נגזרת מסדר הקטעים של השיר: A (בית), B (פזמון) ו-C (גשר), למרות ש- Mike Rutherford אמר שהגרסה הסופית של השיר דומה יותר ל-"Accaabbaac". השיר התפתח מג'אם סשן בו חברי הלהקה ניגנו על רקע רצועת תופים אלקטרונים שנוגנה בלופים. השיר "No Reply at All" בולט כדוגמה מצוינת נוספת לכיוון החדש שאימצה הלהקה. הוא נשמע יותר כמו שיר סולו של Phil Collins מאשר של "Genesis". קולינס הביא איתו את "Phenix Horns" שהינה להקת כלי הנשיפה של "Earth, Wind & Fire", רעיון שהוא הביא עמו מאלבום הסולו "Face Value". בתחילה, היסס Tony Banks מהצעד הזה, במיוחד כאשר זו הפעם הראשונה (מאז אלבום הבכורה) שהלהקה מצרפת נגנים מבחוץ. בנקס רצה להשתמש בצליל כלי הנשיפה שהפיק מהקלידים שלן בחלקים מסוימים ב- "Duke", אבל בסופו של דבר "Phenix Horns" העניקו לשיר גרוב Fאנקי ומדבק, אשר סימן התרחקות מהעבר הפרוגרסיבי של "Genesis". קולינס הודה שהוא חשש מתגובת נגד של חברי הלהקה למהלך הנועז הזה, אבל בסופו של דבר הוא היה מרוצה מאוד מהתוצאה. הגישה המינימליסטית החדשה נמשכת לאורך רוב רובו של האלבום. ב- "Keep It Dark" שמספר את סיפורו של אדם שנחטף לכוכב זר סוריאליסטי ושליו, הלהקה לוקחת שתי תיבות של קטע תופים אשר הוקלט בעבר ומנגנת את השיר מעליהן. "Man on the Corner", מונע על ידי המלודיות הווקאליות החזקות והעיבודים האטמוספריים של קולינס, ומגובה במכונת תופים פשוטה של ​​רולנד TR-808 וסינת'ים מינימליסטיים, המדגישים את המשקל הרגשי של השיר. למרות הכיוון החדש, "ג'נסיס" לא נטשה לחלוטין את השורשים הפרוגרסיביים שלהם. "Dodo/Lurker" ו-"Me and Sarah Jane" מציעים הצצה קטנה למורכבות הקודמת של הלהקה. הקטעים הללו כוללים שינויים דינמיים, עיבודים קצת יותר מורכבים, שכבות של כלי נגינה ונושאים ליריים אפלים יותר. השירים הללו מתכתבים עם חלק מהגישה המורכבת ש"ג'נסיס" נודעה בה בעבר, אבל הם עדיין תמציתיים וממוקדים יותר מהאפוסים הגרנדיוזים של קטלוג שנות ה-70 שלהם. שינוי הכיוון של הלהקה הועצם עוד יותא על ידי עזיבתו של המפיק הוותיק David Hentschel, שעבד עם "ג'נסיס" מאז 1975. הוא הוחלף על ידי Hugh Padgham, אשר שיתף פעולה Phil Collins באלבום "Face Value" ובאלבום השלישי של Peter Gabriel בו קולינס ניגן בתופים. השפעתו של Padgham מורגשת במיוחד בצליל התופים של קולינס, והיא הוסיפה מימד חדש לאלבום. השימוש של הלהקה במכונות תופים בתהליך כתיבת השירים העניק לקולינס יותר חופש לאלתר בשירה, מה שהביא לתחושה משוחררת וניסיונית יותר. זו הייתה חריגה מהנוהג הקודם של הלהקה במהלך החזרות שלפני ההקלטות. העיתוי של יציאת "Abacab", שיחק תפקיד מכריע בהצלחתו באמריקה. הוא שוחרר זמן קצר לאחר שערוץ ה- MTV עלה. הקליפים של "Abacab" ו- "No Reply at All" עזרו ל"ג'נסיס" להגיע לקהל רחב יותר, והלהקה צברה מעריצים חדשים שנמשכו לסאונד המלוטש והידידותי שלהם. מעניין לציין שהסשנים של "Abacab" הולידו עוד שירים שנשארו מחוץ לאלבום. "Paperlate", "You Might Recall", ו-"Me and Virgil", נכללו באלבום ההופעה השלישי "Three Sides Live", שיצא בשנת 1982, בעוד ש- "Naminanu" ו-"Submarine", היו במקור חלק מהסוויטה המתוכננת של ארבעה שירים, יחד עם "Dodo"/"Lurker", אשר בסופו של דבר שוחררו כ-B-sides לסינגלים של האלבום. הביקורות בעקבות יציאת "Abacab" היו מעורבות. בעוד שחלק מהמבקרים שיבחו את האבולוציה של הלהקה, אחרים התלהבו פחות. "הרולינג סטון" הדגיש את האירוניה שהצלחת הסולו של Phil Collins השפיעה על הסאונד של "Genesis", בעוד ש- "NME" היה אפילו קריר יותר וציין שהאלבום מופק בצורה טובה, אבל מעבר לכך אין באלבום שום דבר ששווה לדבר עליו. למרות הדעות החלוקות, "Abacab" הוא אלבום טוב שהראה ש"ג'נסיס" עדיין רלוונטית ויצירתית ושיש לה עוד הרבה מה לתת. בסופו של דבר, "Abacab" הוא אלבום נועז של להקת "ג'נסיס". הנכונות שלה לאמץ סגנון פשוט ומסחרי יותר אולי הרחיקה חלק מהמעריצים הוותיקים שלה, אבל היא גם אפשרה לה לשגשג בשנות ה-80. האלבום נותר רגע מרכזי באבולוציה של "ג'נסיס", ומגשר על הפער בין עברם המתקדם לעתידם כאייקוני פופ-רוק. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 18 לספטמבר 1970 שחררה "Black Sabbath" את אלבומה השני "Paranoid". כתבנו לא מעט על שנת 1970 ועל הסיבה שבגינה אנו סבורים שיש להכתיר אותה כשנה בה נולד ז'אנר ה- Heavy Metal. ובכן, "Paranoid" הוא אחד מאלבומי המופת ששוחררו באותה שנה היסטורית והיסטרית. הוא אחד מהיסודות היציבים של הז'אנר ומן הסתם גם אחד החשובים והמשפיעים עליו. ארבעה חודשים לאחר שחרור אלבום הבכורה Black Sabbath נכנסת הלהקה לאולפן, במטרה לשמור על המומנטום וההצלחה היחסית לה זכתה עם אלבום הבכורה, ובתוך 6 ימים בלבד מצליחה לייצר את אחד האלבומים המעצבים בהבי מטאל. פשוט לא יאומן, אבל הלהקה נכנסה לאולפן עם חומר שכתבה במהלך סיבוב ההופעות ועוד לפני שהיו באמתחתה מספיק שירים לאלבום שלם, כאשר מרבית החומר מנוגן ומוקלט בלייב, באולפן. זה לא נתפס בכלל ששיר הנושא "Paranoid", אשר נחשב כאחד משירי ההבי מטאל הטובים בכל הזמנים, נכתב באולפן בתוך 25 דקות!!! המתופף Bill Ward ציין בראיון איתו משנת 1996 כי לא היו להם מספיק שירים לאלבום, אז Tony Iommi ניגן איזה ריף גיטרה קצר וזהו זה. הבסיסט Geezer Butler הוסיף כי המוזיקה נכתבה בתוך 5 דקות וכי מיד אחר כך הוא ישב וכתב את המילים בתוך 20 דקות, כאשר כל תהליך היצירה וההקלטה שלו נעשה בתוך שעתיים. השיר הקצר והמונוטוני עם הריף המנסר בעל התבנית המחזורית יצר סטנדרטים חדשים במוזיקה והפך לאחד השירים המשפיעים על ז'אנר ההבי מטאל. השיר זכה למספר גירסאות כיסוי, בינהן זו של "Megadeth" באלבום " Hidden Treasures" משנת 1995. הדוגמא המתוארת לעיל ממחישה את הגדולה של "Black Sabbath" באותם שנים. לפני שהסמים והאלכוהול החלו לפורר אותה מבפנים, לפני המאבק המשפטי שליווה את הקלטת האלבום Sabotage, הצליחה הלהקה המדהימה הזו לייצר בתוך 3 שנים רצף של חמישה אלבומי מופת!! קשה לדמיין את עולם המטאל ללא Black Sabbath וממש לא ניתן לדמיין את Black Sabbath ללא "Paranoid", האלבום בו הלהקה גיבשה את הסגנון שלה, ליטשה את הצליל שמאפיין אותה ועיצבה את ה- DNA שלה. קטע הפתיחה "War Pigs" הוא אחד הגדולים של הלהקה. כל אחד מהחברים נמצא פה בשיאו. הבס הדומיננטי והמוביל של Geezer Butler, הריפים הכבדים והאימתנים של Tony Iommi והסולו המדהים שלו, התיפוף המגוון של Bill Ward שיודע מתי להיות אגרסיבי ומתי לעצור ולקחת קצת אחורה עם מעברים קטנים ויפים ועם עבודת האי-האט חכמה וכמובן צורת ההגשה המדהימה של Ozzy Osbourne. זה שיר אנטי מלחמתי שיוצא נגד שרי הצבא, הגנרלים והפוליטיקאים ששולחים את החיילים אל מותם בקרב. הבסיסט Geezer Butler אשר כתב את המילים בהם הוא מתאר בצורה גרפית את הזוועות של שדה הקרב, סיפר כי מדובר בשיר מחאה כנגד מלחמת וייטנאם, אך הזמר Ozzy Osbourne ציין שבאותה תקופה לא היה להם מושג מה התרחש במלחמת וייטנאם וכי זהו פשוט שיר אנטי מלחמתי. השיר נקרא במקור "Walpurgis", אשר Geezer תיאר כטקס חג המולד של כת השטן, אך חברת התקליטים חשב שהשם "שטני" מידי ולכן השם שונה ל- "War Pigs". זה היה אמור להיות גם שם האלבום, אך אותה חברת תקליטים החליטה לשנותו ברגע האחרון ל- "Paranoid". כאן המקום לציין כי השיר שאורכו כ- 8 דקות חולק בגירסה האמריקאית של האלבום לשניים, כאשר כל קטע האאוטרו האינסטרומנטאלי קיבל את השם "Luke's Wall". על מנת להמחיש עד כמה השיר והאלבום הזה השפיעו על הדורות הבאים, נזכיר את גירסת הכיסוי המצויינת של "Faith No More" מהאלבום "The Real Thing" לשיר. הרצועה השלישית "Planet Caravan" היא קטע רוק פסיכדלי מובהק. שיר אסיד-טריפ מרחף. צלילי הבס העצל של Geezer ותופי הקונגס של Ward משמשים קרקע פורה לשירה ה"סטלנית" של Ozzy Osbourne המועברת דרך מגבר Leslie לשם יצירת האפקט הטריפי והרועד. מילות השיר מספרות על זוג אוהבים המרחפים להם להנאתם בחלל היקום. Tony Iommi מנגן כאן בחליל ועל הפסנתר מנגן הטכנאי Tom Allom. גם במקרה זה מעניין להזכיר את ההשפעה על הדורות הבאים, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בגירסת הכיסוי של "Pantera" מתוך אלבומם "Far Beyond Driven". את הצד הראשון של הויניל מסיים לא פחות מהמנון, ואנחנו מדברים על "Iron Man" עם הריף האייקוני והאלמותי שהפך לכל-כך מזוהה עם הלהקה. הריף הזה הוא גם זה שהביא לשיר את שמו ואת תוכנו. הוא נשמע לאוזי אוסבורן כמו יש ברזל שצועד לאיטו, וזה מה שהביא לגיזר את הרעיון למילות השיר שמדבר על אדם שנוסע בזמן ובעתיד רואה את "סוף העולם". הוא מחליט לחזור להווה כדי להזהיר את בני האדם מסוף העולם המתקרב, אך נכלא בתוך שדה מגנטי שהופך את גופו לברזל. כשהוא מגיע סוף סוף להווה הוא נראה לאנשים כל-כך מעוות ומוזר שהם מסרבים להאמין לסיפור שלו. בכעסו הוא הורג את כל אותם חסרי אמונה ובכך מביא בעצמו לסוף העולם. השיר נכנס ללא מעט פסי קול של סרטים וסדרות, ביניהם הסרט הראשון והשני בסדרת "Iron Man" של מארוול. הצד השני של הויניל נפתח עם "Electric Funeral" שיר שמהווה סוג של המשך לשיר הקודם ומדבר על "סוף העולם" מזווית קצת אחרת, של שואה גרעינית. השיר מתחיל איטי ו"סטלני" עם ריף מונוטוני שמחוזק על-ידי אפקט וואה- וואה של Iommi, אך בהמשך מתפתח לג'אם סשן מהיר ועצבני עם עבודת בס ותופים מצויינת של Geezer ו- Ward, רק כדי לחזור שוב לריף האיטי והמהפנט של Iommi שמלווה אותנו עד לסיומו של השיר בפייד אאוט. גם השיר הזה זכה לגרסת כיסוי של "Pantera". מילות השיר "Hand of Doom" נכתבו על-ידי Butler לאחר שצפה בחיילים האמריקאים מגיעים לאנגליה ממלחמת וייטנאם, כשהם מכורים לסמים קשים שנועדו להשכיח אותם את מראות המלחמה. השיר נשמע ממש כמו הכלאה של שני קטעים לא קשורים לכאורה, אשר הולחמו להם יחד. הוא נפתח שקט ואיטי עם הבס הכבד והעייף של Butler ותיפוף מינימליסטי Ward, אך לאחר בית מתפרץ החוצה עם בית רועש וחוזר חלילה, עד לדקה 2:06 בה נכנס ריף ומקצב שונה לחלוטין, כאילו מתחיל לו שיר חדש לגמרי, אך הסיום החל מדקה 5:00 סוגר לנו את המעגל עם אותה המלודיה שפתחה את היצירה. השיר זכה למספר גרסאות כיסוי, ביניהן של "Slayer", "Danzig" ו- "HIM". (Photo: Warner Bros. Records) הקטע "Rat Salad" הוא קטע אינסטרומנטאלי קצר שמובל בעיקר על-ידי סולו התופים של Bill Ward בחל מדקה 1:20, אך יש לו ריף מעניין של Tony Iommi ועבודת בס ראויה לציון של Geezer Butler. הקטע הזה התחיל להתגבש בהופעות המוקדמות של הלהקה כאשר לא היה להם מספיק חומר והם היו צריכים למלא הופעות ארוכות לפעמים של כמה שעות, שאת חלקן מילא וורד עם סולו תופים ארוך. האלבום מסתיים עם "Fairies Wear Boots" האלמותי, אשר האינטרו שלו קיבל בהוצאות בארה"ב את השם "Jack the Stripper". הרעיון מאחורי מילות השיר לא ברור, אך אחת הגרסאות מספרת כי הוא מדבר על "גלוחי ראש" אשר קראו לאוזי "fairy" בגלל מראהו ושערו הארוך. גם במקרה זה השיר זכה ללא מעט גרסאות כיסוי, ביניהם של ,Floatsam and Jetsam" ממנה הגיע Jason Newsted. הקשיבו לליין הגיטרה של Iommi החל מדקה 5:41 של השיר, הוא בוודאי יזכיר לכם את זה שמתחיל בדקה 1:17 מהשיר "For Whom the Bell Tolls" של "מטאליקה", מתוך "Ride The Lightning". האלבום "Paranoid" נותר עד היום כאחד המצליחים ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית. הוא נמצא ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון, הוא נכלל ברשימת "100 אלבומי הגיטרה של כל הזמנים" של מגזין "Guitar World". אין ספק שהוא אחד מאלבומי המטאל המשפיעים בכל הזמנים. לא לחינם כתב עליו המבקר Steve Huey מהאתר "Allmusic" כי זהו אלבום שהגדיר את הסאונד והסגנון של ההבי מטאל יותר מכל אלבום אחר בהיסטוריה של הרוק, או במילותיו הוא עצמו, כך: "Paranoid defined the sound and style of heavy metal more than any other record in rock history". להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אלבום הבכורה של Eddie Vedder יצא ב- 18 לספטמבר 2007. זהו אלבום שאדי כתב לפסקול הסרט "Into The Wild". הפעם בסיקור לא נתמקד דווקא באלבום אלא בשילוב של הסרט והפסקול. אתם מכירים את זה שלעיתים יש ספרים שמאוחר יותר יוצרים להם סרטים וברוב המקרים הסרטים פחות טובים מהספרים עצמם? יש גם מקרים בהם הסרטים עולים על הספרים ויוצרים עולם שלם שלא דמיינו אותו כשקראנו את הספר. עכשיו תנסו להשליך את החוויה על הפסקול. להאזין לאלבום לבד לא מתקרב אפילו לחוויה של לצפות בסרט ו"לראות" את המוסיקה. השניים מתחברים בצורה מופלאה ויוצרים חוויה מרגשת, מטלטלת ונדירה. כשמבינים שמדובר על סיפור אמיתי החוויה מקבלת משמעות חזקה הרבה יותר. הסרט יצא בשנת 2007 ומבוסס על ספר באותו שם שכתב Jon Krakauer. הסרט מספר את סיפורו של Christopher McCandless, שמתרחש בתחילת שנות התשעים. כריסטופר מסיים את הלימודים ב- "Emory University" בהצטיינות, אך מחליט להשאיר מאחור את החיים הנורמטיביים והמודרניים ולצאת אל הטבע הפראי. הוא תורם את כל כספו, משמיד את כרטיסי האשראי ואת המסמכים המזהים שלו, לוקח רכב (שנהרס ומוחלף בטרמפים) ויוצא לכיוון צפון ארצות הברית. בדרך הוא פוגש אנשים, צובר חוויות וריגושים, אך המטרה הסופית שלו היא הטבע. הוא מגיע לשמורה באלסקה, "Denali National Park and Preserve", ושם הוא בוחר להשתקע, לבדו, באוטובוס ישן שאותו הוא מכנה "The Magic Bus". לא נספר לכם מה קורה במהלך הטיול או איך מתפתחים העניינים בשמורה, אבל זה מדהים לראות את האומץ, הנחישות, היכולת ותפיסת העולם של הבחור. את הסרט ביים שון פן ואת כריסטופר משחק Emile Hirsch. שון כבר עבד עם Eddie Vedder בסרט "Dead Man Walking" ורצה רק אותו גם לסרט הזה. שון לא רצה שוודר יכתוב רק את שיר הנושא, אלא את כל פסקול הסרט. ההקלטות התבצעו באולפן "Studio X" המפורסם בסיאטל כשבעמדת המפיק ניצב Adam Kasper, שעבד על מספר אלבומים עם "Pearl Jam". לאחר הטיוטה הראשונית של הסרט שלח שון את החומרים לוודר וביקש ממנו לכתוב מספר קטעים לסרט. תוך שלושה ימים שלח וודר לשון מספר שירים כדי שיוכל להתאים אותם לסרט. השניים התלהבו מאוד מהתוצאה. שון אימץ את החומרים של וודר וביקש ממנו להמשיך לעבוד על קטעים נוספים. וודר סיפר שהוא פשוט ישב באולפן יחד עם Adam Kasper וכמו בפס ייצור של מפעל הוא החל לכתוב ולהקליט ללא הפסקה. בין שיר לשיר אדם החליף לו את הכלים לגיטרה, בס, מנדולינה, פסנתר, תופים ועוד ועוד. וודר הוסיף ששון נתן לו חופש פעולה מלא והיה ביניהם אמון הדדי ולכן לא היו לו כל מגבלות ביצירה. לוודר היה קל מאוד ליצור, כי הסצנות בהם צפה הובילו אותו אל המוסיקה. ללא ספק רואים זאת בצורה מושלמת בסרט. מי שניצח על השילוב של המוסיקה בסרט הוא המפיק המוסיקלי שלו, Michael Brook, אשר לפי דברי וודר עשה עבודה מדהימה. אנחנו מחזקים את דבריו. לכל השירים באלבום יש ניחוח של מוסיקת פולק, בעיקר עם המנדולינה שמככבת ברובו. Eddie Vedder כתב והלחין את כל 11 השירים באלבום, מלבד שניים. את השיר "Hard Sun", שיצא גם כסינגל ראשון מהאלבום, כתב Gordon Peterson ואת השיר "Society" כתב Eddie Vedder יחד עם היוצר Jerry Hannan. וודר סיפר שהוא נדהם מהקלות שבה הצליח להיכנס לראש של כריסטופר, להרגיש את תחושותיו ולהתנסות בחוויותיו כאילו הוא עצמו עבר את המסע. לאחר יציאת האלבום Eddie Vedder יצא לסיבוב ההופעות הראשון שלו כאומן סולו. הוא הופיע בארצות הברית ובאירופה. האלבום היה מועמד במספר קטגוריות בטקסי הגראמי ב- 2008 ו- 2009, אך לא זכה באף פרס. כפי שסיפרנו, אי אפשר לנתק את האלבום הזה מהסרט. החוויה המלאה מחייבת צפייה, אז אנחנו נחרוג ממנהגנו ולא נניח לכם הפעם קישור לאלבום, אלא נמליץ לכם ללכת לצפות בסרט בווליום גבוה. קחו איתכם הרבה מאוד ממחטות ומישהו או מישהי להחזיק להם את היד. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi